מהפכות 1848 בצרפת

מהפכות 1848 בצרפת אשר החלו במהפכת פברואר, היו חלק ממהפכות אביב העמים שהתרחשו בצרפת, והביאו להפלת המונרכיה של יולי, ולהקמת הרפובליקה הצרפתית השנייה. הרפובליקה השנייה לא החזיקה מעמד זמן רב, ובדצמבר 1848 נבחר לואי נפוליאון לנשיא צרפת, ושלוש שנים לאחר מכן הוא הפך לקיסר והקים את הקיסרות הצרפתית השנייה.

רקע

לואי פיליפ, מלך הצרפתים

מהפכת יולי 1830 העלתה לשלטון בצרפת את המלך לואי פיליפ, אשר תקופת מלכותו כונתה "המונרכיה של יולי". המלך החדש היה באופן מוצהר שונה מקודמיו הבורבונים. הוא לא שאף למלוכה אבסולוטית, ואף לא קרא לעצמו "מלך צרפת" כי אם "לואי פיליפ, מלכם של הצרפתים, בחסדו של האל, וברצון העם". לא היה זה שינוי סמאנטי בלבד, כי אם צעד בדרך מן המלוכה האבסולוטית של בית בורבון (אף בגרסתה המרוככת בתקופת הרסטורציה), אל עבר משטר מתקדם, המבוסס על הסכמה עממית. עם זאת, לא היו חסרים בצרפת גורמים שדרשו לצעוד גם את הצעדים הנוספים, ולדרוש את החירות, האחווה והשוויון, מהם טעמו בתקופת המהפכה ובתקופת נפוליאון.

הבורגנים שעמדו מאחורי מהפכת יולי 1830 לא היו קיצוניים כקודמיהם (אנשי "שלטון הטרור" של מקסימיליאן רובספייר). הם רצו מלוכה חוקתית, המרוסנת על ידי פרלמנט פעיל ובעל סמכויות. המלך שראו ההמונים אל מול עיניהם היה סמכותי ופעיל, אך לא קיצוני וקלריקלי. נפוליאון הבאיש בעיניהם את הרפובליקניות, והדמוקרטיה הייתה אך ניסוי שיש לנסותו במנות קטנות. לואי פיליפ התאים לרצונם ולשאיפותיהם של אנשים אלו. מלכתחילה עמדו כנגד משטר זה גורמים רבי עוצמה - הרפובליקנים, הבונפרטיסטים והכנסייה. המעמד הבינוני היה חזק מספיק לכפות את "המונרכיה של יולי". לא ברור עד כמה היה חזק ברצונו להמשיך בשיטת ממשל זו.

הממשלה החדשה עמדה כנגד גורמים מהפכניים, רפובליקניים ואף סוציאליסטים. ראויות לציון התקוממות פועלי תעשיית המשי בעיר ליון ב-1831 אשר דוכאה ביד רמה, וניפצה את התקוות כי הממשל החדש יהיה אף מתקדם מבחינה סוציאלית, המרד הרפובליקני בפריז של יוני 1832, והתקוממות שיזם המהפכן לואי אוגוסט בלאנקי ב-1839, אשר דוכאה לאחר שכבר נכבש בית העירייה על ידי ההמון, ורפובליקה הוכרזה.

מהפכת פברואר

הלחימה בבריקדות - 1848

שנת 1848 הביאה עמה מהפכות בכל יבשת אירופה. צרפת, אשר תמיד הובילה בשינויים חוקתיים, לא השתהתה מאחורי הגל אשר איים להכרית את המונרכיות הוותיקות מפלרמו ועד וינה. כבר ביולי 1847 התגברה הפעילות נגד המשטר, ובבחירות בפברואר 1848 גבר מאד כוח הרפובליקנים והליברלים.

כאשר ביטלה הממשלה נשף שנועד לחגוג את הישגיה של האופוזיציה בבחירות ב-22 בפברואר 1848, יצאו התושבים והפגינו ברחובות, דבר שהגיע להתקוממות עממית. עד מהרה איבדה הממשלה שליטה בהמון, והחלה יורה על המפגינים. כאשר פנה המשמר הלאומי כנגד המלך, הודיע המלך ב-24 בפברואר על ויתור על כיסאו לטובת נכדו ויורשו בן התשע - הנסיך פיליפ, רוזן פריז. לואי פיליפ נמלט מן הבירה בשם בדוי, בחששו מגורל דומה לזה של לואי השישה עשר. את השלטון תפסה קבוצה של פרלמנטרים רפובליקנים מתונים, אשר הכריזו על הקמת רפובליקה, "הרפובליקה הצרפתית השנייה", שבראשה יעמוד כנשיא דיפון דה ל'אור. היה זה סופה של "המונרכיה של יולי".

מהכרזת הרפובליקה ועד לבחירות

ממשלה זמנית זו, כללה פרט לנשיא דה ל'אור, גם את המשורר אלפונס דה למרטין כשר החוץ (למרטין הוא שהכריז על הרפובליקה, והיה בתחילה הכוח המניע מאחורי האירועים), ואת הרדיקל הדמוקרטי, אלכסנדר אוגוסט לדרי-רולן, כשר פנים.

אך ממשלה זו נתקלה עד מהרה בממשלה יריבה שהקימו הסוציאליסטים הרפובליקנים בבניין העירייה של פריז. ממשלה זו כללה אישים כלואי בלאן, ופועל מן ההמון בשם "אלבר" שנבחר כמחווה לפועלים. משא ומתן הוביל ליצירת ממשלה מאוחדת, אשר האלמנט המוביל בה היה הרפובליקנים המתונים. עדיין נותרו בעינם חילוקי הדעות - הרפובליקנים הקיצוניים, מניפי הדגל האדום, אשר ראו כי חילופי המשטר בשישים השנים האחרונות לא הביאו לידי שיפור במצבו של האזרח הפשוט, דרשו רפורמות מקיפות, שעיקרן סיום זכויות היתר של בעלי הרכוש, בעוד המתונים, אשר הניפו את הטריקולור, רצו לשמור את המוסדות החברתיים הקיימים.

ההחלטה המשמעותית הראשונה של הממשלה החדשה הייתה ההצהרה מן ה-24 בפברואר כי תתקיים פניה אל העם להכריז על רפובליקה, וכי החלטה זו תתקבל על ידי הצבעה בבחירה כללית, שתיערך ב-23 באפריל.

בינתיים עסקה הממשלה הזמנית בשיפורים וברפורמות, כאשר משקלם של הסוציאליסטים בממשלה היה מעל ומעבר להשפעתם מחוץ לגבולות פריז. הממשלה הכריזה על "הזכות לעבוד" והקימה "סדנאות לאומיות" ששימשו כמעין לשכות עבודה. "פרלמנט תעשייתי" הוקם בארמון לוקסמבורג בהנהגת לואי בלאן, ועסק בהכנת תוכניות לארגון מחדש של העבודה, ולבסוף, הוכרז כי הקריטריון הכספי לצירוף למשמר הלאומי מבוטל, ונשק ניתן לפועלים. הסוציאליסטים יצרו באופן זה מדינה בתוך מדינה, שלה ממשלה משלה, ארגונים משלה, וצבא משלה.

בחירת האספה הלאומית, ומרידת יוני

בפרק זמן זה, שבין ההכרזה על הבחירות והבחירות עצמן, עשתה לה כנפיים השמועה בדבר הרדיקלים בפריז, העושים ניסיונות חברתיים קיצוניים, שמטרתם להחזיר את שלטון הטרור, כפי שהיה בימי המהפכה הצרפתית, ההמון הצרפתי, אשר קיבל את זכות ההצבעה (מספר בעלי זכות ההצבעה עלה ממאתיים אלף לתשעה מיליון), הנחיל לרדיקלים ולסוציאליסטים תבוסה מכרעת. האספה המכוננת החדשה הייתה מורכבת מגורמים מתונים, וממלוכנים, תומכיו של לואי פיליפ. רצונם של הסוציאליסטים להשליט את עקרונותיהם באמצעות תמיכה עממית נופץ. אך הם לא התכוונו לוותר ללא מאבק. למרות הדומיננטיות של מפלגת ה"טריקולור" בממשלה הזמנית שהוקמה, עדיין היה הזרם ה"אדום" חזק מאד בקרב ההמון הפריזאי.

העימות היה בלתי נמנע, וב-15 במאי פרץ המון מזוין בהנהגת הסוציאליסטים בלאנקי, רספיי ובארבס, אל אולם האספה. הכח הסוציאליסטי הובס על ידי הגדודים של המשמר הלאומי הבורגני. בלאנקי ובארבס, וכן הפועל אלבר הושלכו אל הכלא, ולואי בלאן נמלט על נפשו, אך האווירה נותרה טעונה.

הממשלה החדשה עמדה בפני משבר נוסף שיצרו "הסדנאות הלאומיות". אלו הבטיחו לפועלים שכר יומי של פרנק אחד, אם לא ימצאו עבודה. שכר זה נראה אטרקטיבי, עד כדי כך שפועלים מכל רחבי צרפת עזבו את מקום עבודתם ונהרו אל "הסדנאות הלאומיות" על מנת לחיות חיי בטלה ולקבל פרנק אחד ליום. כך נוצר מעמד של אנשים בלתי מרוצים באופן תמידי אשר גדש את הגדודים שנהרו אל הדגל האדום, ונוצר עומס פיננסי על המדינה, שלא היה יכל להמשך למשך זמן רב מבלי שהדבר יוביל לפשיטת רגל.

ב-21 ביוני הכריזה הממשלה כי העובדים בסדנאות הלאומיות צריכים להתפזר בתוך שלושה ימים, וכי אלו מהם הכשירים לעבודה יגויסו לצבא. הכרזה זו גרמה להתמרדות מיידית. בין ה-24 ביוני וה-26 ביוני פרצה לחימה בין החלק התעשייתי, המזרחי, של פריז, בו התבצרו העובדים, ובין החלק המערבי, בו שלט הגנרל לואי אז'ן קאויניאק אשר הכריז על עצמו כדיקטטור. קאויניאק השמיד את המתנגדים באש תותחים שכוונה אל המתרסים, ולאחר מכן, מששככו הקרבות הגיע גל של הוצאות להורג והגליות. המפלגה הסוציאליסטית רוסקה, אך גררה בעקבותיה את הרפובליקה. הרפובליקה איבדה את הפופולריות שלה בקרב האיכרים, כאשר הכריזה על מס של 45 סנטימים, שייגבה מהם על מנת למלא את קופת המדינה הריקה. הבורגנים נחרדו מן הכוח שהופנה כלפי הפועלים, ומהקיפאון שנוצר במשק הצרפתי. מאזן הכוחות בחברה הצרפתית, אשר התערער עקב הענקת זכות הבחירה לכל, היה זקוק ליד חזקה שתייצב אותו. וזו לא איחרה לבוא.

בואו של לואי נפוליון

ב-4 בנובמבר 1848, אושרה החוקה החדשה, אשר הייתה בפירוש תוצר של ידיים בלתי מנוסות. החוקה הכריזה על רפובליקה דמוקרטית, בחירה ישירה וכללית, והפרדת הרשויות. מועצה מחוקקת אחת בת 750 חברים תיבחר לתקופה של שלוש שנים, והיא תצביע על החוקים שיוכנו עבורה על ידי מועצת מדינה שתיבחר לתקופה של שש שנים. הרשות המבצעת תהיה בראשות נשיא שייבחר לתקופה של ארבע שנים בבחירות כלליות וישירות, אך לא יוכל להעמיד עצמו לבחירה נוספת, הוא יבחר בשריו, ויהיה אחראי כלפי המועצה המחוקקת. הוחלט כי שינויים בחוקה יוכנסו רק כאשר יזכו ברוב של שלושה רבעים מן הקולות בשלוש הצבעות בגוף שיוקם במיוחד לצורך זה, דבר שהפך את השינוי לבלתי אפשרי כמעט.

בבחירות לנשיאות התמודד המועמד הסוציאליסטי לנדרו-רולן, המועמד הרפובליקני קויניאק, ונציג המפלגה הקיסרית החדשה, לואי נפוליאון, אשר שב מגלות ונבחר לאספה בבחירות שהתקיימו באפריל. נפוליון קיבל את תמיכת המונרכיסטים, שהונהגו על ידי אדולף תיאר, והצליח לעורר את אהדת העם כמעט בכח שמו בלבד. בבחירות שהתקיימו ב-10 בדצמבר קיבל נפוליון מעל לחמישה מיליון קולות, בעוד שקויניאק קיבל כמיליון וארבע מאות אלף קולות.

לאחר מכן

למשך שלוש שנים לאחר בחירתו של לואי נפוליאון התקיים מאבק בין האספה הלאומית לבין לואי נפוליון. הוא בחר את שריו מקרב מתנגדי הרפובליקה, "אורליאניסטים" (תומכי המלך המודח לואי פיליפ). הוא רכש את תמיכת המפלגות הראקציונריות, אך לא היה מחויב לאף אחת מהן.

חקיקת חוק הבחירות ב-31 במאי 1850 נועד לייצב את הממשל, והיה מכוון כנגד רעיונות חתרניים. החוק דרש הוכחה של שהות בת שלוש שנים בצרפת, באמצעות רישומים של תשלום מיסים. האוכלוסייה של הפועלים הניידים, ובהם פועלים חקלאיים שעבדו עבודות עונתיות במקומות שונים על פי הצורך, וכפריים לשעבר שחיפשו עבודה במרכזי התעשייה החדשים בערים, קבוצה שהיוותה אחוז ניכר מן המצביעים, איבדה את זכות הצבעתה. ב-16 ביולי הוגבלה העיתונות החופשית, ונדרש תשלום כופר מעיתונים, כדי להבטיח את תמיכתם בממשלה. לבסוף השתמש נפוליון בפירוש יצירתי לחוק על ה"מועדונים" כדי לדכא כל פעילות המתנגדת לממשלה.

לואי נפוליאון היה עתה שליט בעל כח רב, אך ההתנגדות למשטרו באה דווקא מתוך ממשלתו פנימה. שריו המונרכיסטים והאורליאניסטים, והאספה הלאומית אשר תמכה בהם, ראו בו אך כלי לראקציה חברתית, שתוביל בסופו של דבר להחזרתה של המלוכה. העימות היה בלתי נמנע.

באוגוסט 1850 יצא נפוליון במסע לאורכה ולרוחבה של צרפת והטיף לשינויים חוקתיים. הוא הצליח להעביר לצידו את הצבא, ואף ביטל את חוק הבחירות על מנת להחזיר לצידו את הפועלים.

בדצמבר 1851 ראה לואי נפוליון את ההזדמנות שלו. ב-2 בדצמבר הוא פיזר את ממשלתו, הכריז על החזרתה של זכות הבחירה הכללית, אסר את מנהיגי כל המפלגות, וכינס אספה חדשה אשר (בניגוד לחוקה) האריכה את כהונתו כנשיא לעשר שנים. נציגי האספה הישנה אשר התכנסו למחות על צעדים אלו פוזרו בכח הזרוע על ידי הצבא. ניסיון להתקוממות בו השתתף אף ויקטור הוגו נכשל אף הוא. ב-20 בדצמבר אישר את השינויים החוקתיים משאל עם.

הצעד הבא, שאכן ננקט עד מהרה, היה ההכרזה על לואי נפוליאון כ"קיסר נפוליאון השלישי". היה זה סופה של הרפובליקה השנייה, ותחילת תקופת הקיסרות השנייה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מהפכות 1848 בצרפת בוויקישיתוף

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] מהפכות 1848 בצרפת25685710