ממלכת קיליקיה הארמנית
ממלכת קיליקיה הארמנית, שנודעת גם כארמניה הקטנה (בארמנית: Կիլիկիոյ Հայկական Թագաւորութիւն) הייתה מדינה שהוקמה בימי הביניים על ידי פליטים ארמנים מארמניה וממזרח אסיה הקטנה, שנמלטו מפני הסלג'וקים, החל ברבע האחרון של המאה ה-11 ואשר התקיימה עד שנת 1375. הממלכה קמה במרכז השטח המהווה את מרכז דרומה של טורקיה בת ימינו, והקיפה בשיאה את חופי הים התיכון והרי הטאורוס שבקיליקיה, מפמפיליה במערב ועד נהר הפרת במזרח. בתקופת קיומה הממלכה שיתפה פעולה עם ממלכת ירושלים ומדינות צלבניות אחרות נגד האויב המוסלמי המשותף, אך שיתוף הפעולה ביניהן לא הגיע לעולם לרמת של ברית הדוקה. ממלכת קיליקיה הארמנית ראתה בעצמה יתד של הנצרות במזרח ומוקד לתרבות וללאומיות של הארמנים, שמולדתם לא הייתה עצמאית. בירתה של הממלכה הייתה בעיר סיס, היא קוזן הסמוכה לאדנה של ימינו.
היסטוריה
רקע והתפתחות
קיליקיה נכבשה מהערבים יחד עם קפריסין ואנטיוכיה על ידי הקיסר הביזנטי ניקפורוס השני בשנת 965 לערך. הקיסר גירש את המוסלמים והחל לעודד נוצרים מסוריה וארמניה להתיישב באזור. מדיניות זו נמשכה בתקופתו של בסיליוס השני בולגרוקטונוס אשר הרחיב את תחומי האימפריה לסוריה בדרום ולארמניה במזרח, והתעצמה עם פלישת הסלג'וקים לארמניה בשנות השישים של המאה ה-11[1].
לארמנים ניתנו עמדות מפתח בתחומי הממשל והצבא בספר המזרחי של האימפריה, וכשאחיזת הביזנטים באסיה הקטנה התערערה לאחר קרב מנזיקרט ניצלו חלק מהם את ההזדמנות והפכו לשליטים מקומיים. פילרטוס ברכמיוס, גנרל ארמני לשעבר בצבא הביזנטי, הצליח במיוחד ביישומה של מגמה זו, וב-1078 הקים נסיכות שהשתרעה מרוזנות אדסה הצלבנית במזרח ועד קיליקיה במערב. עם זאת, לקראת מותו של ברמיוס ב-1086 התפוררה הנסיכות למספר ישויות מקומיות. אחד הנסיכים רופן הראשון, נסיך ארמניה הקים את נסיכות קיליקיה הארמנית בשנת 1080 והיה לשליטה הראשון ומייסד השושלת שעתידה לשלוט בה עד 1219[2]. בעת מותו של רובן הראשון בשנת 1095 עדיין התקיימו באזור מספר נסיכויות נוספות לזו שלו.
מסע הצלב הראשון שינה את תמונת המצב באזור. הארמנים מצאו בצלבנים בני ברית אשר סייעו להם לבסס את מעמדם באזור ולהתגונן נגד הסלג'וקים מצפון. בד בבד, בשנת 1098 הוקמו בסמוך לנסיכות שתי מדינות צלבניות - רוזנות אדסה שבירתה בעיר אורפה ממזרח לנסיכות הארמנית, ונסיכות אנטיוכיה סביב אנטקיה של ימינו מדרום לה. הנסיכות הארמנית המשיכה להתפתח ובמהלך המאה ה-12 ביססה את מעמדה לצידן של שתי הממלכות הצלבניות, כיישות הארמנית העיקרית באזור. עם נפילתה של רוזנות אדסה ב-1149, התפשטה הנסיכות הארמנית מזרחה אל שטחיה והפכה לגורם פוליטי כה חשוב, עד כי ראש הכנסייה הארמנית העביר את מקום מושבו לתחומיה בשנת 1151.
שקיעה
לאו השני מארמניה עלה לשלטון בנסיכות בשנת 1187 כנסיך, וב-6 בינואר 1199 היה למלך באישור האפיפיור ואמלריך השני מלכה של ממלכת ירושלים. לאו השני התמודד עם כל שכניו והצליח להרחיב את תחומי ממלכתו מערבה לאורך חופי הים התיכון עד פמפיליה. לאחר מותו של לאו השני ב-1219 עבר השלטון בממלכה לשושלת ההתומית שהצליחה להתמודד עם הגעת המונגולים לאסיה הקטנה בשנת 1242. המונגולים לא פגעו בממלכה ולא ניסו לכבשה, ואף ביססו יחסי ידידות עימה, והארמנים מצידם ניסו לנצרם. ב-1341 נרצח אחרון מלכי השושלת ההתומית, ובן דודו, הקתולי קונסטנטין הרביעי מארמניה, נבחר למלך וייסד את השושלת הלוזיניאנית שהייתה ממקור צרפתי. קונסטנטין הרביעי ניסה לכפות את האמונה הקתולית על הממלכה ובעוד שהאצולה הסכימה למהלך, נתקל המלך בהתנגדות אשר הובילה לחוסר שקט בקרב המוני העם. סופה של הממלכה בא בשנת 1375 עת הממלוכים כבשו את בירתה, והמדינה הארמנית העצמאית האחרונה בימי הביניים ירדה מעל בימת ההיסטוריה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Donal Stewart, Angus (2001). The Armenian Kingdom and the Mamluks: War and Diplomacy During the Reigns of Het'um II. Netherlands: Brill Academic Publishers, p. 33-34.
- ^ (Armenian) Kurdoghlian, Mihran (1996). Badmoutioun Hayots, Volume II. Athens, Greece: Hradaragoutioun Azkayin Oussoumnagan Khorhourti, p. 29-56
22289251ממלכת קיליקיה הארמנית