אדוארד ל. אטקינסון
אדוארד לייסטר אטקינסון (באנגלית: Edward Leicester Atkinson 23 בנובמבר 1881–1929) היה רופא וחוקר אנטארקטיקה בריטי בצי המלכותי, חבר בצוות המדעי של משלחת טרה נובה של רוברט פלקון סקוט, בשנים 1913-1910. הוא פיקד על בסיס המשלחת בכף אוונס במשך רוב שנת 1912, ועמד בראש הקבוצה, שגילתה את האוהל אשר בו נמצאו גופותיהם של סקוט, "בירדי" באוארס ואדוארד וילסון. שמו של אטקינסון נקשר בהמשך בשתי מחלוקות: האחת שעסקה בפקודותיו של סקוט בנוגע לשימוש בכלבים, והאחרת, שעסקה באפשרות התחלואה בצפדינה בקבוצת הקוטב. הוא מונצח במצוק אטקינסון על החוף הצפוני של אדמת ויקטוריה ביבשת אנטארקטיקה, הנקראים על שמו.
רקע
אטקינסון נולד באיי וינוורד, שם עברו עליו רוב שנות ילדותו. את הכשרתו הרפואית רכש בבית החולים סיינט תומאס בלונדון, שם היה לאלוף האיגרוף במשקל קל כבד של בית החולים. הוא קיבל את תואר הדוקטור בשנת 1906 וכעבור שנתיים התגייס לצי המלכותי כקצין רפואה ושירת בבית החולים האסלר של הצי בגוספורט, המפשייר. בראש ובראשונה עסק במחקר ופרסם מאמר על שיגרון זיבתי[1] לפני שהתמנה לרופא ומומחה למחלות טפילים במשלחת טרה נובה.
במשלחת טרה נובה
ערך מורחב – משלחת טרה נובה
המסע דרומה
אטקינסון עשה את החורף במחנה של בסיס כף אוונס בעבודה מדעית. אחד-עשר יום לפני שהצוותים של סקוט יצאו לדרך אל הקוטב, נתן סקוט לכלבן מירס בכף אוונס את הפקודות הבאות, שנכתבו בתאריך 20 באוקטובר 1911, להבטיח את חזרתו המהירה של סקוט מן הקוטב בעזרת הכלבים:
בסביבות השבוע הראשון של פברואר אני רוצה שתצא למסע השלישי שלך דרומה, במטרה לזרז את שובה של היחידה הדרומית השלישית (קבוצת הקוטב) ולתת לה הזדמנות להגיע לאוניה. תאריך יציאתך יהיה תלוי בהכרח בחדשות שתקבל מיחידות חוזרות, בכמות מזון הכלבים שהצלחת להשאיר במחנה טון אחד, במצב הכלבים וכן הלאה ... כפי שהדברים נראים בשלב זה, מטרתך תהיה לפגוש את הקבוצה החוזרת בסביבות 1 במרץ בקו רוחב 82 או 82.30
המסע הרגלי דרומה החל ב-1 בנובמבר 1911, ואטקינסון יצא דרומה עם הצוות של סקוט, תחילה כנוהג סוסי פוני ובהמשך כגורר אנושי. הכלבים עם הכלבן מירס פנו לשוב לבסיס לפני העלייה אל קרחון בירדמור. בשלב זה הייתה סבירות לכך, שמירס יעזוב את המשלחת, וסקוט הזכיר לאטקינסון את הפקודות הנוגעות לכלבים: "עם המאגר (של מזון כלבים) שהושאר בטון אחד, התקדם הרחק ככל שתוכל." אטקינסון ואחרים ליוו את סקוט במהלך העלייה על קרחון בירדמור. ב-22 בדצמבר, על פסגת הקרחון, בקו רוחב 85 מעלות 7 דקות דרום, הפך אטקינסון את פניו לחזור אל הבסיס עם פלוגת הסיוע הראשונה, והגיע לכף אוונס ב-29 בינואר 1912, אחרי מסע נטול עיכובים באופן כללי.
_25.jpg)
ממונה על כף אוונס
בשובו אל כף אוונס, קיבל עליו אטקינסון את הפיקוד.[3]. נודע לו, שנוהג הכלבים הראשי, ססיל מירס, פרש מן המשלחת,[4] ממתין לאוניה שתיקח אותו הביתה ו"איננו זמין" לעבודה בחומת הקרח. בכל מקרה, לא מירס ולא שום אדם אחר לא דאג לחדש את מלאי מזון הכלבים בתחנות. בראשית פברואר, הגיעה ה"טרה נובה" ואטקינסון הנחה את חברי צוות הקוטב לפרוק אספקה, פרדים וכלבים חדשים מן האוניה, במקום לצאת עם הכלבים לפגוש את סקוט. בספרו "המסע הגרוע ביותר בעולם" (1922) הגדיר צ'רי-גארארד את ההחלטה הזו "משגה". ב"נספח" שהוסיף ב-1948 לספר זה, שהופיעה במהדורה של 1951, הסביר צ'רי-גארארד ביתר הרחבה: "באוקטובר [1911] הוציא סקוט פקודות ברורות: אלה הנוגעות לכלבים הן מתאריך 20 באוקטובר. בפקודות המקוריות האלה לצוותי הכלבים בפיקודו של מירס [...] המסע השלישי נועד לצאת במהלך השבוע הראשון של פברואר [1912]" (עמ' 583). אחר, בעמ' 588, כותב צ'רי-גארארד: "הגענו לכף אוונס ב-28 בינואר. לדעתי, הוא [אטקינסון] לא היה כשיר לצאת עם הכלבים בשבוע הראשון של פברואר."
ב-13 בפברואר יצא סוף סוף אטקינסון לקטע הראשון של המסע דרומה, אל האט פוינט עם העוזר לכלבן דמיטרי גרוב והכלבים, כדי למנוע ניתוק מחמת התפרקות הקרח הימי. אטקינסון וגרוב שהו עדיין בהאט פוינט כשטום קרין הגיע ברגל מחומת הקרח ודיווח, שסגן אדוארד אוונס שוכב חולה מאד באוהל במרחק 56 ק"מ דרומה, וזקוק בדחיפות לחילוץ.[5] אטקינסון החליט מיד להציב את המשימה הזאת בעדיפות עליונה ויצא עם הכלבים להחזיר את אוונס. את מטרתו זו השיג; פלוגת החילוץ חזרה להאט פוינט ב-22 בפברואר.[6]
אטקינסון שלח הודעה אל בסיס מחנה כף אוונס לבקש, שאחד מן השניים, או המטאורולוג רייט או אפסלי צ'רי-גארארד ייקח על עצמו את המשימה לפגוש את סקוט עם הכלבים. ואולם, המטאורולוג הראשי סימפסון לא היה מוכן לשחרר את רייט מעבודתו המדעית, ומשום כך בחר אטקינסון באפסלי-גארארד. אטקינסון לא העלה עדיין בדעתו, שצ'רי-גארארד נשלח למעשה למשימת הצלה, ולפי הדין וחשבון של צ'רי-גארארד, אמר לו "להפעיל שיקול דעת" באשר למה שעליו לעשות במקרה שלא יפגוש את קבוצת הקוטב ב"טון אחד", וכי פקודותיו של סקוט היו שאין לסכן את הכלבים. צ'רי-גארארד יצא עם גרוב והכלבים ב-26 בפברואר, נושא עמו מנות צידה נוספות בשביל קבוצת הקוטב להוסיפן לתחנה ומלאי ל-24 ימים של מזון כלבים. הם הגיעו אל תחנת טון אחד ב-4 במרץ ולא המשיכו להדרים משם. תחת זאת, החליטו הוא וגרוב להאכיל את הכלבים ברוחב יד, ולאחר שהמתינו שם ימים אחדים לסקוט, רוב הזמן, ככל הנראה, בתנאים של סופת שלגים קשה (אף כי שום סופת שלגים לא תועדה ביומנו של סקוט במרחק כ-160 ק"מ דרומה עד ל-10 במרץ), חזרו להאט פוינט ב-16 במרץ, במצב גופני ירוד וללא חדשות על קבוצת הקוטב.
ב-17 במרץ מציין צ'רי-גארארד ביומנו שחברי מחנה הבסיס "חוששים" לשלום קבוצת הקוטב, וב-26 במרץ יצא אטקינסון עם Patrick Keohan, (בלי הכלבים) בניסיון נוסף להתחבר עם הצוות של סקוט. הם הצליחו להתקדם רק עד "מחנה הפינה" לפני שמזג האוויר הביס אותם ב-30 במרץ. בנקודה זו, רשם אטקינסון, "הייתי שלם בלבי עם ההכרה, שקבוצת הקוטב נספתה".[7]
לפני שהחורף השתלט כליל על אנטארקטיקה, יצא אטקינסון בראש מסע נוסף, הפעם בניסיון לחלץ את הקבוצה הצפונית, שידוע היה כי נתקעה על החוף באזור מפרצוני אוונס, כ-320 ק"מ צפונית מכף אוונס.[8] פלוגת החילוץ יצאה מהאט פוינט ב-17 באפריל, אבל לא הצליחו להרחיק מעבר לבּאטֶר פּוֹינְט בפתח קרחון פראר.[9] החורף הבא בכף אוונס היה זמן קשה ומתוח לצוות המשלחת המצומצם, אבל אטקינסון קבע תוכנית של פעילויות מדע ופנאי והצליח לקיים את המוראל. עם תום החורף עמדה לפניהם דילמה: האם ייצאו תחילה לחפש ולאמת את גורל קבוצת הקוטב, או שינסו שוב לחלץ את הקבוצה הצפונית? הם בחרו באפשרות הראשונה.[10]
מציאת האוהל של סקוט
ב-29 באוקטובר 1912 יצא אטקינסון בראש קבוצה, עם כלבים ופרדים[11] להתחיל בחיפושים אחר עקבותיה של קבוצת הקוטב. ב-12 בנובמבר, 17.6 ק"מ דרומית לתחנת טון אחד, התגלה האוהל ובו גופתיהם של סקוט, וילסון ובאוארס. אטקינסון מצא את יומנו של סקוט וממנו נודע לו סיפור האסון; אז קרא לאנשים שכינס סביבו את הקטעים הנוגעים לעניין, לרבות אלה שתיעדו את מותם של אדגר אוונס ולורנס אוטס. כשהרחיקו עוד דרומה, בחיפוש אחר גופתו של אוטס, מצאו רק את שק השינה שלו. בשובם להאט פוינט ב-25 בנובמבר, נודע לאנשי פלוגת החיפוש דבר שיבתה בשלום של הקבוצה הצפונית, ובשלב זה קיבל עליו ויקטור קמפבל, כקצין הבכיר, את הפיקוד.
מחלוקת: הפקודות בנוגע לכלבים
בתפקידו כמפקד הבסיס בתקופה הקריטית של פברואר-מרץ 1912, נדרש אטקינסון להוציא לפועל את הוראותיו של סקוט לגבי השימוש בכלבים לאחר שובם משלב חומת הקרח של המסע לקוטב.
ואולם, בפקודותיו של סקוט בשאלה כיצד בדיוק יש להשתמש בכלבים היו אכן הבדלים, או שהן נראו, לפחות, בלתי ברורות. בפקודות לג'ורג' סימפסון ולמירס ממש לפני צאתו לדרום, הורה סקוט שלאחר שובם מליווי המסע לקוטב ייצאו הכלבים למסע שני על חומת הקרח "כדי להעביר למחנה טון אחד 5 מנות "XS"[12], או בכל מקרה 3. ... וכן מזון כלבים רב ככל שיוכלו לשאת",[13] ודבר זה ייעשה עד 12 בינואר 1912. כמו כן הורה למירס לקחת את הכלבים למסע שלישי על פני חומת הקרח באמצע פברואר. הבלבול חל ככל הנראה בפקודותיו בנוגע למסע הזה: נראה שהוא תוכנן בתחילה רק לזירוז שיבתה של קבוצת הקוטב (כדי לאפשר לאנשיה להגיע לספינה), ולא כמשימת חילוץ. ההוראות שסקוט נתן לאטקינסון כשזה פנה לחזור לבסיס בראש קרחון ביחרדמור, קבעו ש"הכלבים ירחיקו ככל שיוכלו". לרוע המזל, סקוט לא הבהיר את מטרתו (וגם לא התבקש לכך - זאת הייתה משלחת של הצי), אבל ייתכן שבשלב זה צפה כבר שהכלבים עשויים להידרש כדי להחזירו לבסיס.
פרישתו של מירס מן המשלחת ואי-זמינותו להמשך העבודה על חומת הקרח הביאו לשינוי בתוכניות, וסקוט סיבך את המצב כשלקח את הכלבים למרחק רב הרבה יותר במסע אל הקוטב מכפי שתוכנן תחילה, כך שהם לא חזרו לבסיס לפני 5 בינואר; מסעם השני של הכלבים אל חומת הקרח לא יצא כלל לפועל, ואף כי כי מנות המינימום של 3 XS הובאו לתחנה לפי המתוכנן (בידי קבוצת מושכי-מגררות שכללה את דיי, הופר, קליסולד ונלסון), לא כן מזון הכלבים. הסיבה לכך יכלה להיות שיכחה, אי-הבנה, חוסר תקשורת, הפרת משמעת, או אי-רצון להתיש את הגוררים: העברת האספקה הייתה אמורה להתבצע על ידי הכלבים (ראו בהמשך). משמעויות ההשמטה הזאת התבררו רק לאחר זמן[14] - פירושו של דבר היה, שכל תנועה עתידית של הכלבים דרומית לתחנת טון אחד, אם למטרת הצלה ואם למטרה אחרת, תהווה בעיה.
בעוד שהשמטת שתי מנות XS הייתה משמעותית פחות מזו של מזון הכלבים (בסופו של דבר התברר שלא הייתה כל משמעות: קבוצת הקוטב לא הגיעה כלל לטון אחד) היא שינתה בכל זאת את מטרות המסע האחרון, שנדרש עכשיו להעביר את המנות הללו, במקום לסייע פשוט בהחזרת האנשים.
כאשר התברר לאטקינסון, שמירס לא יבצע את המסע "השלישי", הוא תיכנן תחילה לקחת את הכלבים בעצמו וכבר הגיע אל האט פוינט עם דמיטרי ב-19 בפברואר. אלא שהגעתו של קרין באותו יום, עם החדשות שלאשלי מחכה עם אוונס החולה במחנה קורנר, כפתה שינויים נוספים בתוכניות. הכלבים נשלחו תחילה לבצע את חילוצם של השניים, ומכאן שהיה זה כבר ה-26 בחודש לפני שפלוגת החילוץ יצאה בדרכה לטון אחד. אטקינסון גם פסק, שחובתו הראשונה, כרופא, היא לטפל באוונס, שהיה במצב קשה ביותר. וכך (לאחר שנקרא עם רייט לבוא בדחיפות מכף אוונס, לפי הודעה שנשלחה עם קרין), היה זה צ'רי-גארארד שעמד בראש המשימה. רב-תושייה ומוכשר ככל שהיה, צ'רי-גארארד לא היה בכיר במשלחת כמו אטקינסון ולא מנוסה בנהיגת הכלבים כמו מירס (הוא היה גם מותש הרבה יותר ממירס, לאחר שגרר במו ידיו מזחלת אל ראש קרחון בירדמור וחזרה, ואחר עזר לפרוק את ה"טרה נובה" על פני 32 ק"מ של קרח ימי בין הספינה לבין היבשה; מירס, לעומת זאת, רק נסע עד למרגלות הקרחון, לשם נהג בצוות כלבים לכל אורך הדרך.
פינז טוען[15], שסקוט פשוט "גילה גמישות" בשינוי תוכניותיו. אבל דאגה גוברת שמא ייאלץ להיעזר בכלבים ניכרת אולי בפקודתו לאטקינסון "הרחק להגיע ככל שתוכל". אטקינסון, שהיה מודע עכשיו להיעדר כל מזון כלבים בתחנת טון אחד[16], כתב: "יש להדגיש, בלי שיהיה בכך משום הפרזה, שצוותי הכלבים נועדו אך ורק להאיץ את שובה של הקבוצה הדרומית ובשום אופן לא כמשלחת חילוץ".[17] להגנתו של אטקינסון הכרחי לציין, שקבוצתו של סקוט עוד לא הייתה באיחור. לדברי צ'רי-גארארד,[18] אטקינסון הורה לו "להפעיל שיקול דעת" במקרה שלא יפגוש את סקוט בתחנת טון אחד. האפשרויות שעמדו לפניו היו להמתין, או להמשיך דרומה תוך קטילת כלבים לשמש כמזון לכלבים הנותרים - לא הייתה לו כל אפשרות אחרת, כיון שהמחסן היה ריק ממזון כלבים. בדברי צ'רי-גארארד, שהעיד עליו את ההוראות שניתנו לו, אם מאטקינסון או בסופו של דבר מסקוט, מתגלה סתירה בספרו, ההוראות "שלא שונו מעולם"[19] היו, שיש לשמור את הכלבים למסעות מדעיים בשנה הבאה ו"לא להעמידם בסכנה" במהלך הקיץ והסתיו של 1911-12. צ'רי-גארארד, שייחס חשיבות להוראה ש"לא להעמידם בסכנה" (ולנוכח מזג אוויר קשה, בעיות ראייה, מחלה והיעדר כישורי ניווט), בחר לחכות. אטקינסון שיבח החלטה זו כנכונה[20] ולאור מצבם הבריאותי המעורער של האנשים והכלבים כאחד בשובם, נראה שהיה זה חוסר אחריות לנהוג אחרת) אבל מאוחר יותר היה עתיד לגרום לצ'רי-גארארד סבל רב.
פינז שואל, אם יש מקום להטיל אשם מסוים על אטקינסון (או מירס, או צ'רי-גארארד, או סקוט עצמו), אבל איננו מגיע למסקנה ברורה. הוא מקשה, מדוע מירס, שחזר לבסיס ב-5 בינואר וידע בהכרח כי מלאי מזון הכלבים בתחנה לא חודש, קיבל את רשותו של אטקינסון לחכות בחיבוק-ידיים, כפי שנראה, בכף אוונס עד שעלה אל הספינה ב-5 במרץ.[21] וצ'ארלס רייט היה איתן בדעתו, כי מירס הוא שהיה צריך להישלח לתחנת טון אחד, ולא צ'רי-גארארד. בשנים הבאות טען אטקינסון, שמירס "סירב פקודות" (של מי?) כשלא צייד את מחסן מזון הכלבים בתחנה, אבל לא נמצאו ראיות לכך בכתובים.[22]
יש לזכור, מכל מקום, שדבר מן האירועים ששינו את אופני השימוש בכלבים ומפרט הצידה שנלקחה לתחנת טון אחד (שיבתם המאוחרת של הכלבים ממסעם הראשון, פרישתו של מירס, ומחלתו של אוונס) לא היה בשליטתו או באחריותו של אטקינסון. יתרה מזאת, חשוב לזכור את התאריכים: אטקינסון עצמו לא חזר מן הדרום עד ל-29 בינואר ומכאן שלא היה לו חלק בהחלטה להסתפק רק במינימום של 3 מכסות XS ולוותר מכל וכל על מזון כלבים בתחנת טון אחד, שהתקבלה בראשית ינואר, ועד שנודע לו עליה, כבר היה מאוחר מדי; הוא לא ידע על החלטתו של סקוט לקחת חמישה אנשים לקוטב (והחישוב מחדש של מכסות המזון, שנבע מכך) עד שקרין הגיע להאט פוינט ב-19 בפברואר; לא הייתה לו כל סיבה ממשית לדאגה לקבוצת הקוטב עד לשובם של צ'רי-גארארד ודמיטרי ב-16 במרץ, ועוד פחות מכך כשיצאו לדרך ב-26 בפברואר (ההזדמנות האחרונה שלו לתת הוראות לצ'רי-גארארד חסר הניסיון). חשוב מכל, אולי, רק עם שובם של הכלבים ב-16 במרץ נוצר לראשונה מצב, שהצדיק מבחינתו את לקיחת הפיקוד על המשלחת כולה: עד שהתברר שקבוצת הקוטב לא תשוב, היה אטקינסון פשוט הקצין הבכיר (הבריא) במקום. המסקנה המתבקשת היא, שאטקינסון לא ראה את עצמו ממלא תפקיד זה באופן מלא עד שהוא וקהן יצאו ממחנה קורנר ב-30 במרץ, אז כתב כי הוא "שלם בלבו" עם עובדת מותם: מן הסתם קיננה בו עדיין תקווה כל שהיא עד ל-26 במרץ לפחות, שאם לא כן למה סיכן את חייו ואת חיי קהן ביציאה אל חומת הקרח במועד מאוחר כל כך בעונה? הואיל והמשלחת התנהלה לפי תנאי הצי, ייתכן שאטקינסון הרגיש, שאין לו סמכות לכל דבר אחר פרט לביצוע פקודותיו המקוריות של סקוט, גם לא להורות למירס לצאת עם דמיטרי והכלבים אל תחנת טון אחד.
פינז מסכם: "אנשים רבים מעורבים במה שסקוט הגדיר, תסבוכת עלובה', וכל אחד מהם סיפק גרסה משלו למה שגרם להם לפעול או להימנע מפעולה בעת ההיא. סקוט לא קצב אשמה לזולתו, אף לא לקח אותה על עצמו."
מחלוקת:צפדינה
אטקינסון היה הקצין היחיד בעל הסמכה רפואית שראה את גופותיהם של סקוט, וילסון ובאוארס. אין לדעת מה היה היקף הבדיקות שביצע ומה כללו, ושום דו"ח רפואי של גורמי המוות לא פורסם מעולם. עם זאת, עדי שמיעה דיווחו, כי אטקינסון אמר בהדגשה לצ'רי-גארארד, שלא נמצאה כל ראיה לצפדינה בגופות.[23]
אמיתות ההצהרה הזאת הועמדה בספק מצד המלעיזים על סקוט, בהסתמך על טענות נסיבתיות ברובן הגדול. לדוגמה: סגן אוונס לקה בצפדינה חמורה במסעו חזרה, מדוע אפוא לא לקו בה האחרים? צפדינה פגעה במשלחות אנטארקטיקה קודמות, לרבות משלחת דיסקברי של סקוט, ואיכות הצידה לא השתנתה במידה רבה בזמן שחלף. התשישות הגוברת שתקפה את קבוצת הקוטב בדרכם חזרה, בייחוד את אדגר אוונס, מזכירה תסמיני צפדינה. וכמובן, הכחשותיו של אטקינסון נועדו אולי לשמר את המוניטין של המשלחת - בצפדינה היה משהו מן הסטיגמה.[24] אלו הם טיעונים רגשיים יותר מעובדתיים, אבל היה די בהם כדי להפיק קביעות סמכותיות לכאורה כזו של הנטפורד: "בשלב זה היה סקוט כמעט בוודאות בשלבים המוקדמים של צפדינה". דברים דומים הוא אומר על אדגר אוונס.[25]
ייתכן שהגידול בהבנה המדעית את טבעה ואת גורמיה של הצפדינה בשנים שלאחר 1912 הוסיף שמן למדורת ההנחה, שסקוט וחבריו נפלו קרבן למחלה זו. אפילו ריימונד פריסטלי, איש הסגל המדעי של המשלחת, שהכחיש בשעתו את הופעת הצפדינה, התחיל, חמישים שנה לאחר מעשה, לשנות את דעתו.[26] מכל מקום, על אף הליקויים בהבנת "גורמי" המחלה שהיו קיימים בשנת 1912,[27] התסמינים היו מוכרים היטב, וסולומון ופינז מציינים שניהם, כי אין להעלות על הדעת שמדען ורופא קפדן ודקדקן כאדוארד וילסון לא היה מזכיר איזה שהוא סימן לצפדינה בקבוצת הקוטב, לו הייתה שם, ביומניו ובמכתביו השונים. הנטפורד, לעומת זאת, אומר (עמ' 499), שווילסון לא עסק בפועל ברפואה ולא גילה שם סימנים ליכולת לאבחן את ההתנהלות המורכבת של צפדינה, אלא בשלביה האחרונים".
המלחמה - 1918-1914
עם שובו לאנגליה עבד אטקינסון זמן קצר על מחקר בטפילים בבית הספר לרפואה טרופית של לונדון, אחר יצא עם משלחת רפואית לסין, לחקור תולעת שטוחה, שגרמה לבילהרציה בקרב ימאים בריטיים. עם פרוץ המלחמה התייצב אטקינסון לשירות סדיר. הוא נשלח לגליפולי לחקור מחלות העוברות בעקיצות זבובים ושם לקה בדלקת האדר, שהביאה לאשפוזו בבית חולים. ב-1916 שירת בחזית המערב, לחם על נהר הסום וקיבל את אות השירות המצוין. לאחר תקופה בצפון רוסיה, נפגע קשות בהתפוצצות על האונייה גלאטון בנמל דובר. אף כי הפיצוץ גרם לו כוויות וסימא את עיניו, הצליח להציל כמה אנשים לפני שנמלט, ועל כך קיבל את מדליית אלברט.
שארית חייו
לאחר המלחמה גילה אטקינסון לצ'רי-גארארד את תוצאות המחקר שערך על ערכן התזונתי של מכסות הקבוצה של סקוט בעת שהותה על חומת הקרח ועל המישור. הוא מצא, שהמכסות שהוקצו לחומת הקרח נתנו רק 51% מהקלוריות הדרושות לעומס העבודה הטיפוסי לחומת הקרח, ואילו המכסה שנועדה למישור סיפקה 57%. במספרים האלה נמצא ההסבר המתבקש (רעב ריצוני) לכשל הגופני של קבוצת הקוטב. לאחר זאת המשיך אטקינסון בקריירה שלו בצי. ב-1928 מתה אשתו והוא סבל מהתמוטטות עצבים, ממנה התאושש תוך זמן לא רב וכעבור חודשים מעטים נישא בשנית וקודם לקצין רפואה בדרגת סרן. על סיפון אונייה בים התיכון, ב-20 בפברואר 1929, בדרכו חזרה לאנגליה, מת אטקינסון באופן פתאומי, בגיל 47, ונקבר בלב ים. כעבור שמונה שנים כתב צ'רי-גארארד הקדמה נוספת להוצאת 1937 של "המסע הגרוע ביותר", כמנחת הוקרה לאטקינסון. "קולו מלווה אותי תכופות מאז אותם ימים - אופן דיבורו המחוספס, העמוק, המקמץ במילים אך צופן חיבה... הוא לא יכול היה למנוע מן הרוך לבצבץ מבעד למילים. אני שמח על ההזדמנות שניתנה לי לבטא משהו ממה שאנו חבים לו."
לקריאה נוספת
- Scott's Last Expedition, Vols I and II Smith Elder & Co 1913
- Sara Wheeler: Cherry: A life of Apsley Cherry-Garrard Jonathan Cape 2001
- Ranulph Fiennes: Captain Scott Hodder and Stoughton 2003
- Roland Huntford: The Last Place on Earth Pan Books 1985 edition
- Susan Solomon: The Coldest March Yale University Press 2001
- George Seaver: Foreword to 1965 edition of Cherry-Garrard's Worst Journey, reprinted in Penguin Travel Library Edition, 1983
- Apsley Cherry-Garrard: The Worst Journey in the World Penguin Travel Library Edition 1983
קישורים חיצוניים
- Polar Postal History on the Web at www.south-pole.com
- Cool Antarctica, pictures of Antarctica, information and travel guide at www.coolantarctica.com
הערות שוליים
- ^ וילר, עמ' 138
- ^ אוונס, 1949, "דרומה עם סקוט", לונדון: קולינס, עמ' 187-88
- ^ אטקינסון היה קצין הצי הבכיר (למעשה, היחיד) במקום, הואיל וסקוט וסגן אוונס יצאו דרומה וקמבל יצא עם הקבוצה הצפונית
- ^ סיבות שונות ניתנו להתפטרותו של מירס. האנטפורד (עמ' 345) טוען לריב עם סקוט; פינז (עמ' 340) אומר, שמירס נאלץ לחזור לאנגליה לטפל בעיזבון של אביו המנוח.
- ^ אוונס, לאשלי וקיין היוו את פלוגת הסיוע הסופית שנפרדה מסקוט ב-3 בינואר. לאשלי נשאר על חומת הקרח לטפל באוונס כשקרין יצא ברגל אל האט פוינט. שניהם קיבלו את מדליית אלברט על הצלת חיים.
- ^ צ'רי-גארארד, "המסע הגרוע ביותר בעולם", עמ' 429-427
- ^ אטקינסון, SLE כרך II, עמ' 309
- ^ התוכנית המקורית של קבוצה זו הייתה לצאת למסע חקר מזרחה, אך היא השתנתה לאחר מפגש עם אמונדסן במפרץ הלווייתנים (SLE כרך II עמ' 85). הקבוצה חזרה לכף אוונס והפליגה צפונה בספינה ב-9 בפברואר 1911
- ^ הדין וחשבון של אטקינסון ב-SLE כרך II עמ' 310-316
- ^ נראה שהחלטה זו התקבלה כמעט פה אחד, עם נמנע אחד. וילר, עמ' 141, אומרת, שהנמנע היה לאשלי, ואילו סולומון, עמ' 258, גורסת שהיה זה צ'רי-גארארד.
- ^ תשעה פרדים, מתנה מאת ממשלת הודו, הורדו מסיפון ה"טרה נובה" בביקור הביניים שלה במרץ 1912, יחד עם פרסות שלג ומגיני עיניים, ששיפרו מאד, לדברי אטקינסון (SLE כרך II עמ' 321), את יעילותם בהשוואה לסוסי הפוני מן השנה הקודמת. וילר, לעומת זאת, (עמ' 143) אומרת, שהשימוש בפרדים לא עלה יפה
- ^ XS - "Extra Summit". מנת XS אחת הייתה אספקת מזון של שבוע לארבעה אנשים
- ^ סיבר, עמ' 30 (הדגשתי מילים הנוגעות למערך האחסון של מזון הכלבים)
- ^ וילר, עמ' 161, והחשד של צ'רי-גארארד בהסתרה
- ^ פינז עמ' 275
- ^ "המסע האחרון של סקוט" (SLE) כרך II עמ' 298 - מתי גילה זאת, ומפי מי נודע לו, אינו ידוע
- ^ SLE כרך II עמ' 300-01
- ^ פינז, עמ' 358
- ^ ג'ורג סיבר, הקדמה מ-1965 לספרו של צ'רי-גארארד, "המסע הגרוע ביותר": סקוט השאיר הוראות, שלא שונו מעולם... וכו', עמ' 32 בהוצאת פינגוון, ספריית מסעות
- ^ SLE כרך II עמ' 306
- ^ פינז, עמ' 360
- ^ וילר, עמ' 202
- ^ סולומון, עמ' 279
- ^ פינז, עמ' 372
- ^ הנטפורד, עמ' 488 ו-499
- ^ סולומון, עמ' 280
- ^ לדוגמה, במהלך חורף 1911 נשא סקוט הרצאה על צפדינה, כפי שמדווח צ'רי-גארארד, עמ' 262, ובה "נטה לתאוריה של אלמרות רייט, לפיה הצפדינה נובעת מהרעלה חומצתית של הדם, שמקורה בחיידק".
24827286אדוארד ל. אטקינסון