עליית הנאצים לשלטון
עליית הנאצים לשלטון (בגרמנית נקראת בדרך-כלל Machtergreifung, מַאכטאֶרגרַייפוּנג, קרי "תפיסת השלטון") הגיעה לשיאה ב-30 בינואר 1933, עם מינויו של אדולף היטלר לקנצלר גרמניה, ועלייתו לשלטון, לאחר שהמפלגה הנאצית בראשותו זכתה בכשליש מהמושבים בבחירות לפרלמנט בנובמבר 1932. לצעד זה, שמיד בהמשכו הפכה גרמניה הנאצית לדיקטטורה, קדמו מהלכים שנמשכו שנים אחדות, במהלך שלהי קיומה של רפובליקת ויימאר.
תחילת דרכו של היטלר במפלגה הנאצית
בקיץ 1919 הוצב היטלר, שעדיין היה חייל מגויס בצבא הגרמני, במינכן בתפקיד סוכן סמוי לניפוי ההשפעה המרקסיסטית בשורות הצבא, על רקע הבהלה הכללית שפשׂתה בו בעקבות ניסיונות ההתקוממות הסוציאליסטיים במינכן ובברלין. לקראת סוף שנת 1919 הוטלה על היטלר המשימה להסתנן ולחקור קבוצה קטנה של אנשים במינכן בשם "מפלגת הפועלים הגרמנית". המושג שמשך את תשומת לבם של מפקדיו הייתה המילה "פועלים" בשם המפלגה, דבר שעורר חשד שמדובר בתנועה מרקסיסטית. היטלר גילה שקווי המפלגה תואמים לשלו - מפלגה לאומנית, פרו-מיליטריסטית ואנטישמית - והצטרף אליה. למרות התרשמותו שמדובר בארגון עלוב, נמשך היטלר לרעיונותיו של אחד ממייסדי המפלגה, אנטון דרקסלר, שטען כי המפלגה עומדת להיות תנועה חברתית גדולה ולא סתם מפלגה פוליטית. בחוסר הסדר ששרר בה ראה היטלר הזדמנות.
מרגע שהצטרף למפלגה, בשנת 1919, כשהוא כבר בן 30, החל לעבוד במלוא המרץ להבטיח את הצלחתה. הוא החל בגיוס חברים חדשים על ידי פרסום הזמנות לכנסים של המפלגה. בהדרגה הגיעו יותר ויותר אנשים לכינוסי המפלגה. באחת האסיפות עלה היטלר לנאום תוך ניצול יכולתו לסחוף אחריו מאזינים והרשים את מנהיגי המפלגה ואת הקהל. הנאום עורר התלהבות ומאותה נקודה הפך היטלר, בנאומיו הנרגשים ובאישיותו הבימתית והכריזמטית, למוקד המשיכה העיקרי של המפלגה.
בתחילת 1920, אחרי שעזב את שירותו הצבאי והתפנה לעיסוק מלא בקידום המפלגה, דחק היטלר במפלגה לקיים עצרת המונים, ביודעו שזו תהיה פרובוקציה בעיני הקומוניסטים. העצרת הסתיימה בהצלחה גדולה, שהביאה לחיזוק מעמדו במפלגה. במקביל, הגה היטלר את רעיון השימוש בסמל צלב הקרס בדגל המפלגה ושינה את שם המפלגה למפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית-סוציאליסטית שנודעה מכאן בקיצור בשם המפלגה הנאצית. בכנס של המפלגה, שנערך ב-29 ביולי 1921, הוכרז היטלר לפיהרר של המפלגה הנאצית, תואר שנשא עמו לאורך כל הדרך.
ב-9 בנובמבר 1923 ניסו היטלר ומפלגתו לבצע פוטש בבוואריה, הפוטש במרתף הבירה. בהפיכה השתתף גם גיבור המלחמה אריך לודנדורף. אנשי חיל המחץ של המפלגה הקיפו את הבניין ובודדו את האזור. היטלר התפרץ לאולם הבירה כשבידו אקדח ולצידו אנשים חמושים ותומכים. מהומה פרצה באולם, היטלר עלה על השולחן, ירה ירייה מאקדחו לתקרת המרתף כדי להסב את תשומת לב הקהל. על פי עדויות של הנוכחים, הוא אמר: "המהפכה הלאומית התחילה. האולם נכבש על ידי 600 אנשים מזוינים. בל יעז איש לעזוב את המקום. אם לא ישרור שקט מיד, אצווה להעמיד מכונת ירייה ליד פתח היציאה."
בעקבות כישלון ההשתלטות על השלטון נאסר היטלר יחד עם מנהיגי המרד. היטלר נשפט בעוון של בגידה ונדון לחמש שנות מאסר, אולם הייתה לו האפשרות לשחרור מוקדם עם התנהגות טובה. בפועל, היטלר היה כלוא במצודת לנסדברג במשך 9 חודשים. כישלון הפוטש הרים את מעמדו כדמות פוליטית והמשפט מהווה סימן דרך משמעותי בקריירה הפוליטית של היטלר. תנאי המאסר היו תנאים קלים, הוא זכה לחדר משלו ולעוזר אישי שהיה אסיר בעצמו. במהלך תקופתו במאסר כתב את ספרו "מיין קמפף" - "מאבקי", שלימים הפך ל"אני מאמין" של הנאצים והיווה בסיס לדרכם ולאידאולוגיה שלהם. בספרו "מיין קמפף" האנטישמיות מהווה עמוד תווך, ובסיס ל"פילוסופיה" הפוליטית ולמשנתו של היטלר. לדבריו, "היהודים שואפים לשלוט בתבל כולה. פיזית, היהודים מהווים סכנה לטהרת הגזע הארי, שכן, היהודים הם בני גזע שמי, וזאת בניגוד לגזע הארי הטהור, גזע האדונים." בינתיים ירדה מפלגתו למחתרת. היטלר החליט לנסות ולתפוס את השלטון בדרך דמוקרטית.
דעיכתה של רפובליקת ויימאר
| הישגי המפלגה הנאצית בבחירות בתקופת ויימאר[1] | ||||
|---|---|---|---|---|
| בחירות | הצבעה (באלפים) |
אחוז | מושבים ברייכסטאג |
הערות |
| מאי 1924 | 1,918.3 | 6.5 | 32 | בתקופת מאסרו של היטלר |
| דצמ' 1924 | 907.3 | 3.0 | 14 | עם שחרורו של היטלר ממאסר |
| מאי 1928 | 810.1 | 2.6 | 12 | שיא תקופת שטרזמן |
| ספט' 1930 | 6,409.6 | 18.3 | 107 | אחרי פרוץ המשבר הכלכלי |
| יולי 1932 | 13,745.8 | 37.4 | 230 | אחרי מועמדות היטלר לנשיאות |
| נוב' 1932 | 11,737 | 33.1 | 196 | בחירות דמוקרטיות אחרונות |
| מרץ 1933 | 17,277 | 43.9 | 288 | אחרי עליית היטלר לשלטון |
ב-1928 זכתה המפלגה הנאצית ב-12 צירים בפרלמנט. ב-1929 מנתה המפלגה 100 אלף איש. באותה שנה הכה בעולם השפל הגדול ומצבה של גרמניה היה גרוע: אבטלה גדולה, התמוטטות חברות ומפעלים, גירעון תקציבי ועוני שהלך והתפשט ברחבי המדינה. באוקטובר 1929 מת שר החוץ גוסטב שטרזמן, שהיה קנצלר גרמניה ב-1923. אחרי נפילת ממשלתו של הרמן מילר עלו לשלטון שלושה ראשי ממשלה נוספים, שהתקשו בפתרון הבעיה הכלכלית, והכשירו את הקרקע למינויו של היטלר לקנצלר.
השפל הגדול גרם לפילוג בין המפלגות, דווקא כאשר נדרשה אחדות לפתרון הבעיות שהיו גדולות מכפי מידתה של כל מפלגה בודדת. ב-30 במרץ 1930 נבחר היינריך ברינינג לראש ממשלה. למרות הצורך הגדול בתוכנית כלכלית, נתקל ברינינג בהתנגדות גדולה מצד האופוזיציה. כדי לצאת מהמצב שאליו נקלע, הוא ניגש לנשיא וביקש ממנו להפעיל את סעיף 48 לחוקה, שהיה הפעלת מצב חירום, ואיפשר שלטון באמצעות צווי חירום. בקשה זו גרמה למהומה גדולה בגרמניה והאופוזיציה דרשה שמצב החירום יבוטל לאלתר.
כמוצא אחרון, ביולי 1930 פנה ברינינג לנשיא הינדנבורג וביקש ממנו לפזר את הרייכסטאג (הפרלמנט הגרמני) וללכת לבחירות חדשות. התאריך לבחירות החדשות נקבע ל-14 בספטמבר 1930. בשלב זה עייפו תושבי גרמניה מהמצב הפוליטי שנוצר בברלין ומהסבל, העוני והרעב ששררו בעם. הם פנו למוצא קיצוני, ותמכו בצורה נרחבת במפלגה הנאצית. המפלגה קיבלה 107 צירים בפרלמנט, ובכך הפכה למפלגה השנייה בגודלה. הדבר הוביל להתחזקות התעמולה הנאצית ברחבי גרמניה.
בפני הרפובליקאים עמדה בעיה נוספת. לקראת הבחירות לנשיאות גרמניה 1932 הנשיא המכהן פאול פון הינדנבורג, שהיה הדבק שעדיין החזיק את הדמוקרטים בשלטון, הלך והזדקן, ולא היה מעוניין בכהונה נוספת. גם אם ניתן היה לשכנעו לרוץ לכהונה נוספת, הוא היה מסיימה בגיל 92. אם היה מת לפני תום הכהונה, תרחיש שהיה סביר, היה עלול היטלר, שהכריז על התמודדותו לנשיאות, להתמנות לנשיא ללא בחירות. למרות כל אלו, לבסוף רץ הינדנבורג לכהונה נוספת. מולו התמודד היטלר, אשר הצליח לכפות סיבוב שני, כיוון שהינדנבורג קיבל פחות ממחצית הקולות. בסיבוב השני הינדנבורג אמנם זכה ברוב המיוחל, אך כוחו של היטלר עלה - 36 אחוז מן הבוחרים הגרמנים נתנו לו את קולם.
ברינינג סולק מראשות הממשלה ב-29 במאי 1932 לטובת פרנץ פון פאפן, פוליטיקאי שמרני, מן הספסלים האחוריים במפלגתו של ברינינג, אשר "הוכתר" על ידי הינדנבורג ויועץ הסתרים שלו, קורט פון שלייכר. פון פאפן שלט מ-1 ביוני 1932 עד 2 בדצמבר 1932. הוא הרכיב את הממשלה מתומכי הימין והאריסטוקרטיה השמרנית. הוא פירק את הממשלה הפרוסית וביטל את האוטונומיה הפרוסית. הוא הורה על עונש מוות למי שיפעל באלימות וטרור, אך התקשה לאכוף את הוראותיו. בבחירות לרייכסטאג אותה שנה המפלגה הנאצית קיבלה 230 צירים, ואופוזיציה חזקה בהנהגת היטלר הביאה להתפטרותו של פון פאפן.
גנרל שלייכר, אשר החליף את פון פאפן, שלט מ-3 בדצמבר 1932 עד 29 בינואר 1933. הוא פתח בניסיון לרפורמות כלכליות, מה שהוביל לביקורת קשה על מדיניותו מצד היונקרים ואנשי התעשייה. פון פאפן ראה בכך הזדמנות להפיל את שלייכר ודרש את שיתוף היטלר בשלטון, על מנת להחזיק בהגה השלטון בעצמו (כסגן הקנצלר, והשולט ברוב השמרני בממשלה הנאצית). שלייכר התפטר לאחר שהנשיא סירב לדרישתו לפזר את הפרלמנט ולהכריז על המפלגה הנאצית ועל המפלגה הקומוניסטית כבלתי חוקיות. נראה כי איש מלבד היטלר לא יכול היה להשתלט על המצב ולכן, לאחר שקיבל הכשר מפון פאפן ומבנו של הינדנבורג, אוסקר, שהיה בעל השפעה ממשית על אביו, הוזמן היטלר למשרדו של הינדנבורג. ב-30 בינואר 1933 הפך היטלר לקנצלר גרמניה.
"במינוי היטלר לראש הממשלה, מסרת את ארצנו ה"קדושה" לאחד הדמגוגים הגדולים בכל הזמנים. אני מנבא לך שאיש רע זה יוביל את הרייך לתהום ויגרום לחורבן אומתנו. הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על פעולתך זו", כתב אז גנרל אריך לודנדורף להינדנבורג. ואכן, בתוך מספר חודשים פירק היטלר את היסודות הדמוקרטיים והליברליים. תמה תקופת רפובליקת ויימאר, והחלה תקופת הרייך השלישי.
ביסוס המשטר הנאצי הדיקטטורי
כבר בחודש פברואר 1933 החל תהליך הפיכת המשטר בגרמניה לדיקטטורי. הרמן גרינג מונה לשר הפנים של פרוסיה ובכך היה ראשון מבין חברי מפלגה רבים שימונו לתפקיד ציבורי. בשנים הבאות אויש רוב מנגנון המדינה על ידי נאצים. בחודש פברואר יצאה תקנת החירום הראשונה מני רבות "למען הגנת העם הגרמני". התקנה הסמיכה את שר הפנים לאסור אסיפות ופרסומים העלולים לפגוע בביטחון המדינה.
ב-28 בפברואר הצטרף לתקנה ה"חוק לשעת חירום להגנת האומה מפני האלימות המסוכנת של הקומוניסטים". התירוץ לחוק היה שהיו אלה הקומוניסטים שהציתו את בניין הרייכסטאג יום קודם לכן. אנשים רבים מאמינים שבניין הרייכסטאג הוצת על ידי הנאצים עצמם. החוק ביטל את חירויות היסוד האזרחיות והיווה הבסיס למשטר היחיד של היטלר. הוא לקח לידיו סמכויות רבות יותר והנהיג "מדינת משטרה" בה לפרט אין הגנה. בנוסף הממשלה הגרמנית קיבלה סמכות לעקוף את ממשלות המדינות השונות בגרמניה ובכך החל הרס המבנה הפדרטיבי ששרר שם. הכול כאמור בטענה שיש להתגונן מפני הקומוניסטים.
בראשית חודש מרץ, זמן קצר לאחר שריפת הרייכסטאג, נערכו הבחירות האחרונות תחת שלטונו של היטלר. למרות מסע התעמולה וההפחדה המפלגה הנאצית לא הצליחה לקבל רוב - היא זכתה ב-44 אחוז מן הקולות. אמנם זו עלייה בכוחה, לעומת הבחירות הקודמות, שקבעה אותה כגדולה במפלגות, אך היטלר ראה בכך כישלון והחיש את קצב השתלטותו על המדינה. הסמכויות שהועברו לידי המפלגה הנאצית התרבו והרחוב נשלט על ידי בריוני ה-S.S וה-S.A.
ב־22 במרץ הוקם מחנה הריכוז דכאו בדרום גרמניה, שהיה מחנה הריכוז הראשון. מתנגדיו של היטלר – הקומוניסטים והדמוקרטים (בהם יהודים מעטים), נשלחו ל"חינוך מחדש" במחנות. דכאו ומחנות הריכוז שהוקמו בעקבותיו, עברו בהדרגה לפיקוח ה-S.S, ומטרתם הייתה לבודד את מתנגדי הנאציזם.
לקראת סוף החודש נחנך בניין חדש לרייכסטאג בפוטסדאם (סמל המלוכנות הפרוסית). עם זאת, הפרלמנט החדש שנבחר זה עתה פעל למעשה רק כיומיים. ב-23 במרץ הוא עצמו חוקק (ברוב של 441 מול 94) את "חוק ההסמכה" שמעביר את סמכויות החקיקה ממנו אל הממשלה, אך עדיין מבטיח, באופן רשמי, את שלטון החוק. בכך באה לקצה חוקת ויימאר הדמוקרטית - חוק ההסמכה שימש כמשענת חוקית לשלטונו הרודני של היטלר. בנוסף החוק היה חלק מתהליך ה"האחדה" בגרמניה - ביטול גרמניה הפדרטיבית וריכוז של מנגנוני הממשל. היטלר מינה במדינות השונות מושלים נאצים מטעמו (מושלי הרייך), שמילאו את הוראותיו.
ב-7 באפריל נחקק חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, שהתאים את הממשל גם ברמות הנמוכות לעקרונות הנאציזם ולאיוש על ידי גרמנים "טהורים".
ה-1 במאי הפך "חג הפועלים" לחג לאומי. יום לאחר מכן, פוזרו האיגודים המקצועיים ומנהיגיהם הוכנסו למאסר. הדבר נעשה מפני שהנאצים חששו מפני הכוח הגדול של האיגודים (7 מיליון חברים), על אף שלא התנגדו להם והיו מוכנים לפיקוח נאצי. במקום האיגודים המקצועיים הוקמה "חזית העבודה הגרמנית". היטלר טען כי יש להגן על הפועלים והאיכרים מפני נצלנותם של הקפיטליסטים, וכי הקמת "חזית העבודה הגרמנית" נועדה להיטיב עם הפועלים. השביתות הוצאו אל מחוץ לחוק. אנשי המפלגה הנאצית פשטו על מפעלים, חנויות ובתי עסקים, וחייבו את בעליהם לשלם מיסים למדינה.
האידאולוגיה הנאצית הייתה במהותה אנטי-נוצרית. היטלר ראה בערכים הדתיים הנוצריים של אהבת כל בני האדם ברואי הקל אות לחולשה. עם זאת, היו נוצרים רבים שתמכו במפלגה הנאצית על אף הסתירה בין הדת לנאציזם. היטלר רצה בתמיכתם אך חשש מפני מעמדם העצמאי של הכנסיות. לכן ביולי נחתם קונקורדט הרייך עם הכנסייה הקתולית - היטלר יאפשר לכנסייה לפעול בחופשיות והכנסייה תכיר בשלטונו הבלעדי. למרות זאת שנים לאחר מכן הוא התחיל לרדוף אותה בדרישה כי הכנסייה תשרת את המפלגה ותפעל לפיה.
בין החודשים יוני ליולי הוצאו כל המפלגות מהרייכסטאג בסיוע אלימות, איומים וחקיקה. ב-14 ביולי חוקק "החוק לקיום המפלגה הנאצית כמפלגה יחידה" שמכריז כי רק המפלגה הנאצית מותרת, וכל מפלגה אחרת אסורה ונוגדת את החוק. כך הושלמה הפיכת המשטר של רפובליקת ויימאר למשטר חד-מפלגתי המעניק סמכות בלתי מוגבלת למפלגה השלטת. בנובמבר אותה שנה נערכו "בחירות" לרייכסטאג ונבחרו 661 צירים מהמפלגה הנאצית.
פרסום "חוק ההאחדה" בראשית 1934 הפך את גרמניה לאזור אחד שעל כולו חל החוק הנאצי וביטל את האוטונומיה שהייתה למדינות בימי רפובליקת ויימאר. ב-30 בינואר נחקק גם "החוק לשיקום הרייך" שהיה למעשה המשכו של חוק ההסמכה. החוק ביטל את הרייכסראט (הפרלמנט הפדרלי בו נציגים לכל מדינה) ואת הפרלמנטים של המדינות עצמן. הוא הפך את המדינות לאזורים מנהליים, שבראשם מושלים נאצים. בכך למעשה הושלם תהליך איחוד ה"רייך השלישי".
לאחר מותו של הנשיא הינדנבורג, באוגוסט 1934, מינה עצמו היטלר ל"פיהרר", קנצלר ומפקד הצבא הגרמני. הוא לקח לעצמו את סמכויות הנשיא. החיילים חויבו להישבע אמונים ישירות להיטלר, ובתי המשפט חויבו לפעול ברוח עקרון הפיהרר בלבד. הוקמו בתי דין מיוחדים שדנו את מתנגדי המשטר הנאצי. מלבד זאת, נערך משאל עם והיטלר זכה ב–90% מהקולות ובכך גרמניה הפכה לדיקטטורה מוחלטת.
ראו גם
לקריאה נוספת
- ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1961.
- מייקל ברליי, הרייך השלישי: היסטוריה חדשה, כנרת זמורה ביתן, 2007.
- קרל דיטריך בראכר, הדיקטטורה הגרמנית, השרשים, המבנה והתוצאות של הנציונאל-סוציאליזם, א-ב, הוצאת עם עובד, 1987.
- איאן קרשו, היטלר - היבריס: 1936-1889, הוצאת עם עובד, 2003
קישורים חיצוניים
- עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ותחילתה של רדיפת היהודים, באתר "יד ושם"
- נסיבות עליית היטלר לשלטון, באתר המכון ללימודי השואה
- עליית הנאצים לשלטון, באתר "תולדוט", 26 בפברואר 2014
- מדמדומי רפובליקת וויימר ועד עליית הנאצים באתר הספרייה הלאומית
- עליית הנאצים לשלטון וספרו של סבסטיאן הפנר - "סיפורו של גרמני" באתר הספרייה הלאומית
- ארכיון אוסף תעמולת בחירות ועיתונים מגרמניה, בספרייה הלאומית[2]
הערות שוליים
36233100עליית הנאצים לשלטון