לורנס אוטס

לורנס אוטס (אמנות))

קפטן לורנס אדוארד גרייס ("טיטוס") אוטס (באנגלית: Lawrence Edward Grace ("Titus") Oates ‏ 17 במרץ 1880 - 17 במרץ 1912) היה חוקר אנטארקטיקה אנגלי, שנודע בדרך מותו במסע משלחת טרה נובה, כאשר יצא מן האוהל אל תוך סופת שלגים במילים "אני רק יוצא החוצה ואולי אתעכב קצת". מותו נתפס כאקט של הקרבה עצמית, משום שהבין, כי במצב הנמק שפשה ברגליו הקפואות הוא פוגע בסיכוייהם של שלושת חבריו הנותרים לשרוד, ועל כן בחר במוות בטוח.

רקע

אוטס נולד בלונדון, אנגליה בשנת 1880, בן למשפחה עשירה ועתיקת יומין, שהייתה בעלת נחלות באסקס במשך מאות שנים. דודו היה חוקר הטבע וחוקר יבשת אפריקה פרנק אוטס

בשירותו הצבאי נפצע פעמיים ועוטר בצלב ויקטוריה. פציעת רגל השאירה אותו צולע ברגל אחת, שהתקצרה בהשוואה לרגל השנייה.

משלחת טרה נובה

ערך מורחב – משלחת טרה נובה

לורנס אוטס מטפל בסוסים במסע משלחת טרה נובה לקוטב הדרומי

קבוצת הקוטב של סקוט בקוטב הדרומי, 18 בינואר 1912. משמאל לימין: (עומדים) וילסון, סקוט, אוטס; (יושבים) באוארס, אוונס. התמונה צולמה על ידי באוארס שהשתמש בחוט כדי להפעיל את תריס המצלמה

ב-1910 הגיש אוטס בקשה להצטרף אל משלחתו של רוברט פלקון סקוט אל הקוטב הדרומי, והתקבל בעיקר על סמך ניסיונו עם סוסים וכן, במידה פחותה, יכולתו לתרום 1,000 ליש"ט (סכום שווה ערך, במונחי 2008, ל-50,000 ליש"ט) להוצאות המשלחת. תפקידו היה לטפל בפונים שסקוט ייעד לגרירת המזחלות בשלב הראשון של ציוד תחנות המזון ובמחצית הראשונה של המסע אל הקוטב הדרומי. בהמשך בחר בו סקוט לקבוצת חמשת האנשים שיצאו לקטע המסע הסופי אל הקוטב.

אוטס חלק על סקוט פעמים רבות בסוגיות של ניהול המשלחת. "טבעם גרם להם לחיכוכים הדדיים צורמים," נזכר אחד מחברי המשלחת. כשראה לראשונה את סוסי הפוני שסקוט הביא למסע, נבעת אוטס למראה הבהמות בשווי 5 ליש"ט, שהיו לדבריו תשושות מדי לביצוע המלאכה ו"מטען עלוב של סוסים בלים מזוקן." לאחר מכן אמר: "בורותו של סקוט בכל הנוגע לצעידה עם סוסים היא קולוסאלית." עוד כתב ביומנו, "כשלעצמי, אני מתעב את סקוט בכל לבי והייתי מוותר על כל העניין אלמלא היותנו משלחת בריטית." ... הוא [סקוט] איננו ישר, הוא מעמיד את עצמו במקום הראשון, את השאר בשום מקום...". עם זאת, הוא הוסיף וכתב, שדבריו הבוטים נבעו לא אחת מן התנאים הקשים. סקוט, בנימה בוטה פחות, כינה את אוטס "הפסימיסט העליז שלנו" וכתב "החייל נוטה לראות הכל במשקפים שחורים, אבל נוכחתי לדעת, שזה קו אופי שלו."

קפטן סקוט, קפטן אוטס ועוד 14 חברים במשלחת יצאו מבסיסם במחנה אוונס אל הקוטב הדרומי ב-1 בנובמבר 1911. בנקודות על קוי רוחב שונים, שנקבעו מראש במהלך המסע בן 1440 הק"מ, שלח סקוט קבוצות של אנשי התמיכה של המשלחת בחזרה, עד שב-4 בינואר 1912, בקו רוחב 87° 32' דרום, נשאר רק צוות הקוטב בן חמשת האנשים של סקוט, אדוארד אדריאן וילסון, הנרי רוברטסון באוארס, אדגר אוונס ואוטס לצלוח את 269 הק"מ האחרונים עד לקוטב. ב-18 בינואר 1912, 79 ימים אחרי שהתחילו במסעם, הגיעו לבסוף אל הקוטב, ושם מצאו את האוהל שחוקר הקטבים הנורווגי רואלד אמונדסן וארבעת אנשי צוותו הותירו מאחוריהם במחנה פולהיים שלהם, אחרי שהשיגו אותם בתחרות והיו הראשונים להגיע אל הקוטב. בתוך האוהל היה פתק מאמונדסן, להודיעם כי קבוצתו הגיעה אל הקוטב הדרומי ב-14 בדצמבר 1911, 35 ימים לפני קבוצתו של סקוט.

המסע חזרה

קבוצתו של סקוט נתקלה בתנאים קשים באופן קיצוני במסע חזרה, בעיקר עקב מזג אוויר גרוע במידה בלתי מצויה, אספקת מזון ירודה, חבלות שנגרמו בנפילות, והשפעות הצפדינה וכוויות הקור, שחברו יחד להאט את התקדמותם. ב-17 בפברואר 1912, סמוך לרגלי קרחון בירדמור, מת אדגר אוונס, כנראה, לדעת חבריו, כתוצאה מפגיעת ראש בנפילה אל תוך בקע כמה ימים קודם לכן. רגליו של אוטס נפגעו מכוויות קור קשות וייתכן (אם כי לא הוכח) שפצע המלחמה שלו נפתח מחדש בגלל השפעות הצפדינה. אין ספק שהוא נחלש והלך בקצב מהיר יותר מחבריו. ברישום ביומנו מיום 5 במרץ כתב סקוט "רגליו של אוטס במצב נורא... החייל המסכן כמעט גמור." התקדמותו האיטית יותר של אוטס, שיתר השלושה מיאנו להפקירו מאחור, גרמה לקבוצה לפגר בלוח הזמנים. בממוצע של 105 ק"מ בין תחנות המזון שהונחו מראש ומלאי של שבוע בלבד של מזון ודלק שסיפקה כל תחנה, נדרשה הקבוצה לקיים מכסת צעידה של למעלה מ-14 ק"מ ביום כדי להצטייד במנות מספיקות למסע 640 הק"מ האחרונים של מסעם חזרה על פני חומת הקרח רוס. אלא שמספר זה היה המיטב שהצליחו להגיע אליו בכל יום נתון והוא הלך והצטמצם לעיתים לכ- 4.8 ק"מ ביום בגלל מצבו המחמיר של אוטס. ב-15 במרץ אמר אוטס לחבריו, שאיננו יכול להמשיך והציע להם להניחו בשק השינה שלו. הם סירבו. הוא הצליח לגרור את עצמו עוד כמה קילומטרים אותו יום אבל מצבו החריף במשך לילה.

בבוקר ה-16 במרץ הקיץ אוטס משנתו וידע, כי עליו להקריב את עצמו כדי לתת לאחרים סיכוי להינצל. סקוט כתב, שאוטס אמר להם, "אני רק יוצא החוצה ואולי אתעכב זמן מה," ויצא, חוסך מעצמו את הכאב והמאמץ של נעילת מגפיו. הוא יצא מן האוהל אל תוך סופת השלג בקור של 40°- צלזיוס, אל מותו. עוד כתב סקוט ביומנו, "ידענו שאוטס האומלל הולך אל מותו, אבל אף כי ניסינו להניאו מכך, ידענו שזה מעשה של אדם אמיץ וג'נטלמן אנגלי." וילסון, במכתבו אל אמו של אוטס, לא הזכיר את דבריו האחרונים, וגם לא את ניסיון חבריו להניאו מן המעשה. הדברים שכתב סקוט נועדו להציג את אוטס כמי שהקריב את עצמו לשם הסיכוי של הצלת חבריו, ולא כמי שסבלו גרם לכך שלא יכול היה עוד לשאת את הקושי והכאב, כפי שגרס וילסון. ייתכן שדברי סקוט נועדו לשמש לו אליבי, ומכאן שיש לתת יותר אמון בדברים שכתב (או לא כתב) וילסון.

ידענו שאוטס הולך לקראת מותו... היה זה מעשה של איש אמיץ וג'נטלמן אנגלי.

קורבנו הנאצל של אוטס לא שינה בסופו של דבר את גורל חבריו. סקוט, וילסון ובאוארס המשיכו להשתרך את 32 הק"מ הבאים אל תחנת המזון "טון אחד" שיכלה להצילם, אבל נבלמו בקו רוחב '79°40 דרום על ידי סופת שלג אימתנית ב-20 במרץ. לכודים באוהלם בגלל מזג האוויר, חלשים, קפואים ומורעבים מכדי להמשיך, מתו לבסוף מקץ תשעה ימים, במרחק 17.6 ק"מ בסך הכל מיעדם. גופותיהם הקפואות נמצאו על ידי משלחת חיפוש ב-12 בנובמבר 1912. גופתו של אוטס לא נמצאה מעולם. סמוך למקום מיתתו המשוער הקימה משלחת החיפוש גלעד וצלב הנושא את הכתובת "במקום זה מת ג'נטלמן אביר באבירים, קפטן ל. א. ג. אוטס, מן האיניסקילינג דראגונס. במרץ 1912, בדרכו חזרה מן הקוטב, הלך מרצונו לקראת מותו בסופת שלגים, בניסיון להציל את חבריו, כורע תחת עומס תלאותיו."

מורשת

• גדוד משמרות הדראגון המלכותיים מקיימים מדי שנה יום גדודי לזכר אוטס.
• מדליית דרום אפריקה מטעם המלכה, יחד עם דרגותיו ומדליית הקוטב שלו שמורות במוזיאון משמרות הדראגון המלכותיים ביורק.
• מוזיאון אוטס בבית גילברט וייט בסלבורן, המפשייר מתמקד בחיי לורנס אוטס ודודו פרנק.
• שק השינה של אוטס, מעור אייל, הושב ומוצג עכשיו במוזיאון של מכון סקוט לחקר הקוטב בקיימברידג' עם פריטים אחרים מן המשלחת.
• ב-1913 הציבו אחיו לקצונה של אוטס יד לזכרו בכנסיית הקהילה של סנט מרי הבתולה בג'סטינגתורפ, אסקס
• במאי 1914 הוקמה יד זיכרון לאוטס בסטו של ספריית בית הספר החדשה באיטון קולג', שהיה כשלעצמו חלק מבנייני הזיכרון למלחמת הבורים. את יד הזיכרון יצרה קתלין סקוט, אלמנתו של מנהיג המשלחת.

במינווד, לידס, נקרא על שמו בית ספר לורנס אוטס (נסגר ב-1992). ביובל המאה למותו, הוסר הלוט מעל שלט כחול לכבודו בפארק מינווד, לידס.

קישורים חיצוניים

• Gilbert White's House and the Oates Museum
• The Life and Death of Lawrence Oates @ Ward's Book of Days
• Lawrence Oates Biography

• ‏ scott last expedition volume 2 המשלחת האחרונה של סקוט, כרך 2

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24877855לורנס אוטס