דוכסות בראונשווייג-לינבורג
 | |
| היסטוריה | |
|---|---|
| ישות קודמת |
 דוכסות סקסוניה |
| ישות יורשת |
 נסיכות הבוחר מהנובר  דוכסות בראונשווייג |
דוכסות בראונשווייג-לינבורג (בגרמנית: Herzogtum Braunschweig-Lüneburg), או יותר נכון דוכסות בראונשווייג ולינבורג, הייתה דוכסות היסטורית שהתקיימה משלהי ימי הביניים ועד לתקופה המודרנית המאוחרת בתוך האימפריה הרומית ה"קדושה", עד למועד פירוקה. הדוכסות הייתה ממוקמת בצפון מערב גרמניה של ימינו. שמה הגיע משתי הערים הגדולות בשטח: בראונשווייג ולינבורג.
הדוכסות הוקמה בשנת 1235 מהנחלות האלודיאליות של בית ולף בסקסוניה והוענקה כנחלה אימפריאלית לאוטו הילד, נכדו של היינריך הארי. הדוכסות חולקה מספר פעמים במהלך ימי הביניים בין ענפים שונים של בית ולף, אך כל שליט כונה "דוכס בראונשווייג-לינבורג" בנוסף לתואר המיוחד שלו.[1][2] עד 1692, השטחים התאחדו לשניים: נסיכות הבוחר מבראונשווייג-לינבורג ונסיכות בראונשווייג-וולפנביטל.
בשנת 1714 עלה הענף של המשפחה בהנובר על כס המלכות של ממלכת בריטניה הגדולה, בה הם שלטו באיחוד אישי עם הנובר עד 1837. מסיבה זו, ערים ומחוזות רבים במושבות הבריטיות לשעבר נקראות על שם בראונשווייג או לינבורג. ההנוברים מעולם לא שלטו בבראונשווייג בזמן שהם החזיקו בכס המלכות הבריטי, שכן העיר הייתה חלק מבראונשווייג-וולפנביטל השכנה. לאחר קונגרס וינה ב-1814/15, הפכו שטחי בראונשווייג-לינבורג לממלכת הנובר ולדוכסות בראונשווייג.
היסטוריה
כאשר הוטל החרם הקיסרי על היינריך הארי ב-1180, הוא איבד את תאריו כדוכס סקסוניה ודוכס בוואריה. הוא יצא לגלות לכמה שנים, אבל אז הורשה להישאר בנחלות (האלודיאליות) שירש מצד אמו עד סוף ימיו.
בדיאט הקיסרי של 1235 במיינץ, כחלק מהפיוס בין משפחות הוהנשטאופן ו-וולף, העביר נכדו של היינריך, אוטו הילד, את אחוזותיו לקיסר פרידריך השני ובתמורה קיבל את דוכסות בראונשווייג-לינבורג שזה עתה הוקמה, אשר נוצרה מהאחוזות שהועברו לקיסר כמו גם אזורים גדולים אחרים של הפיסק הקיסרי. לאחר מותו בשנת 1252, ירשו אותו בניו, אלברכט הגבוה ויוהאן, ששלטו בדוכסות במשותף.
בשנת 1269 חולקה הדוכסות, אלברכט קיבל את החלק הדרומי של המדינה סביב בראונשווייג ויוהאן את השטחים הצפוניים באזור לינבורג. הערים לינבורג ובראונשווייג נותרו ברשותו הכוללת של בית ולף עד 1512 ו-1671 בהתאמה. בשנת 1571 הפך ה- אזור של קלוורדה למובלעת של הדוכסות. חלקיה השונים של הדוכסות נחלקו עוד יותר והתאחדו מחדש במשך מאות שנים, כולם נשלטו על ידי בית ולף או גאלף, ששמרו על יחסים הדוקים זה עם זה - לא פעם על ידי נישואים עם בני דודים - מנהג שהיה נפוץ הרבה יותר מהיום, אפילו בקרב האיכרים של האימפריה הרומית ה"קדושה", מאחר שהחוק הסאלי שהיה בתוקף, עודד את הנוהג של שמירה על שליטה על אדמות והטבות. מושבי השלטון עברו בינתיים מבראונשווייג ולינבורג לצלה ולוולפנביטל כשהערים קבעו את עצמאותן.
היסטוריה של הנסיכויות הכפופות
ההיסטוריה שלאחר מכן של הדוכסות והנסיכויות הכפופות לה התאפיינה בחלוקות ובאיחודים רבים. המדינות הכפופות שנוצרו שוב ושוב, והיה להן מעמד חוקי של נסיכויות, נקראו בדרך כלל על שם מקום מגוריהם של שליטיהן.
האחוזות של ענפי השושלות השונים יכלו לעבור בירושה על ידי ענף צדדי כאשר משפחה מסוימת מתה. לדוגמה, במהלך מאות השנים התקיימו הבתים העתיקים, התיכונים והחדשים (או הענפים) של בראונשווייג, והבתים הישנים, התיכונים והחדשים של לינבורג. מספר השושלות ששלטו בו-זמנית השתנה בין שניים לחמישה.
נסיכות בראונשווייג-וולפנביטל
בשנת 1269 הוקמה נסיכות בראונשווייג בעקבות החלוקה הראשונה של דוכסות בראונשווייג-לינבורג. בשנת 1432, כתוצאה מהמתיחות הגוברת עם תושבי העיר בראונשווייג, ענף בראונשווייג העביר את מגוריהם לוולפנביטל, לטירת המים, שהורחבה לשלוס, בעוד העיירה הפכה למושב מלכותי. השם וולפנביטל ניתן לנסיכות זו. משנת 1546 הפכה וולפנביטל למגוריו של הנסיך הבכיר של בראונשווייג-לינבורג, היינריך, דוכס בראונשווייג-דאננברג.[3]
עם זכויות בלעדיות לדוכסות בראונשווייג-לינבורג, הוא סיפק חכירת משנה מותנית של נסיכות לינבורג לנסיכי קלנבורג עם תנאי התשלום ליורשי וולפנביטל (ראש הבית), יחד עם הערבות שרק צאצאים שלו יירשו את הנסיכות הבכירה הזו של וולפנביטל. רק ב-1753/1754 הועבר המגורים חזרה לבראונשווייג, לארמון בראונשווייג החדש שנבנה. בשנת 1814 הפכה הנסיכות לדוכסות בראונשווייג, עם נסיכויות כפופות משלה, כולן מלבד נסיכות קאלנברג שממנה יצאה למעשה ממלכת הנובר. הנובר היא הענף הצעיר, ווולפנביטל הענף המבוגר.[3]
בשנת 1815 נהרג פרידריך וילהלם, דוכס בראונשווייג-וולפנביטל במהלך קרב קאטר ברה, ובנו קרל השני, דוכס בראונשווייג עלה לשלטון במקומו, אולם מכיוון שהיה קטין, מונה דודו ג'ורג', נסיך ויילס לעוצר עד לבגרותו. כשהגיע קרל לגיל 18, פרצה מחלוקת בינו לבין ג'ורג', קרל טען שגיל הבגירות הוא 18, ואילו ג'ורג' טען שהוא גיל 21. לבסוף הושגה פשרה ביניהם, ובהגיעו לגיל 19 תפס קרל את השלטון. בשנת 1827 טען קרל שכמה מהחוקים שנחקקו בקטנותו אינם חוקיים, מה שהביא לסכסוך בינו לבין ממלכת הנובר. לבסוף התערבה בסכסוך הקונפדרציה הגרמנית, וכפתה על קרל לקבל את כל החוקים. שלטונו של קרל השני היה אבסולוטי, ובעקבות כך פרצו מהפכות בדוכסות בשנת 1830, וקרל נאלץ לברוח מהמדינה, ואחיו וילהלם, דוכס בראונשווייג עלה לשלטון במקומו. בתחילה פעל וילהלם רק כעוצר, אולם שנה לאחר מכן הכריז על עצמו כדוכס. קרל שברח מהדוכסות ניסה לחזור בכוח הדיפלומטיה לשלטון, אולם לא הצליח להשיג תמיכה מהמעצמות. קרל חי את שארית חייו בעיקר בפריז ובלונדון, ולאחר מלחמת צרפת–פרוסיה עבר לז'נבה, שם חי עד למותו ב-18 באוגוסט 1873, ובמותו הוריש לעיר את כל רכושו הרב.[3]
בשנת 1866 סיפחה פרוסיה את השטחים וסירבה להכיר בממלכת הנובר או בכל אחד מאותם תארים חדשים. הנסיך קרל השני מבראונשווייג-וולפנביטל מחה גם על הסיפוחים האלימים הללו ממקומות הגלות שלו בפריז, כמו גם ז'נבה, שווייץ ומבריטניה. מחאותיו כללו דחיות של הישויות והתארים החדשים שנוצרו על ידי מועצת וינה, שרובם פורסמו בעיתון על בסיס שנתי. פרוסיה הכירה בדוכס קרל השני כדוכס החוקי, אם כי בגלות.[3]
נסיכות קאלנברג (לימים נסיכות הבוחר מבראונשווייג-לינבורג)
ב-1432 התפצלו הנחלות של נסיכות בראונשווייג-וולפנביטל בין ה-Deister ל- Leine כנסיכות קאלנברג. מצפון המדינה החדשה הזו גבלה ברוזנות הויה שליד נינבורג ומשם התפרשה ברצועה צרה ומתפתלת דרומה במעלה נהר הליין דרך וונסטורף והנובר שם הגיעה לנסיכות וולפנביטל. בשנת 1495 היא התרחבה סביב גטינגן. בשנת 1584 היא חזרה לענף וולפנביטל.
בשנת 1634, כתוצאה מחלוקת הירושה, היא הועברה לבית לינבורג, לפני שהפכה שוב לנסיכות עצמאית ב-1635, כאשר היא ניתנה לג'ורג', אחיו הצעיר של ארנסט השני, נסיך לינבורג , שבחר בהנובר כמקום מגוריו. טריטוריה חדשה נוספה ב-1665 בסביבת גרובנהאגן וב-1705 סביב נסיכות לינבורג. בשנת 1692 הדוכס ארנסט אוגוסטוס מענף קאלנברג רכש את הזכות להיות נסיך בוחר בתור הנסיך הבוחר מבראונשווייג-לינבורג,או כפי שהיה ידוע גם בתור הנסיך הבוחר מהנובר. בשנת 1814 הפכה נסיכות הבוחר לממלכת הנובר.
נסיכות לינבורג
נסיכות לינבורג צמחה לצד נסיכות בראונשווייג בשנת 1269 כאשר נחלקה הירושה של הדוכסות. לאחר מותו של הדוכס ג'ורג' ויליאם מברונסוויק-לונבורג ב-1705, המלך ג'ורג' הראשון ירש את נסיכות לינבורג, בשל ויתורו של גאורג וילהלם ב-1658 לטובת אחיו הצעיר ארנסט אוגוסט ובעלה של בתו המורגנטית, סופיה דורותיאה, שנודעה לימים כ"נסיכת אהלדן". היא אוחדה עם נסיכות קאלנברג, שהועלתה בשנת 1692 לנסיכות הבוחר מהנובר.
נסיכות גטינגן
הנסיכות הדרומית ביותר בדוכסות בראונשווייג-לויבורג השתרעה ממונדן בדרום במורד נהר הווזר עד הולצמינדן. במזרח הוא עבר דרך גטינגן לאורך נהר הליין דרך נורדהיים עד איינבק. היא קמה ב-1345 כתוצאה מחלוקה של נסיכות בראונשווייג ואוחדה ב-1495 עם קאלנברג.
נסיכות גרובנהאגן
מ-1291 עד 1596 הייתה גרובנהאגן נסיכות עצמאית, והשליט הראשון שלה היה היינריך הנערץ, בנו של אלברכט הראשון, דוכס בראונשווייג-לינבורג. המדינה השתרעה מהחלק הצפוני של גבעות סולינג ומנהר הליין ליד איינבק ומצפון לאיכספלד בדרום-מערב הרץ ובדרום-מערב הרי ההארץ. לאחר שפוצלה במהלך השנים לנסיכויות קטנות יותר ויותר, חזרה גרובנהגן לבסוף ב-1596 לבראונשווייג-וולפנביטל.
ענפים אחרים
ענפים אחרים שלא הייתה להם ריבונות מלאה היו קיימים בדאננברג, הרבורג, גיפהורן, בפרן, אוסטרודה, הרצברג, זלצדרהלדן ואיינבק.
בעוד שבסך הכל התקימו כתריסר חלוקות משנה, חלקן היו רק שושלות ולא הוכרו כמדינות האימפריה, שבזמן מסוים היו לה למעלה מ-1500 ישויות מוכרות בחוק. ברשימת משתתפי הרייכסטאג (1792), ארבע השושלות הבאות של בראונשווייג-לינבורג קיבלו ייצוג:
- נסיכות לינבורג.
- נסיכות קאלנברג-גטינגן, התמזגה תחת אריך הראשון, דוכס בראונשווייג-וולפנביטל ב-1495.
- נסיכות גרובנהאגן.
- נסיכות בראונשווייג-וולפנביטל.
עד 1705 שרדו רק שני דוכסים בבראונשווייג-לינבורג, האחד שלט בקאלנברג, לינבורג ונחלות נוספות, והשני שלט בוולפנביטל.
מלינבורג להנובר
אחד הענפים השושלתיים היה זה של נסיכי לינבורג, אשר בשנת 1635 רכשו את קלנברג עבור גאורג, בן זוטר במשפחה שכונן את מגוריו בעיר הנובר. בנו כריסטיאן לודוויג ואחיו ירשו את צלה ב-1648 ולאחר מכן חלקו אותה ואת קאלנברג בינם לבין עצמם; ענף קרוב של המשפחה שלט בנפרד בוולפנביטל.
כהתפתחות מאוחרת יותר, האזור שהפך לנסיכות הבוחר מהנובר נקרא בתחילה נסיכות הבוחר מבראונשווייג-לינבורג כאשר קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" מינה את ארנסט אוגוסט, דוכס בראונשווייג-לינבורג לנסיך בוחר ב-1696 (שנתיים לפני מותו) במחלוקת במקצת. מהלך להגדלת מספר האלקטורים הפרוטסטנטים - ובכך לפגוע באינטרסים המושרשים של הנסיכים-הבוחרים הקיימים שכבר לא יהיו כל כך מעטים. כמו ברוב העניינים באירופה בתקופות אלו, זה היה חלק מהתסיסה הדתית של מאות שנים מלווה במלחמה מוחלטת (ראה מלחמת שלושים השנים) שהופעלה על ידי התומכים הקנאים משני הצדדים של הרפורמציה הפרוטסטנטית והקונטרה-רפורמציה הקתולית.
השטחים של קאלנברג ולינבורג-צלה הפכו לנסיכות בוחר על ידי הקיסר לאופולד הראשון בשנת 1692 בציפייה לירושה הקרובה של צלה על ידי הדוכס מקאלנברג, אם כי האיחוד השושלתי בפועל של השטחים התרחש רק ב-1705 תחת בנו גאורג לודוויג, ונסיכות הבוחר לא אושרה רשמית על ידי הדיאט הקיסרי עד 1708.
המדינה שהתקבלה הייתה ידועה בשמות רבים ושונים (בראונשווייג-לינבורג, קאלנברג, קאלנברג-צלה; שליטה נודע לעיתים קרובות כ"הנסיך הבוחר של הנובר". במקרה, בשנת 1701 מצא את עצמו דוכס בראונשווייג-לינבורג בסדר הירושה לכתר הבריטי, שאושר מאוחר יותר ב-1707 על ידי חוק האיחוד, אותו ירש לאחר מכן, ובכך יצר איחוד אישי של שני הכתרים ב-20 באוקטובר 1714.
לאחר קצת יותר מעשור, עניינה של נסיכות הבוחר השנוי במחלוקת הוכרע, והדוכס החדש מבראונשווייג-לינבורג (הצטרף כדוכס ב-23 בינואר 1698), גאורג הראשון לודוויג קיבל את התואר הנסיך הבוחר של בראונשווייג-לינבורג משנת 1708. לא רק במקרה, אלא פוליטיקה דתית דומה, הביא לנסיבות שהוא גם הוכנס לסדר הירושה לכתר הבריטי על ידי חוק ההסדר 1701 - שנכתב כדי להבטיח ירושה פרוטסטנטית לכיסאות סקוטלנד ואנגליה בתקופה שבה הסנטימנט האנטי-קתולי היה גבוה בחלק גדול מצפון אירופה ובחלק גדול מבריטניה הגדולה.
ג'ורג' הראשון ירש את בת דודתו השנייה אן, מלכת בריטניה - השליטה האחרונה מבית סטיוארט, ולאחר מכן כונן איחוד אישי מה-1 באוגוסט 1714 בין הכתר הבריטי לדוכסות בראונשווייג-לינבורג (נסיכות הבוחר מהנובר) שנמשך עד הרבה לאחר תום מלחמות נפוליאון, יותר ממאה שנה מאוחר יותר - ושרד אפילו את פירוק האימפריה הרומית ה"קדושה" ועלייתה של ממלכה יורשת חדשה. באופן זה, הורחבה "נסיכות הבוחר מהנובר" (דוכסות הליבה) עם תוספת של אדמות אחרות והפכה לממלכת הנובר בשנת 1814 בוועידות השלום (קונגרס וינה) שקבעו את צורתה העתידית של אירופה לאחר מלחמות נפוליאון.
היסטוריה של הקשר לכתר הבריטי
מלך הנובר הראשון של בריטניה הגדולה, ג'ורג' הראשון מבריטניה, היה הדוכס המכהן מברונסוויק-לונבורג, ולבסוף מונה לנסיך-בוחר רשמי ומוכר של האימפריה הרומית ה"קדושה" ב-1708. רכושו הוגדל בשנת 1706 כאשר אדמות התורשה של סניף קלנברג של הדוכסים מברונסוויק-לונבורג התמזגו עם אדמות הסניף של לונבורג-סל ויצרו את מדינת הנובר. לאחר מכן, ג'ורג' הראשון כונה אלקטור של הנובר.
בשנים 1700 ו-1701, כשהפרלמנט האנגלי התייחס לשאלה של ירושה מסודרת, עם הטיה דתית מסוימת כלפי שליט פרוטסטנטי, מהשליטה חסרת הילדים המלכה אן (בית סטיוארט), הוא העביר את הוראות חוק ההסדר 1701 לסופיה מהנובר, נכדתו של ג'יימס הראשון. סופיה מתה לפני את המלכה אן בכמה שבועות, אך בנה ויורשה, ג'ורג' הראשון, הוכתר כמלך בריטניה הגדולה כאשר אן, בת דודתו השנייה, מתה באוגוסט 1714. בריטניה והאנובר נותרו מאוחדות באיחוד אישי עד להכתרת המלכה ויקטוריה ב-1837.
אחרי ג'ורג' הראשון שלטו בנו ג'ורג' השני ונכדו ג'ורג' השלישי. האחרון שמר על תפקיד הנסיך הבוחר גם לאחר פירוק האימפריה הרומית ה"קדושה" על ידי הקיסר האחרון שלה ב-1806. ג'ורג' השלישי ערער על תוקפו של פירוק האימפריה והחזיק משרדים קונסולריים וצוות נפרדים עבור נסיכות הבוחר מהנובר עד לוועידות השלום בתום המלחמה. לאחר נפילת נפוליאון, ג'ורג' השלישי החזיר לעצמו את אדמותיו בצירוף אדמות מפרוסיה כמלך הנובר, תוך שהוא מוותר על כמה שטחים מפוזרים קטנים יותר.
לאחר קונגרס וינה
בקונגרס וינה שסיים את המלחמה הנפוליאונית, נוספו קאלנברג-צלה לנסיכות הבוחר מהנובר, והיא קיבלה את השם ממלכת הנובר. במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19, ממלכת הנובר נשלטה כאיחוד אישי על ידי הכתר הבריטי מאז הקמתה תחת ג'ורג' השלישי מהממלכה המאוחדת, הבוחר האחרון של הנובר עד למותו של ויליאם הרביעי ב-1837. בשלב זה, הכתר של הנובר הלך לאחיו הצעיר של ויליאם, ארנסט, הדוכס מקמברלנד וטביוטדייל תחת החוקים הסאליים המחייבים את היורש הגברי הבא לרשת, ואילו את כס המלכות הבריטי ירשה בתו היחידה של אח מבוגר יותר, המלכה ויקטוריה.
לאחר מכן, הממלכה אבדה בשנת 1866 לבנו ג'ורג' החמישי מהנובר במהלך מלחמת אוסטרו-פרוסיה כאשר היא סופחה לפרוסיה, והפכה למחוז הפרוסי של הנובר.
דוכסות בראונשווייג
ענף וולפנביטל שמר על עצמאותו, למעט 1807 עד 1813, אז אוחדה הנסיכות יחד עם הנובר לממלכת וסטפאליה של נפוליאון. קונגרס וינה של 1815 הפך אותה למדינה עצמאית בשם דוכסות ברונסוויק. הדוכסות נותרה עצמאית והצטרפה תחילה לקונפדרציה הצפון-גרמנית ובשנת 1871 לאימפריה הגרמנית .
כאשר הענף הראשי נכחד בשנת 1884, הקיסר הגרמני מנע מהיורש החוקי, נסיך הכתר של הנובר, לרשת את הדוכסות, ומינה במקומו עוצרים. עשרות שנים מאוחר יותר, המשפחות התפייסו על ידי נישואי בנו של נסיך הכתר לבתו היחידה של הקיסר, והקיסר התיר לחתנו לשלוט בשלטון (אביו ויתר על זכותו).
חלוקות של בראונשווייג-לינבורג תחת שלטון בית ולף
| הלורדות של לינבורג (1126-1235) שודרגה ל: דוכסות בראונשווייג-לינבורג (1235–1269) | |||||||||
| בראונשווייג (1269–1291) |
לינבורג (יצירה ראשונה) (1269–1369) | ||||||||
| גרובנהאגן (1291–1596) |
וולפנביטל (יצירה ראשונה) (1291–1292) | ||||||||
| גטינגן (1291–1463) |
וולפנביטל (יצירה שנייה) (1344–1400) | ||||||||
| לינבורג תחת שלטון אסקני (1373–1388) | |||||||||
| לינבורג (יצירה שנייה) (1388–1705) | |||||||||
| וולפנביטל (יצירה שלישית) (1409–1485) | |||||||||
| קאלנברג (יצירה ראשונה) (1432–1584) |
|||||||||
| וולפנביטל (יצירה רביעית) (1494–1807) | |||||||||
| (סופחה לגרובנהאגן 1617) | |||||||||
| קאלנברג (יצירה שנייה) (1634–1692) שמה שונה להנובר 1692 | |||||||||
| נסיכות הבוחר מהנובר (1692–1866) | |||||||||
| סופחה על ידי ממלכת צרפת | |||||||||
| בראונשווייג (1813–1918) | |||||||||
| סופחה על ידי ממלכת פרוסיה | |||||||||
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "Royal Arms of Britain". Heraldica. נבדק ב-10 במאי 2016.
The House of Brunswick Luneburg being one of the most illustrious and most ancient in Europe, the Hanoverian branch having filled for more than a century one of the most distinguished thrones, its possessions being among the most considerable in Germany;
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Riedesel, Friedrich Adolf (1868). von Eelking, Max (ed.). Memoirs, and Letters and Journals, of Major General Riedesel During His Residence in America. Vol. 1. תורגם ע"י Stone, William L. Albany: J. Munsell. p. 29.
I remain ever, Your affectionate Charles, Duke of Brunswick and Lüneburg. Brunswick, February 14, 1776. To Colonel Riedesel.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 "Le Duc de Brunswick: Sa vie et ses moeurs. Extraits der notes et ..." pgs 411-412 etc.
35607485דוכסות בראונשווייג-לינבורג