סופו לטמא טומאה חמורה
| מקרא | ויקרא יא לז |
|---|---|
| תלמוד בבלי | תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ק"ה עמוד א', מסכת חולין, דף קכ"א עמוד א' |
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ג', הלכה ג', ראב"ד שם. |
| שולחן ערוך | אין |
סופו לטמא טומאה חמורה הוא הגדרה לסוגת דברים המטמאים, שעקב העובדה שהם עומדים לקבל טומאה חמורה, יש להם מעמד מיוחד בדיני טומאה וטהרה לענין טומאת אוכלים ומשקים.
המקור
דבי רבי ישמעאל: [וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל] זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ, מה זרעים שאין סופן ליטמא טומאה חמורה וצריכין הכשר, אף כל שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריכין הכשר, יצתה נבלת עוף טהור שסופה ליטמא טומאה חמורה ואין צריכה הכשר
החידוש בא למעט נבילת עוף טהור בין מנגיעת טומאה, ובין נתינת מים הגורמת הכשר לקבל טומאה[1], וזאת מכיון שכבר ישנה טומאה חמורה על הנבילה הבאה לידי ביטוי כאשר אדם אוכלה, ולא שייך הכשר רק בטומאה קלה[2], ומכיון שכך כל דבר שסופו לטמא טומאה חמורה - יש לו דין כמו מאכל אחר שנגע בשרץ[3].
נחלקו התנאים בגדר החידוש של רבי ישמעאל:
- לפי רבי מאיר הכוונה היא שאפילו דבר שאינו ראוי במצב הנוכחי כלל לקבל טומאה, כגון שעיר המשתלח, שהוא בעל חיים שעדיין לא נשחט, ואינו מטמא טומאת נבילות מכיון שעדיין חי, ואפילו אינו יכול לקבל טומאה על ידי מגע, עם כל זאת מכיון שהוא עומד למות על הר העזאזל, הוא מטמא אוכלים ומשקים שנוגעים בו.
- לפי החכמים הכוונה היא שדבר שראוי לקבל טומאה מחמת עצמו, כגון פרה אדומה פרים הנשרפים, למרות שנשחטו כראוי וממילא אין בהם טומאת נבילות, בכל זאת הם מטמאים אוכלים ומשקים, מכיון שסופם לקבל טומאה חמורה - שכן כל המתעסקים בהם טמאים בטומאת המצריכה הזאה שלישי ושביעי. אך בעלי חיים שאינם ראויים כלל לקבל טומאה - אינם טמאים גם במקרה כזה.
- בדעת חכמים נחלקו הראשונים: ישנה דעה שפרים הנשרפים אינם באותה דרגת טומאה של נבלת עוף טהור, מכיון שהיא גורמת טומאה רק על המתעסקים בה, ולכן למרות שממשנת רבי ישמעאל אנו לומדים שאין צריך הכשר לקבל טומאה על ידי מים, אין הם טמאים עד שתהיה בהם נגיעת שרץ[4]. וישנה דעה שדין פרים הנשרפים כנבילת עוף טהור לכל דבר, דהיינו ששניהם אינם צריכים כלל לא הכשר לקבל טומאה ולא מגע טומאה[5], או ששניהם צריכים הכשר לקבל טומאה ממים אבל לא מגע טומאה[6].
מחוסר מעשה
הסתפקו החכמים בסיטואוציות של בעלי חיים שסופם לטמא טומאה חמורה רק לאחר מעשה:
- רבי אלעזר הסתפק בדין פרים הנשרפים, שבשעת שריפת בשר הקרבנות בבית הדשן שמחוץ להר הבית, חלה טומאת בגדים על השורף[7], מה דינם לפני שיצאו מהר הבית, האם "מחוסר יציאה" העובדה שעדיין לא יצאו מהר הבית נחשבת שלב מקדים מכיון שעדיין מחוסרים מעשה, ולכן עדיין לא מטמאים, או לא. לבסוף הוא נותר במסקנה כי הם נחשבים "מחוסר מעשה".
- רבי אבא בר שמואל שאל את רבי חייא בר אבא מה דין כזית מנבלת עוף טהור, לפי רבי מאיר המחמיר בענין "סופו לטמא טומאה חמורה", וסובר שאין מתייחסים כלל לכשירותו של הדבר המטמא במצב העכשווי, כך שלמרות שאינה עתידה לטמא טומאת אוכלים פחות מכביצה, יש להתייחס אליה כ"סופה לטמא טומאה חמורה" מכיון שהאוכל מבשרה כזית נטמא. הוא הסביר שאם האוכל נמצא על הרצפה, כך שאינו מיועד ומוכן לאכילה - ברור שאינו נחשב כסופו לטמא, ואם הוא בפה האדם האוכל בוודאי שסופו לטמא, השאלה היא אם נמצא ביד האוכל, האם "מחוסר קריבה" (מכיון שחסר עדיין את פעולת הקירוב לפה) אם נחשבת הנבילה כ"מחוסר מעשה" או לא. על כך השיב לו רבו ש"מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי".
כללים נוספים
בהמה שמתה מפרכסת וגוססת, קובעים חז"ל שלמרות שלכאורה סופה לטמא טומאה חמורה כשתמות, אינה מטמאת טומאה חמורה מכיון שאין זה וודאי שתחול עליה טומאת נבילות, מכיון שבעליה יכולים לחותכה לחתיכות עד שיהיה בה פחות מכזית[8]
לעומת זאת פוסק רבי יוסי שנבלת עוף טהור אינה צריכה הכשר, מכיוון שסופה לטמא טומאה חמורה - אם יאכלו אותה.
הערות שוליים
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ג', הלכה ב',
- ^ רש"י בכורות י א ד"ה ואינה צריכה הכשר
- ^ פסחים יח א - תוס' ד"ה הא בשרה טמא
- ^ דעה המובאת בחידושי רבינו ניסים על שבועות יא ב, וכן דעתו של רבינו תם שמובאת ברמב"ן שם. וכן משמעות רש"י שם. וכנראה שזו היא דעת הרמב"ם, משנה תורה לרמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ג', הלכה ד'.
- ^ ראב"ד על הרמב"ם שם על פי משמעות הסוגיה בזבחים
- ^ ראב"ד שם בפירוש אחר
- ^ וכמו שכתוב ספר ויקרא, פרק ט"ז, פסוק כ"ח: "וְהַשּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קכ"א עמוד ב'.
