ממלכת הונגריה (1526–1867)

ממלכת הונגריה
Királyi Magyarország (הונגרית)
Königliches Ungarn (גרמנית)

דגל סמל
ממשל
שפה נפוצה	לטינית (לפני 1784; 1790–1844) גרמנית (1784–1790; 1849–1867) הונגרית (1836–1849)
עיר בירה	בודה (1526–1536, 1784–1873) פרסבורג (1536–1783)
היסטוריה
הקמה	קרב מוהאץ'
הקמה	1526
פירוק	הפשרה האוסטרו-הונגרית של 1867
פירוק	1867
ישות קודמת	ממלכת הונגריה (1301–1526) המדינה ההונגרית
ישות יורשת	טרנסלייטניה

ממלכת הונגריה ההבסבורגית ראשיתה בתבוסה ההונגרית בקרב מוהאץ', ב-1526. תבוסה זו הביאה לאובדן עצמאותה של הונגריה לשנים ארוכות. חלקים מהונגריה אשר לא נכבשו על ידי העות'מאנים סופחו לממלכת הבסבורג. בטרנסילבניה נשמר מרכז קטן של הלאומיות ההונגרית, בדמות ממלכה עצמאית למחצה, אשר הפכה לאחר הסכם שפייר בשנת 1570 לנסיכות טרנסילבניה. במשך מאה וחמישים שנה נמשך מצב זה, כאשר לאזורי הונגריה שלא נכבשו על ידי העות'מאנים חדרו תורות דתיות פרוטסטנטיות, שהביאו לעימותים עם בית הבסבורג, שליטי אוסטריה, שתמכו בנצרות הקתולית. בתקופה זו קמו אישים דוגמת גאבור בתלן, אשר שימרו את רוח התרבות והלאומיות ההונגרית. ב-1686 כבשו האוסטרים את בודה (כיום חלק מבודפשט), וב-1699, בשלום קרלוביץ, עברה הונגריה כולה לשליטת בית הבסבורג.

בית הבסבורג הסמכותני והקתולי התקשה בתחילה לשלוט בהונגרים בעלי החשיבה העצמאית בנושאים מדיניים ודתיים. סכסוכים בנוגע לזכויות האריסטוקרטיה, כמו גם סכסוכים דתיים הביאו להתקוממויות כנגד השלטון ההבסבורגי. מדיניות יישובה של הונגריה בגרמנים, ויישובה של טרנסילבניה בוואלאכים, יצרה בעיית מיעוטים במקום, בו לא הייתה קיימת קודם. ב-1704 פרצה התקוממות עממית בראשותו של האציל פרנץ ראקוצי, וזו הסתיימה ב-1711. המאה ה-18 הייתה תקופה של שקט ופיתוח כלכלי, תחת שלטונה של הקיסרית מריה תרזה ויורשיה. רוחות השינוי והמפנה החברתי שנשבו באירופה, הביאו להתגבשותה של תנועה רפורמיסטית וליברלית, שהביאה בסוף למרידה, מהפכה ומלחמה ב-1848 בעת גל המהפכה שסחף את אירופה וידוע כ"אביב העמים".

חלוקת הונגריה

לאחר קרב מוהאץ' ב-1526, שבו נהרג המלך לאיוש השני, אבדה עצמאותה של הונגריה כיחידה מדינית אוטונומית. חלק מן האצילים המליכו עליהם את הארכידוכס של אוסטריה, פרדיננד הראשון לבית הבסבורג, וחלק אחר בחר למלך באציל בשם יאנוש זאפויה, אשר נתמך על ידי הסולטאן העות'מאני. ב-1538 הגיעו הצדדים הניצים להסכמה כי זאפויה ימלוך בחלקה המזרחי של הארץ, ובמיוחד בטרנסילבניה. תחת שלטונו של זפוליה שמרה טרנסילבניה על צורה מסוימת של עצמאות והפכה לגרורה של האימפריה העות'מאנית. ב-1540, לאחר מותו של זאפולה, נאבקו אוסטריה והאימפריה העות'מאנית על ירושתו ולבסוף ב-1547, הגיעו להסכם לפיו תחולק הארץ לשלושה חלקים:

• "הונגריה המלכותית" (תחת שלטון בית הבסבורג) – סלובקיה של היום, מערבה של קרואטיה וצפון מזרח הונגריה של ימינו נותרו בידי הקיסר מבית הבסבורג, אשר הוסיף לתאריו את הכינוי "מלך הונגריה".
• "הערבה ההונגרית הגדולה" – האזור המהווה בימינו את מרכז הונגריה, לרבות הערים בודה ופשט (המהוות את בודפשט של ימינו) ניתנו לעות'מאנים.
• "נסיכות טרנסילבניה" – הייתה לנסיכות הונגרית עצמאית למחצה, אך למעשה מדינה וסאלית של האימפריה העות'מאנית. הנסיכות הורכבה מהשטחים הנותרים שלא נכבשו על ידי האוסטרים ולא על ידי העות'מאנים והיא נשלטה על ידי משפחת זאפויה. הנסיכות הייתה בעצם ממשלת בובות של האימפריה העות'מאנית.

שלטון בית הבסבורג בשנים 1526–1686

רפורמציה וקונטר-רפורמציה

במאה ה-16 צברה הדת הפרוטסטנטית תנופה, וקנתה לה מאמינים רבים בכל רחבי הונגריה, הן תחת שטח השלטון ההבסבורגי, והן בטרנסילבניה. הצורה הנפוצה ביותר הייתה הנצרות הקלוויניסטית, אך החלה גם תנועה אוניטארית רחבה. תנועות אלו לא היו לרוחו של בית הבסבורג הקתולי, אשר התייצב לצדם של הקתולים נגד הפרוטסטנטים, בכל מלחמות הדת שראו השנים הבאות.

ב-1604 התמרדו ההונגרים שב"הונגריה המלכותית" (בעיקר באזור סלובקיה של ימינו) נגד השלטון ההבסבורגי, במטרה להבטיח לעצמם את חופש הדת. ההתמרדות אורגנה מנסיכות טרנסילבניה העצמאית למחצה ודוכאה ב-1606, כאשר "הסכם וינה" הסדיר את היחסים בין העם ההונגרי לבין בית הבסבורג. בהסכם התחייב בית הבסבורג לכבד את חופש הדת, ואת עצמאות טרנסילבניה. השנים שלאחר מכן ראו תנועת קונטר-רפורמציה, אשר הביאה להשבת חלק ניכר מן העם ההונגרי אל הנצרות הקתולית, אם כי לא תמיד בכוח החרב, אלא בכוח פעילות חינוכית ומיסיונרית.

גאבור בתלן, ומלחמת שלושים השנים

שלטונו של גאבור בתלן בטרנסילבניה, במחצית הראשונה של המאה ה-17, שימר את הלאומיות ההונגרית. בתלן, הקלוויניסט, היה יריב מר לבית הבסבורג, והתייצב נגדם במלחמת שלושים השנים, אשר החלה ב-1618 כמלחמה בין גורמים פרוטסטנטיים (הוסיטים) בבוהמיה (היא חלק מצ'כיה של ימינו) ובין שלטון בית הבסבורג הקתולי.

באוגוסט 1619 צעד צבאו של בתלן אל תוך שטחה של הונגריה ההבסבורגית. לאחר שכבש את ברטיסלאבה ב-12 באוקטובר 1619, נמלט הקיסר ההבסבורגי פרדיננד מווינה אל העיר גראץ. בתלן יצר ברית עם הבוהמים המתמרדים, וביחד עם משלחת צבאית מבוהמיה צעד אל וינה, ובחודש נובמבר הטיל עליה מצור. המצור הסתיים כאשר נפוצה שמועה כי הפולנים פלשו לטרנסילבניה, ובתלן שב לברטיסלאבה, שם ניהל משא ומתן עם הקיסר. ב-16 בינואר 1620 קיבל בתלן שני שלישים מממלכת הונגריה ההבסבורגית.

יורשיו של בתלן בטרנסילבניה הצליחו לשמור על הישגיו למשך כמה עשרות שנים, ושמרו על טרנסילבניה כמרכז ללאומיות הונגרית פרוטסטנטית, אך בעת שלטון נסיכי טרנסילבניה האחרונים, מ-1648 ואילך, איבדו נסיכי טרנסילבניה את מעמדם הייחודי, שטחים רבים עברו לשליטה עות'מאנית ישירה, והנסיכות איבדה את עצמאותה.

כיבוש הונגריה העות'מאנית

בהונגריה ההבסבורגית המשיכו ההתנגשויות בין ההונגרים לבין שליטיהם האוסטרים. ב-1678 הנהיג האציל אימרה טקיי (1656 – 1705) התקוממות נגד שלטון הבסבורג, כשהוא נתמך על ידי מלך צרפת לואי הארבעה עשר ועל ידי הסולטאן העות'מאני מהמט הרביעי. ב-1680 הסכים לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה להחזיר להונגרים את החירות הדתית והמדינית, אך לא היה בכך די לטקיי, והוא חבר אל הסולטאן, שהכריז על טקיי כ"מלך הונגריה העליונה".

בהשראת מרידתו של טקיי ערך הסולטאן מסע אל וינה, אך הובס ב-1683 על ידי צבאם המאוחד של האוסטרים והפולנים בקרב וינה. תבוסת הסולטאן הביאה להתמוטטות כללית, הן של שלטון העות'מאנים בהונגריה והן של מלכותו של טקיי. ב-1686 כבשו האוסטרים את העיר בודה. ב-1691 נכבשה טרנסילבניה מידי טקיי והוא נאלץ לבלות את שארית ימיו באיסטנבול. בשנים שלאחר מכן שבה הארץ כולה לידי בית הבסבורג, פרט לעיר טמשוואר. הסכם קרלוביץ ב-1699 נתן תוקף לשינויים טריטוריאליים אלו, וב-1718 נכבשה הטריטוריה ההונגרית האחרונה בטמשוואר. העיר ברטיסלאבה הפכה לבירה החדשה, ומושב הדיאט ההונגרי, אשר הכריז ב-1687 על בית הבסבורג כמלכי הונגריה כולה.

שלטון בית הבסבורג בשנים 1699–1867

התפשטות בית הבסבורג

המדיניות ההבסבורגית

עם כיבוש הונגריה על ידי האוסטרים, מצאו הכובשים ארץ חרבה. השלטון העות'מאני, מוראות מלחמת שלושים השנים, והשקיעה החברתית והכלכלית של הארץ, הביאו לחורבנה ולדלדול אוכלוסייתה.

ההבסבורגים התייחסו להונגריה כאל חלק שולי, אך בלתי נפרד מן הקיסרות. במסגרת מדיניות זו מצאו ההבסבורגים לנכון, החל מן הרגע בו הגיעו אל המדינה, ליישב בה תושבים מכל חלקי קיסרותם. סרבים וקרואטים, סלובקים, ואלאכים, ובמיוחד גרמנים, התיישבו על אדמה הונגרית. כך נוצרה בעיית מיעוטים במקום בו לא הייתה קיימת קודם.

ניתן להעריך את ההרכב האתני של ממלכת הונגריה תחת שלטון הבסבורג (כולל קרואטיה וטרנסילבניה) לפי מפקדים מסוף המאה ה-18. לפי הערכות המבוססות על מפקדים אלו היה שיעור המדיארים (ההונגרים האתניים) באוכלוסייה בין 29% ל-35% לקראת סוף המאה, לאחר כמאה שנות שלטון הבסבורג. בחלקים מסוימים מן הממלכה לא התיישבו מדיארים כלל. סקר משנת 1850–1851 מראה כי שיעור המדיארים התייצב על 45.4% בכל הממלכה, וכי המיעוטים האתניים האחרים כוללים:

• סלובקים - 18.6%.
• גרמנים - 11.8%.
• רומנים - 10.1%.
• סרבים וקרואטים - 5.6%.
• רותנים (סלאבים מזרחיים: אוקראינים ורוסינים) - 4.8%.
• אחרים - 3.7%.

נראה כי ההונגרים איבדו את הרוב האתני במדינתם הם, וכן בפועל, אבדו חלקים נרחבים בהם לא התיישבו הונגרים כלל.

כן נקטו ההבסבורגים במדיניות קרקעית לפיה חולקו שטחי קרקע שנכבשו מידי העות'מאנים לנאמניהם, כך נוצרו אחוזות עצומות ובהן מעמד חדש של איכרים חסרי קרקע.

חופש הדת הובטח לכול בממלכת הונגריה, אך ההבסבורגים ראו עצמם תמיד כמגני האמונה הקתולית. למרות זאת התאפשר הפולחן הדתי הקלוויניסטי, האוניטרי והלותרני.

מרידת פרנץ ראקוצי

ערך מורחב – מלחמת העצמאות ראקוצי

פרנץ ראקוצי היה אציל הונגרי, אשר בא ממשפחה בעלת מסורת ארוכה של התנגדות לבית הבסבורג. ב-1703 נכנס לשטחי הונגריה בראשות צבא, והחל במרידה מזוינת נגד בית הבסבורג. בתחילה כבש שטחים בהונגריה העליונה בין נהרות הטיסה והדנובה וכן בשטחי טרנסילבניה. ראקוצי נשא את דגל הלאומנות ההונגרית, הסובלנות הדתית, וכן נתן דעתו לבעיית הצמיתים, ופטר את אלה ששירתו בצבאו מן החובה לשרת את אדונם הפיאודלי. על אף שהוא עצמו היה קתולי, דיבר ראקוצי אף בשם ההונגרים הפרוטסטנטים אשר דוכאו תחת שלטון הבסבורג.

ראקוצי הקים מדינה הונגרית בעלת מערכת מיסוי ומטבע משלה בשטחים שכבש. מדינה זו החזיקה מעמד תוך מאבק מתמיד, כשמונה שנים, אך המצב הבינלאומי לא נטה חסד למרידה. הצרפתים, יריביו הטבעיים של בית הבסבורג, הכזיבו, ולא סיפקו את העזרה שהובטחה בראשית המרידה. הברית עם הצאר הרוסי, פיוטר הגדול, הייתה כפי הנראה בעלת אופי הצהרתי בלבד. בעוד ראקוצי עוסק בשתדלנות בפולין, נכנע אחד ממפקדי צבאו לצבא הבסבורג, וחתם על "הסכם סטמאר", ב-1711, בו הבטיח הקיסר קרל השישי לכבד את חוקי הונגריה, ולהבטיח את חופש הדת. אנשי ראקוצי שיישבעו אמונים לקיסר יוכלו לשמור את נחלותיהם. המסמך אמנם הבטיח את שלומו האישי של ראקוצי, אך הוא העדיף להישאר בגלות, ולבסוף נפטר בשטח האימפריה העות'מאנית, כמוהו כטקיי.

מריה תרזה ותקופת הנאורות

עם מותו של הקיסר קרל השישי ללא ילדים, חפצה הקיסרית מריה תרזה לרשת את מקומו. דבר זה יצר בעיה חוקתית, שכן על פי החלטת הדיאט ההונגרי ששימשה בסיס חוקי לשלטון הבסבורג, יירשו את כתר מלכות הונגריה רק הזכרים לבית הבסבורג. לבסוף החליט הדיאט ב-1723 על "הסנקציה הפרגמטית" לפיה הקיסרות האוסטרית לא תחולק, ומריה תרזה כשירה לשלטון. מריה תרזה ניסתה להראות להונגרים את הכרת תודתה. מספר אצילים הונגרים שימשו כאנשי חצר בחצר המלכותית בווינה שניסתה להתחרות בפארה בוורסאי. שטחים בדרום המדינה (שטחי בנאט) צורפו להונגריה, וניתנו הקלות לצמיתים. עם זאת לא נשמרו סמכויות הדיאט, והונגרי לא מונה למשרה בכירה בחצרה של מריה תרזה. ההונגרים, ככלל, תמכו באימפריה ובקיסרית, אף במלחמותיה כנגד פרוסיה בשנים 1740–1745.

בנה של מריה תרזה יוזף השני נקט בצעדים מנהליים יוצאי דופן. הוא הכריז על הגרמנית כשפת המדינה ב-1784 והקציב להונגרים שלוש שנים ללמוד אותה. היה בכוונתו לפעול לתיקון המצב החברתי, ולשפר את מעמד הצמיתים, וכן להיטיב את מצבם של היהודים, וזאת במטרה להסיר את המכשולים המעמדיים העתיקים, ולהפוך את הונגריה לממלכה בעלת שלטון ריכוזי ברוח התקופה. התנגדות חריפה של ההונגרים אילצה אותו לחזור מרוב הצווים שהוציא, ב-1791.

יוזף השני מת ב-1792 ויורשיו נאבקו עתה ברוח חדשה, רוח המהפכה הצרפתית ונפוליאון. בתקופת המלחמות הנפוליאוניות הייתה הונגריה אחד המקומות השקטים באירופה. חייליו של נפוליאון לא נכנסו מעולם לארץ, ומדיניות ההבסבורגים, שנווטה על ידי מטרניך, שר החוץ התככן, ניסתה להסתייע במבנה המעמדי הנוקשה בהונגריה על מנת לשמור בה על הסדר והיציבות בפני רוחות השינוי. מטרניך ביקש להבטיח את קיומה הנצחי של המלוכה האבסולוטית על ידי החנקת כל הרעיונות המהפכניים והליברלים בעודם באיבם. הוא ראה בעין צרה את קיומם של פרלמנטים, חופש הדיבור והחינוך למעמדות הנמוכים. בימיו הונהגה צנזורה חונקת על העיתונות והספרות. רשת של מרגלים ממשלתיים קיימה פיקוח על מחשבות האזרחים. וצווים ממשלתיים הורו לאזרחים את הדרך הנכונה להתנהל בה מבחינה דתית ורעיונית.

"הברית הקדושה" שהקים מטרניך לאחר המלחמות הנפוליאוניות, ושאליה הצטרפו אלכסנדר הראשון קיסר רוסיה ופרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה, ולאחר מכן מדינות רבות נוספות, הייתה ניסיון של השליטים האבסולוטיים להמשיך ולמשול באופן בו משלו מאז ומעולם כאילו המהפכה הצרפתית לא הייתה ולא נבראה. ברית זו ניסתה לתאם בין חבריה פעולות דיכוי של אזרחיהן, על מנת להחניק את המחשבה המדינית החדשה. בראש העומדים בברית הייתה אוסטריה, בהנהגת בית הבסבורג ומטרניך, וכך נמנעה אף הקדמה מאזרחי הונגריה, אך לא לזמן רב, שכן רוחות השינוי היו חזקות מן הקיפאון והמחנק שניסה מטרניך להשית על ההונגרים.

ההקדמה למהפכה

ב-1825 נאלץ הקיסר פרנץ הראשון, בלחץ האצולה ההונגרית, לכנס את הדיאט ההונגרי ולהורות על כינוסו מדי שלוש שנים. לא היו אלה האצילים הבכירים שישבו בחצר המלכותית בווינה, כי אם האצולה הכפרית, כשבע מאות אלף איש, אשר דרשה את קיום האספה. הדיאט לא הוביל לצעדים דמוקרטיים ולרפורמות הנדרשות במעמד האיכרים, אך הייתה זו תחילת תהליך שהוביל ליצירתה של תנועה ליברלית, אשר מצאה לה תומכים נלהבים בדיאט. מנהיג התנועה, אישטוון סצ'ני, קרא להכנת העם ההונגרי לרפורמות ליברליות שתבאנה לביטול הפערים המעמדיים באמצעות קידום החינוך, ואף ייסד את האקדמיה ההונגרית למדעים ב-1830. המנהיג לאיוש קושוט הוביל סיעה רדיקלית יותר אשר דרשה אף עצמאות להונגריה וכינונה של ממשלה פרלמנטרית. קושוט נכלא על ידי הממשלה, אך התנועה הליברלית לא נעצרה.

ב-1844 זכו הליברלים לרוב בשני בתי הפרלמנט, והכריזו על השפה ההונגרית כשפה הרשמית בדיאט, ובבתי המשפט (אשר הדיונים בהם התנהלו עד עתה בלטינית). דרישותיהם של הליברלים והרדיקלים לא תאמו את המדיניות ההבסבורגית הקפואה, שעדיין הייתה תחת השפעתו של גדול השמרנים, מטרניך. רוחות השינוי והקדמה עמדו עתה כנגד רצונו של בית הבסבורג להמשיך בשלטונו באופן שהיה עתה לנחלת העבר. כאשר פרצה בפריז המהפכה של שנת 1848, והוקמה בה הרפובליקה הצרפתית השנייה היה זה האות לפרוץ מהפכות אביב העמים בכל רחבי אירופה.

מהפכת 1848 בהונגריה

ערך מורחב – מהפכת 1848 בהונגריה

ב-15 במרץ 1848 הוכרזה מהפכה בפשט, ועד מהרה בודפשט כולה נפלה בידי המורדים ללא שפיכות דמים. קושוט מיהר לחזור אל העיר. משלחת הונגרית בהנהגת לאיוש בתיאני הופיעה בפני הקיסר פרדיננד בווינה כדי להביע את בקשת ההמונים לאוטונומיה עבור הונגריה. הקיסר היה שקוע בבעיות משלו, וב-17 במרץ נענה לבקשות, והעניק אישור להקים ממשלה הונגרית. הוא מינה את בתיאני לראש הממשלה. בתיאני היה אמנם מסור בכל מאודו לקיסרות, ורצה שהונגריה תישאר חלק ממנה, רק בצורה אוטונומית יותר, אולם הקיסר לא היה שבע רצון מצעדיו. מנגד, גם רבים מעמיתיו לממשלה לא היו מרוצים, כיוון שחפצו בהתנתקות מוחלטת מאוסטריה. בנוסף, בעיית המיעוטים ברחבי הונגריה אף היא התעוררה, וקרואטיה הכריזה כל כוונתה לפרוש מהונגריה. בספטמבר פרץ המרד באופן גלוי בחלקים מהונגריה, כאשר המורדים דורשים התנתקות סופית מאוסטריה. ממשלת הונגריה נמצאה במצב קשה מאוד: מדרום התקדמו הקרואטים במהירות, ממזרח התקוממו הרומנים בטרנסילבניה בהנהגת אברם ינקו, וממערב איימו האוסטרים. ב-19 בספטמבר התקוממו גם הסלובקים בהנהגת ליודוביט שטור נגד השלטון ההונגרי. בתחילה ספגו ההונגרים מפלות חמורות ואף ניסו להגיע לפשרה עם האוסטרים, אולם באביב 1849 הצליחו ההונגרים לשחרר בחזרה את כל הונגריה. בתגובה נאלץ פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה לבקש סיוע מהאימפריה הרוסית, והכוח האוסטרי-רוסי המשולב הביס לחלוטין את הצבא ההונגרי.

הפשרה האוסטרו-הונגרית של 1867

ערך מורחב – הפשרה האוסטרו-הונגרית של 1867

קנצלר אוסטריה החדש הנסיך שוורצנברג החל לנקוט במדיניות אימפריאלית חדשה, אשר תהפוך את האימפריה האוסטרית לאחידה יותר. בהונגריה נאסרו אסיפות פומביות, והפגנת כל סממן לאומי הונגרי. הגרמנית הוכרזה לשפה הרשמית. הונגריה הפכה לחמישה מחוזות בלתי נפרדים מאוסטריה, ללא כל צורה של שלטון עצמי. הפרלמנט האוסטרי, אשר בו לא היה להונגרים ייצוג, ואשר באופן מסורתי לא היה הגוף הקובע בהונגריה, הודיע על ביטולן של הדיאטה ההונגרית והחוקה ההונגרית, והונגריה נאלצה לקבל את החוקה האוסטרית. לקיסר אוסטריה ניתנה סמכות בלתי מוגבלת. כל היבט של החיים ההונגריים הועמד תחת בדיקה קפדנית ושליטה ממשלתית. אף לימודי ההיסטוריה נלמדו מנקודת מבט הבסבורגית.

לתנועה לעצמאות הונגריה קמו שני מנהיגים נבונים ומתונים יחסית: פרנץ דיאק ודיולה אנדראשי. הם החליטו לזנוח את הרעיון של עצמאות מוחלטת, על אף שרובה המכריע של האוכלוסייה חפץ בו. פרנץ דיאק החליט שהונגריה נהנית משלטונה של אוסטריה ביחסי החוץ, ומניסיון המרד למד שהעצמאות המלאה תצית סכסוכים בין המדיארים לשאר העמים בממלכה. במקביל, בעקבות התבוסה האוסטרית במלחמת שבעת השבועות ובמלחמות העצמאות של האיטלקים, הפסידו האוסטרים את שלטונם הן בגרמניה והן באיטליה. למנהיגי אוסטריה היה ברור שאם גם הונגריה תאבד, יקיץ הקץ על האימפריה, ולפיכך החליטו לפתור אחת ולתמיד את הבעיה ההונגרית. הקיסר נפגש עם אינטלקטואלים הונגרים, וקיבל את המתווה של דיאק ואנדראשי. ב-29 באפריל 1867 נחתם "הסכם הפשרה" אשר הפך את האימפריה האוסטרית ל"אימפריה האוסטרו-הונגרית". אנדראשי מונה כראש הממשלה החדש בהונגריה, אולם הפשרה התקבלה באכזבה בידי ההמונים שלא היו מוכנים להתפשר על פחות מעצמאות מלאה, ורבים ראו בה בגידה במורשת ההונגרית. הממשלה ההונגרית החדשה בראשותו של אנדראשי נאלצה להשתמש בכוח כדי לדכא התקוממויות אזרחיות כנגד הפשרה. רק ב-1918, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, התנתקה הונגריה מאוסטריה סופית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ממלכת הונגריה בוויקישיתוף

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35946431ממלכת הונגריה (1526–1867)