דג'מבה
דג'מבה, ג'מבה או ג'מביי (Djembe) הוא כלי הקשה לניגון סולו וליויים, והדונון ( Doundoun/Dunun ) – תופי בס, המגיעים בשלושה גדלים שונים ומוצמדים אליהם פעמוני ברזל, ובדרך כלל מנגנים עליהם יחדיו באנסמבל התופים המסורתיים של בני המלינקה, (מחבל המנדה שבמערב אפריקה).
הג'מבה הוא תוף בצורת גביע השייך לקטגוריית כלי ההקשה.
ניגון על ג'מבה
על הג'מבה מנגנים עם הידיים וניתן להגיע לצלילים שונים באמצעות מיקום הידיים במקומות שונים על התוף, ובאופן שבו מכים על התוף. טווח הצלילים הוא רחב, החל מבס המוכר גם בשם "דום" ( מכה במרכז התוף), טון המוכר גם בשם "טאק" ( חוץ התוף) והסלאפ המטאלי שנקרא גם בשם "הס" ( בשולים החיצוניים של התוף).
המאסטר ממדי קייטה מתאר את הג'מבה: "הג'מבה הוא כלי המביע הנאה, הוא מעודד חברות ואהבה והוא גם מעודד את החקלאים בעבודת השדה. זהו כלי שמדבר לנשים, לגברים, לילדים, ולמבוגרים. זהו כלי לתקשורת בין כפרים, אזורים, ארצות והיום אפילו בין יבשות. הג'מבה הוא אוניברסלי, הוא מדבר בכל השפות, ומדבר לכל אחד בשפתו שלו כי כל האנשים מגיבים לקצב.
רקע
הצורה הנוכחית של הג'מבה התפתחה ככל הנראה מכלי כתישה. בעבר, התופים יוצרו על ידי נפחים, והטקסים המלווים ייצור כל תוף, מתקיימים היום כפי שהם התקיימו לפני עשרים שנים.
בזמנים הללו, הג'מבה יוצר רק לשימוש אישי. בעבר, בניגוד להיום, לא בנו תופים לשימוש מסחרי, איש לא העלה בדעתו לגבות כסף עבור בניית תוף. נגן הג'מבה של הכפר הלך לנפח, ביקש לבנות עבורו תוף חדש ושילם תמורתו בעשרה אגוזי קולה. הנפח ראה בבקשה זו כבוד גדול. תהליך בניית התוף מלווה בטקס. בתחילת הטקס הם ילכו לראות את העץ שישמש לבניית התוף... לפני כריתת העץ הם ירקדו, ישרו ויתופפו. הנפח ופמלייתו יגישו לעץ כמנחה את עשרת אגוזי הקולה, ויסבירו לרוח העץ כי הוא העץ הנבחר וכן גם יתנצלו בפני רוח העץ על כך שצריך לכרות אותו. לאחר כריתת העץ, תגולף הצורה החיצונית הבסיסית של התוף, לאחר מכן הליבה הפנימית של העץ תרוקן מתוכן. טקס נוסף, המציין את מתן הקול לתוף הג'מבה, יתקיים מיד לאחר הגילוף הסופי של התוף ומתיחת העור על חלקו העליון. לפני שנים, השתמשו בעור של אנטילופה, מאוחר יותר השתמשו בעור של עז. הטקס הסופי יתקיים בעת הניגון על התוף, כדי לתת לתוף את קולו. גם כיום, מתופפים מגישים מנחה של אגוזי קולה לתופי הג'מבה שלהם, כסגולה להצלחה בתחרות עם מתופפים מכפרים אחרים, (שם, עמ' 18).
דונון/ דונדון
מערכת של שלושה תופי בס בגדלים שונים, בעלי גוף בצורת צילינדר. כמו הג'מבה, מגולפים מבול עץ אחד שתוכנו רוקן, מכוסים בעור של פרה המתוח על שני פתחי התוף. הנגנים מכים בעור התוף עם מקל עץ המוחזק ביד אחת, בעוד שהיד השנייה מחזיקה מוט ברז המכה בו זמנית על פעמון הברזל המחובר לצד התוף. עור התוף מפיק שני צלילים: צליל פתוח וצליל עמום. הדונון הם בשלושה גדלים: Dununba- הגדול מכולם, בעל הצליל הנמוך והעמוק ביותר. Sangban -בינוני בגודלו. Kenkeni – קטן בגודלו, בעל צליל גבוה. את עיקר הקצב מכתיב תוף ה- Sangban, והפעמונים מדגישים את המרווחים בין המכות על עור התוף, (Billmeier, 2004).
חשיפת הג'מבה למערב
בספרו מבוא לג'מבה, קארי, מציין כי התוף הוצג לראשונה מחוץ למערב אפריקה בשנת 1950, בעת המסע העולמי של הבלט האפריקאי (Les Ballets Africains ), תחת ניצוחו של פדובה קייטה מגינאה. עד לשנות ה – 80 הג'מבה היה מוכר רק לקומץ מועט של מוזיקאים ורקדנים שהיו מעוניינים במוזיקה האפריקאית. רוב המידע על הג'מבה סיפק נגן בשם לאדג'י קמרה, (מהבלט האפריקאי), אשר משנות ה-60 אימן את הדור הבא של נגני הג'מבה בארצות הברית. העולם למעשה החל להתעניין בג'מבה רק מאמצע שנות ה – 80. בתקופה זו הופקו בעולם, ובעיקר באירופה אלבומים רבים המוקדשים לתוף זה. מסע הופעות של להקות בלט מגינאה, מאלי וסנגל זכו להענות רבה מצד הקהל שגדש את האולמות. כמות מורי הג'מבה גדלה, וחלקם יזמו סדנאות לימוד באפריקה עצמה. עם הביקוש החל גם הייצור ההמוני של התוף לצרכים מסחריים,( Charry, 1996).
ישנן מספר סיבות להתעניינות המאוחרת שגילה העולם בג'מבה, בניהן, הבדלים תרבותיים ולשוניים בין ארצות הברית לבין הקולוניות הצרפתיות, ופטירתו ב-1984 של נשיא גינאה (Sekou Toure), אשר היוו סוף לשניים וחצי עשורים של דיכוי תרבותי. באותה השנה גינאה פתחה את שעריה לעולם, תיירים זרים נכנסו לשעריה, ואזרחים יצאו ממנה אל העולם ונאלצו להתמודד עם הפערים בהם הם חיו לבין העולם שבחוץ. שני נגנים מפורסמים, שביססו את עצמם מהר באירופה באותה התקופה הם, ממדי קייטה ופמדו קונטה.
שתי להקות הבלט של גינאה (Les Ballets Africains שלימים שינתה את שמה ל"בלט הלאומי של גינאה", וקבוצת הבלט השנייה של גינאה Ballet Djoliba שנוסד ב 1965 ), החלו בהפצת אלבומים דרך חברות הפקה אירופאיות. נראה שמסוף שנות ה-80 העניין שמגלה העולם במוזיקה זו רק התגבר.
שימוש בג'מבה
למרות העניין הרב שמגלים בתוף, מעט מאד מכירים את הרקע של התוף: האופן בו משתמשים בו באפריקה, מי מנגן עליו, באילו אירועים, באילו מדינות ובאילו הרכבים מוזיקליים. ישנן סיבות רבות לכך: הבדלי תרבות, הבדלי שפה ושיטות לימוד שונות מאפריקה. שיטת הלימוד לניגון בג'מבה באפריקה היא: צפייה, חיקוי, תיקון וביצוע מחדש. קיים קושי בהעברת שיטת הלימוד האפריקאית, שבה נגן מלווה רקדן, בשיעורי תיפוף במדינות מערביות, שבהן השיעורים מתקיימים אחת לשבוע בלבד. מורי הג'מבה נאלצו לגלות יצירתיות בנוגע לאופן העברת חומר הלימוד לתלמידים הלא אפריקאים וכתוצאה מכך, מקצבים פלואידים הפכו לפשוטים ותבניתיים יותר, פחות אלתורים נוגנו בשיעור והקצב, שנקבע כמעט תמיד על ידי מהירות הריקוד שהכתיב הרקדן, הפך לקצב קבוע, ללא צורך ברקדן. באותו האופן הותאם גם מסע ההופעות של הבלט האפריקאי בעולם. מעגל הריקוד המסרותי בהשתתפות בני הכפר, המקיפים את המתופפים בטקסים, נשבר, ונפתח לשורות שורות של קהל מערבי היושב באולם וצופה במופע באופן פאסיבי, (שם). באותו האופן, גם סוגים שונים של כלי נגינה, שרק לעיתים נדירות ניגנו עליהם יחדיו, ומקצבים מאזורים שונים ומרוחקים, שבתנאי הכפר לא היו מנגנים אותם יחדיו, אוחדו לכדי יצירה אחת המציגה את המגוון המוזיקלי והתרבותי של מדינה מסוימת. תפקידם של מנהלי הבלט היה לקחת את התרבות האפריקאית ולהתאים אותה לבמות האירופאיות, דבר שיצר זן חדש של מוזיקה אפריקאית.
את החידוש האחרון, שהתפתח מהבלט האפריקאי והתקבל ברגשות מעורבים, הביא נגן הג'מבה ממדי קייטה ( והרכבו "Percussions de Guinee". הם יצרו וריאציה חדשה, שבה אנסמבל המתופפים מופיע לבד, ללא צורך ברקדנים, כך שהפוקוס על הבמה עובר לנגנים ולכריזמה ולוירטואוזיות של המתופף הסוליסט.
את רפרטואר המקצבים שמנגנים כיום בג'מבה שאבו ממקורות שונים במערב אפריקה ולא רק מהאזור שהיה פעם חבל המנדה. פיתוח סגנון תיפוף אחיד ובינלאומי קרה הודות לשינויים שנאלצו האמנים האפריקאיים לבצע במורשת המוזיקלית שלהם בגלל החשיפה האירופאית הנרחבת לה הם זכו. אירוע תיפוף בכפר (יכול להתרחש גם בעיר), נערך לעיתים לאורך שעות, שבמהלכן המתופפים והנגנים מתרכזים במקצב אחד או בכמה מקצבי ריקוד בודדים. כל המשתתפים באירוע מאלתרים ריקוד מול הנגנים, בין אם זה כל משתתף אחד או שניים שלושה בו זמנית. הם מאתגרים את הנגנים על ידי ריקוד מהיר. על הנגן ללוותם בהתאם למהירות הריקוד, בדרך כלל ישנה הפוגה במהירות התיפוף בזמן שהרקדנים מתחלפים, או כשמנחה הטקס (jeli), שהוא גם הזמר, שר.
סגנון התיפוף של הבלט הוא שונה. הכוריאוגרפיה מהוקצעת. ישנה קבוצה גדולה של נגנים הרוקדת בו זמנית בתיאום עם המתופפים, כדי לא לשעמם את הקהל שבא לצפות במופע אך לא מהשתתף בו, הם מנגנים לפעמים מעל ל-30 מקצבים שונים במופע שאורך שעה בלבד (שם). באפריקה, בניגוד למעגלי מתופפים במערב, מספר המתופפים באנסמבל הוא קטן וכך גם מספר המקצבים שהם מנגנים. מספר המשתתפים המינימלי הוא שלושה: סוליסט, נגן ליווי על הג'מבה ותוף דונון.
תעשיית המוזיקה במאלי וגינאה הפיקה מאות קלטות של מוזיקה מסורתית ומודרנית מהאזור המיועדות לקהל הזר המתעניין בתרבות זו, אך אין שום הקלטה של אנסבל של ג'מבה בלבד מכיוון שג'מבה הוא לא כלי להאזנה אלא לריקוד בלבד. את הג'מבה שומעים רק ברקע, ולעיתים נדירות בלבד ניתן לשמוע נגן המבצע סולו על תוף זה. את נגני הג'מבה באפריקה, מזמינים בדרך כלל כדי להוסיף קצב וחיות לריקוד, (Charry, 1996).
קישורים חיצוניים
22346607דג'מבה