פמיקאן
פֶּמיקאן היא תערובת מרוכזת של שומן וחלבון, המשמשת כמאכל מזין. הפמיקאן הוא חלק מן המטבח הקנדי. מקור השם במילה pimîhkân בשפת הקרי (Cree), הלקוחה מן המילה pimî, "שומן, גריז".[1] הפמיקאן הוא פרי המצאתם של אמריקאים ילידים.
הרכיבים הספציפיים ששימשו להכנת הפמיקאן היו בדרך כלל כל מה שבא ליד; הבשר היה בעיקר של ביזון, אייל קורא או איילים אחרים. לעיתים נוספו לתערובת פירות כגון חמוציות וגרגרי סאסקאטון. אוכמניות ודובדבנים. גם גרגרי דובדבניה וירג'ינית וענבי שועל היו בשימוש, אבל כמעט אך ורק בפמיקאן שנועד לטקסי פולחן וכלולות.[2]
הכנה מסורתית
הבשר נחתך לפרוסות דקות ויובש, אם מעל אש איטית או בשמש יוקדת, עד שהוא מתקשה ונעשה פריך (כשני קילו ורבע של בשר דרושים להכנת 450 גרם של בשר יבש המתאים לפמיקאן). אז חבטו בבשר ופוררו אותו לפירורים קטנים מאוד, בסמיכות אבקתית כמעט, באמצעות אבנים. את הבשר המפורר ערבבו בשומן מותך ביחס של 1:1 בערך.[3] בחלק מן המקרים, פוררו פירות מיובשים, כגון אוכמניות, דובדבנים, חמוציות או גרגרי סאסקאטון, והוסיפו אותם לתערובת הבשר והשומן. התערובת שנוצרה נארזה אז בתוך שקי שלח לאחסון.
שק של פמיקאן באפאלו במשקל כ-40 ק"ג נקרא "טורו" ("פר" בצרפתית) בשפת המטיסים מן הנהר האדום בצפון ארצות הברית. כשערבבו את שקי ה"טורו" הללו עם שומן מן העטין, נודעו בשם taureaux fins, כשערבבו אותם במח עצם, נודעו בשם taureaux grand, וכשערבבו אותם עם פירות יער, היה שמם taureaux à grains.[4]
הגשה
ברשימותיו משנת 1874, מציין רב-סמל סם סטילר ממשטרת הפרשים הצפון-מערבית שלוש דרכים להגשת פמיקאן: נא; מבושל ברוטב הקרוי "רובאבו"; או מטוגן, הידוע במערב כ"רשו" ("rechaud"):[5]
הפמיקאן בושל במערב בשתי דרכים; האחת תבשיל פמיקאן, מים, קמח וכן, במידת האפשר, בצלי בר או תפוחי אדמה משומרים. מאכל זה נקרא "רוּבָּאבּוּ"; המאכל בצורתו השנייה נקרא בפי ציידי הערבות "רֶשוֹ". הוא בושל במחבת עם בצלים ותפודים, או ללא תוספת. היו שאכלו פמיקאן נא, אבל אני מוכרח להודות, שהוא מעולם לא היה לטעמי בצורה כזאת.
היסטוריה
הסוחרים הנוסעים שעסקו בסחר הפרוות הקנדי לא יכלו להתפנות לעבודת אדמה או ללקט במהלך העונה הקצרה, שבה האגמים והנהרות חופשיים מקרח. היה עליהם לשאת עמם את מזונם, אם המרחק שהיה עליהם לעבור היה גדול מדי להצטיידות מחדש לאורך הדרך. לקאנו צפוני, ובו שישה אנשים ו-25 חבילות סטנדרטיות של 40 ק"ג נדרשו כארבע חבילות מזון לכל 800 ק"מ.. חותרי-קאנו שבסיסם במונטריאול יכלו להצטייד מן הים או במזון מגידול מקומי. מזונם העיקרי היה אפונה או שעועית יבשה, צנימי ימאים ובשר חזיר מומלח. (אנשי קאנו מערביים כינו את עמיתיהם בני מונטריאול "אוכלי חזיר" (mangeurs de lard.) בימות הגדולות, אפשר היה להשיג קמח תירס ואורז בר מקומיים. כשהמסחר הגיע לאזור ויניפג, התפתח סחר הפמיקאן.
בני המטיס[7] היו נוסעים דרום-מערבה בערבה בעגלות שוורים של הנהר האדום, צדים תאו וטובחים אותו, הופכים אותו לפמיקאן, ולוקחים אותו צפונה למכירה במוצבי החברה הצפון-מערבית. לאנשים אלה בשולי הערבה, שימש הפמיקאן מקור חשוב לסחר-חליפין כמו המסחר בפרוות הבונים לאינדיאנים הצפוניים יותר. המסחר הזה היווה גורם ראשון במעלה בהופעת חברה מטיסית נבדלת. את אריזות הפמיקאן אפשר היה לשלוח צפונה ולאחסן בתחנות העיקריות לסחר הפרוות: פורט אלכסנדר, מניטובה, בית קאמברלנד, ססקצ'ואן, ובית אדמונטון. כה רבה הייתה חשיבות הפמיקאן, שב-1814 פתח המושל מיילס מקדונל במלחמת הפמיקאן עם בני המטיס, כשהעביר את "מנשר הפמיקאן" קצר החיים, שאסר על יצוא פמיקאן ממושבת הנהר האדום.[8]
חוקר הארצות אלכסנדר מקנזי הסתמך על פמיקאן במשלחתו לחציית קנדה אל האוקיינוס השקט בשנת 1793. חוקר הקוטב הצפוני רוברט פירי השתמש בפמיקאן בכל שלוש משלחותיו, מ-1886 עד 1909, הן לאנשיו והן לכלביו. בספרו משנת 1917, "סודות המסע לקוטב", הקדיש כמה עמודים למזון והצהיר, "אי אפשר להפריז בחשיבותו של פמיקאן למשלחת קוטבית. זהו sine qua non מוחלט. בלעדיו לא תוכל קבוצת-מזחלת לצמצם את צידתה לגבולות המשקל, שיאפשר את הצלחתו של מסע רציני אל הקוטב."[9]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ מילון אוקספורד, מהדורה 9, עורכת דלה תומפסון
- ^ אנציקלופדיה לתרבויות מזון בעולם, קוון אלבלה, [1]
- ^ Angier1-107>Angier, Bradford How to Stay Alive in the Woods (originally published as Living off the Country 1956) מסת"ב 978-1-57912-221-8 Black Dog & Levanthal Publishers, Inc. Page 107
- ^ Pemmican by Lawrence J. Barkwell url =http://www.scribd.com/doc/55888732/Pemmican
- ^ נכתב גם richeau, rasho, richot, rouchou, rousseau, rusho(o), rowshow וכו'
- ^ https://books.google.com/books?id=Y1Rp--pi4oQC מירנה קוסטאש, דואן ברטון, "לקרוא את הנהר: מדריך מסע לנהר סאסקצ'ואן הצפוני", ספרי קוטו, isbn=978-1-55050-317-3, שנת 2005, עמ' 160
- ^ בני תערובת של אמריקאיות-ילידות ואירופאים, בדרך כלל ציידים וסוחרי פרוות
- ^ דרק הייס, אטלס היסטורי של קנדה, עמ' 178
- ^ [=https://books.google.com/books?id=-TQNAQAAIAAJ& רוברט פירי, "סודות המסע לקוטב", 1917]
26398370פמיקאן