הקהילה היהודית
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: אי דיוקים, ראו דף השיחה.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: אי דיוקים, ראו דף השיחה. |
קהילה יהודית (כונתה גם קהל קדוש, עדת ישורון וכיוצא בזה) הייתה המוסד האוטונומי במסגרתו התנהלו החיים היהודיים למן שלהי תקופת בית שני, ובמיוחד אחרי חורבנו, ועד העידן המודרני. הקהילה הייתה גוף בעל מעמד משפטי מוכר, ייצגה מול השלטונות את כל יהודי שטח השיפוט שלה שהיו חברים בה מתוקף לידתם והייתה אחראית למשול ולנהל אותם. מוסדות הקהילה השונים היו מופקדים על החינוך, הרווחה, המשפט, גביית המסים וכל יתר ההיבטים של חיי היהודים. מבנה הבסיסי היה של ועד פרנסים עשירים, שלעיתים עמד בראשו פרנס עליון או "ראש הקהל", שנבחרו בדרך כלל בשל הונם ויכולתם לספק מימון, לצד רב, המרא דאתרא המקומי, ששימש כדיין הבכיר בתוקף בקיאותו בתורה ובהלכה והופקד על פי רוב גם על בית דין רבני. תחתיהם תפקדו מוסדות רבים ושונים, כמו החברה קדישא המופקדת על קבורה והמלמדים שתפקידם היה לחנך את הצעירים. כלפי חוץ, נבעה סמכות הקהילה כלפי חבריה מתוקף כתבי זכויות שנשאה ונתנה עליהם עם הנסיכים, המלכים או הערים שבשטחיהם ישבה, כמו גופים קורפורטיביים אחרים.
עד המאה השישית לאלף השישי היה כל יהודי כפוף למרות קהילתו מעצם לידתו, והיה יכול ל"השתחרר" ממנה רק באמצעות מעבר לקבוצה אחרת באמצעות המרת דתו לנצרות או אסלאם. רק עם עליית המדינה הריכוזית, פקיעת האוטונומיה המשפטית היהודית, ותהליכי החילון רח"ל, הפכה החברות בקהילה בהדרגה לשאלה של בחירה אישית. כיום מהוות הקהילות היהודיות ברחבי תבל גופים וולונטריים שעניינם בדרך כלל תפעול חיי הדת – תחום הדת המופרד היה היחיד בו הוסיפה המדינה המודרנית לתת תוקף כלשהו להלכה – ומעט שרד מסמכויותיהם בעבר. החריג המשמעותי היחיד לכך הוא מדינת ישראל, שכל היהודים בתחומה כפופים משפטית, בדיני האישות ועוד מספר היבטים, לדיני המילט היהודי (לפחות בעקרון) וענייניהם אלו נדונים בפני בתי-דין רבניים.
חשיבות הקהילות בהיסטוריה
העת העתיקה
במהלך תקופת בית שני חיו מרבית יהודי תבל מחוץ לארץ ישראל. קיבוצי יהודים בערים שונות התקיימו הן בערים קרובות (במצרים ובסוריה) והן בערים רחוקות כמו רומא. לקבוצות אלו היה מרכז דתי, כלומר בית כנסת, אולם לא הייתה להן מסגרת פורמלית של קהילה.[1] מכאן שאלו לא היו קהילות במובן הארגוני.
בתקופת האימפריה הרומית, לקהילה היהודית בערים השונות מחוץ לארץ ישראל הייתה זכות מסוימת לחיות "על פי חוקי האבות", זכות שכללה אפשרות לשמור על חוקי הדת, לקיים מוסדות תפילה ולאסוף תרומות לטובת בית המקדש. אחרי החורבן נאספו תרומות לטובת מטרות אחרות, בעיקר פדיון שבויים. החברות בקהילה הייתה וולנטרית ולקהילה לא היו סמכויות ענישה (פרט לחרם) כלפי מי שהפר את הכללים או פעל כנגד הקהילה. כך יכלו הנוצרים לפעול בתוך ומתוך הקהילה היהודית ולעשות נפשות לתורתם.
בשנת ג'תשמ"א בתקופת טיבריוס קיסר החליט הסאנט הרומאי לגרש את כל היהודים מרומא ולגייס לצבא את הצעירים שבהם ולשלחם לסרדיניה, אולם המדובר היה רק על קהילת רומא ולא על קהילות אחרות. אחד הנושאים סביבם התגבשו הקהילות היה הצורך בהקמת ותחזוקת בתי קברות. היה צורך בשתדלנות לקבל אישור להקים בית עלמין, לאסוף כסף לרכישת האדמה ולפנות לשליט המקומי בבקשת פריבילגיה מתאימה לניהול ותחזוקת בית העלמין וכן לרישיון לקבורת חברי הקהילה בו.
במהלך השנים שאחרי דעיכת האימפריה הרומית קיבלו קהילות יהודיות אפשרות לאוטונומיה משפטית בסכסוכים פנימיים בעניינים שאינם כרוכים בדיני נפשות, ואפשרות לגבות מיסים, בנוסף על המסים שהיה חייב בהם כל אזרח, ממי שרצה להיות חבר בקהילה.
הקהילה היהודית בנצרות ימי הביניים
כחלק מהמשטר הפיאודלי, אשר הסתמך על קבוצות בעלות אינטרס משותף (גילדות) הוגדרה הקהילה היהודית כגוף בעל שלטון עצמי המייצג את חבריו כלפי השלטון ומייצג את השלטון כלפי חבריו. בתקופה זו חויבו כל היהודים שישבו במקום מסוים להיות כפופים למוסדות הקהילה.
בתקופה הקרולינגית, כאשר המלך איבד מכוחו, הכנסייה התחזקה, ונוצרה קהילה דתית נוצרית חזקה. במקביל ניתנו סמכויות גם לקהילה הדתית היהודית.
קהילות יהודיות בגרמניה של המאות החמישית–שביעית לאלף השישי נקראו Landjudenschaft והיו בעלות מעמד כלפי השלטונות.
אנשי הקהילה
לקהילה היהודית יש בעלי תפקידים גשמיים: הפרנסים, הגבאים והשמשים. ובעלי תפקידים רוחניים: רבנים, דיינים, מלמדים, שוחטים ומוהלים.
מרא דאתרא
ערך מורחב – מרא דאתרא
מרא דאתרא, (מארמית "אדון העיר") הוא כינויו של הרב המקומי. על פי הלכה פסיקותיו מחייבות את אנשי מקומו בזמן כהונתו.
המושג "מרא דאתרא" בימינו עדיין קיים בחלקו, לקהילות רבות יש רב אשר לו הם שומעים, לעומתם החסידים נשמעים לרב שאינו חייב להיות תושב העיר (או אפילו המדינה) בה הם מתגוררים. סמכותו של הרב המקומי נשחקה מסיבות רבות: הימצאות של ספרי הלכה בפריסה רחבה ועל מגוון נושאים, המאפשרת לאנשים לפסוק מתוך הספרים; נושא מנהג אבות אשר בימינו זכה למוקד מכריע, בפרט על רקע ניידותם של אנשים ממקום למקום, וכך ממעיט בחשיבות מנהג המקום ורב המקום.
פרנסי הציבור
- ערך מורחב – פרנס
פרנס על הציבור נחשב למנהיג הקהילה היהודית בתפוצות ישראל, אשר נקרא גם ראש הקהל. תפקידו היה להפעיל את מוסדות הקהילה מהבחינה הארגונית. לשם כך היו בידו סמכויות לגבית מיסים ולביצוע הוצאות ציבוריות. בדרך כלל, המינוי שלו היה מאושר על ידי השלטונות, אשר העניקו לו סמכויות על מנת שיוכל למלא את תפקידו.
היה חשש לשרירות ליבו מצידו ועל זה כבר אמרו חז"ל "תנו רבנן: שלשה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהן בכל יום... (וביניהם) על פרנס המתגאה על הצבור" (מסכת חגיגה ה', ב'). כפירוש המהר"ל מפראג,[2] מנהיג המתגאה על הציבור הוא מנהיג השולט בכוח וביד חזקה. "ואם הקב"ה בוכה על מנהיג כוחני המתגאה על הציבור, אנו על אחת כמה וכמה, יש לנו מקום לבכות כאשר אנו מתפללים "השיבה שופטינו בראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה" (תפילת עמידה).[3]
הפרנס היה נבחר על ידי הציבור. אך בדרך כלל הציבור היה מוגדר רק בתור תושבי המקום בעלי הכנסה או רכוש. לעיתים, רק קבוצה של ראשי ציבור הייתה בוחרת אותו. בתלמוד נקבע הכלל שאין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם כן נמלכים בציבור, אך לא נקבע כיצד מוגדר "הציבור". ובכל זאת, דרושה הסכמה כללית וחז"ל מתארים לנו כיצד ולמה נתמנה בצלאל בן אורי כפרנס.
מוסדות הקהילה
במרכז הקהילה בתפוצות עמד בדרך כלל בית הכנסת, כאשר לרוב בקרבתו נמצאו מוסדות יהודיים נוספים, כגון בית ספר, בית תמחוי ומקווה. מרכז הקהילה משמש גורם מאחד לקהילה, בזכות התאספות חברי הקהילה סביב המוסדות השונים.
- בית כנסת
- מקווה
- חדר
- ישיבה
- בית מדרש
- כולל אברכים
- חברת גמילות חסדים
- חברת ביקור חולים
- חברה קדישא
הקהילה היהודית המודרנית
הקהילה היא מוסד חשוב ומרכזי ביותר ביהדות זמננו, וזאת מכיוון שהיא משמשת כמרכז לחיי משפחה ושיתוף, גמילות חסדים ותרבות יהודית. בראש הקהילה פועלים מספר עסקנים המנהלים את פעילות הקהילה ומוסדותיה השונים, והם שוכרים בדרך כלל עבור הקהילה רב שינהל את המצוות התפילות והמנהגים. השתייכות לקהילה היא צורך בסיסי של בני-האדם. קיום הקהילה היהודית מיועד הן על-מנת ליצור שיתוף פעולה יעיל על-מנת לחיות חיים יהודיים, שכן לדוגמה אדם יהודי צריך להתפלל את תפילותיו בקהל של עשרה אנשים לפחות (מניין), והן על-מנת לשמש איגוד חברתי של קבוצת אנשים בעלי אמונה זהה המתמודדים עם אתגרים רוחניים דומים, בבחינת "איש את רעהו יעזורו" (ראו הרחבה על כך בספרו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק "איש האמונה הבודד").
אופי הקהילות היהודיות השונות איננו אחיד ומשתנה מקהילה לקהילה, ונקבע לרוב באופן טבעי על פי הרכב חבריה, או על פי אופיו ודמותו של העומד בראשה (כאמור, לרוב זהו הרב). הקהילה יכולה להתקיים על בסיס גאוגרפי, כגון קהילת יהדות פולין, או על בסיס אידאולוגי, כגון קהילת היהדות החרדית.
בתפוצות, חשיבות הקהילה היא קריטית אף יותר מאשר בארץ ישראל, שכן ישנה סכנת התבוללות: כאשר יהודי חי ללא קהילה, הסיכוי כי בניו ישאו נשים שאינן יהודיות, או שבנותיו יינשאו לשאינו-יהודי, הוא גבוה יותר מאשר אם הוא חי בקהילה יהודית. ברוסיה קיים איגוד הקהילות היהודיות בחבר העמים.
קהילת "ביתא ישראל"
- ערך מורחב – ביתא ישראל
| חיי הקהילה היהודית | ||
|---|---|---|
| תפקידים על-קהילתיים | חכם באשי • שד"ר • אדמו"ר • גדול הדור • רב ראשי | |
| תפקידים מקומיים | מרא דאתרא • רב • דיין • פרנס • שליח ציבור • גבאי • גבאי צדקה • בעל קורא • מוהל • שוחט • מלמד • דרשן • סופר סת"ם • בלנית • משגיח • משגיח כשרות | |
| מוסדות | תלמוד תורה • ישיבה • ישיבה קטנה • ישיבה גדולה • כולל אברכים • מקווה • בית כנסת • בית מדרש • חברה קדישא • קופה של צדקה | |
| דברים שבקדושה | מניין • היכל/ארון קודש • חזנות • תפילת עמידה • שחרית • מנחה • ערבית • מוסף • קריאת התורה • שמע ישראל • ברכה • קידוש • רשימת תפילות וברכות | |
| ניהול חיי הקהילה | בית דין • תקנות הקהילה • פדיון שבויים | |
קישורים חיצוניים
- קהילה, באתר הלקסיקון לתרבות ישראל
- הרב זאב סולטנוביץ', הקהילה היהודית בימי הביניים, באתר ישיבה
- ישראל ברטל, היחיד והקהילה - מבוא, זמן יהודי חדש.
הערות שוליים
- ^ קהל ישראל: השלטון העצמי היהודי לדורותיו (כרך א), מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים
- ^ נתיבות עולם נתיב התורה ד'
- ^ הרב דב ביגון
