ערך מומלץ

משלחת טרה נובה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קבוצת הקוטב של סקוט בקוטב הדרומי, 18 בינואר 1912. משמאל לימין: (עומדים) וילסון, סקוט, אוטס; (יושבים) באוארס, אוונס. התמונה צולמה על ידי באוארס שהשתמש בחוט כדי להפעיל את תריס המצלמה
משלחות הגילוי שהגיעו ראשונות לקוטב הדרומי

משלחת טרה נובה (באנגלית: Terra Nova Expedition)‏ 1910‏-1912, או בשמה הרשמי המשלחת הבריטית לאנטארקטיקה 1910 (British Antarctic Expedition 1910), יצאה למסעה בהנהגת רוברט פלקון סקוט במטרה להיות הראשונה להגיע לקוטב הדרומי. סקוט וארבעת חבריו הגיעו אל הקוטב ב-17 בינואר 1912, אך מצאו שם כי המשלחת הנורווגית בראשות רואלד אמונדסן הקדימה אותם ב-33 ימים. סקוט ואנשיו נספו כולם במסעם חזרה מן הקוטב. מספר גופות של חברי המשלחת וכן יומנים ותצלומים ממסעם התגלו על ידי משלחת חיפוש שמונה חודשים לאחר מכן.

קפטן סקוט, מנהיג משלחת טרה נובה

סקוט היה מנוסה בפיקוד על משלחות לאזור, לאחר שהנהיג קודם את "משלחת דיסקברי" לאנטארקטיקה בשנים 1904-1901. משלחת טרה נובה, שנקראה על שם ספינת האספקה שלה טרה נובה, הייתה יוזמה פרטית שמומנה בתרומות ציבוריות בתוספת מענק ממשלתי. גיבוי נוסף קיבלה המשלחת מן האדמירליות הבריטית, שבחרה למסע ימאים מנוסים, ומן החברה הגאוגרפית המלכותית. לצד החתירה להגיע לקוטב, קיבלה עליה המשלחת תוכנית מדעית מקיפה וחקרה את אדמת ויקטוריה ואת ההרים המערביים. ניסיונה לנחות ולחקור את ארץ אדוארד השביעי נכשל. מסע אל כף קרוזייה ביוני וביולי 1911, היה מסע המזחלות הממושך הראשון שהתבצע בעיצומו של חורף הקוטב.

מעמדו של סקוט כגיבור טראגי נותר על כנו שנים רבות לאחר מותו, ומעטים עסקו בשאלת גורמי האסון שפקד את המשלחת לקוטב. ברבע האחרון של המאה ה-20 הועמדו קורות המשלחת לבחינה מדוקדקת יותר, ודעות ביקורתיות יותר באו לידי ביטוי בנושאי ארגונה והתנהלותה. דרגת אשמתו האישית של סקוט עודנה שנויה במחלוקת בקרב החוקרים.

ההכנות

רקע

אחרי שובה של "דיסקברי" מאנטארקטיקה ב-1904, חזר סקוט לקריירה הימית שלו, אך המשיך לטפח את השאיפה לדרום, כשמטרתו המוגדרת היא כיבוש הקוטב. משלחת דיסקברי הרימה תרומה חשובה לידע המדעי והגאוגרפי של אנטארקטיקה, אבל במונחי חדירה דרומה הגיעה רק עד 82°17′ ולא חצתה את חומת הקרח הגדולה, היא מדף הקרח רוס. ב-5 בינואר 1904 שלחה האדמירליות הוראה לסקוט לחזור גם אם יהיה עליו להפקיר את ה"דיסקברי", פקודה ששברה את לבו, אך בסופו של דבר עלה בידו לחלץ את הספינה ולחזור עמה לניו זילנד.[1] ב-1909 התבשר סקוט כי משלחת נמרוד של ארנסט שקלטון כמעט והגיעה אל הקוטב. שקלטון החל את דרכו מבסיס סמוך למעגן הדיסקברי של סקוט במצר מקמרדו, חצה את חומת הקרח הגדולה, גילה את הנתיב דרך קרחון בירדמור אל רמת הקוטב ויצא בכיוון הקוטב. הוא נאלץ לשוב על עקבותיו ב-88°23′ דרום, פחות מ-100 מיל גאוגרפיים (180 קילומטרים) ממטרתו.[2][3] אף על פי כן, סקוט תבע זכויות קבועות בחוק על אזור מצר מקמרדו, שאותו תיאר כ"תחום העבודה" שלו עצמו, והשימוש שעשה שקלטון באזור כשקבע בו את הבסיס שלו היה הפרה של התחייבות שלא לעשות כן. היחסים בין שני חוקרי הארצות התערערו עקב כך וסקוט היה נחוש לגבור על הישגיו של שקלטון.[4]

סקוט ואדוארד אוונס פעלו יחדיו לגיוס כספים למימון המשלחת, מבצע לא קל בימים שבריטניה סבלה מאבטלה ומחסור וממשלתה הטילה מסים גבוהים על עשירי הארץ. אוונס היה מוכשר יותר מסקוט בנושא זה, ומצא, שכדי לשכנע אילי הון לתרום למשלחת מחקר עדיף שלא לשעמם אותם בענייני מחקר מדעי, אלא לשים את הדגש על מרבצי מחצבים המצפים לגילויים בין הקרחונים.[5]

במהלך הכנותיו למסע רחוק יותר, היה סקוט מודע ליוזמות קוטב אחרות שבתכנון. משלחת יפנית עמדה על הפרק; המשלחת האוסטרלית לאנטארקטיקה בהנהגת דאגלס מוסון הייתה אמורה לצאת לדרך ב-1911, אך נועדה לפעול בחלק אחר של היבשת. בינתיים הודיע רואלד אמונדסן, יריב אפשרי, על תוכניותיו למסע ארקטי, מהן חזר ברגע ששמע ב-15 בספטמבר 1909 על כוונתו של פירי לכבוש את הקוטב הצפוני. תוך יומיים התחיל בחשאי בתכנון משלחתו אל הקוטב הדרומי, לאחר שהזמין 50 כלבי-מזחלות מגרינלנד והכשיל מראש כל ניסיון מצד סקוט לרכוש בעצמו כלבים ממקור זה. אמונדסן טען, שבשלב זה לא ידע על כוונותיו של סקוט לצאת במשלחת חדשה לקוטב הדרומי, אך פרסומים בעיתונות מזימים טענה זו.[6]

הסגל

טריגווה גראן, מדריך הסקי הנורווגי

שישים וחמישה אנשים (כולל ממלאי-מקום) היו בקבוצות החוף והספינה של משלחת טרה נובה.[7] הם נבחרו מתוך 8,000 מועמדים[8] וכללו שבעה מוותיקי משלחת דיסקברי יחד עם חמישה, שהיו עם שקלטון במשלחתו מ-1909-1907. סגן אדוארד אוונס, שנודע בכינויו טדי אוונס, שהיה קצין ניווט על האונייה "מורנינג", במבצע החילוץ של ה"דיסקברי", בשנת 1904, מונה למשנה של סקוט בשרשרת הפיקוד. הוא ויתר על תוכניות להרכיב משלחת משלו והעביר את התמיכה הכספית שלו אל סקוט.[9]

בין שאר חיילי הצי המלכותי שהאדמירליות שחררה היו סגן הארי פנל, שישרת כנווט ויקבל את הפיקוד על האונייה לאחר שקבוצות החוף ירדו ממנה, ושני רופאים בדרגת סגן, ג'ורג' מאריי לוויק ואדוארד ל. אטקינסון. ויקטור קמפבל, קצין לשעבר בצי המלכותי, שנודע בשם "החובל השובב", היה בין המעטים שהיו בעלי כישורים בגלישת סקי, ונבחר להוביל את הקבוצה שתחקור את ארץ אדוארד השביעי.[10] שני קצינים שלא מן הצי המלכותי הבריטי התמנו למשלחת: הנרי רוברטסון באוארס, שנודע בכינוי "בירדי" והיה סגן בצי המלכותי של הודו, ולורנס אוטס ("טיטוס"), קפטן בצבא היבשה מרגימנט הפרשים דראגונס (איניסקילינג) ה-6 (6th (Inniskilling) Dragoons). אוטס, שהיה בעל הון עצמי, נידב את שירותיו למשלחת והכניס 1,000 ליש"ט (בערך של 2009, בסביבות 75,000 ליש"ט) לקופתה. כמו כן, בתחרות עם אלפי מתמודדים אחרים על הצטרפות למשלחת, ניצל את הידע שלו בטיפול בסוסים, שסקוט נזקק לו ביותר.[11]

האדמירליות סיפקה גם צוות מלחים וקציני-ים זוטרים, בהם ותיקי אנטארקטיקה: אדגר אוונס, טום קרין וויליאם לאשלי. בין שאר הימאים בקבוצה העיקרית היו פטריק קֵהאן וויליאם פורד, תומאס קְליסוֹלְד (טבח) ופרדריק הוֹפֶּר (דייל משק). שני רוסים: דימטרי גֶרוֹב (כלבן) ואנטון אוֹמְלצֶ'נקוֹ (סייס), נמנו גם הם עם צוות הנחיתה.

לראש התוכנית המדעית שלו מינה סקוט את אדוארד אדריאן וילסון כמדען ראשי. וילסון היה איש-אמונו הקרוב ביותר של סקוט בין חברי הקבוצה; במשלחת דיסקברי ליווה וילסון את סקוט בצעדה אל קצה הדרום. נוסף להיותו רופא מוסמך וזואולוג חוקר בעל שם, היה וילסון גם מאייר מוכשר. בצוות המדעי שלו היו כמה, שייהנו בעתיד מקריירות מכובדות: ג'ורג' סימפסון, המטאורולוג, צ'ארלס רייט, הפיזיקאי הקנדי, והגאולוגים פרנק דבנהאם וריימונד פריסטלי. תומאס גריפית' טיילור, בכיר הגאולוגים, הביולוג אדוארד ויליאם נלסון ועוזר הזואולוג אפסלי צ'רי-גארארד השלימו את הצוות. לצ'רי-גארארד לא הייתה כל הכשרה מדעית, אבל הוא היה בן חסותו של וילסון. הוא תרם, כמו אוטס, 1,000 ליש"ט לכספי המשלחת. על אף סירובו הראשוני של סקוט לקבלו למשלחת, הותיר צ'רי-גארארד את תרומתו על כנה, ומעשה זה הרשים את סקוט והניע אותו לשנות את החלטתו הקודמת.[12] הרברט פונטינג היה צלם המשלחת, שתמונותיו יהוו תעודה חזותית חיה.[13] לפי המלצת פריטיוף ננסן, גייס סקוט מומחה סקי נורווגי צעיר, טריגווה גראן.[14]

צוות המשלחת התאפיין מראשיתה בנכונות האנשים לבצע כל עבודה לפי דרישה, בהתנדבות ומעבר לתפקידם המוגדר מראש. גם אנשי מנהלה ומדענים עסקו בהטענת פחם ובכל עבודה פיזית אחרת, ואת משימותיהם ביצעו בכל שעה שיכלו. כך נוצרה במשלחת אווירת אחווה ורעות, שעמדה בעינה בכל הקשיים שמצאו את אנשיה בהמשך.[15]

התחבורה היבשתית

ססיל מירס, רוכש בעלי החיים
סוסי הפוני הסיביריים על סיפון טרה נובה

לתחבורה יבשתית בחר סקוט במזחלות ממונעות ובמזחלות אליהן רתמו כלבים או סוסי פוני. ססיל מירס מונה לטפל בכלבי המזחלות וברנרד דיי, שהיה המכונאי של ארנסט שקלטון, מונה כאחראי לטיפול במזחלות הממונעות. לטיפול בסוסי הפוני הועידו את לורנס אוטס, אך בגלל אי יכולתו להצטרף למשלחת לפני 1910, הוטלה רכישת הסוסים על ססיל מירס, שידיעותיו בתחום זה היו מוגבלות מאוד. מירס בחר ורכש עבור המשלחת 34 כלבי מגררות ועשרים סוסי פוני. את רכישת בעלי החיים ביצע בסיביר, בניקולאיבסק, שם גם גייס נוהג כלבים מנוסה בשם דמיטרי גרוב ופרש מרוצים רוסי בשם אנטון אומלצ'נקו.[16]

השימוש במזחלות ממונעות ובסוסי פוני נעשה לראשונה במשלחת של ארנסט שקלטון בשנים 1907–1909, לפי התרשמותו של סקוט הם הביאו תועלת ממשית, והוא ראה פוטנציאל גדול במזחלות הממונעות. למרות זאת, סקוט תכנן שעיקר המאמץ יוטל על שרירי חברי המשלחת, והשימוש בכלבים, סוסים ומזחלות ממונעות הוגבל להובלת מזון ואספקה לאורך חומת הקרח, כדי לאפשר לחברי המשלחת לחסוך את כוחם לקראת מקטעי דרך על הקרחון ועל הרמה.

סקוט היה פסימי לגבי התועלת הצפויה מהשימוש בכלבים, בגלל הניסיון השלילי בתקופת משלחת דיסקברי, אך בנושא זה התבדה והוא הודה ביעילותם, כשהם מופעלים על ידי האנשים המתאימים.

הספינה טרה נובה בתצלום של הרברט פונטינג משנת 1910
קבוצה שיצאה להביא אספקה למצבור מזון ודלק בדרך לקוטב הדרומי 1911

המימון

שלא כמו במשלחת דיסקברי, שם טופל נושא הכספים בשיתוף פעולה בין החברה המלכותית והחברה הגאוגרפית המלכותית, משלחת טרה נובה התארגנה כמשימה פרטית, ללא תמיכה מוסדית משמעותית. סקוט העריך את העלות הכוללת בסך 40,000 ליש"ט (כ-3 מיליון לירות במונחים של שנת 2009), שמחציתם כוסתה בסופו של דבר במענק ממשלתי. את השאר גייסו באמצעות מגבית ציבורית והלוואות. עוד סייעה למשלחת אספקת חינם של מגוון מצרכים וציוד מחברות מסחריות אוהדות. משימת גיוס התרומות נפלה בחלקה הגדול על סקוט וכילתה הרבה מזמנו וממרצו. הגיוס נמשך גם בדרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד לאחר שה"טרה נובה" הפליגה ממימי בריטניה.

ההוצאה היחידה הגדולה ביותר הייתה קניית הספינה "טרה נובה", בסכום של 12,500 ליש"ט. ה"טרה נובה" כבר ביקרה קודם באנטארקטיקה, כחלק ממבצע החילוץ השני של "דיסקברי". סקוט רצה להשיט אותה ככלי שיט של הצי תחת "הנס הלבן"; למטרה זו, רכש חברות ב"שייטת היאכטות המלכותית" תמורת 100 ליש"ט. כך היה מסוגל לאכוף משמעת בנוסח הצי על אנשי המשלחת, ובתור יאכטה רשומה של השייטת, הייתה "טרה נובה" פטורה מתקנות מועצת הסחר, שהיו עלולות לערער על כשירותה להפלגה.

מטרות

סקוט הגדיר את מטרות המשלחת בפנייה הראשונית שלו לציבור: "המטרה העיקרית של משלחת זו היא להגיע אל הקוטב הדרומי, ולהשיג לאימפריה הבריטית את הכבוד הכרוך בהישג זה."[17] היו עוד מטרות, הן מדעיות והן גאוגרפיות; המדען הראשי וילסון ראה את העבודה המדעית כיעדה הראשון במעלה של המשלחת: "איש לא יוכל להגיד, שאין זה אלא מסע-צייד קוטבי ותו לא; ... אנחנו רוצים, שבזכות העבודה המדעית יהיה הקוטב רק פרט אחד בתוצאות." וילסון רצה להמשיך בחקירות, שהחלו במהלך משלחת דיסקברי, של מושבת הפינגווינים בכף קרוזייה ולהוציא לפועל תוכנית של מחקרים גאולוגיים, מגנטיים ומטאורולוגיים בסדר גודל "ללא תקדים". היו עוד תוכניות לחקור את ארץ אדוארד השביעי, מבצע שקמבל, שהיה אמור לעמוד בראשו, תיאר כדבר החשוב ביותר במשלחת כולה, ואת אדמת ויקטוריה.

העונה הראשונה, 1911-1910

היציאה לדרך

"טרה נובה" הפליגה מקרדיף שבוויילס ב-15 ביוני 1910. סקוט, שעוכב בענייני המשלחת, הפליג מאוחר יותר באוניית נוסעים מהירה יותר והצטרף לספינה בדרום אפריקה. במלבורן, אוסטרליה, עזב את הספינה להמשיך בגיוס כספים, וה"טרה נובה" המשיכה בדרכה אל ניו זילנד. במלבורן מצא סקוט מברק מאמונדסן, בו הודיע לסקוט שהנורווגי "מתקדם דרומה"; המברק היה האיתות הראשון לסקוט שהוא מצוי בתחרות, לאחר שעד אותו זמן נתן אמונדסן לעולם ואפילו לאנשיו הוא להבין, שהמשלחת יוצאת לקוטב הצפוני. כשהעיתונות ביקשה את תגובתו, ענה סקוט ששום שינוי לא יחול בתוכניותיו וכי איננו מתכוון להקריב את מטרותיה המדעיות של המשלחת כדי לזכות במרוץ אל הקוטב. ביומנו כתב, כי לאמונדסן יש סיכוי טוב להצליח, ואולי הוא ראוי למזלו אם יעמוד בתלאות הדרך. היה ברור לו שהתרמית של אמונדסן תוכל לסייע לו בגיוס כספים באוסטרליה, אך הוא לא אמר דבר בנושא זה, ומאוחר יותר כתב ביומנו: "התנהלותו של אמונדסן הייתה מודעת ומכוונת ורק הצלחה תוכל להצדיק אותה. העובדה, שמעשה כזה חורג מקוד הכבוד של אדם אין פירושה בהכרח שיש להוקיע אותו, ובשום מצב לא אהיה מוכן להסגיר את דעתי לציבור הרחב."[18]

סקוט הצטרף שוב לספינה בניו זילנד, שם הוטענה עליה צידה נוספת וכן 34 כלבי מזחלות, סוסי פוני סיביריים ושלוש מזחלות ממונעות. "טרה נובה", עמוסה הרבה מעבר ליכולתה, עזבה לבסוף את פורט צ'למרס ב-29 בנובמבר 1910. בימים הראשונים של דצמבר נתקלה הספינה בסערה כבדה; בנקודה מסוימת, כשהספינה נחבטה במשברים גבוהים והמשאבות פסקו לעבוד, נאלצו אנשי הצוות לרוקן את המים בדליים. כתוצאה מהסערה אבדו שני סוסי פוני, כלב אחד, למעלה מ-10 טון פחם ו-300 ליטר דלק. ב-10 בדצמבר נתקלה "טרה נובה" בקרח דרומי דחוס ונתקעה במקומה למשך 20 יום, לפני שהצליחה להיחלץ ולהמשיך דרומה. העיכוב, שסקוט ייחס ל"סתם ביש מזל", איכל 61 טון פחם.[19]

בסיס כף אוונס

Dimly lit interior of a timber structure, with (left) a long table on which are papers and other unidentifiable objects. There are also bunks, sheles and packing cases. To the right, under a small window, is a smaller table with a chair.
פנים הצריף בכף אוונס (צילום מודרני)

בהגיעה מול האי רוס ב-4 בינואר 1911, תרה "טרה נובה" אחר מקומות מתאימים לעגינה סביב כף קרוזייה בקצה המזרחי של האי, לפני שהמשיכה אל מצר מקמרדו שבחלקו המערבי, שם עגנו בעבר הן "דיסקברי" והן "נמרוד". סקוט שקל כמה אתרים מתאימים לחרוף בהם, ולבסוף בחר בכף שזכר מימי ה"דיסקברי" כ"סקוארי", כ-24 ק"מ צפונית לבסיס של סקוט מ-1902 בהאט פוינט. סקוט קיווה, שהאתר הזה, שנקרא כף אוונס על שם סגנו לפיקוד, יהיה נקי מקרח במשך הקיץ האנטארקטי הקצר, כך שהספינה תוכל לצאת ולבוא. משיקפאו מי הים מדרום, תהיה למשלחת גישה נוחה על פני הקרח להאט פוינט ולחומת הקרח. בכף אוונס ירדו קבוצות החוף מן הספינה, עם סוסי הפוני, הכלבים, שלוש המזחלות הממונעות (שאחת מהן אבדה בזמן הפריקה) וחלקה הגדול של הצידה לקבוצה. סקוט "השתאה לכוחם של הפונים", שהעבירו את האספקה והציוד מן הספינה אל החוף. צריף טרומי, שמידותיו 15 מ' על 7.7 מ', הוקם והיה מוכן למגורים ב-18 בינואר.

מחנה אמונדסן

תוכנית הפעולה של סקוט כללה מחקר ועבודה מדעית בארץ אדוארד השביעי, ממזרח לחומת הקרח. לתכלית זו התארגנה קבוצה בהנהגת קמפבל, שקיבלה הנחיות לחקור את אדמת ויקטוריה מצפון-מערב אם יתברר שארץ אדוארד השביעי איננה נגישה. ב-26 בינואר 1911 יצאה קבוצת קמפבל בספינה ופניה מזרחה. לאחר כמה ניסיונות כושלים להנחית את הקבוצה בחוף ארץ אדוארד השביעי, נקט קמפבל באפשרות השנייה והפליג אל אדמת ויקטוריה. בדרכה מערבה לאורך שולי חומת הקרח, פגשה "טרה נובה" במשלחת הקוטב הדרומי של רואלד אמונדסן, שחנתה במפרץ הלווייתנים, מפרצון בחומת הקרח.

אמונדסן, שהיה אדיב ומכניס אורחים, התיר לקמבל לחנות בקרבת מקום והציע לו עזרה עם כלביו. קמפבל דחה בנימוס את הצעותיו וחזר עם קבוצתו לכף אוונס לדווח על ההתפתחות. סקוט קיבל את החדשות ב-22 בפברואר, במהלך המשלחת הראשונה לציוד המחסנים. לדברי אפסלי צ'רי-גארארד, תגובתו הראשונה של סקוט וקבוצתו הייתה לחוש אל מפרץ הלווייתנים ו"לברר את העניינים" עם אמונדסן. מכל מקום, סקוט תיעד את האירוע בקור רוח ביומנו. "דבר אחד ויחיד מקובע בדעתי. מהלך הדברים הנכון, כמו גם הנבון ביותר, מצדנו יהיה להתקדם בדיוק כאילו דבר זה לא קרה. להמשיך ולעשות כמיטב יכולתנו לכבוד ארצנו, ללא פחד או מורא."[20]

ציוד מצבורים

מטרת ציוד המצבורים בעונה הראשונה הייתה להקים שורה של מצבורים על החומה, משוליה (מחנה ביטחון) ודרומה עד לנקודת 80° דרום, לשימוש במסע אל הקוטב, שנועד לצאת באביב הבא. המצבור האחרון נועד להיות הגדול מכולם וייקרא "מצבור טון אחד". לביצוע המלאכה תוכננו 12 אנשים, שמונת הפונים החסונים ביותר ושני צוותי כלבים; תנאי הקרח מנעו את השימוש במזחלות הממונעות. ברור היה לכל, שהאנשים שייבחרו ללוות את סקוט במסע הסופי אל הקוטב ייבחרו מבין אלה שהתנסו במשימת ציוד המצבורים.[21]

Wooden structure with door and two small windows. To the left is an open lean-to. In the background are partly snow-covered mountains
צריף "דיסקברי" בהאט פוינט, ששימש כמחסן ציוד וכמחסה במסע אל הקוטב

המסע החל ב-27 בינואר, "בחיפזון שגבל בפאניקה" במהלך ההכנות האחרונות, לדברי צ'רי-גארארד.[22] בימים שקדמו ליציאה לדרך, נתקלו האנשים בקשיים לא מעטים. הפשרת הקרח, הרוחות והגאות כרסמו בדרך המובילה אל החומה ומנעו את הובלת הפונים מן הכף אל קרח הים. בדרך חתחתים הצליחו להוריד את הפונים אל הקרח שעוד נשאר, ואשר נמס ונעלם כבר למחרת היום. לאחר אריזה חפוזה, כתיבת מכתבים ושינויים אחרונים. לכל משתתף במסע הותר לקחת עמו 5.5 ק"ג של ציוד אישי, והלבטים אם לקחת עוד זוג גרביים או מנת טבק במשקלם היו רבים. באוארס נפגע בברכו בשעת ההכנות האחרונות ונחבל קשה, אך חשש לפנות אל הרופאים, מחשש שיאסרו עליו את היציאה למסע.[23]

ב-4 בפברואר הקימה הקבוצה את קורנר קמפ, במרחק 64 ק"מ מהאט פוינט. סופת שלג עזה עיכבה אותם שם למשך שלושה ימים, כאשר חידשו את המסע, שלח סקוט את שלושת הפונים החלשים ביותר חזרה, אך שניים מהם מתו בדרך. כשקבוצת ציוד המצבורים התקרבה ל-80°, חשש סקוט, שהפונים הנותרים לא יעמדו בתלאות המסע, אם הקבוצה לא תחזור מיד צפונה. בניגוד לדעתו של אוטס, שרצה להמשיך דרומה ולהמית את הפונים לשימוש בבשרם כשיתמוטטו, החליט סקוט לקבוע את "מצבור טון אחד" ב-79°, '29 דרום, יותר מ-48 ק"מ צפונה מן המיקום המיועד.[24]

סקוט חזר עם הכלבים ל"מחנה ביטחון", (שנקרא כך משום שההנחה הייתה, שגם במקרה של שבירת קרח יוצאת דופן, שתיקח עמה חלק מן החומה, מקום זה יישאר מוגן. אירועים שקרו לאחר זמן הוכיחו את אמיתות ההנחה.[25]) סקוט סיכן את חייו בחילוץ צוות כלבים, שנפל אל תוך בתרון. וילסון ראה בכך מעשה טירוף והציע, שאם כבר, עדיף שהוא עצמו יעשה זאת, אבל סקוט עמד על דעתו, והצליח להציל את הכלבים.[26] מבין שמונת הפונים שהחלו במסע ציוד המצבורים, רק שניים חזרו הביתה.

מגורי החורף, 1911

רוברט פלקון סקוט יושב ליד שולחן במגוריו, כותב ביומנו, במהלך משלחת טרה נובה לאנטארקטיקה, שנת 1911 - תצלום מאת הרברט פונטינג.

ב-23 באפריל 1911 שקעה השמש למשך חודשי החורף, והקבוצה השתקעה בצריף כף אוונס. בהתאם למשטר הצי של סקוט, חולק הצריף בקיר בנוי מתיבות אריזה, כך שהקצינים ושאר האנשים קיימו רוב הזמן חיים נפרדים. המדענים נחשבו לקצינים לצורך זה. הכל היו עסוקים; העבודה המדעית נמשכה, תצפיות ומדידות התבצעו כסדר, ציוד טופל והותאם למסעות הבאים. סוסי הפוני ששרדו דרשו תרגול יום-יומי, והכלבים היו זקוקים לתשומת לב קבועה. סקוט הקדיש זמן רב לחישוב מכסת מנות ומשקל למזחלות לצעידה הממשמשת ובאה אל הקוטב. השגרה כללה הרצאות סדירות על מגוון רחב של נושאים: פונטינג על יפן, וילסון על ציור, אוטס על טיפול בסוסים והגאולוג פרנק דבנהאם על הרי געש. כדי להבטיח כושר גופני התנהלו משחקי כדורגל תכופים באור הדמדומים הקלוש שמחוץ לצריף; סקוט ציין ברשימותיו, כי "אטקינסון הוא השחקן הטוב ביותר, הרבה מעל האחרים, אבל גם הופר, אוונס וקרין הם שחקנים טובים." "טיימס הקוטב הדרומי", ששקלטון הוציא בתקופת משלחת דיסקברי, התחדש בעריכת אפסלי צ'רי-גארארד. הפעילויות השונות מילאו את הזמן לאנשים והעסיקו אותם בעניינים שברוח, אבל בכל ההרצאות לא הייתה אחת שנגעה ישירות לקוטב הדרומי או לקשיי הדרך לשם, וטריגווה גראן, מומחה הסקי הנורווגי, בילה את זמנו במשחקי כדורגל במקום בהדרכת האנשים בגלישת סקי. כך הוזנח גם נושא הניווט, אם כי אדוארד "טדי" אוונס היה מומחה בתחום זה. ההכנות לדרך, על כל סכנותיה וקשייה, נעשו בעצלתיים ובחוסר דאגה מתמיה.[27] ב-6 ביוני נערכה מסיבה לציון יום הולדתו ה-43 של סקוט; חגיגה שנייה ביום 21 ביוני ציינה את יום אמצע החורף, היום המציין את נקודת האמצע של ליל הקוטב הארוך.

מערה בהר קרח, צולמה במהלך המשלחת הבריטית לאנטארקטיקה בשנים 1913-1911, ב-5 בינואר 1911. הצלם: הרברט פונטינג, ספריית אלכסנדר טרנבול

המסעות העיקריים של המשלחת, 1912-1911

קבוצת הצפון

אחרי מסירת החדשות על הגעת אמונדסן לכף אוונס, נעשתה קבוצת המזרח ל"קבוצת הצפון". ב-9 בפברואר 1911 הפליגו אנשי הקבוצה צפונה והגיעו ב-17 בפברואר למפרץ רוברטסון, סמוך לכף אדייר, שם הקימו צריף סמוך למגורים ששימשו בעבר את החוקר הנורווגי קרסטנס בורכגרווינק[28]

Two wooden structures surrounded by penguins. The larger, on the left, has a pitched roof and is supported by timber braces. The smaller, on the right, has no roof. Snowy slopes are visible in the background.
הצריף של קרסטנס בורכגרווינק מ-1899 בכף אדייר (צילום מודרני). קבוצת הצפון של קמבל חנתה בקרבת מקום ב-1912-1911

אנשי קבוצת הצפון עשו את חורף 1911 בצריפם. הם לא הצליחו להוציא לפועל במלואן את תוכניות החקר שלהם לקיץ 1912-1911, בחלקו עקב מצב קרח הים וכן בגלל כישלונם לגלות את הנתיב אל פנים הארץ. טרה נובה חזרה מניו זילנד ב-4 בינואר 1912 והעבירה את הקבוצה לסביבות מפרצוני אוונס, מיקום שנמצא בערך 400 ק"מ דרומית לכף אדייר ו-320 ק"מ צפונית-מערבית לכף אוונס. הספינה הייתה אמורה לאסוף אותם ב-18 בפברואר לאחר השלמת עבודה גאולוגית נוספת, אבל מצבורים כבדים של קרח דחוס מנעו את הגעתה. הקבוצה, מצוידת במנות מזון זעומות, שהיה עליה להשלים בדגים ובבשר כלבי-ים, נאלצו לשהות בחודשי החורף של 1912 במערת שלג שחפרו לעצמם על האי שלא יתואר.[29] המחסור והסבל שידעו שם היה קשה - כוויות קור, רעב ודיזנטריה, שהרוחות העזות עד קיצוניות והטמפרטורות הנמוכות החריפו עוד יותר, נוסף לאי-נוחות שגורם תנור המוסק בשומן כלבי-ים במגורים צפופים.

ב-17 באפריל 1912 יצאה קבוצה בראשות אדוארד אטקינסון, שפיקד על כף אוונס בהיעדר קבוצת הקוטב, לחלץ את קבוצתו של קמבל, אבל תנאי מזג האוויר כפו עליהם לחזור על עקבותיהם.[30] קבוצת הצפון שרדה את החורף בתא הקרחי שחצבו להם, ויצאו למחנה הבסיס ב-30 בספטמבר 1912. על אף חולשתם הגופנית, הצליחו כל חברי הקבוצה להגיע אל כף אוונס ב-7 בנובמבר, לאחר מסע רב-סכנות, שכלל חצייה קשה של לשון הים דריגאלסקי.[31] "טרה נובה" אספה דגימות גאולוגיות ואחרות של קבוצת הצפון מכף אדייר וממפרצוני אוונס בינואר 1913.

קבוצות המחקר הגאולוגי המערביות

המשלחת הגאולוגית הראשונה, ינואר-מרץ 1911

מטרת המסע הזה הייתה חקר הגאולוגיה של אזור החוף מערבית למצר מקמרדו, בחבל-הארץ שבין העמקים היבשים מקמרדו לקרחון קטליץ[32] לביצוע עבודה זו מונתה קבוצה, שכללה את תומאס גריפית' טיילור, פרנק דבנהאם, רייט ו-פ. א. אוונס. הם ירדו מן ה"טרה נובה" ב--26 בינואר אל באטר פוינט, מול כף אוונס על חוף אדמת ויקטוריה. ב-30 בינואר הקימה הקבוצה את מצבור הצידה העיקרי שלה בחבל קרחון פראר, ומשם יצאה לסיורי מחקר ועבודת סקר באזורי העמק היבש ובקרחון טיילור לפני שהמשיכה דרומה אל קרחון קטליץ. לאחר סיום עבודתם שם, יצאו לדרך חזרה ב-2 במרץ, בנתיב דרומי אל האט פוינט, לשם הגיעו ב-14 במרץ.[33]

המשלחת הגאולוגית השנייה, נובמבר 1911 - פברואר 1912

מטרת משלחת זו הייתה המשך של העבודה שנעשתה במשלחת הראשונה, והתמקדה הפעם בחבל גרניט הארבור, כ-80 ק"מ צפונית לבאטר פוינט. שותפיו של טיילור הפעם היו דבנהם, גראן ופורד. המסע העיקרי החל ב-14 בנובמבר והיה כרוך בצעידה מפרכת על פני קרח-ים אל גרניט הארבור, אליו הגיעו ב-26 בנובמבר. בסיס המשלחת הוקם באתר שכונה "גאולוגי פוינט", ומבנה אבן הוקם במקום. במהלך השבועות הבאים התבצעה עבודת מחקר וסקר על קרחון מאקיי, ורכס של תוואי קרקע מצפון לקרחון זוהה ונקרא בשם. נקבע שה"טרה נובה" תאסוף את הקבוצה ב-15 בינואר 1912, אבל האונייה לא יכלה להגיע אליהם. הקבוצה חיכתה עד 5 בפברואר ואז יצאה למסע רגלי דרומה וחולצה מן הקרח כשצוות האונייה איתר אותם לבסוף ב-18 בפברואר. ממצאים גאולוגיים משתי המשלחות להרי המערב נאספו על ידי ה"טרה נובה" בינואר 1913.[34]

מסע החורף לכף קרוזייה

את המסע הזה הגה ותכנן ד"ר אדוארד וילסון. הוא העלה את הצורך במסע כזה בפרק הזואולוגיה של הדין וחשבון המדעי של משלחת דיסקברי, וראה חשיבות במעקב אחר המחקר המוקדם הזה. מטרתו המדעית של המסע הייתה להשיג ביצים של פינגווין קיסרי מאתר הדגירה הסמוך לכף קרוזייה בשלב עוברי מוקדם, כדי ש"אפשר יהיה לעמוד על נקודות מסוימות בהתפתחות הציפור".[35] כדי להשיג את הביצים בשלב הדגירה המוקדם המתחייב נדרש מסע בעיצומו של החורף. מטרה משנית הייתה לערוך ניסויים במכסות מזון וציוד כהקדמה למסע הקוטב בקיץ הבא.[36] סקוט אישר את התוכנית, וקבוצה שכללה את וילסון, באוארס וצ'רי-גארארד יצאה לדרך ב-27 ביוני 1911.[37]

שני פינגווינים קיסריים

מסע בתקופת החורף האנטארקטי היה דבר שלא נוסה קודם; סקוט כתב, שהיה זה "מעלל נועז, אבל האנשים הנכונים הם שיצאו להתנסות בו."[38] צ'רי-גארארד תיאר לאחר זמן את אימי אותם 19 ימים שנדרשו למסע בן 97 הק"מ אל כף קרוזייה. ציוד, בגדים ושקי שינה העלו קרום קבוע של קרח; ב-15 ביולי ירדה הטמפרטורה אל מתחת ל-60° צלזיוס - "109 מעלות כפור - קר ככל שהיה מישהו רוצה לשאת בעלטה ובבגדים מכוסי-קרח", כתב צ'רי-גארארד. לעיתים קרובות קרה, שבמשך יום תמים הצליחו לעבור רק מעט יותר משני קילומטרים.[39]

בכף קרוזייה בנתה הקבוצה, בקושי רב, איגלו מגושי קרח, אבנים ולוח עץ שהביאו עמם לגג.[40] בהמשך כמעט הרסו רוחותיה של סופת שלגים בעוצמה של 11 בסולם בופור את מחסה האיגלו. הסופה גם סחפה עמה את האוהל, שהיה חיוני לעצם שרידתם בדרך חזרה, אך לגודל המזל מצאו אותו במרחק 800 מ' משם.[41] הקבוצה יצאה לדרך חזרה אל כף אוונס, והגיעה לשם ב-1 באוגוסט.[42] שלוש הביצים ששרדו את המסע נלקחו תחילה למוזיאון הטבע בדרום קנזינגטון בלונדון, ולאחר מכן היו נושא לדין וחשבון שכתב ד"ר קוסאר סטיוארט באוניברסיטת אדינבורו.[43] ואולם, הביצים לא סיפקו הוכחה לתאוריות של וילסון.[44][45]

בשנת 1913 הגיע אפסלי צ'רי-גארארד, היחיד ששרד ממסע החורף אל מושבת הפינגווינים, לאחר שאדוארד אדריאן וילסון והנרי רוברטסון באוארס נספו יחד עם קפטן סקוט, אל מוזיאון הטבע בלונדון עם שלוש ביצי הפינגווין היקרות, שלשם השגתן סיכנו השלושה את חייהם במשך שבועות ארוכים, בקשיים ובתלאות שלא יתוארו. קבלת הפנים שזכה לה נעה בין דחייה לאדישות וזלזול גלוי, ורק לאחר המתנה ממושכת, בזעם גובר והולך, הצליח להוציא מן האחראי קבלה על מסירת הביצים. כעבור זמן מה הגיע שוב אל המוזיאון בחברת אחותו של קפטן סקוט, שרצתה לראות את הביצים ורתחה מזעם כשעובד המוזיאון התכחש לקיומן של ביצי פינגווין במוסדו. רק איומים בשערורייה שתקים את כל אנגליה על רגליה הביאו לאישור בכתב, שהביצים נמסרו לפרופסור מומחה בתחומו, שחקר אותן וכתב את מסקנותיו. למרבה הצער, התברר שתרומתן למדע הייתה קטנה בהרבה מציפיותיו של וילסון, לשמן העמיד את עצמו ואת שני חבריו בסכנות שאין לשערן.[46][47]

צ'רי-גארארד תיאר זאת לאחר מעשה במילים "המסע הגרוע ביותר בעולם",[48] והשתמש בביטוי זה ככותרת לספר, שכתב בשנת 1922 כתיעוד של כל משלחת טרה נובה. סקוט כינה את מסע החורף "ביצוע מופלא ביותר",[49] והיה מרוצה מאוד מן הניסויים במכסות מזון ובציוד: "אנחנו קרובים לשלמות ככל שאפשר ללמוד מן הניסיון."[50]

מסע הקוטב הדרומי

ב-13 בספטמבר 1911 גילה סקוט את תוכניותיו לצעידה אל הקוטב הדרומי. שישה-עשר אנשים ייצאו לדרך, עם שתי המזחלות הממונעות שנותרו, פונים וכלבים לשלב חומת הקרח של המסע, שיביא אותם אל קרחון בירדמור. בנקודה זו יחזרו הכלבים לבסיס והפונים יומתו בירייה לשמש למזון. לאחר זאת, יעלו שנים-עשר אנשים בשלוש קבוצות על הקרחון ויתחילו בחציית רמת הקוטב, תוך גרירת מזחלות בכוח שרירי אדם. רק אחת מן הקבוצות האלה תמשיך הלאה אל הקוטב; קבוצות הסיוע תישלחנה חזרה בקווי רוחב שייקבעו מראש. על הרכב קבוצת הקוטב הסופית יחליט סקוט במהלך המסע. אחד-עשר ימים לפני שהצוותים של סקוט יצאו לדרך אל הקוטב, נתן סקוט לנוהג הכלבים מירס את ההוראות הבאות, בכף אוונס, שפקדו, בתאריך 20 באוקטובר 1911, להבטיח את חזרתו המהירה של סקוט מן הקוטב בשימוש בכלבים:[51]

בסביבות השבוע הראשון של פברואר אני רוצה שתצא למסע השלישי שלך אל הקוטב, במטרה לזרז את שיבתה של היחידה הדרומית השלישית [קבוצת הקוטב] ולתת לה סיכוי להגיע במועד לאונייה. תאריך יציאתך חייב להסתמך על חדשות שיתקבלו מן היחידות החוזרות, היקף מצבור המזון לכלבים שיכולת להשאיר במחנה טון אחד, מצב הכלבים וכו ... בשלב זה נראה, שעליך לכוון לפגוש את הקבוצה החוזרת בסביבות 1 במרץ בקו רוחב 82 או 82.30

הקבוצה הממונעת (לייטננט אוונס, דיי, לאשלי והופר) יצאה מכף אוונס ב-24 באוקטובר עם שתי מזחלות ממונעות, במטרה להעביר מטענים אל קו רוחב '30 80° דרום ולחכות שם ליתר האנשים. ב-1 בנובמבר התקלקלו שתי המזחלות לאחר מסע של קצת יותר מ-80 ק"מ, כך שהקבוצה גררה בכוח שריריה צידה במשקל כ-340 ק"ג לאורך 240 הקילומטרים הנותרים של מסעם והגיעה לקו הרוחב המיועד כעבור שבועיים. שאר הקבוצות, שיצאו מכף אוונס ב-1 בנובמבר עם הכלבים והפונים, השיגו אותם ב-21 בנובמבר.[52]

לפי תוכניתו הראשונית של סקוט היו הכלבים אמורים לחזור בשלב זה לבסיס, ולהישאר שם לצורך ציוד מחדש של המצבורים ולאחר זאת למפגש עם קבוצת הקוטב בדרכה חזרה בפברואר/מרץ 1912. ואולם, בגלל ההתקדמות האיטית מן הצפוי, החליט סקוט לקחת את הכלבים הלאה. דיי והופר נשלחו לכף אוונס עם הודעה בעניין זה לסימפסון, שנשאר שם כממונה על הבסיס. ב-4 בדצמבר הגיעה המשלחת אל "השער", השם שנתן שקלטון לנתיב מחומת הקרח אל קרחון בירדמור. בנקודה זו הלם בהם בליזארד, שאילץ את האנשים להישאר במחנה עד 9 בדצמבר ולהשתמש במנות קצובות, שנועדו לשימוש במסע הקרחון. עם שוך הסופה, נורו הפונים הנותרים למוות כמתוכנן, ובשרם אוחסן כמזון לקבוצות השבות. ב-11 בדצמבר פנו מירס ודמיטרי לחזור עם הכלבים, עם מסר לבסיס, כי "המצב לא היה מעורר תקווה כפי שאפשר היה לצפות, אבל אנחנו שומרים על רוח טובה ואומרים, שהמזל חייב להשתנות לטובה.".

Four figures in heavy clothing stand near a pointed tent on which a small square flag is flying. The surrounding ground is ice-covered. Ski and ski poles are shown on the left.
סקוט ואנשיו בבסיס אמונדסן בפולהיים, בקוטב הדרומי. משמאל לימין: סקוט, באוארס, וילסון ואוונס. צילם לורנס אוטס.

הקבוצה החלה בעליה על הבירדמור, וב-20 בדצמבר הגיעה אל התחלת רמת הקוטב, שם הקימו את מצבור הקרחון העילי. עדיין לא ניתן שום רמז מצד סקוט בשאלה, מי ייכלל בקבוצת הקוטב הסופית. ב-22 בדצמבר, בקו רוחב '20 85° דרום, שלח סקוט חזרה לבסיס את אטקינסון, צ'רי-גארארד, רייט וקאוהן. סקוט הזכיר לאטקינסון "לקחת את שני צוותי הכלבים דרומה במקרה שמירס יצטרך לחזור הביתה, מה שנראה סביר" כדי לסייע לקבוצת הקוטב במסעה חזרה במרץ הבא.[53]

שאר השמונה המשיכו דרומה, בתנאים טובים יותר, שאיפשרו להם לפצות על חלק מן הזמן שאבד על חומת הקרח. ביום חג המולד חגג ויליאם לאשלי, זקן הקבוצה, את יום הולדתו ה-43, ולכבוד היום התדרדר אל תוך בתרון בעומק 15 מטרים, "מראה מבעית למדי," ציין, "כשאתה תלוי ברתמתך." סקוט איבד את קור רוחו ונזף בבאוארס, שהצליח איך שהוא לשבור את מד-הגובה האחרון שנותר למשלחת ומכשיר הכרחי למחקר המדעי וגם לאיתור מחדש של מצבורי המזון. באוארס גם שכח כנראה לדרוך את שעונו, אף על פי שהקריאה האחרונה מדי לילה מאוהל לאוהל הייתה התזכורת: "לדרוך שעונים!" למרבה המזל, שעונו של סקוט המשיך לפעול כשורה.[54]

ב-30 בדצמבר "השיגו" את לוח הזמנים של שקלטון מ-1909-1908. ב-3 בינואר 1912, בקו רוחב '32 87° דרום, הודיע סקוט את החלטתו לגבי הרכב קבוצת הקוטב - חמישה אנשים (סקוט, וילסון, אוטס, באוארס ואדגר אוונס) ימשיכו הלאה בעוד לייטננט אוונס, לאשלי וקרין יחזרו. ההחלטה לקחת חמישה אנשים אל הקוטב הייתה כרוכה בחישובים מחדש של משקל משא ומכסות מזון, כיון שכל אלה חושבו על בסיס צוותים של ארבעה אנשים. עם זאת, כנגד שיקולי הצפיפות באוהל שחושב לארבעה כשיידחסו בו חמישה אנשים וצמצום המנות לשלושה שנשלחו חזרה, עמד השיקול של הוספת עוד כוח-אדם לגרירת המזחלת. אף כי סקוט הגיע להחלטה הסופית במועד זה, הרי ציור של וילסון מנובמבר 1911, שבו נראים חמישה אנשים גוררים מזחלת מהווה עדות להתייעצות קודמת של סקוט עם וילסון בנושא זה, בהתחשב בכך, שווילסון צייר רק נושאים מציאותיים או תוכניות עתידיות.[55]

לאחר הפרידה מן השבים לבסיס, המשיכה קבוצת הקוטב בדרכה אל הקוטב, עברה את קצה הדרום של שקלטון ('23 88° דרום) ב-9 בינואר. שבעה ימים לאחר זאת, כ-24 ק"מ מיעדם, הבחינו בדגל השחור של אמונדסן וידעו, שהובסו בתחרות. הם הגיעו לקוטב למחרת היום, 17 בינואר 1912: "הקוטב. אמנם כן, אבל בנסיבות שונות מאוד מאלה שציפינו להן ... אל אלוקים! זהו מקום נורא ומחריד עוד יותר בשבילנו, שעבדנו בפרך להגיע אליו בלי הגמול שבראשוניות. מילא, גם זה משהו, להגיע הנה". סקוט קיווה עדיין להשיג את אמונדסן במרוץ אל תחנת הטלגרף באוסטרליה:"עכשיו מתחיל מאבק נואש להיות הראשונים לשדר את החדשות. מעניין אם נוכל לעשות זאת." מכל מקום, ב-18 בינואר 1912 גילו את אוהלו של אמונדסן, כמה מצרכים, מכתב אל הוקון השביעי, מלך נורווגיה (שאמונדסן ביקש בנימוס מסקוט להעביר) ופתק, שקבע כי אמונדסן הגיע לשם 34 ימים קודם לכן, ב-16 בדצמבר 1911 (למעשה, 15 בדצמבר, לאחר תיקון לוח השנה של אמונדסן).

לאחר אימות המיקום והצבת הדגל, פנתה קבוצת סקוט בשעה מאוחרת יותר אותו יום בכיוון בסיס הבית. במהלך שלושת השבועות הבאים הושגה התקדמות טובה, המתועדת ביומנו של סקוט ככמה "צעדות מצוינות". אף על פי כן, סקוט נתפס לדאגה בגלל המצב הגופני של קבוצתו, בייחוד אדגר אוונס, שסבל מכוויות קור חמורות והיה, לפי רישומי סקוט, "במצב ירוד מאוד". מצב רגליו של אוטס היה עילה לדאגה גדלה והולכת, כשהקבוצה הגיעה אל פסגת קרחון בירדמור והתכוננה לירידה אל חומת הקרח. ב-7 בפברואר התחילו בירידה והתקשו ביותר במציאת מצבור צידה. כיון שמזג האוויר היה טוב, הורה סקוט על חצי יום מנוחה כדי שווילסון יוכל לעסוק בחיפושים גאולוגיים ו-13.5 ק"ג של דגימות מכילות-מאובנים נוספו למטען המזחלות. מאובני הצמחים האלה מוכרים עכשיו כהוכחה לתאוריה של סחף היבשות. עם זאת, בריאותו של אדגר אוונס התדרדרה והלכה; הפצע בידו לא החלים, הוא סבל מכוויות קור קשות, ומשערים שנחבל בראשו בכמה נפילות על הקרח. "הוא השתנה כליל מישותו הנורמלית, הבטוחה בעצמה", כתב סקוט. סמוך לתחתית הקרחון התמוטט, וב-17 בפברואר הלך לעולמו.

בינתיים, בכף אוונס, הגיעה "טרה נובה" בראשית פברואר ואטקינסון, שהיה מפקד הבסיס, החליט לפרוק את האספקה מן האונייה עם אנשיו במקום לצאת דרומה עם הכלבים לפגוש את סקוט כפי שהצטווה. כשהתכונן לבסוף לצאת דרומה למפגש המתוכנן עם סקוט, נדרש ד"ר אטקינסון לחלץ את טדי אוונס חולה הצפדינה, שנזקק בדחיפות לטיפולו הרפואי.

אדגר אוונס

במהלך מסע השיבה של קבוצתו חלה אוונס באופן קשה בצפדינה. ממצבור טון אחד כבר לא יכול היה לצעוד, וחבריו גררו אותו על המזחלות עד למרחק 56 ק"מ מהאט פוינט. בנקודה זו, מותשים עד אפיסת כוחות ומורעבים, ידעו שאינם יכולים להמשיך עוד לגרור את אוונס, הנוטה למות, על המזחלת. עם זאת, ועל אף דרישת אוונס להשאיר אותו למות ולנסות להציל את חייהם, סירבו להפקיר אותו. בהחלטה נואשת, יצא טום קרין ב-18 בפברואר לבדו למסע רגלי של 56 ק"מ אל האט פוינט. ב-19 בפברואר השלים את מסעו המפרך ומצא את אטקינסון ודמיטרי עם צוותי כלבים, מתכוננים למסע לפגוש את סקוט. אטקינסון אירגן משלחת הצלה והביא את אוונס, על סף המוות, אל האט פוינט ב-22 בפברואר. לאשלי וקרין עוטרו שניהם בהמשך במדליית אלברט על המאמצים שעשו להצלת חייו של אוונס.[56]

לורנס אוטס מטפל בסוסים במסע משלחת טרה נובה לקוטב הדרומי

אטקינסון, שהיה עסוק בטיפול החירום באוונס, ניסה לשגר את הנווט המנוסה רייט דרומה לפגוש את סקוט, אבל המטאורולוג הראשי סימפסון הכריז, שהוא זקוק לרייט לעבודה מדעית. אז קיבל אטקינסון את ההחלטה הגורלית לשלוח ב-25 בפברואר את צ'רי-גארארד קצר הרואי, שלא היה מסוגל לנווט, רק עד מצבור טון אחד (שנמצא בטווח ראייה מהר ארבוס), ובכך ביטל חד-משמעית את הוראותיו של סקוט, לפגוש אותו בקו רוחב 82 או 82.30 ב-1 במרץ.[57]

בשלב חומת הקרח של המסע חזרה, סבלו סקוט ושלושת חבריו הנותרים מתנאי מזג האוויר מן הקשים ביותר שתועדו אי פעם באזור. מזג האוויר, ופני השטח הגרועים ("כמו גרירה על חול מדבר", סקוט, 19 בפברואר) האטו את התקדמותם, כמו גם מצבה המחמיר והולך של רגלו של אוטס. סקוט קיווה לשינוי במזג האוויר, אבל עם התקרב פברואר לסופו, המשיכה הטמפרטורה לרדת. ב-2 במרץ, במצבור אמצע חומת הקרח, מצא סקוט מחסור בדלק, כנראה מחמת התנדפות: "בחסכנות הקפדנית ביותר תספיק לנו הכמות בקושי עד המצבור הבא ... במרחק 114 ק"מ מכאן." אותו חסר מצאו גם במצבור הבא ב-9 במרץ "ואף לא סימן לכלבים, שהיו מושיעים אותנו." התקדמותם הצטמצמה עכשיו לפחות מ-8 ק"מ ביום והקבוצה סבלה נואשות ממחסור במזון ובדלק. ב-17 במרץ או בסמוך ליום זה, יצא אוטס, בצלילות דעת למראית עין, מן האוהל באמרו, לדברי סקוט, "אני רק יוצא החוצה ואולי אתעכב קצת." גופתו לא נמצאה מעולם, אך ברור, שבסופת השלג ובמצבו הגופני, לא היה לו כל סיכוי לשרוד, והוא ידע זאת. בקורבנו לא היה די להציל את יתר אנשי הקבוצה. סקוט, וילסון ובאוארס נאבקו להמשיך בדרכם עד לנקודה במרחק 17.6 ק"מ דרומית למצבור טון אחד, אבל ב-20 במרץ בלמה את התקדמותם סופת שלג אימתנית. הם חזרו וניסו מדי יום להתקדם, אך לא הצליחו בכך, ואספקתם אזלה כליל. במכתב פרידה אל סר אדגר ספייר ביטא סקוט את חששו, שמא החמיץ את נקודת המפגש ונאבק בחשד הגובר והולך, שצוותי הכלבנים נטשו אותו: "כמעט שהצלחנו להגיע, וחבל שהחמצנו את המפגש, אבל לאחרונה אני מרגיש, שעברנו את נקודת הציון שלנו. אין את מי להאשים ואני מקווה, ששום ניסיון לא ייעשה לרמוז, שלא ניתן לנו סיוע." הרישום האחרון ביומנו של סקוט, מיום 29 במרץ 1912, כנראה תאריך מותם, מסתיים במילים אלה:[58]

כל יום היינו מוכנים לצאת אל המצבור שלנו במרחק 17.6 ק"מ מכאן, אבל מחוץ לפתח האוהל התמונה עודנה סחף שלג מתערבל ומסתחרר. אינני חושב שאנו יכולים לקוות עכשיו לאיזה שיפור במצב. נחזיק מעמד עד הסוף, אבל אנו נחלשים, כמובן, וברור שהקץ איננו רחוק. חבל, אבל אינני חושב שאוכל להמשיך לכתוב. ר. סקוט. רישום אחרון. בשם אלוקים דאגו למשפחותינו.

נסיונות לחלץ את קבוצת הקוטב, 1912

מסעו הכושל של אטקינסון למפגש עם סקוט

סקוט פקד על ציוד מחדש של מצבור טון אחד בהוראות שנתן לסימפסון ממש לפני היציאה למסע הקוטב. הפקודות האלה דרשו שינוע למצבור של "חמש X5 מנות [מכסת שיא פלוס של מזון לארבעה אנשים לשבוע אחד, או במקרה הגרוע ביותר, שלוש; ... ומזון כלבים בכמות הגדולה ביותר שאפשר יהיה לשאת, המצבור יצויד עד 10 בינואר 1912". כשאטקינסון חזר לכף אוונס ב-28 בינואר, נודע לו שהמינימום של שלוש מכסות הובא למצבור אבל מזון הכלבים שנדרש לא נלקח. כמה ימים לאחר מכן, בשבוע הראשון של פברואר, היו מירס או אטקינסון אמורים לצאת שוב דרומה לפגוש את סקוט. ואולם, אטקינסון היה תשוש מדי, ושיתוף הפעולה של מירס לא היה ברור בשעה שהמתין לאונייה הביתה. לבסוף יצא אטקינסון לדרך עם דמיטרי והכלבים, ושתי מכסות X5 (אבל בלי מזון כלבים) ב-13 בפברואר (במקום בשבוע הראשון של פברואר, כפי שהורה סקוט), ואז התעכב בהאט פוינט עד 19 בפברואר, כשקרין הגיע לשם באפיסת כוחות לדווח שטדי אוונס לוקה בצפדינה ומצבו אנוש. לא ברור מדוע יצא אטקינסון דרומה להביא את סקוט ואנשיו, כשמשמעות החסר במזון כלבים במצבור טון אחד הייתה, כמשוער, שהוראותיו של סקוט לפגוש אותו ב-1 במרץ בקו רוחב 82 או 82.30 לא ניתנו בשום אופן למימוש. אפשר לשער, שאטקינסון דחה את יציאה בשבועיים-שלושה בדיוק משום שידע שאין לו די מזון כלבים זמין להגיע אל נקודת המפגש שקבע סקוט ב-82 או 82.30 מעלות דרום בסביבות 1 במרץ, ותחת זאת המתין בכף אוונס ובהאט פוינט לסקוט, שיתקרב יותר לבסיס.

מסע צ'רי-גארארד למצבור טון אחד

אטקינסון מצא והציל את אוונס במרחק כמה קילומטרים מחומת הקרח והחזיר אותו לבסיס, ובהכרח ביטל את יציאתו למסע למפגש עם סקוט - כרופא, ראה זאת כחובתו להישאר במחנה הבסיס ולטפל באוונס. תחת זאת, ניסה תחילה לשלוח את הנווט המנוסה רייט דרומה, לפגוש את סקוט, אבל המטאורולוג הראשי סימפסון פסק, שהוא זקוק לרייט לעבודה מדעית. אז שלח אטקינסון את צ'רי-גארארד קצר-הרואי, שלא היה מוכשר לנווט, רק כדי לחדש את האספקה במצבור טון אחד (בקו רוחב 79.30, בטווח ראייה מהר הגעש הר ארבוס), ובכך ביטל את הוראותיו של סקוט לפגוש אותו בקו רוחב 82 או 82.30. אל צ'רי-גארארד נלווה נוהג הכלבים דמיטרי גרוב. אטקינסון לא חשש עדיין לשלום קבוצת הקוטב, שכן סקוט, כשאוונס ראה אותו לאחרונה על רמת הקוטב, עשה את דרכו במצב טוב ולפי לוח הזמנים שקבע. הוראותיו המילוליות הגורליות לצ'רי-גארארד, כפי שנזכרו ונרשמו לאחר זמן, היו "לנסוע אל מצבור טון אחד במהירות האפשרית ולהשאיר שם את המזון. אם סקוט לא יגיע לשם לפני, הייתי צריך להחליט מה לעשות", ו"לזכור שסקוט איננו מסתמך על הכלבים למסע השיבה שלו ושאין להעמיד את הכלבים בסכנה".[59]

צ'רי-גארארד יצא מהאט פוינט עם דמיטרי גרוב ושני צוותי כלבים ב-26 בפברואר, הגיע ל"טון אחד" ב-4 במרץ והפקיד שם את המנות הנוספות. סקוט לא היה שם. מצוידים באספקה לעצמם ולכלבים ל-24 ימים, היה להם פרק זמן של שמונה ימים להמתנה לפני שיהיה עליהם לחזור להאט פוינט. החלופה להמתנה הייתה להמשיך דרומה לעוד ארבעה ימים. כל מסע מעבר לזה, בהיעדר מצבור של מזון כלבים, היה מצריך קטילת כלבים כמזון לכלבים תוך כדי התקדמות, ומשמעו הפרת הוראתו של אטקינסון "לא להעמיד את הכלבים בסכנה". צ'רי-גארארד טען, שמזג האוויר היה גרוע מדי להמשך המסע, ושהיה עלול להחמיץ את סקוט אם היה עוזב את המצבור, ועל כן החליט לחכות לו שם. ב-10 במרץ, בתנאי מזג אוויר מחמירים והולכים, כשאספקת המזון שלו עצמו מתמעטת ובלי שיהיה לו מושג, שצוותו של סקוט נאבק על חייו במרחק של פחות מ-112 ק"מ משם, פנה צ'רי-גארארד לחזור על עקבותיו בכיוון הבסיס.[60][61] לאחר זמן כתב אטקינסון, "אני משוכנע, ששום קצין אחר של המשלחת לא היה יכול לפעול טוב יותר",[62] אף כי תחילה ביקש לשלוח את הנווט המנוסה רייט למשימה. צ'רי-גארארד התייסר לשארית חייו במחשבות, שהיו פעולות אחרות, שלו נקט בהן אולי היו מצילות את קבוצת הקוטב.

ניסיון חילוץ אחרון

כשצ'רי-גארארד חזר ממצבור טון אחד בלי קבוצת סקוט, התעוררו חששות. אטקינסון, שהייה עכשיו הממונה בכף אוונס כקצין הצי הבכיר במקום, החליט לנסות להגיע אל קבוצת הקוטב כשמזג האוויר יאפשר זאת, וב-26 במרץ יצא לדרך עם קאוהן, כשהם גוררים בשניים מזחלת, שהכילה צידה ל-18 ימים. בטמפרטורות נמוכות מאוד (40°- צלזיוס) הגיעו אל קורנר קמפ ב-30 במרץ ואז, לדעת אטקינסון, מנעו מזג האוויר, הקור ותקופת השנה כל אפשרות להתקדם הלאה. אטקינסון רשם, "כשלעצמי, הייתה בי ודאות מוסרית, שהקבוצה [קבוצת הקוטב] נספתה".[63]

פלוגת חיפוש

שאר חברי המשלחת (מלבד הקבוצה הצפונית של קמפבל, שעוד לא שבה לבסיס) שהו בכף אוונס למשך החורף והמשיכו בעבודתם המדעית. באביב היה על אטקינסון לשקול, אם לכוון את המאמצים קודם כל לחילוץ קבוצת קמבל, או לקביעת גורלה של קבוצת הקוטב, אם הדבר יתאפשר. אספה של כל חברי הקבוצה החליטה, שעליהם לחפש קודם כל סימנים לסקוט. פלוגת החיפוש יצאה לדרך ב-19 באוקטובר, מלווה צוות פרדים, שהורדו מן ה"טרה נובה" בעת ביקורה לחידוש המלאי בקיץ שעבר. ב-12 בנובמבר מצאה הפלוגה את האוהל ובו גופותיהם הקפואות של סקוט, וילסון ובאוארס, 17.6 ק"מ דרומית למצבור טון אחד. אטקינסון קרא את הקטעים הרלוונטיים ביומניו של סקוט והשתלשלות האירועים שהובילו לאסון התגלתה לפניו. אחרי שיומנים, חפצים אישיים ורישומים נאספו מן האוהל, הוא הופל על הגופות וגלעד של שלג הוקם במקום ובראשו צלב, עשוי ממגלשיו של גראן. הפלוגה המשיכה עוד דרומה לחפש אחר גופתו של אוטס, אבל מצאה רק את שק השינה שלו. ב-15 בנובמבר הקימו גלעד סמוך למקום המשוער שם מצא את מותו.[64]

בשובה אל האט פוינט ב-25 בנובמבר נודע לפלוגת החיפוש, שקבוצת הצפון של קמפבל נחלצה בכוחות עצמה וחזרה בשלום לבסיס.[65]

השכם בבוקר 10 בפברואר 1913 חתרו אדוארד ל. אטקינסון ולייטננט הארי פנל בסירה אל נמל אואמארו בניו זילנד, משם שלחו הודעה מוצפנת אל סוכן המשלחת בניו זילנד, ג'וזף קינסי, להודיעו על גורלם של סקוט ואנשי קבוצתו. אטקינסון ופנל חיכו בעיר עד עלות היום ואז עלו על רכבת לפגוש את ה"טרה נובה" בליטלטון, סמוך לכרייסטצ'רץ'.[66]

תוצאות

הואיל וקמפבל היה עכשיו קצין הצי הבכיר במשלחת, הוא קיבל עליו את הפיקוד לשבועות האחרונים שלה, עד לבואה של "טרה נובה" ב-18 בינואר 1913. לפני עזיבת אנטארקטיקה בפעם האחרונה, הוקם צלב עץ גדול על מורדות גבעת התצפית (Observation Hill), מעל האט פוינט, ועליו נחרתו שמות חמשת האנשים שמתו וציטטה מתוך הפואמה "יוליסס" של אלפרד טניסון: "לשאוף, לבקש, למצוא, ולעולם לא להיכנע".[67]

בהתחשב בכך, שבין הסיבות הסבירות למות האנשים בקבוצת הקוטב היו רעב, התייבשות או שניהם, יש מקום לבחון את שאלת הדיאטות למשתמשים במזחלות. מכסות המזון שכל קבוצות המזחלות לקחו עמם והתקיימו עליהן התבססו על מדע התזונה כפי שהובן ב-1910. הדגש הושם על תכולת חלבונים גבוהה, שנחשבה לנחוצה להשבת הקלוריות שנשרפו בעבודת הפרך של מסע עם מזחלות, בייחוד אלה שהתבססו על בני-אדם כגוררים. למעשה, אומדן הערכים הקלוריים של המכסות היה שגוי במידה רבה כלפי מעלה, אם כי עובדה זו לא התבררה אלא שנים רבות לאחר מעשה. המנה היסודית היומית לאדם הייתה 440 גרם ביסקוויט, 336 גרם בשר מיובש, 84 גרם סוכר, 56 גרם חמאה, כ-20 גרם תה ו-16 גרם קקאו. את הדיאטה הזו היה אמור להשלים במסע דרומה בשר הפונים, שיומתו לאחר שתפקידם כגוררי משא יסתיים, אבל השלמות כאלה היו מפצות על החסך הקלורי למשך תקופות קצרות בלבד.

אובדן סקוט וקבוצתו דחק הצידה כל דבר אחר בתודעת הציבור הבריטי, לרבות הצלחתו המרשימה של אמונדסן בכיבוש הקוטב הדרומי.[68] במשך שנים רבות נשאר בעינו הדימוי של סקוט כגיבור טרגי, העומד מעל כל ביקורת או תוכחה, ולא נמצא למעשה איש שיתקוף אותו, שכן, גם אם היו מחלוקות בין המקורבים למשלחת, בהם בני משפחות של הנספים, פרצות אלה בהרמוניה לא היו נחלת הציבור. הסרט משנת 1948 "סקוט מיבשת אנטארקטיקה", עם ג'ון מילס בתפקיד הראשי ומוזיקה מאת ראלף ווהן ויליאמס, מציג בדיסקרטיות בעיות אסטרטגיות לצד בעיות אל-אנושיות (באחת הסצנות, נכשל סקוט בגיוס מימון מספיק אך מראה לווילסון בהתלהבות תצלום של ה"טרה נובה" הרעועה שהצליח בקושי לרכוש - וילסון איננו מתרשם), אבל מתמקד ברוח הצוות הבריטית. לא היה שינוי בתפיסות הציבור עד שנות ה-70 של המאה ה-20, עד אז כבר היו כמעט כל אלה שהיו קשורים ישירות למשלחת בין המתים.[69]

המחלוקת התלקחה עם פרסום ספרו של רולנד האנטפורד, "סקוט ואמונדסן" (1979, הוצא שוב והוסרט לטלוויזיה ב-1985 בשם "המקום האחרון עלי אדמות"). האנטפורד מתח ביקורת על סגנון ההנהגה הרודני לכאורה של סקוט ועל השיפוט הגרוע שלו לגבי אנשים, והאשים אותו בשורה של כישלונות ארגוניים, שהובילו למותם של כל האנשים בקבוצת הקוטב. מעמדו האישי של סקוט סבל מן ההתקפות הללו; מאמצים לשקם את המוניטין שלו כוללים את הדין וחשבון של ראנולף פינז (דחייה ישירה של הגרסה של האנטפורד), האנליזה המדעית של סוזן סלומון של תנאי מזג האוויר, שהביסו את סקוט בסופו של דבר, הביוגרפיה של סקוט מאת דייוויד קריין משנת 2005, והגילוי המחודש של קארן מיי את הוראותיו (שלא קוימו) של סקוט [הקובעות בפירוש, שצוותי הכלבים יעבירו את הקבוצה החוזרת מן הקוטב במהירות אל מחנה הבסיס].

בהשוואת הישגיהם של סקוט ואמונדסן, רוב היסטוריוני הקוטב מקבלים בדרך כלל, שכישוריו של אמונדסן בנושאי סקי וכלבים, ההיכרות הכללית שלו בתנאי קרח, וההתמקדות הברורה שלו במשלחת שאינה מדעית נתנו לו יתרונות ניכרים במרוץ לקוטב. משפטו של סקוט על האסון שפקד את קבוצתו, שנכתב בהיותו קרוב למוות, מציין את אובדן תעבורת הפונים בראשית המסע, תנאי מזג אוויר, "מחסור בדלק במצבורים שלנו, שאינני אחראי לו", ומחלותיהם של אוונס ואוטס, אבל בסופו של דבר סקוט מסכם, כי "השבר שלנו נובע ללא ספק מהופעתו הפתאומית של מזג אוויר קשה [...] על חומת הקרח [...] 34°- צלזיוס בשעות היום, 44°- בלילה". כנראה ביחס למפגש שהוחמץ עם צוותי הכלבים שנועד ל-1 במרץ 1912, הוסיף סקוט וכתב "אין להאשים איש ואני מקווה, ששום ניסיון לא ייעשה לרמוז לכך שלא היה לנו סיוע." צ'רי-גארארד, שאטקינסון מינה לאחראי על צוותי הכלבים שיצאו באיחור, לא הצליח לפגוש את סקוט ובמקום זה חזר מותש לבסיס, מחווה את דעתו, כי "כל העסק פשוט שורץ 'לוּ רק'; הצטברות של החלטות ונסיבות שיכלו להיות שונות הוליכה לקטסטרופה. אבל "היינו חכמים ככל שאפשר היה להיות לפני האירוע."

כעבור שנים, לאחר שסבלה נזק ללא תקנה בעת העברת אספקה לתחנות בסיס בגרינלנד, נשרפה "טרה נובה" ואחר טובעה באש תותחים סמוך לחופה הדרומי של גרינלנד ב-13 בספטמבר 1943, ב-"15 '15 60° צפון, "45, '55 45° מערב. שרידיה השקועים נמצאו שוב ב-2012.

לקריאה נוספת

  • RANULPH FIENNES, "Captain Scott", מסת"ב 0 340 82697 5, Hodder & Stoughton 2003
  • ROLAND HUNTFORD, "THE LAST PLACE ON EARTH", מסת"ב 0 330 28816 4, PAN BOOKS 1985
  • Cherry-Garrard, Apsley (1970) [1922]. The Worst Journey in the World. London: Penguin Books. מסת"ב 978-0-14-009501-2. OCLC 16589938

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: משלחת טרה נובה
דיווחים על מסע משלחת טרה-נובה בעיתונות-התקופה העברית

הערות שוליים

  1. ^ Ranulph Finnes, Captain Scott ‏ Hodder & Stoughton, London 2003 p 129 (ראנולף פינז, "קפטיין סקוט", עמ' 129)
  2. ^ פינז, עמ' 154
  3. ^ Diana Preston, "A First Rate Tragedy", Mariner Boks 1999, p. 100-101
  4. ^ #Fiennes, pp 143-140
  5. ^ #Fiennes p 161
  6. ^ Fiennes pp 156-7
  7. ^ רשומים בספרו של האקסלי, "המשלחת האחרונה של סקוט", כרך I, עמ' 22-21
  8. ^ Huxley הקסלי, Scott's Last Expedition כרך II, עמ' 498
  9. ^ Finnese, Captain Scott, pp 161-159
  10. ^ Roland Hantford, The Last Place on Earth,, Pan Books ltd. 1981, p 267, האנטפורד, "המקום האחרון עלי אדמות" עמ' 267
  11. ^ Finnese, Captain Scott, p 173
  12. ^ Finnes, Captain Scott, p 170
  13. ^ Finnese, Captain Scott, pp 203,269
  14. ^ Roland Huntford, pp 262-64
  15. ^ Apsley Cherry-Garrard, The worst Journey in the World Carroll & Graf Publishers, inc. New York p. 2 (אפסלי צ'רי-גארארד, "המסע הגרוע ביותר בעולם"), עמ' 2.
  16. ^ פינז, עמ' 168-167
  17. ^ ,Ranulph Fiennes, "Captain Scott", Hodder & Stoughton, 2003, מסת"ב 03440826975, p 160
  18. ^ Fiennes p 183
  19. ^ Fiennes, pp 193-4
  20. ^ Apsley Cherry-Garrard p 132
  21. ^ פינז, עמ' 206
  22. ^ Cherry-Garrard, p 107
  23. ^ Cherry-Garrard p 109
  24. ^ Cherry-Garrard pp 119-117
  25. ^ Cherry-Garrard, עמ' 112
  26. ^ Cherry-Garrard p 129
  27. ^ Huntford, p 370
  28. ^ Huxley, SLE vol II pp 87-90
  29. ^ Huxley, SLE vol II pp 130
  30. ^ האקסלי, "המשלחת האחרונה של סקוט", כרך II, עמ' 316-312
  31. ^ Huxley, SLE vol II pp 179-155
  32. ^ האקסלי, ראו הוראות סקוט, Huxley, SLE vol II pp 185-184
  33. ^ Huxley, SLE vol II pp 221-286
  34. ^ Huxley, SLE vol II pp 274-290
  35. ^ Huxley, SLE, VOL II P 1
  36. ^ Cherry-Garrard pp 305-307
  37. ^ Huxley, SLE vol II pp 334-333
  38. ^ , עמ' 334-333
  39. ^ Cherry-Garrard pp 296-309
  40. ^ Cherry-Garrard, pp 322-316
  41. ^ Cherry-Garrard ,pp 323-335
  42. ^ Huxley, SLE vol II pp 361-369
  43. ^ Cherry-Garrard pp 351-353
  44. ^ Fiennes p 260
  45. ^ Tom Griffiths, "Slicing the Silence", Harvard University Press, 2007 מסת"ב 978-0-674-02633-9, pp. 222-226
  46. ^ Cherry-Garrard pp 304-306
  47. ^ "Slicing the Silence", פ. 226
  48. ^ Cherry-Garrard, p 350
  49. ^ Huxley I, SLE VOL. 1 PP 361-369
  50. ^ Huxley SLE vOL. II p 369
  51. ^ Huxley, SLE, vol.1
  52. ^ Huxley, SLE vol. I, p 470
  53. ^ #Fiennes, עמ' 294
  54. ^ #Fiennes, עמ' 297
  55. ^ #Fiennes, עמ' 307-303
  56. ^ Michael Smith, An Unsung Hero, Headline Book Publishing, London, 2000, pp 132-140
  57. ^ Huxley [1] SLE ]
  58. ^ Fiennes, p 371
  59. ^ Cherry-Garrard p 334
  60. ^ Cherry-Garrard pp 434-453
  61. ^ Huntford, p 504
  62. ^ Huxley SLE vol II p 306
  63. ^ Huxley, SLE vol. II, p 309
  64. ^ Huxley, SLE vol. II, PP 349-338
  65. ^ Huxsley, SLE vol. II PP 349-338
  66. ^ איגוד עיתוני טלגרף, "טרה נובה מגיעה לאואמארו, 10 בפברואר 1913
  67. ^ Cherry-Garrard, p 585
  68. ^ Huntford, p 526
  69. ^ #Fiennes, pp 422-410


ערך מומלץ
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=משלחת_טרה_נובה&oldid=735407"