המרד הבוהמי
| מלחמה: מלחמת שלושים השנים | ||||||||||
| תאריכים | 1618–1620 (כשנתיים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ארצות כתר בוהמיה, אוסטריה (האימפריה הרומית ה"קדושה") | |||||||||
| תוצאה | ניצחון קיסרי | |||||||||
| ||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
המרד הבוהמי (בגרמנית: Böhmischer Aufstand; בצ'כית: České stavovské povstání; 1618–1620) היה התקוממות של האחוזות הבוהמיות נגד שלטון השושלת ההבסבורגית שהחלה את מלחמת שלושים השנים. זה נגרם מסכסוכי דת וכוח כאחד. האחוזות היו כמעט לחלוטין פרוטסטנטיות, בעיקר הוסיטית אוטרקוויסטית, אך הייתה גם אוכלוסייה גרמנית גדולה שתמכה בלותרניות. המחלוקת הגיעה לשיאה לאחר מספר קרבות בקרב האחרון על ההר הלבן, שם ספגו האחוזות תבוסה מכרעת. זה התחיל את הקתוליזציה מחדש של אדמות צ'כיה, אבל גם הרחיב את היקף מלחמת שלושים השנים על ידי משיכת דנמרק ושוודיה לתוכה. הסכסוך התפשט לשאר אירופה והרס אזורים נרחבים במרכז אירופה, כולל אדמות צ'כיה, שנפגעו במיוחד בזוועותיה האלימות.
המרד
מתיאס, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" שהיה ללא יורשים, ביקש להבטיח מעבר מסודר במהלך חייו על ידי כך שיורש השושלת שלו (פרדיננד הקתולי העז משטיריה, לימים פרדיננד השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה") נבחר לכס המלוכה הנפרד של בוהמיה והונגריה.[1] כמה מהמנהיגים הפרוטסטנטים של בוהמיה חששו שהם יאבדו את זכויות הדת שהעניק להם הקיסר רודולף השני במכתב הוד מלכותו (1609). הם העדיפו את הפרוטסטנטי פרידריך החמישי, הנסיך הבוחר מפפאלץ (יורשו של פרידריך הרביעי, מקים האיחוד הפרוטסטנטי). עם זאת, פרוטסטנטים אחרים תמכו בעמדת הקתולים, ובשנת 1617, פרדיננד נבחר כדין על ידי האחוזות הבוהמיות להיות נסיך הכתר, ובאופן אוטומטי עם מותו של מתיאס, המלך הבא של בוהמיה.
לאחר מכן שלח המלך הנבחר שני חברי מועצה קתולים (וילם סלאוואטה מקלום וירוסלב בוז'יטה ממרטיניצה) כנציגיו לטירת פראג במאי 1618. פרדיננד רצה שהם ינהלו את הממשלה בהיעדרו. ב-23 במאי, אספה של פרוטסטנטים תפסה אותם וזרקה אותם (וגם את המזכיר פיליפ פבריציוס) מחלון הארמון, שהיה כ-17 מטרים (56 רגל) מהקרקע. למרבה הפלא, למרות שנפצעו, הם שרדו. אירוע זה, המכונה "הזריקה מהחלון השלישית של פראג", התחיל את המרד הבוהמי. זמן קצר לאחר מכן, הסכסוך הבוהמי התפשט בכל הכתר הבוהמי, כולל בוהמיה, שלזיה, לוסאציה העליונה והתחתונה ומוראביה. מוראביה כבר הייתה מעורבת בסכסוך בין קתולים לפרוטסטנטים. הסכסוך הדתי התפשט בסופו של דבר על פני כל יבשת אירופה, בהשתתפות צרפת, שוודיה ומספר מדינות נוספות.
לו המרד הבוהמי היה נשאר קונפליקט מקומי, המלחמה הייתה יכולה להסתיים תוך פחות משלושים חודשים. עם זאת, מותו של הקיסר מתיאס העצים את המנהיגים הפרוטסטנטים המורדים, שעמדו על סף הסדר. חולשותיהם של פרדיננד (שעלה רשמית על כס המלכות לאחר מותו של הקיסר מתיאס) וגם של הבוהמיינים עצמם הביאו להתפשטות המלחמה למערב גרמניה. פרדיננד נאלץ לקרוא לבן דודו, פליפה השלישי, מלך ספרד, לעזרה. לכתר הספרדי היו אינטרסים בשמירה על האימפריה הרומית ה"קדושה" כבעלת ברית יציבה; נתיב סחר קריטי, "הדרך הספרדית", השתרעה מהים התיכון ועד בריסל. לשם כך הם השקיעו סכום עצום של אוצר בהעסקת חברות ושכירי חרב חינם.
הבוהמיים, שנואשו מבעלי ברית נגד הקיסר, ביקשו להתקבל לאיחוד הפרוטסטנטי, שהונהג על ידי המועמד המקורי שלהם לכס הבוהמי, הקלוויניסט פרידריך החמישי, אלקטור פלטין. הבוהמיים רמזו שפרידריך יהפוך למלך בוהמיה אם יתאפשר להם להצטרף לאיחוד ולהגיע תחת חסותו. עם זאת, הצעות דומות הוגשו על ידי חברים אחרים מהאחוזות הבוהמיות לדוכס סבויה, לנסיך הבוחר מסקסוניה ולנסיך טרנסילבניה. האוסטרים, שנראה כי יירטו כל מכתב שיצא מפראג, פרסמו את הכפילויות הללו.[2] זה הביא לאובדן הרבה מהתמיכה בבוהמיה, במיוחד בחצר סקסוניה. אפילו ג'יימס הראשון, מלך אנגליה סירב לתמוך בפרידריך, למרות שאשתו הייתה בתו של ג'יימס. בסך הכל, אנגליה זכתה לביקורת על חוסר המעש שלה במלחמת שלושים השנים. למרות הבעיות הללו סביב תמיכתם, המרד בתחילה צלח לבוהמיים, אליהם הצטרפו חלק גדול מאוסטריה עילית, שאצולתה הייתה אז בעיקר לותרנית וקלוויניסטית. אוסטריה תחתית מרדה זמן קצר לאחר מכן, ובשנת 1619 הוביל הרוזן תורן צבא אל חומות וינה עצמה.
תבוסת המרד
הספרדים שלחו צבא מבריסל בפיקודו של אמברוסיו ספינולה כדי לתמוך בקיסר. בנוסף, שגריר ספרד בווינה, דון איניגו ואלז דה אונאטה, שכנע את סקסוניה הפרוטסטנטית להתערב נגד בוהמיה בתמורה לשליטה בלוסאטיה, בנוסף הם השקיעו כמעט שני מיליון דוקטים באספקה ובתשלום של הצבא. הסקסונים פלשו לבוהמיה, והצבא הספרדי במערב מנע מכוחות האיחוד הפרוטסטנטי לסייע. אונאטה קשר קשר להעביר את התואר האלקטורלי מהנסיך הבוחר מפפאלץ לדוכס בוואריה בתמורה לתמיכתו ושל הליגה הקתולית.
צבא הליגה הקתולית בפיקודו של יוהאן ט'סרקלס פון טילי (שכלל את רנה דקארט בשורותיו כמשקיף) החזיר את הסדר באוסטריה עילית, בעוד שכוחות אימפריאליים תחת רוזן בוקואה השקיטו את אוסטריה התחתית. שני הצבאות התאחדו ונעו צפונה לתוך בוהמיה. פרדיננד השני הביס באופן מכריע את פרידריך החמישי בקרב ההר הלבן, ליד פראג, ב-8 בנובמבר 1620. בנוסף להיותה קתולית כמעט כולה, נותרה בוהמיה בידיים הבסבורגיות במשך כמעט שלוש מאות שנה.
תבוסה זו הובילה לפירוק הליגה האוונגליסטית ולאובדן אחזקותיו של פרידריך החמישי. פרידריך הוצא מחוץ לחוק מהאימפריה הרומית ה"קדושה", ושטחיו, בפפאלץ הריינית, ניתנו לאצילים קתולים. תואר הבוחר של הפפאלץ הוענק לבן דודו הרחוק, הדוכס מקסימיליאן מבוואריה. פרידריך, שהפך לחסר קרקע, הפך לגולה בולט לחו"ל וניסה לתמוך במטרתו בשוודיה, הולנד ודנמרק.
הייתה זו מכה קשה לשאיפות הפרוטסטנטיות באזור. עם התמוטטות המרד, הבטיחה החרמת הרכוש הנרחבת ודיכוי האצולה הבוהמית שהמדינה תחזור לצד הקתולי לאחר יותר ממאתיים שנה של התנגדות הוסיטית ודתית אחרת. אולם בעוד שבוהמיה סופחה למעשה על ידי הכתר, אזורים אחרים המשיכו במרד שלהם במשך מספר שנים. הדבר הביא להכנסת גורמים מהאיחוד הפרוטסטנטי שספגו מכה קשה באמינותם באמצעות סירובם לתמוך במהפכנים הבוהמיים. בנוסף, השינויים בטריטוריה הביאו לכך שמעצמות שלא היו מזוהות בעבר מצאו אימפריה מתחדשת בגבולותיהן, נסיבות שממלכות כמו דנמרק מצאו בלתי נסבלות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "The Defenestration of Prague « Criticality". steveedney.wordpress.com. נבדק ב-25 במאי 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ T. Walter Wallbank; Alastair M. Taylor; Nels M. Bailkey; George F. Jewsbury; Clyde J. Lewis; Neil J. Hackett (1992). "15. The Development of the European State System: 1300–1650". In Bruce Borland (ed.). Civilization Past & Present Volume II. New York: Harper Collins Publishers. ISBN 0-673-38869-7. אורכב מהמקור ב-14 ביוני 2016. נבדק ב-23 במאי 2008.
{{cite book}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: unfit URL (link)
35298824המרד הבוהמי