אדוארד הראשון, מלך אנגליה
| מדינה | ממלכת אנגליה | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| דת | נצרות קתולית | ||||
| בת זוג |
אלינור מקסטיליה, רוזנת פונתייה (אנ') מרגרט מצרפת (אנ') | ||||
| |||||
אדוארד הראשון לבית פלנטג'נט (באנגלית: Edward I; 17 ביוני 1239 - 7 ביולי 1307), מלך אנגליה בשנים 1272-1307 ה'ל"ב-ה'ס"ז. קידם את מוסדות השלטון באנגליה והרחיב את שטחה. אדוארד כבש את ויילס וסיפח אותה לממלכה, וחיזק את שלטון אנגליה בסקוטלנד. אדוארד ידוע גם כמי שבתקופת שלטונו גורשו היהודים משטחי בריטניה.
נסיך ויורש עצר
אדוארד נולד בארמון וסטמינסטר ב-1239 להנרי השלישי, ולאלינור מפרובאנס. נודע גם כ"אדוארד ארך-הגפיים" (Edward Longshanks) וכ"פטיש הסקוטים" (Hammer of the Scots). אביו קרא לו אדוארד על שם המלך האנגלו-סקסוני האחרון, והקדוש האהוב עליו, המלך אדוארד המאמין.
הוריו של הנסיך תמכו באופן נרחב באומנויות, ולכן קיבל אדוארד חינוך נרחב, כולל לימוד אנגלית, לטינית, מדע, מוזיקה, ואמנויות.
בשנת 1254 נסע אדוארד לספרד כדי להינשא ללאונור מקסטיליה, רוזנת פונתייה, בנישואים מאורגנים. אדוארד היה בן 15 ואשתו בת 13, ולימים נולדו להם 16 ילדים. כמתנת נישואים העניק לו אביו שטחי ארץ נרחבים בוויילס, אירלנד, ואת גסקוניה, חבל ארץ בצרפת שהיה אחד האחרונים שנותרו בשליטת מלכי אנגליה. אדוארד בילה שנה בגסקוניה, כדי ללמוד את ניהול האזור.
כנער, חזה אדוארד בתבוסות ובהשפלות של אביו, כולל הכניעה שנאלץ להיכנע ללחץ הברונים, ובפרט לאויבו הגדול של הנרי, גיסו סימון החמישי דה מונפור.
בשנת 1261 מרד המלך בשלטון הברונים, וביקש את תמיכתו של מלך צרפת לואי התשיעי, שנודע אחר כך בכינוי לואי ה"קדוש". אדוארד נטה תחילה לתמוך בברונים, אולם לאחר שלואי הצטרף לאביו, תמך אדוארד במלך ועמד לצידו במלחמת האזרחים שפרצה ב-1263.
ב-1264 ניצח דה מונפור את צבא המלך בקרב לואס (Lewes), ואדוארד הוחזק במחנהו כבן ערובה כדי לוודא שהמלך המנוצח עומד בתנאי חוזה השלום שהושתו עליו. אדוארד נמלט מהשבי, והביס את הברונים בקרב אוושם, בו נהרג סימון דה מונפור. אדוארד רדף את בניו של דה מונפור שהיו בני דודו, אולם עסק גם בשיקום המדינה ובפיוס בין המלך לברונים, פיוס שנסתיים בטוב ב-1267.
אדוארד במסעי הצלב
ב-1270 יצא אדוארד בראש צבא גדול למסע הצלב השמיני, לאחר שהפרלמנט הבריטי הטיל מס ללא תקדים בשיעור חמישה אחוז על כספם ורכושם של כל אנשי הממלכה, כדי לממן מסע צלב להצלת ארץ הקודש. מסע צלב זה אורגן על ידי מלך צרפת לואי התשיעי, כדי להילחם בסולטאן הממלוכי בייברס, שכבש חלקים נרחבים משרידי ממלכת ירושלים, שכבר מזמן לא שלטה בעיר הקודש. לואי שוכנע לנסות לכבוש תחילה את תוניסיה כדי שתשמש קרש קפיצה לכיבוש מצרים. ביולי 1270 הפליג לואי התשיעי מסיציליה לתוניס, אולם כוחותיו לא עמדו בחום הגדול ורבים מהם מתו משתיית מים מזוהמים, ביניהם המלך לואי עצמו. אדוארד החליט להמשיך במסע הצלב, שינה את מסלולו והפליג לעכו בה נחת במאי 1271, בראש כוח בן 100 אבירים. מסע צלב זה נודע כמסע הצלב התשיעי. אדוארד ניצח במספר קרבות קטנים אך בשל כוחותיו הלא מספקים וחילוקי דעות בכוח הפלישה הבינלאומי, חתם על הסכם הפסקת אש עם בייברס. ביוני 1272 ניסה מתנקש מכת החשישיון השיעית לרצוח את אדוארד, אך נכשל, והנסיך הפליג לסיציליה.
על כס המלכות
בינתיים, מת בנובמבר 1272 המלך הנרי. עקב שמו הטוב, יכולותיו הצבאיות, והשמועות המופרזות שהגיעו ממסעי הצלב, הוכרז אדוארד כמלך ללא מתנגדים והברונים נשבעו לו שבועת אמונים. אדוארד חזר לאנגליה רק ב-1274 והוכתר למלך בכנסיית וסטמינסטר. אף על פי שמלכו לפניו שלושה מלכים בשם "אדוארד" הוא נקרא בשם "אדוארד הראשון" מכיוון שמאז הכיבוש הנורמני "התאפסה" ספירת המלכים האנגלית.
הכנעת הוולשים
בשנת 1267, בימי המלך הנרי השלישי, נחתם שלום מונטגומרי לפיו ניתנה עצמאות חלקית לויילס. הנסיך הוולשי ל'ואלין אפ גריפיד' (Llywelyn ap Gruffidd) שפירוש שמו "כמו אריה", הרחיב את שליטתו אל נחלות המארש בדרום ויילס וקיבל את התואר נסיך ויילס, אם כי באופן רשמי חויב בשלמי כבוד למלך אנגליה. אדוארד סירב להכיר בהסכם שחתם אביו ול'ואלין מצידו לא התייצב לטקס ההכתרה בוסטמינסטר. ב-1275 לכדו פירטים בשרות אדוארד ספינה שהובילה את אלינור ממונפור, בתו היחידה של סימון ממונפור אויב המלך, כדי להינשא לנסיך ל'ואלין.
לאחר של'ואלין סירב להצהיר נאמנות לממלכת אנגליה, יצא אדוארד למערכה נגד ויילס בשנים 1276 ו-1277. בסופה הוכרח ל'ואלין לשלם את מיסי הנחלה לאנגליה, והורשה לשלוט רק ברצועת אדמה צרה בגוויניד' (Gwynedd), אחד ממחוזות ויילס. ברם ב-1282 פתח אחיו הנסיך דוויד' אפ גריפיד' במרד נגד השלטון האנגלי. בשלבי הלחימה הראשונים היו לוולשים מספר הצלחות בבלימת האנגלים באנגלסי וצפון-מזרח ויילס, ואדוארד אף הציע לל'ואלין להגיע להסכם בו יעביר את ויילס לשלטון האנגלי ובתמורה יקבל תארים ואדמות באנגליה, אך ל'ואלין סירב. ל'ואלין נהרג לבסוף במהלך קרב על גשר אורווין (במרכז מחוז פוויס של ימינו) ואחיו דוויד' נתפס, והוצא להורג בתלייה, גרירה וביתור. בכך הושם הקץ לעצמאות הוולשית.
אדוארד הקים סדרת טירות מבוצרות סביב גבולות ויילס שהידועה ביניהן הייתה טירת קרנארבון - Caernarfon, ויילס סופחה בחוק לאנגליה, והמלך העניק לבנו הבכור אדוארד את התואר הנסיך מוויילס, תואר המוענק מאז ועד היום לכל בניהם הבכורים של מלכי אנגליה.
מלחמות הסקוטים ומותו
לאחר הכנעת ויילס, הפנה אדוארד את תשומת לבו לסקוטלנד. בתחילה, ניסה לעשות זאת באמצעים מדיניים. הוא תכנן להשיא את בנו למלכה הילדה של סקוטלנד, מרגרט, העלמה מנורווגיה, אולם לאחר שמרגרט מתה, הסכימו האצילים הסקוטים כי אדוארד יבחר את היורש לכתר סקוטלנד מתוך הטוענים לכתר.
אדוארד בחר בג'ון באליול וקיווה כי זה יסכים להישבע אמונים לאנגליה ולתמוך בה כספית וצבאית במלחמתה נגד צרפת, אולם ג'ון באליול ראה בכך השפלה וב-1293 כרת ברית עם צרפת והתכוון לפלוש לאנגליה.
אדוארד כינס את הצבא הגדול ביותר עד אז, החריב את העיר בריק שעל הטוויד וטבח בתושביה, והמשיך לדאנבר ואדינבורו. מאדינבורו נטל המלך את אבן הגורל שנלקחה לכנסיית וסטמינסטר, שם נודעה ככסא המלך אדוארד ושימשה להכתרת מלכי אנגליה מ-1308 ועד 1996, שבה הוחזרה לסקוטלנד. באליול ויתר על הכתר ונכלא במצודת לונדון, אולם שוחרר שלוש שנים אחר כך ביולי 1299, והורשה לגלות לאחוזותיו בצרפת. כל בעלי האדמה בסקוטלנד נדרשו להישבע שבועת אמונים לאדוארד, והוא שלט בסקוטלנד כבפרובינציה אנגלית באמצעות משנים למלך.
ב-1297 פרץ מרד סקוטי בראשות ויליאם וולאס ואנדרו דה מוריי, שטענו שהם פועלים להביא להשבת המלך ג'ון לכס הסקוטי, בעוד הוא נותר בצרפת ולא תמך במרד הסקוטי. המורדים הסקוטים הביסו את הצבא האנגלי בקרב על גשר סטרלינג, ובעקבותיו איבדו האנגלים חלקים נרחבים מסקוטלנד. לאחר סיום המלחמה בצרפת התפנה אדוארד למרד הסקוטי, והביס את המורדים בקרב פאלקירק. וולאס הוסגר לאנגלים בשנת 1305, והוא נשפט במשפט ראווה שבסופו הוצא להורג בתלייה, גרירה וביתור.
אדוארד תכנן לאחד את ממלכת אנגליה וממלכת סקוטלנד לממלכה מאוחדת אחת, אך לא הספיק לעשות זאת. הוא מת ב-1307 בדרכו להילחם ברוברט דה ברוס מנהיג הסקוטים החדש. אדוארד ציווה כי יבשלו את בשרו וכי עצמותיו ייצאו לקרב נגד הסקוטים אולם ליבו ייטמן בירושלים. משאלתו לא התמלאה והוא נקבר בטקס פשוט בכנסיית וסטמינסטר. על כס המלוכה באנגליה עלה בנו אדוארד השני.
מדיניות פנים וחקיקה
כדי לממן את מסעי הצלב, את מלחמותיו בוויילס ובסקוטלנד, ואת הקמת המבצרים לאורך גבולות הממלכה, היה זקוק אדוארד לכסף. אדוארד לווה כספים למימון המערכה ונכנס לחובות כבדים, וכדי להחזירם הזדקק לתמיכה ציבורית רחבה בגיוס כסף על ידי הטלת מיסים.
אדוארד חשב לעשות זאת על ידי גיוס תמיכתם של בעלי האדמות הקטנים, ושל הסוחרים ובעלי המקצועות החופשיים בערים. כדי לעשות זאת גייס אדוארד לצידו את הפרלמנט. עד ל-1286 זימן אדוארד פרלמנטים פעמיים בשנה (בימים ההם הייתה זו סמכותו הבלעדית של המלך לזמן פרלמנט ולהיוועץ בחבריו). בשנת 1295, כאשר נזקק אדוארד לכסף כדי להילחם בפיליפ מלך צרפת (שהפקיע את דוכסות גסקוניה), זימן אדוארד את האספה הנרחבת ביותר שזומנה עד אז באנגליה.
אספה זו נודעה בשם "הפרלמנט לדוגמה", מאחר שהיא ייצגה את כל שכבות החברה באנגליה: הברונים, הכמורה, האבירים והעירוניים. מאז הכילו בדרך כלל הפרלמנטים נציגים של כל השכבות הללו.
אדוארד השתמש בסמכותו המלכותית לבסס את זכויות הכתר על חשבון זכויות היתר הפיאודליות של הברונים, לקדם את השוויון בפני החוק, להטיל מסים, ולנסח בכתב את המשפט המקובל.
בעשותו כן, הדגיש אדוארד את סמכויותיו של הפרלמנט, ובעזרת הצ'נסלור שלו רוברט בורנל, חוקק חוקים חדשים.
הוא החל זאת כאשר מימן סקר מקיף של השלטון המקומי שהגדיר את זכויות הכתר ורכושו ותיעד העוולות של המנהל. סקר זה נודע בשם מאה המגילות.
חוק וסטמינסטר הראשון מ-1275 ניסח בכתב 51 חוקים קיימים, רבים מהם מהמגנה כרטה, שעסקו בסחיטת כספים על ידי אנשי בית המלוכה, עורכי דין ודיינים, בנהלים משפטיים ובחופש הבחירות.
הפרלמנט שכינס אדוארד חוקק חוקים שנגעו לסחר בצמר ובעור, מיסי ירושה ומתנות לכנסייה. חוקים נוספים הגדירו והגבילו את מערכת השיפוט הפיאודלית שמנעה את הצדק השוויוני לכל, והגדירה בכתב את נוהלי השיטור לשמירת הסדר הציבורי.
כמו כן חוקק אדוארד חוקים שהגבילו את האריסות לתקופת חיי האריס, והמעיטו את העברת האדמות הפיאודליות באופן לא מבוקר.
בסוף תקופת שלטונו מינה אדוארד ועדת שופטים שיצאה למחוזות אנגליה ועסקה בהדברת הפשיעה והשחיתות.
אדוארד והיהודים
ערך מורחב – גירוש יהודי אנגליה
כדי לממן את מלחמתו בוויילס, הטיל אדוארד מיסים על המלווים בריבית היהודים. ההוצאות היו כה גדולות, עד שהמלווים בריבית התרוששו. כשהיהודים לא יכלו לעמוד בתשלומים, האשימה אותם המדינה בחוסר נאמנות. אדוארד הגביל עוד יותר את זכויות היהודים ואסר עליהם לעסוק בהלוואה בריבית. אדוארד חייב את כל היהודים לענוד טלאי צהוב בצורת לוחות הברית: "כי כל אחד מהם אשר מלאו לו שבע שנים ישא על לבושו העליון סמל עשוי אריג צהוב בצורת שני לוחות, שש אצבעות אורכו ושלוש אצבעות רוחבו." אדוארד המשיך לרדוף את היהודים ואסר את כל ראשי המשפחות היהודיות, באשמת זיוף מטבעות והלוואה בריבית בניגוד לחוק. השופטים קיבלו הנחיות להחמיר עם העצירים היהודיים וב-1278 הובלו כ-300 מהם למצודת לונדון ונתלו, ורבים אחרים נהרגו בבתיהם בפקודת השלטון.
לבסוף, בשנת 1290, אדוארד גירש את כל היהודים מאנגליה; היהודים לא הורשו להתגורר באנגליה במשך 350 שנה נוספות, עד שאוליבר קרומוול התיר להם להתיישב בממלכה.
אילן יוחסין
ראו גם
לקריאה נוספת
- ספרו של וינסטון צ'רצ'יל, היסטוריה של העמים דוברי האנגלית בתרגום אהרון אמיר, הוצאת עם הספר 1965, תשכ"ה
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
- ביוגרפיה מפורטת, עובדות וציטוטים מתוך אתר בית המלוכה הבריטי (באנגלית)
25663339אדוארד הראשון, מלך אנגליה