מצות תקיעת שופר ביובל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מצות תקיעת שופר ביובל היא מצוה מהתורה לתקוע בשופר ביום הכיפורים של שנת היובל.

מקור הדין

מקור הדין בתורה:

וְהַֽעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּֽעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּֽעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָֽל-אַרְצְכֶֽם

ויקרא כה, י

.

בגמרא[1] נחלקו תנאים האם התקיעה מעכבת את היובל מלחול: דעת רבי יהודה שגם ללא תקיעת השופר חלה שנת היובל, ורק ללא שחרור העבדים מעכב. ואילו לדעת רבי יוסי רק התקיעה ולא שחרור העבדים מעכבת את היובל מלחול. דעה שלישית היא דעתו של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ששניהם מעכבים.

להלכה, פסק הרמב"ם[2] כדעת רבי ישמעאל.

החייבים במצוה

כל יהודי זכר חייב במצוה, אך נחלקו הראשונים והאחרונים בגדר תקיעת הציבור:

  • יש אומרים שהמצוה היא שבית הדין הגדול יתקעו תחילה, ורק אחר כך תוקעים כל העם[3]. ובספר צפנת פענח[4] כתב, ששונה דין תקיעת שופר של בית דין מדין תקיעת היחידים: בניגוד לתקיעת הציבור שאין בקיומה בכדי לתת תוקף הלכתי ליובל, תקיעת בית הדין היא המקדשת את שנת היובל, ולכן על בית הדין לתקוע קודם בכדי לקדש את השנה, ורק אז קיום המצווה מתאפשר על ידי כלל העם.
  • יש אומרים שחיוב התקיעה הוא על כל העם בשוה, בדומה למצות תקיעת שופר בראש השנה[5].
  • ויש אומרים שעיקר המצוה היא על בית דין, ותקיעת היחידים אינה אלא תוספת למצוה[6].

התקיעה ביובל היא ממצות עשה שהזמן גרמן, ולכן נשים פטורות ממצוה זו[7]. אמנם יש מן האחרונים שצידדו שנשים חייבות במצוה כיוון שחייבות בשאר מצוות היובל, וכמו שחייבות במצוות עשה של שמיטה כיוון שחייבות במצוות לא תעשה הנוהגות בשמיטה[8].

זמנה

זמן המצוה הוא החל מעלות השחר, בדומה לשאר מצות שמצותן ביום, וכל זמן ישיבת בית הדין, דהיינו עד חצות היום.

דיני התקיעה

דיני תקיעה ביובל דומים לדיני תקיעת ראש השנה, ואף ביובל היו מתפללים תפילת תשע בדומה לראש השנה, בהשמטת המילים "זה היום תחילת מעשיך" המקשרים את היום לבריאת העולם[9]. אמנם לדעת רבינו תם[10] אף אזכור זה נכלל בתפלה מפני שהוא מתפרש גם על יום הכיפורים, שהוא יום חיתום הדין.

אף דיני התקיעה עצמה שווים לעניין סדר התקיעות ודיני השופר. אך יש מן הפוסקים שכתבו שבשונה מתקיעת השופר בראש השנה, שם יוצאים ידי חובה גם בשמיעה, ביובל המצוה היא על כל אחד לתקוע בעצמו[11]. ודייקו כן מדברי הברייתא[12] "שכל אחד ואחד חייב לתקוע". ויש אומרים שאף בתקיעת היובל יוצאים ידי חובה בשמיעה בלבד, בדומה בתקיעת ראש השנה[13]. ודברי הברייתא אינם אלא להורות שכל העם חייבים בשמיעת תקיעה ולא רק בית הדין. ומהרי"ל דיסקין חילק בין תקיעת בית הדין, שם התקיעה מקדשת את היובל, וצריך מעשה תקיעה אקטיבי בדוקא, לבין תקיעת העם שהיא רק כדי לפרסם את שחרור העבדים ולזה מספיקה שמיעת תקיעה.

בחוץ לארץ

באשר לחיוב התקיעה בחוץ לארץ, נחלקו הראשונים: דעת החינוך[14] והתוספות[15] שהחיוב נוהג בארץ ישראל בלבד, ודיקו כן מלשון הפסוק[16] "תעבירו שופר בכל ארצכם". וכן משמע בדברי הירושלמי[17]. אמנם המאירי כתב שהחיוב נוהג בכל מקום. ובדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים, ועיין הערה[18].

בזמן הזה

הערות שוליים

  1. תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ח עמוד ב
  2. משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק י"ג
  3. כסף משנה בדעת הרמב"ם שם, וכן כתב הריטב"א, מסכת ראש השנה, דף ל' עמוד א'.
  4. בהלכות שופר פרק א', וכן כתב המהרי"ל דיסקין, הובא בקובץ באר ראי עמוד ת"פ, וכעין זה כתב בערוך לנר ראש השנה ח.
  5. מנחת חינוך מצוה של"א.
  6. לחם משנה על משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק א', הלכה א'.
  7. מנחת חינוך מצוה של"ב. ומה שלא כתבו כן הרמב"ם והחינוך כדרכם בכל מצוות עשה שהזמן גרמא, כתב המנחת חינוך שסמכו על מה שהוושותה תקיעת היובל לתקיעת שופר של ראש השנה
  8. האדרת, חשבונות של מצוה מצוה של"א, רבי יעקב חגיז, הלכות קטנות סימן קצ"ז, עיין שם שכתב שנשים חייבות בתקיעת שופר משום שהוא סימן לשחרור עבדים, שבו נשים חייבות
  9. תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כז עמוד א
  10. בפירוש התוספות על תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כז עמוד א.
  11. חידושי ריטב"א, מסכת ראש השנה דף ל' עמוד א', שו"ת הרדב"ז חלק ה' סימן נ"ז, שו"ת מהר"ם אלאשקר סימן י'.
  12. תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל עמוד א.
  13. שו"ת הרא"ם סימן מ"א, תוספות רא"ש, על מסכת ראש השנה, דף כ"ט עמוד א'.
  14. מצוה של"א.
  15. על תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל עמוד א.
  16. ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק י'.
  17. תלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק ד', הלכה א'.
  18. המנחת חינוך (מצוה של"א) למד בדעת הרמב"ם שכתב "ומעבירים שופר בכל גבול ישראל" שדעתו שהחיוב לתקוע הוא בכל מקום הימצאות "ישראל", דהיינו מבני ישראל. ואילו בספר אור שמח כתב בדברי הרמב"ם שכוונתו לכל שטח ארץ ישראל. וראה בשינויי נוסחאות מהדורת שבתי פרנקל שישנם כתבי-יד שגרסו בדברי הרמב"ם "בכל גבול ארץ ישראל".