המלחמות ההוסיטיות
.png){kind=small}
.png){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
_COA.svg){kind=small}
.png){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
מלחמות ההוסיטים, שנקראו גם המלחמות הבוהמיות או המהפכה ההוסיטית, היו סדרה של מלחמות אזרחים בין ההוסיטים לבין הכוחות הקתוליים המשולבים של זיגיסמונד, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", האפיפיור, מלכים אירופיים הנאמנים לכנסייה הקתולית, כמו גם פלגים הוסיטים. בשלב מאוחר של הסכסוך, האוטרקיסטים החליפו צד ב-1432 כדי להילחם לצד הקתולים והתנגדו לטאבורים ולזרמים הוסיטים אחרים. מלחמות אלו נמשכו מ-1419 עד 1434 לערך.
התסיסה החלה לאחר שהרפורמטור הנוצרי הטרום-פרוטסטנטי יאן הוס הוצא להורג על ידי הכנסייה הקתולית בשנת 1415 בשל כפירה. מכיוון שלואצלב הרביעי, מלך בוהמיה היו תוכניות להיות מוכתר כקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" (המחייב הכתרה בידי האפיפיור), הוא דיכא את דתם של ההוסיטים, אך היא המשיכה להתפשט. כשהמלך ואצלב הרביעי מת מסיבות טבעיות כמה שנים מאוחר יותר, המתח שנבע מההוסיטים התחזק. בפראג ובחלקים שונים אחרים של בוהמיה, הגרמנים הקתולים שחיו שם נאלצו להגר.
אחיו של ואצלב, זיגיסמונד, שירש את כס המלכות, זעם על התפשטות ההוסיטיזם. הוא קיבל אישור מהאפיפיור לפתוח במסע צלב נגד ההוסיטים, ומספר רב של צלבנים הגיעו מכל רחבי אירופה להילחם. בתחילה הם התקדמו, אילצו את ההוסיטים לסגת וכבשו את פראג. עם זאת, ההוסיטים הטילו לאחר מכן מצור על חיל המצב של הצלבנים וכבשו בחזרה כמעט את כל האדמה שאיבדו קודם לכן, מה שהביא לכישלון מסע הצלב.
לאחר שמושכות הצבא ההוסיטי נמסרו לאיש הפרשים יאן ז'יז'קה, התפתחו סכסוכים פנימיים. לאחר שראו כי ההוסיטים נחלשו, יצאו הגרמנים למסע צלב נוסף, אך הובסו על ידי ז'יז'קה בקרב דויטשברוד. שלושה מסעות צלב נוספים נוסו על ידי האפיפיור, אך אף אחד מהם לא השיג את מטרותיהם. הליטאים והפולנים לא רצו לתקוף את הצ'כים, לגרמניה היו סכסוכים פנימיים ולא הצליחה לגייס כוח מספיק כדי להילחם בהוסיטים, ומלך דנמרק עזב את הגבול הצ'כי כדי לחזור לביתו. ככל שהעימותים נמשכו, ערכו ההוסיטים גם פשיטות על שטח גרמניה.
המלחמות הסתיימו בסופו של דבר ב-1434 כאשר הפלג האוטרקיסטי המתון של ההוסיטים הביס את הפלג הטאבורי הרדיקלי. ההוסיטים הסכימו להיכנע לסמכותם של מלך בוהמיה והכנסייה הקתולית, והורשו לקיים את הטקס השונה במקצת שלהם.
הקהילה ההוסיטית כללה חלק גדול מהאוכלוסייה הצ'כית של ממלכת בוהמיה והקימה מעצמה צבאית ספונטנית גדולה. מלחמות ההוסיטים בלטו בשימוש הנרחב בכלי נשק ידניים מוקדמים כמו תותחי יד, וכמו גם עגלות מבוצרות.
מקורות
החל בסביבות 1402, הכומר והחוקר יאן הוס גינה את מה שהוא קבע כשחיתות של הכנסייה והאפיפיור, והוא קידם כמה מהרעיונות הרפורמיסטיים של התאולוג האנגלי ג'ון ויקליף. ההטפה שלו זכתה לתשומת לב רבה בבוהמיה, ועוררה דיכוי על ידי הכנסייה, שהכריזה על רבים מרעיונותיו של ויקליף ככפירה. בשנת 1411, במהלך הקרע המערבי, הכריז "האנטי-אפיפיור" יוחנן העשרים ושלושה על "מסע צלב" נגד המלך לדיסלאוס מנאפולי, המגן של יריבו האפיפיור גרגוריוס השנים עשר. כדי לגייס כסף לכך, הוא הכריז על שטרי מחילה בבוהמיה. הוס גינה זאת במרירות רבה וציטט את ויקליף נגדו במפורש, ועורר תלונות נוספות על כפירה אך זכה לתמיכה רבה בבוהמיה.
ב-1414 כינס זיגיסמונד, מלך הונגריה את מועצת קונסטנץ כדי לסיים את הפילוג ולפתור מחלוקות דתיות אחרות. הוס הלך למועצה, תחת הבטחת מעבר בטוח של זיגיסמונד, אך נכלא, נשפט והוצא להורג ב-6 ביולי 1415. האבירים והאצילים של בוהמיה ומוראביה, שהיו בעד רפורמה בכנסייה, שלחו את ה-"Protestatio Bohemorum" למועצת קונסטנץ ב-2 בספטמבר 1415, אשר גינתה את הוצאתו להורג של הוס בשפה החזקה ביותר. זה הכעיס את זיגיסמונד, שהיה "מלך הרומאים" (ראש האימפריה הרומית ה"קדושה", אם כי עדיין לא קיסר), ואחיו של ואצלב הרביעי, מלך בוהמיה. הוא שוכנע על ידי המועצה שהוס הוא כופר. הוא שלח מכתבי איום לבוהמיה והכריז כי בקרוב הוא יטביע את כל הוויקליפים וההוסיטים, מה שהסעיר מאוד את האנשים.
הפרות סדר פרצו באזורים שונים של בוהמיה, וגורשו כמרים קתולים רבים מהקהילה שלהם. כמעט מלכתחילה התחלקו ההוסיטים לשתי קבוצות עיקריות, אם כי גם ביניהן נוצרו מחלוקות קטנות רבות. זמן קצר לפני מותו קיבל הוס את תורת האוטרקיזם שהוטפה במהלך היעדרותו על ידי חסידיו בפראג: דרישה של המאמינים להתיר את שתי הדרכים של סקרמנט האוכריסטיה (Eucharist) במיסה, הן עם לחם והן עם יין, עבור הכמורה ופשוטי העם כאחד. דוקטרינה זו הפכה למילת המפתח של ההוסיטים המתונים הידועים כאוטראקיסטים או קליקטינים, מלטינית "calix" (הגביע), בצ'כית "Kališníci" (מתוך "kalich"). ההוסיטים הקיצוניים יותר נודעו כטאבוריטים ("Táborité"), על שם העיירה טאבור שהפכה למרכזם; או יתומים (Sirotci), שם שהם אימצו לאחר מותו של מנהיגם והגנרל יאן ז'יז'קה.
בהשפעת זיגיסמונד, ואצלב השתדל לעצור את התנועה ההוסיטית. מספר הוסיטים בראשות מיקולאש מהוס עזבו את פראג. הם קיימו פגישות באזורים שונים של בוהמיה, במיוחד ב-Sezimovo Ústí, ליד המקום שבו נוסדה העיר טבור זמן קצר לאחר מכן. בפגישות אלה הוקיעו באלימות את זיגיסמונד, והאנשים בכל מקום התכוננו למלחמה.
למרות עזיבתם של הוסיטים בולטים רבים, נמשכו הצרות בפראג. ב-30 ביולי 1419 תהלוכה הוסיטית בראשות הכומר יאן ז'ליבסקי תקפה את בית העירייה החדש בפראג והשליכה את נציגי המלך, הבורגנו, וכמה מחברי מועצת העיר מהחלונות לרחוב ("הזריקה מהחלון של פראג" הראשונה), שם כמה נהרגו מהנפילה, לאחר שעל פי החשד נזרק אבן מבית העירייה ופגע בז'ליבסקי. יש הטוענים [דרושה הבהרה] כי ואצלב היה המום כל כך מההתנגשות עד שהיא גרמה למותו ב-16 באוגוסט 1419.
פרוץ הקרבות
מותו של ואצלב הביא למהומות מחודשות בפראג וכמעט בכל חלקי בוהמיה. קתולים רבים, בעיקר גרמנים – רובם עדיין נאמנים לאפיפיור – גורשו מהערים הבוהמיות. אלמנתו של ואצלב, סופיה מבוואריה, שפעלה כעוצרת בבוהמיה, מיהרה לאסוף כוח של שכירי חרב וניסתה להשיג שליטה על פראג, מה שהוביל ללחימה קשה. לאחר שחלק ניכר מהעיר ניזוק או נהרס, הכריזו הצדדים על הפסקת אש ב-13 בנובמבר. האצילים, האוהדים את המטרה ההוסית, אך תומכים בעוצרת, הבטיחו לפעול כמתווכים עם זיגיסמונד, בעוד שאזרחי פראג הסכימו להחזיר לכוחות המלוכה את טירת וישהרד, שנפלה לידיהם. ז'יז'קה, שלא ראה בעין יפה את הפשרה הזו, עזב את פראג ופרש לפלז'ה. בחוסר יכולת לשמור על עצמו שם הוא צעד לדרום בוהמיה. הוא הביס את הקתולים בקרב סודומזר (25 במרץ 1420), הקרב הראשון במלחמות ההוסיטים. לאחר סודומזר, הוא עבר לאוסטי, אחד ממקומות המפגש המוקדמים של ההוסיטים. הוא לא החשיב את עמדתו כמספיק חזקה, ולכן עבר להתיישבות החדשה השכנה של ההוסיטים, הנקראת בשם המקראי תבור.
טאבור הפכה במהרה למרכז ההוסיטים המיליטנטיים ביותר, שנבדלו מהאוטרקיסטים בכך שהכירו רק בשני סקרמנטים – טבילה ואוכריסטיה – ובכך שדחו את רוב הטקס של הכנסייה הקתולית. הארגון הכנסייתי של טאבור היה בעל אופי פוריטני משהו, והממשלה הוקמה על בסיס דמוקרטי לחלוטין. נבחרו ארבעה קפטנים של העם (hejtmané), אחד מהם היה ז'יז'קה, וננקטה משמעת צבאית קפדנית ביותר.
שימוש בקרונות מלחמה ונשק חם
בסוף המאה ה-14 ותחילת המאה ה-15 נרשם שימוש הולך וגובר בנשק חם בפעולות מצור הן על ידי מגינים והן על ידי תוקפים. משקל, חוסר דיוק ושימוש מסורבל בסוגים מוקדמים הגבילו את העסקתם לפעולות סטטיות ומנעו שימוש רחב יותר בשדה קרב פתוח או על ידי אנשים אזרחיים. עם זאת, היעדר מונופולים של הגילדות ודרישות הכשרה נמוכות הובילו למחירם הנמוך יחסית. זה יחד עם יעילות גבוהה נגד שריון הובילו לפופולריות שלהם להגנת הטירה והעיר.
כאשר החל המרד ההוסיטי בשנת 1419, המיליציות ההוסיטיות היו תלויות במידה רבה בציוד חקלאי שעבר הסבה ובנשק שנבזז מנשקי הטירה והעיר, כולל נשק חם מוקדם. המיליציה ההוסיטית כללה בעיקר אנשים פשוטים ללא ניסיון צבאי קודם, וכללה גברים ונשים כאחד. השימוש בקשתות צולבות ובנשק חם הפך להיות קריטי מכיוון שנשקיע אלו לא דרשו הכשרה מקיפה, וגם יעילותם לא הסתמכה על הכוח הפיזי של המפעיל.
כלי נשק שימשו לראשונה בשטח כמוצא אחרון זמני יחד עם עגלה מבוצרת. המיליציות ההוסיטיות בהנהגתו של יאן ז'יז'קה ניצחו באופן משמעותי במספר התקפות פתע של פרשים כבדים במהלך קרב נקמיז' בדצמבר 1419 וקרב סודומזר במרץ 1420. בקרבות אלו, ז'יז'קה הפעיל כרכרות תובלה כעגלות מבוצרות כדי לעצור את תנועת הפרשים של האויב. המשקל העיקרי של הלחימה נשען על אנשי מיליציה חמושים בנשק קר, אולם כלי נשק היורים מאחורי ההגנה של העגלה המבוצרת הוכח כיעיל מאוד. בעקבות ניסיון זה, הורה ז'יז'קה על ייצור המוני של עגלות מלחמה על פי תבנית אוניברסלית וכן ייצור סוגים חדשים של כלי נשק שיתאימו יותר לשימוש בשדה הקרב הפתוח.
לאורך 1420 ורוב 1421 השימוש הטקטי ההוסיטי בעגלה ובנשק חם היה הגנתי. קיר הקרונות היה נייח ונשק חם שימש לשבור התקפה ראשונית של האויב. לאחר מכן, כלי נשק מילאו תפקיד עזר שתמך בעיקר בהגנה מבוססת נשק קר בגובה קיר העגלה. התקפות הנגד נעשו על ידי חיל הרגלים והפרשים החמושים בנשק קר מחוץ לעגלה המבוצרת.
השימוש הנייד הראשון בקרונות מלחמה ונשק חם התרחש במהלך פריצת הדרך ההוסיטית של הכיתור הקתולי בגבעת ולדאז' (cz') בנובמבר 1421 במהלך קרב ז'לוטיץ (cz'). העגלות וכלי הנשק שימשו בתנועה, בשלב זה עדיין רק הגנתית. ז'יז'קה התחמק מהמחנה הראשי של האויב והעסיק את העגלות המבוצרות הנעות על מנת לחפות על חייליו הנסוגים.
הקרב האמיתי הראשון שבה מילאו כלי נשק את התפקיד העיקרי התרחש חודש לאחר מכן במהלך קרב קוטנה הורה. ז'יז'קה מיקם את כוחותיו בין העיירה קוטנה הורה שהבטיחה ברית לעניין ההוסיטי לבין המחנה הראשי של האויב, והשאיר אספקה בעיירה המוגנת היטב. אולם התקוממות של תושבי עיירות גרמנים אתניים הובילה את העיר לשליטת הצלבנים.
בשעות הלילה המאוחרות בין 21 ל-22 בדצמבר 1421, הורה ז'יז'קה לצאת להתקפה על המחנה הראשי של האויב. ההתקפה בוצעה באמצעות קיר עגלות הנעות בהדרגה. במקום פשיטות חיל הרגלים הרגילות מעבר לקרונות, ההתקפה נשענה בעיקר על שימוש בנשק מטווח מהקרונות הנעים. שימוש לילי בנשק חם הוכח כיעיל ביותר, לא רק מבחינה מעשית אלא גם מבחינה פסיכולוגית.
שנת 1421 סימנה לא רק שינוי בחשיבות כלי הנשק, מנשק עזר לכלי נשק ראשוני של המיליציה ההוסית, אלא גם את הקמתה של דיאטת צ'אסלב של חובה חוקית רשמית לכל התושבים לציית לקריאה לנשק של הממשלה הזמנית הנבחרת. לראשונה בהיסטוריה האירופית של ימי הביניים, זה לא הוקם כדי למלא חובות כלפי אדון פיאודלי או לכנסייה, אלא כדי להשתתף בהגנה על המדינה.
עיצוב כלי ירייה עבר פיתוח מהיר במהלך מלחמות ההוסיטים והחזקתם האזרחית הפכה לדבר מובן מאליו לאורך המלחמה וכן לאחר סיומה ב-1434. המילה píšťala המשמשת לסוג אחד של כלי נשק אישי ששימש את ההוסיטים, תותח יד (cz'), מאוחר יותר מצאה את דרכה בגרמנית ובצרפתית לאנגלית כמונח אקדח. שם של תותח ששימש את ההוסיטים, הוביצר, הוליד את המונח האנגלי, "howitzer" ("houf" שפירושו "קהל" על השימוש המיועד שלו בירי אבן ויריות ברזל נגד כוחות אויב המוניים). סוגים אחרים של כלי נשק הנפוצים בשימוש על ידי ההוסיטים כללו האקובניצה (cz'), נשק חי"ר כבד יותר מ-píšťala. בכל הנוגע לתותחים, מלבד houfnice, ההוסיטים השתמשו ב-"bombarda" (מרגמה) ו-"dělo" (תותח).
מסע הצלב הראשון נגד ההוסיטים
לאחר מותו של אחיו חסר הילדים, ואצלב, ירש זיגיסמונד תביעה על הכתר הבוהמי, אם כי זה היה אז, ונשאר עד הרבה יותר מאוחר, בספק אם בוהמיה היא מונרכיה תורשתית או מונרכיה נבחרת. זיגיסמונד, חסיד נחרץ של כנסיית רומא, נעזר באפיפיור מרטינוס החמישי, שהוציא בולה אפיפיורית ב-17 במרץ 1420 שהכריזה על מסע צלב "להשמדת הוויקליפים, ההוסיטים וכל שאר האפיקורסים בבוהמיה". זיגיסמונד ונסיכים גרמנים רבים הגיעו לפני פראג ב-30 ביוני בראש צבא עצום של צלבנים מכל חלקי אירופה, המורכב ברובו מהרפתקנים שנמשכו על ידי תקוות הביזה. הם החלו מיד במצור על העיר, שעד מהרה ננטשה. התנהל משא ומתן ליישוב חילוקי הדעות.
ההוסיטים המאוחדים ניסחו את דרישותיהם בהצהרה המכונה "ארבעת המאמרים של פראג". סיכום המסמך לארבעה סעיפים:
- הדרישה לחופש פולחן בבוהמיה.
- הדרישה להתיר את שתי הדרכים של סקרמנט האוכריסטיה (Eucharist) במיסה, עם לחם ועם יין.
- איסור על נזירים וכמרים להחזיק רכוש, דרישה להפקעת רכוש הכנסייה וקריאה חזרה לאידיאלים של העוני כפי שהם מופיעים אצל אותו האיש והשליחים בברית החדשה.
- ענישה זהה לכולם, בלי תלות במעמד החברתי.
דרישות אלו, המכילות את תמצית הדוקטרינה ההוסיטית, נדחו על ידי המלך זיגיסמונד, בעיקר בהשפעתם של נציגי האפיפיור, שראו בהם פגיעה בסמכותו של האפיפיור. לפיכך נמשכו פעולות האיבה. עם זאת, זיגיסמונד הובס בקרב על גבעת ויטקוב ביולי 1420.
אף על פי שזיגיסמונד פרש מפראג, חייליו החזיקו בטירות וישהראד והרדצ'אני. אזרחי פראג הטילו מצור על וישהראד, ולקראת סוף אוקטובר (1420) עמד חיל המצב על סף כניעה ברעב. זיגיסמונד ניסה להקל על המבצר אך הובס באופן מכריע על ידי ההוסיטים ב-1 בנובמבר ליד הכפר פאנקרק. הטירות של וישהראד והרדצ'אני נכנעו כעת, וזמן קצר לאחר מכן כמעט כל בוהמיה נפלה לידי ההוסיטים.
מסע הצלב השני נגד ההוסיטים
מאבקים פנימיים מנעו מחסידי הוס לנצל באופן מלא את ניצחונם. בפראג השיג דמגוג, הכומר יאן ז'ליבסקי, במשך זמן מה סמכות כמעט בלתי מוגבלת על המעמדות הנמוכים של תושבי העיר; ובטאבור דוכאה בחומרה תנועה קומוניסטית דתית (זו שנקראת אדאמיטים) על ידי ז'יז'קה. זמן קצר לאחר מכן נערך מסע צלב חדש נגד ההוסיטים. צבא גרמני גדול נכנס לבוהמיה ובאוגוסט 1421 הטיל מצור על העיר ז'אטץ. לאחר ניסיון לא מוצלח של הסתערות על העיר, נסוגו הצלבנים ללא שום הישג כששמעו שהכוחות ההוסיטים מתקרבים. זיגיסמונד הגיע לבוהמיה רק בסוף 1421. הוא השתלט על העיירה קוטנה הורה אך הובס באופן מכריע על ידי יאן ז'יז'קה בקרב דויטשברוד (Německý Brod) ב-6 בינואר 1422.
מלחמת האזרחים הבוהמית
בוהמיה הייתה לזמן מה נקייה מהתערבות זרה, אך שוב פרצה מחלוקת פנימית, שנגרמה בחלקה על ידי סכסוכים תאולוגיים ובחלקה על ידי שאפתנותם של התועמלנים. ב-9 במרץ 1422, יאן ז'ליבסקי נעצר על ידי מועצת העיר פראג וראשו נערף. היו מאבקים גם בטאבור, שם מפלגה רדיקלית יותר התנגדה לסמכותו של ז'יז'קה.
מעורבות פולנית וליטאית
.jpg)
ההוסיטים נעזרו בתקופות שונות על ידי פולין. בשל כך, יאן ז'יז'קה דאג להציע את כתר בוהמיה למלך פולין ולדיסלב השני יגיילו, אשר בלחץ יועציו סירב לכך. לאחר מכן הוצע הכתר לבן דודו של ולדיסלב, ויטאוטס, הדוכס הגדול של ליטא. ויטאוטס קיבל זאת, בתנאי שההוסיטים יתאחדו עם הכנסייה הקתולית. בשנת 1422 קיבל ז'יז'קה את הנסיך זיגמונט קוריבוט מליטא (אחיינו של ולדיסלב השני) כעוצר בוהמיה עבור ויטאוטס.
סמכותו הוכרה על ידי האצילים האוטרקיסטים, אזרחי פראג והמתונים יותר מבין הטאבורים, אך הוא לא הצליח להחזיר את ההוסיטים לכנסייה הקתולית. בכמה הזדמנויות, הוא נלחם גם נגד הטאבורים וגם נגד האורביים כדי לנסות לאלץ אותם להתאחד מחדש. לאחר שולדיסלב השני וויטאוטאס חתמו על הסכם מלנו עם זיגיסמונד מהונגריה ב-1423, הם החזירו את זיגיסמונד קוריבוט לליטא, בלחץ זיגמונד מהונגריה והאפיפיור.
עם יציאתו פרצה מלחמת אזרחים, הטאבורים התנגדו בנשק לאוטרקיסטים המתונים יותר, שבתקופה זו מכונים גם בפי הכרוניקנים "פראגים", שכן פראג הייתה מעוזם העיקרי. ב-27 באפריל 1423, כאשר ז'יז'קה שוב הוביל, הביסו הטאבורים את הצבא האוטרקיסטי בפיקודו של צ'נק מוורטנברג בקרב הוריצ'ה; זמן קצר לאחר מכן נחתמה שביתת הנשק בקונופילט.
מסע הצלב השלישי נגד ההוסיטים
השפעת האפיפיור הצליחה לעורר מסע צלב חדש נגד בוהמיה, אך היא הביאה לכישלון מוחלט. למרות מאמציהם של שליטיהם, הפולנים והליטאים לא רצו לתקוף את הצ'כים בני משפחתם; מחלוקת פנימית מנעה מהגרמנים לנקוט פעולה משותפת נגד ההוסיטים; ואריק השביעי, מלך דנמרק, שנחת בגרמניה עם כוח גדול שהתכוון להשתתף במסע הצלב, חזר במהרה לארצו. חופשיים לזמן מה מאיום זר, פלשו ההוסיטים למוראביה, שם חלק גדול מהאוכלוסייה העדיף את אמונתם; אבל, משותקים שוב על ידי חילוקי דעות, הם חזרו במהרה לבוהמיה.
העיר Hradec Králové, שהייתה תחת שלטון אוטראקיסטי, דגלה בתורת טאבור וקראה לעזרתה לז'יז'קה. לאחר כמה הצלחות צבאיות שזכה ז'יז'קה ב-1423 ובשנה שלאחר מכן, נחתם הסכם שלום בין הפלגים ההוסיטים ב-13 בספטמבר 1424 בליבנס, כפר ליד פראג (כיום חלק מהעיר).
זיגמונט קוריבוט, שחזר לבוהמיה ב-1424 עם 1,500 חיילים, עזר לתווך שלום זה. לאחר מותו של ז'יז'קה באוקטובר 1424, נטל פרוקופ הגדול את הפיקוד על הטאבורים. קוריבוט, שהגיע בהתרסה נגד ולדיסלב השני וויטאוטס, הפך גם הוא למנהיג הוסיטי.
מסע הצלב הרביעי נגד ההוסיטים
בשנת 1426 הותקפו שוב ההוסיטים על ידי אויבים זרים. ביוני 1426 כוחות ההוסיטים, בראשות פרוקופ וזיגמונט קוריבוט, הביסו משמעותית את הפולשים בקרב אוסיג.
למרות תוצאה זו, מותו של יאן ז'יז'קה גרם לרבים, כולל האפיפיור מרטינוס החמישי, להאמין שההוסיטים נחלשו בהרבה. מרטינוס הכריז על מסע צלב נוסף ב-1427. הוא מינה את הקרדינל הנרי בופורט מאנגליה כשליח האפיפיור של גרמניה, הונגריה ובוהמיה, להוביל את הכוחות הצלבנים. הצלבנים הובסו בקרב טחוב.
ההוסיטים פלשו לחלקים מגרמניה מספר פעמים, אך הם לא ניסו לכבוש לצמיתות אף חלק במדינה.
קוריבוט נכלא בשנת 1427 בגין קשר לכאורה להסגיר את הכוחות ההוסיטים לזיגיסמונד מהונגריה. הוא שוחרר ב-1428, והשתתף בפלישה ההוסיטית לשלזיה.
לאחר שנים אחדות חזר קוריבוט עם אנשיו לפולין. קוריבוט והפולנים שלו לא ממש רצו לעזוב, אבל האפיפיור איים לקרוא למסע צלב נגד פולין אם לא יעזבו.
רכיבות מפוארות (Chevauchée)
במהלך מלחמות ההוסיטים פתחו ההוסיטים בפשיטות נגד מדינות גובלות רבות. ההוסיטים קראו להם "Spanilé jízdy" ("רכיבות מפוארות"). במיוחד בהנהגתו של פרוקופ הגדול פלשו ההוסיטים לשלזיה, סקסוניה, הונגריה, לוסטיה ומייסן. פשיטות אלו היו נגד מדינות שסיפקו לגרמנים גברים במהלך מסעי הצלב נגד ההוסיטים, כדי להרתיע מהמשך השתתפות. אולם הפשיטות לא הביאו את האפקט הרצוי; מדינות אלו המשיכו לספק חיילים למסעות הצלב נגד ההוסיטים.
במהלך המלחמה בין פולין למסדר הטבטוני, כמה חיילים הוסיטים עזרו לפולנים. בשנת 1433, צבא הוסיטי של 7,000 איש צעד דרך נוימרק לתוך פרוסיה וכבש את דירשאו על נהר הוויסלה. בסופו של דבר הם הגיעו לשפך הוויסלה לים הבלטי ליד דנציג. שם, הם ערכו חגיגת ניצחון גדולה כדי להראות ששום דבר מלבד האוקיינוס לא יכול לעצור את ההוסיטים. ההיסטוריון הפרוסי היינריך פון טרייצ'קה כתב מאוחר יותר כי הם "בירכו את הים בשיר צ'כי פרוע על לוחמי האל, ומילאו את בקבוקי המים שלהם במי מלח בסימן שהבלטי ציית שוב לסלאבים".
שיחות שלום
סדרת הניצחונות הכמעט בלתי פוסקת של ההוסיטים דיכאה כעת כל תקווה להכניע אותם בכוח הנשק. יתרה מכך, האופי הדמוקרטי המובהק של התנועה ההוסיטית גרם לנסיכים הגרמנים, שחששו שרעיונות כאלה עלולים להתפשט לארצותיהם, לחשוק בשלום. הוסיטים רבים, במיוחד הכמורה האוטרקיסטית, היו גם בעד שלום. משא ומתן למטרה זו היה אמור להתקיים במועצה האקומנית של בזל שזומנה להתכנס ב-3 במרץ 1431. הכס ה"קדוש" הסכים בעל כורחו לנוכחותם של כופרים במועצה זו, אך דחה בזעם את הצעתם של ההוסיטים כי גם חברי הכנסייה האורתודוקסית המזרחית ונציגי כל האמונות הנוצריות צריכים להיות נוכחים. לפני שנתנה בהחלט את הסכמתה למשא ומתן לשלום, החליטה הכנסייה הקתולית לעשות מאמץ אחרון להכניע את ההוסיטים; זה הביא למסע הצלב החמישי נגד ההוסיטים.
מסע הצלב החמישי נגד ההוסיטים
ב-1 באוגוסט 1431 חצה את הגבול הבוהמי צבא גדול של צלבנים בפיקודו של פרידריך הראשון, הנסיך הבוחר מברנדנבורג, מלווה בקרדינל סזאריני בתור נציג האפיפיור. ב-8 באוגוסט הגיעו הצלבנים לעיירה דומאז'ליצה והטילו מצור עליה. ב-14 באוגוסט הגיע צבא סיוע הוסיטי, מתוגבר בכ-6,000 הוסיטים פולנים ובפיקודו של פרוקופ הגדול, והוא ניתק לחלוטין את הצלבנים בקרב דומאז'ליצה. לפי האגדה, לאחר שראו את הכרזות ההוסיטיות ושמעו את מזמור הקרב שלהם "Ktož jsú boží bojovníci" ("אתם לוחמי א-לוהים"), כוחות האפיפיור הפולשים החלו מיד לברוח.
משא ומתן חדש ותבוסת ההוסיטים הרדיקליים
ב-15 באוקטובר 1431 הוציאה מועצת בזל הזמנה רשמית להוסיטים לקחת חלק בדיוניה. משא ומתן ממושך התפתח, אך משלחת הוסיטית, בראשות פרוקופ שכללה את יוהאן מרוקיקן, הבישוף הטאבורי ניקולא מפלז'ימוב, ה"הוסיט האנגלי" פיטר פיין ורבים אחרים, הגיעה לבזל ב-4 בינואר 1433. לא ניתן היה להגיע להסכמה, אך המשא ומתן לא הופסק, ושינוי במצב הפוליטי של בוהמיה הביא לבסוף להסדר.
ב-1434 שוב פרצה מלחמה בין האוטרקיסטים לטאבורים. ב-30 במאי 1434, הצבא הטאבורי, בראשות פרוקופ הגדול ופרוקופ הקטן, שנפלו בקרב, הובס לחלוטין וכמעט הושמד בקרב ליפאני.
גם תנועת ההוסיטים הפולנית הגיעה לקיצה. כוחות המלוכה הפולניים בפיקודו של ולדיסלב השלישי מוורנה הביסו את ההוסיטים בקרב גרוטניקי ב-1439, והביאו לסיומה של מלחמות ההוסיטים.
הסכם שלום
המפלגה המתונה השיגה בכך את העליונות ורצתה למצוא פשרה בין המועצה להוסיטים. היא ניסחה את דרישותיה במסמך שהתקבל על ידי כנסיית רומא בצורה מעט שונה, ואשר מכונה "הקומפקטים". הקומפקטים, המבוססים בעיקר על מאמרי פראג, מצהירים כי:
- הסקרמנט ה"קדוש" אמור להינתן בחינם בשני המינים לכל הנוצרים בבוהמיה ובמוראביה, ולאלו במקומות אחרים שדבקים באמונתן של שתי המדינות הללו.
- כל חטאי המוות ייענשו ויימחקו על ידי אלו שתפקידם לעשות זאת.
- דבר א-לוהים אמור להיות מוטף בחופשיות ובאמת על ידי הכוהנים ועל ידי דיאקונים ראויים.
- הכהנים בזמן כהונתם לא יטענו בעלות על נכסים גשמיים.
ב-5 ביולי 1436 התקבל ההסכם רשמית ונחתם בייהלבה (איגלאו), במוראביה, על ידי המלך זיגיסמונד, על ידי הנציגים ההוסיטים ועל ידי נציגי הכנסייה הקתולית. אולם האחרונה סירב להכיר ביוהאן מרוקיקן כארכיבישוף של פראג, שנבחר לתפקיד זה על ידי אצולת בוהמיה.
לאחר מכן
האמונה האוטרקיסטית, ששונתה לעיתים קרובות בפרטיה, המשיכה להיות אמונת הכנסייה של בוהמיה עד שכל שירותי הדת הלא-קתוליים נאסרו זמן קצר לאחר קרב ההר הלבן ב-1620. המפלגה הטאבורית מעולם לא התאוששה מתבוסתה בליפאני, ולאחר שהעיר טאבור נכבשה על ידי ייז'י מפודבראדי ב-1452, הוקם בה פולחן דתי אוטרקיסטי. האחים המוראביים (Unitas Fratrum) – שהמקור האינטלקטואלי שלהם היה פטר צ'לצ'יקי, אך המייסדים בפועל היו האח גרגורי, אחיינו של הארכיבישוף רוקיקני, ומיכאל, אוצר ז'מברק – המשיכו במידה מסוימת את המסורות הטאבוריות, ובמהלך המאות ה-15 וה-16 כללו את רוב המתנגדים החזקים ביותר של רומא בבוהמיה.
יוחנן עמוס קומניוס, חבר המסדר, טען עבור חברי הכנסייה שלו שהם היורשים האמיתיים של דוקטרינות הוס. לאחר תחילת הרפורמציה הגרמנית, אוטראקיסטים רבים אימצו במידה רבה את הדוקטרינות של מרטין לותר ושל ז'אן קלווין ובשנת 1567, השיגו את ביטול הקומפקטים שכבר לא נראו מרחיקי לכת מספיק. מסוף המאה ה-16 נכללו יורשי המסורת ההוסיטית בבוהמיה בשם הכללי יותר של "פרוטסטנטים" שנישאו על ידי תומכי הרפורמציה.
בסוף מלחמות ההוסיטים ב-1431, אדמות בוהמיה נהרסו לחלוטין. על פי כמה הערכות, אוכלוסיית האדמות הצ'כיות, המוערכות ב-2.80-3.37 מיליון בסביבות 1400, ירדה ל-1.50-1.85 מיליון עד 1526. בישופות וירצבורג הסמוכה בגרמניה נותרה במצב רע כל כך לאחר מלחמות ההוסיטים, עד שההתרוששות של העם עדיין ניכרה ב-1476. התנאים הגרועים תרמו ישירות למזימת האיכרים שפרצה באותה שנה בווירצבורג.
בשנת 1466, האפיפיור פאולוס השני נידה את המלך ההוסיטי ג'ורג' מפודבראדי ואסר על כל הקתולים להמשיך ולשרת אותו. בשנת 1468, פלש לממלכת בוהמיה מלך הונגריה, מתיאס קורווינוס. מתיאס פלש בתואנה להחזיר את בוהמיה לקתוליות. האצולה הקתולית הצ'כית בחרה במתיאס למלך בוהמיה. מורביה, שלזיה ולוסטיה קיבלו עד מהרה את שלטונו, אך בוהמיה עצמה נשארה נאמנה לייז'י מפודבראדי. השלום הדתי של קוטנה הורה של 1485 סיים שורה ארוכה של סכסוכים דתיים בארצות צ'כיה והיווה קץ סופי למלחמות ההוסיטים.
קישורים חיצוניים
36565431המלחמות ההוסיטיות