צדיק
צדיק הוא אדם המתנהג על פי הצדק והמוסר. ביהדות (ובעקבותיה גם בשימוש יומיומי), כאשר משתמשים במונח הכוונה היא גם לאדם שהוא ירא שמים ומדקדק במצוות. בתנועת החסידות, ה"צדיק", הידוע גם כאדמו"ר או רבי, הוא תוארם של מנהיגיה וכן מושג בעל משמעויות קבליות. לרוב נעשה שימוש בתואר זה כדי לציין שמדובר באדם מורם מעם, שהנהגותיו נעלות מהסטנדרט החברתי.
במקרא
התואר "צדיק" ניתן במקרא לאדם המתהלך בתומו (ספר משלי, פרק כ', פסוק ז': מתהלך בתמו צדיק), וכהיפוך של הרשע. האדם היחיד שזכה לתואר זה בתורה הוא נח, שנקרא צדיק תמים (ספר בראשית, פרק ו', פסוק ט'). בנביאים מכונה המשיח בתואר צדיק (ספר זכריה, פרק ט', פסוק ט').
ספר איוב מוקדש לדילמת סבל הצדיק, וברור לכל כי איוב היה צדיק אף על פי שלא נאמר במפורש כי הוא צדיק, אלא נאמר עליו כי הוא "תם וישר וירא אלוקים וסר מרע". מכיוון שמיוחסות לו תכונות של תום, יראת האלוקים ומוסריות (סר מרע) ניתן להגדיר אותו כצדיק.
בנוסף, אחד משבחיו של אלוקים הוא שהוא צדיק, ומשמעותו של שבח זה הוא שהוא נוהג עם ברואיו בצדק, משלם לאיש טוב כדרכיו ולאיש רע כפרי מעלליו (למשל ספר תהלים, פרק קי"ט, פסוק קל"ז: "צדיק אתה ה' וישר משפטיך", ועוד רבים).
התכונות המיוחסות לצדיק במקרא הם: עשיית משפט, שנאת עושי עוול, אמונה, יראת שמים ועוד, ומובטח להם שזכרם יהיה לעולם לברכה, יעשו פרי, יירשו ארץ, ואף זרעם לא יעזב. אך כבר המקרא מבחין במקומות שונים בכך שיש צדיק ורע לו, כפי שאמר קהלת (מגילת קהלת, פרק ז', פסוק ט"ו): "את הכול ראיתי בימי הבלי יש צדיק אבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו", וכעין תשובה לכך יש בדברי קהלת בהמשך (מגילת קהלת, פרק ז', פסוק כ'): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".
בתלמוד
על פי התלמוד, לא נגזר על האדם מראש אם יהיה צדיק או רשע, שכן הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים. וכך אמרו חז"ל (תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ט"ז עמוד ב'): דרש רבי חנינא בר פפא: אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו, רבונו של עולם, טפה זו מה תהא עליה גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני. ואילו רשע או צדיק לא אומר, כד"ר (כדברי רבי) חנינא, שאמר רבי חנינא, הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים.
על חשיבותו הרבה של צדיק אמרו חז"ל (תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ב עמוד ב'): רבי אלעזר בן שמוע אומר, על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו, שנאמר (ספר משלי, פרק י', פסוק כ"ה) וצדיק יסוד עולם. במקום אחר (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ג עמוד א') נאמר שגדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת.
התלמוד מבחין בן צדיק גמור לצדיק שאינו גמור, כאשר צדיק גמור טוב לו גם בעולם הזה, אך צדיק שאינו גמור רע לו בעולם הזה כדי שיקבל את שכרו בשלמות בעולם הבא (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ז' עמוד א').
מיתתם של צדיקים
בספר הזהר[1] כתוב (בהרחבה לאחר תיאור מיתת שני בני אהרון הצדיקים[2], נדב ואביהוא) כי מיתתם של צדיקים משפיעה על הדור כולו עד כדי כך ש:”בְּכָל זְמַן שֶׁצַּדִּיקִים מִסְתַּלְּקִים מִן הָעוֹלָם, הַדִּין מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם, וּמִיתַת הַצַּדִּיקִים מְכַפֶּרֶת עַל חֲטָאֵי הַדּוֹר”. אולם אם גזר הדין נגזר באופן סופי שתבוא רעה על העולם אזי אדרבא, נפטר הצדיק מהעולם כדי שלא יראה באותה רעה[3]: ”צדיק נפטר מן העולם, רעה באה לעולם. שנאמר 'הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק'” (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קי"ג עמוד ב').
וכמה פירושים נמצאו לדבר היאספות הצדיק לפני בוא רעה, בהם:
- הקב"ה יודע שאם הצדיק יתפלל תתבטל הגזרה ולא תצא התוכנית לפועל
- מיתת הצדיק בכל זאת מכפרת ומורידה את חומרת הרעה שתבוא
- בעת שמתוחה מידת הדין, אין המשחית מבחין בין צדיק לרשע, כלומר שכשיש דין "כללי" אין הצדיק מוגן בשל צדקתו ואף מתחיל המשחית מן הצדיק וזו סיבת מיתתו
באור החיים (על פרשת שקלים) מבאר אפשרות שחטאי העם הם שגורמים למיתת הצדיק ולכן עליהם לתת כופר נפש -
הדור הוא הגורם להילקח הצדיק, לזה צריך לתת כל איש ישראל כופר נפש הצדיק שמת בעדו
צדיקים נסתרים
במסכת סנהדרין אומר אביי: ”לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל דרא שנאמר "אשרי כל חוכי לו" - לו בגימטריא תלתין ושיתא"” (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ז עמוד ב'), תרגום: "אין בעולם פחות משלושים וששה צדיקים, המקבלים פני השכינה בכל דור, שנאמר: 'אשרֵי כל חוֹכֵי לוֹ' (ספר ישעיה, פרק ל', פסוק י"ח, לו בגימטריה הם 36).
על צדיקים נסתרים אלו סופרו אגדות רבות. לעיתים זוהו הצדיקים הנסתרים עם צדיקים כדוגמת הבעל שם טוב והגר"א שערכו גלות תוך כדי שהסתירו את זהותם. ואת העובדה שצדיקים אלו לא היו נסתרים יש המסבירים שצדקותם האמיתית נסתרת ורבה על הגלויה.
בקבלה
בקבלה הצדיק הוא המתנהג בקדושה ופורש מתאוות שונות, בעיקר אלו הקשורות לענייני צניעות. צדיק זה מהוה קשר בין העולמות העליונים לעולמות התחתונים, והשפע האלוקי יורד לעולם זה באמצעותו ודרכו.
בחסידות
ערך מורחב – אדמו"ר
בתנועת החסידות, הצדיק הוא תואר המציין את המנהיג החסידי, שייעודו ועיקר שליחותו הוא להנהיג את הציבור. לפי החסידות, אדם המתעלה מבחינה רוחנית, אבל לא עושה את פעולותיו לטובת הכלל לא מקרב את הגאולה. רק מי שמנהיג ציבור ("צדיק יסוד עולם") יכול לבטל את גזרותיו של אלוקים.
בחסידות נתווסף למנהיג תפקיד חדש ומכריע – תיווך בין האדם מישראל לבין ה'[דרוש מקור]. היה זה פתרון חדשני - להביא לידי התעלות מוסרית-דתית של הציבור הרחב באמצעות דפוס חדש של מנהיגות.
הרעיון של דבקות בצדיק מבטא אמונה בלתי מעורערת במעלתו יוצאת הדופן של הצדיק מצד אחד, ומצד שני מבטאת את האמונה כי גם עם הארץ מסוגל להגיע לכדי התעלות רוחנית.[4]
הצדיק הוא מנהיג כריזמטי, שדמותו מנוגדת במידה מסוימת לזו של הרב בקהילה המסורתית. בעוד שהרב מתמנה לכהונתו על ידי נציגי הקהילה בהליך פורמלי, ומשרתו תלויה בחוזה שנחתם בין הצדדים – הצדיק החסידי "מתגלה", ועולה למעמדו באופן "טבעי"; החסידים דבקים בצדיק, ומקבלים על עצמם את מרותו. זוהי זיקה רצונית שאיננה מעוגנת בשום חוזה. יכולתו של הצדיק לדאוג לסיפוק הצרכים הארציים של כל חסיד מחסידיו מותנית באמונתו הבלתי מעורערת של החסיד במעלתו ובכוחו של הצדיק, ולעיתים גם בתמיכה הכספית של החסיד בצדיק.
החסידות הרחיבה את רעיון הצדיק שבקבלה, ויחסה אותו לאדמו"ריה, ובכך הקנתה להם כוחות רוחניים על טבעיים, ואסרה להרהר על מעשיהם. בספר התניא של רבי שניאור זלמן מלאדי נכתב עוד שהצדיק הוא אדם שלא זו בלבד שאינו חוטא לעולם, לא במחשבה ולא בדיבור ולא במעשה, אלא שאף אין לו יצר רע.
אחד החידושים הנועזים בתפיסת ההנהגה שפיתחה החסידות גלום במושג "ירידת הצדיק". כאשר עושה הצדיק לעצמו – כל כמה שיתעלה לא יוכל לקרב את הגאולה ולשנות את מערכת הכוחות העולמיים; גרוע מכך – ככל שיתעלה על פני העם, כך יביא לקטרוג עליהם, וחסידותו המופלגת רק תגרום לכך שהעולם יהא נידון במידת הדין ולא במידת הרחמים.
העמדת הצדיק במקום מרכזי כל כך עוררה ביקורת, הן בתוך העולם הדתי – בתפיסתם הדתית של המתנגדים – והן מחוצה לו; בתחילה בתנועת ההשכלה ובהמשך בעולם החילוני, הרואים בכך סממן של היעדר דמוקרטיה וחוש ביקורתי בחברה החרדית-חסידית. ביטוי נוסף של "חוסר דמוקרטיה" ניתן בכך שמנהיגות החסידות מועברת לרוב בירושה, בדרך כלל לבן הבכור של האדמו"ר היוצא; אף תלמידי חכמים גדולים שבחסידות נכנעים בפני בנו של הרבי שיורש את מקומו, גם אם הוא צעיר בימים.
שמו של הצדיק
ר' נחמן מברסלב כותב שיש סגולה באמירת שמו של הצדיק, אף מבלי לצטט את דברי תורתו, כתוצאה מכך הוציאו חסידי ברסלב בדורות האחרונים, ספר בשם שמות הצדיקים, ובו מפורטים שמות של אלפי צדיקים מבריאת העולם, דרך כל הדורות ועד גדולי חסידי הבעל שם טוב, וחסידים נוהגים לקוראו כסגולה.
ברכתו של הצדיק
על פי האמונה, אף שלכל אדם יש כוח ברכה, עולה עליו מעלת ברכתו של הצדיק:
- ”ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע.” (ספר החינוך, מצווה רלא)
"צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים". המקור לכך מן התלמוד:
- ”'אמר אלוקי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים' (שמואל ב', כ"ג, ג'), מאי קאמר? אמר רבי אבהו, הכי קאמר: אמר אלוקי ישראל: לי דבר צור ישראל, אני מושל באדם, מי מושל בי - צדיק, שאני גוזר גזרה ומבטלה.” (תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ט"ז עמוד ב')
מקור נוסף הוא מסיפורו של חוני המעגל שתפילתו חוללה נס:
- ”תנו רבנן: מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל? 'ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור' (איוב, כ"ב, כ"ח). 'ותגזר אומר', אתה גזרת מלמטה והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה.” (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ג עמוד א')
ואכן בעם ישראל מייחסים כוח לברכותיהם של רבנים צדיקים, וקיים נוהג ללכת אליהם כדי להתברך מפיהם, במיוחד בענייני בריאות ופרנסה. המקור לכך מן התלמוד:
- ”כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר: (משלי, ט"ז, י"ד) 'חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה'.” (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קט"ז עמוד א').
- אך בכל מקרה כאן הגמרא מדברת על חכם ולאו דווקא על צדיק. (כי צדיק ברובו הוא בלב, ואיננו יודעים מה חושב האדם שמולנו, אך חכם ניכר לכולם מי חכם ומי טיפש ק"ו בדברי תורה).
בתורת החסידות יש התייחסות רבה לכוח ברכתו של הצדיק, המשמש כצינור בין הקדוש ברוך הוא לאדם. את שמות האנשים שעליהם מבוקשת הברכה כותבים החסידים על פתק ("קוויטל")[5], אותו הם מוסרים לאדמו"ר. בדרך כלל הם מצרפים ל"קוויטל" סכום כסף, המכונה "פדיון נפש". על פי השיטה החסידית, לכסף שנמסר לאדמו"ר יש השפעה סגולית להתקיימות ברכתו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אנציקלופדיה אוצר ישראל ח"ט, ערך 'צדיק'.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: צדיק |
- הצדיק בחסידות, בלקסיקון לתרבות ישראל
הערות שוליים
- ^ תחילת פרשת אחרי מות
- ^ על צדיקותם נאמר בזהר (שם) "נָדָב וַאֲבִיהוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁשְּׁנֵי אֵלֶּה לֹא נִמְצְאוּ כְמוֹתָם בְּיִשְׂרָאֵל"
- ^ ראו רש"י על תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס' עמוד א'
- ^ שמואל אטינגר טוען כי היה קשר סיבתי בין נכונותם של מנהיגי החסידות לרדת ממדרגתם וליטול על עצמם את עול הנהגת הציבור ("ירידת הצדיק"), לבין הפיכתה של תנועת החסידות לתנועה רחבה ועממית.
- ^ הרשימה כוללת את שמם הפרטי של האנשים ושם אמם, בלי שם משפחתם.