מקנס
 | |
| כיכר אל-הדים בסמוך אל שער מנסור המשמש כשער הראשי לארמון המלכותי | |
| מדינה |
 מרוקו |
|---|---|
| מחוז | מחוז מקנס תאפילאלת |
| ראש העיר | אבובאקר בלקורה |
| גובה | 560 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 576,152 (2008) |
| ‑ במטרופולין | 950,000 (2008) |
| אזור זמן | UTC |
|
(למפת מרוקו רגילה) | |
מֶקְנֶס או מכּנס (בערבית: مكناس, בברברית: ⴰⵎⴽⵏⴰⵙ, בצרפתית: Meknès, בספרדית: Mequinez; העיר נקראת לעיתים בעברית, על פי שמה הערבי, מכּנאס) היא עיר בצפון מרוקו ובירת מחוז מקנס תאפילאלת. העיר שוכנת בגובה של כ-560 מטר מעל פני הים, ובמרחק של כ-120 ק"מ מזרחית מהבירה רבאט. בעיר התגוררו 576,152 איש בשנת 2008 ובאזור האורבאני מתגוררים כ-950,000 איש.
מקנס נוסדה במאה ה-10 ושמה נגזר משמו של שבט "מקנסה" (Meknassa) הברברי שייסד אותה. שמו של השבט נגזר מהמילה הברברית שמשמעותה "לוחם". העיר שימשה בירת מרוקו בימי אסמאעיל מלך מרוקו (המוכר גם בשם "מולאי אסמאעיל"), והיא ידועה בשל רובע המדינה והעיר הקיסרית שלה, וכן בניניה המונומנטאליים. מקנס נחשבת לאחת מארבע "הערים הקיסריות" (Les quatre villes impériales) של מרוקו, ובשנת 1996 היא הוכרזה כאתר מורשת עולמית.
גאוגרפיה ואקלים
מקנס שוכנת בגובה של כ-560 מטר ברמת סאיס (Saïs), בין הרי האטלס המרכזי מדרום והגבעות שמדרום להרי הריף מצפון. העיר נחלקת לשניים על ידי ואדי בופקראן (oued Boufekrane), החוצץ בין רובע המדינה והעיר הקיסרית מדרום-מערב, לבין העיר החדשה (la ville nouvelle), המכונה גם "חמריה", מצפון-מזרח.
האקלים בעיר הוא ים תיכוני עם השפעה יבשתית. הטמפרטורות הממוצעות בחודש אוגוסט נעות בין 18 °C ל-36 °C בעוד שבחורף הן נעות בין 2 °C ו-7 °C. כמות המשקעים השנתית עומדת על 400 עד 500 מ"מ בממוצע[1], ואלה יורדים בין חודש אוקטובר לחודש מאי, שבכל אחד מהם בין תשעה ל-14 ימים גשומים. עיקר הגשמים יורדים באביב ובסתיו, וסך הכל יש באזור 84 ימים גשומים בשנה בממוצע.
היסטוריה
ייסודה של מקנס מיוחס לשבט המקנסה הברברי שהעניק לה את שמה. בני השבט הגיעו ממזרח והקימו במקום יישוב כפרי לא מבוצר במאה ה-10. ייסודה של העיר ממש מתוארך לשנת 1063, עת שושלת אלמורביד (المرابطون, Almoravides) הקימה מעוז צבאי לא מבוצר במקנס, אשר שימש כמקום לאיחסון מזון וכלי נשק[2]. בתחילה נקראה העיר בשם "טגרארט" (Tagrart), דהיינו "קסרקטין", וסביבו קמו שווקים שעסקו בסחר במוצרי מתכת, כלי נשק ומוצרי עץ. העיר בוצרה לקראת סוף תקופת שושלת אלמורביד בתחילת המאה ה-12. שושלת אל-מוואחידון (الموحدون, Almohades) השתלטה על מקנס ב-1150, ושליטיה הרחיבו את העיר והקימו מערכת שהובילה אליה מים וארבעה בתי מרחץ. שליטיה הבאים של העיר היו בני שושלת מריניון (مرينيون, Mérinides) שהשתלטו עליה ב-1244. בתקופתם המשיכה העיר להתפתח ובלעה את הפרברים שקמו סביבה. בתקופה זו גדלה אוכלוסיית העיר כתוצאה מהגירה של מוסלמים ויהודים אשר נמלטו מפני הרקונקיסטה בספרד, ונוסדה הקהילה היהודית בעיר. בעיר נבנו קסבה (מצודה), וב-1350 נוסדה בה המדרסה הראשונה והידועה מבין שלוש - "מדרסת בו ענאניה" (المدرسة البوعنانية, Médersa Bou Inania).
תקופת הזוהר של מקנס החלה במאה ה-15, כאשר אסמאעיל מלך מרוקו עשה אותה לבירת מרוקו ב-1672. בתקופה זו שנמשכה עד מותו ב-1727 הוקמו בעיר רוב מבניה המונומנטאליים והעיר הקיסרית ובה הארמון המלכותי נוסדו מדרום לרובע המדינה. רובע חדש זה נבנה בסגנון ספרדי-מורי, והוקמו בו אורוות, מאגרי מים, מזרקות ומבנים נוספים. אסמאעיל הקיף את העיר בחומות באורך של 40 ק"מ וקבע בהן כעשרים שערים מפוארים. עם מותו של אסמאעיל ירדה העיר מגדולתה, ומאוחר יותר הועברה הבירה אל מרקש. רעידת האדמה שהחריבה את ליסבון ב-1755 פגעה גם במקנס, ואוצרותיה, כולל עיטורי מבנים, נלקחו ממנה ונקבעו בערים אחרות. ב-1912 קבעו הצרפתים את מפקדתם הצבאית במרוקו. רק בעשורים האחרונים[דרושה הבהרה], ולאור הפוטנציאל התיירותי הגלום באתרי העיר, החלו נערכות בה עבודות שיפוץ מקיפות במבניה החשובים.
העיר כיום
רוב תושבי העיר וסביבתה הם ברברים המדברים בניב ברברי בשפת יום-יום, לצד ערבית שהיא השפה הרשמית במדינה. כלכלת העיר נסמכת על התיירות, המסחר, התעשייה הזעירה, והשירותים, ובה מרוכזים מסודות השלטון המחוזיים. למרות אתרי העניין הרבים שבעיר, מבחינה תיירותית מקנס עדיין שוכנת בצילה של פס, שכנתה ממזרח. כ-140 מפעלים שוכנים בעיר, ומחצית מהם מתמקדים בעיבוד תוצרת חקלאית ומזון, ובעיבוד טקסטיל ועור[3]. השטח מסביב לעיר פורה, ואוכלוסיית הכפרים והיישובים בסביבתה עוסקת בחקלאות, ומגדלת זיתים, הדרים, ענבים וירקות וכן במשק החי. בעיר נערכת תערוכה בינלאומית שנתית המוקדשת לחקלאות (le Salon international de l'agriculture), ומאז 2001 נערך בה גם ה"פסטיבל הבינלאומי לסרטי הנפשה של מקנס" (festival international du cinéma d'animation de Meknès או FICAM).
מקנס היא מקום מושבה של "אוניברסיטת מולאי אסמאעיל" (Université Moulay-Ismaïl) שהוקמה ב-23 באוקטובר 1989 על בסיס שתי פקולטות שנוסדו ב-1982. באוניברסיטה פקולטות למדעים, משפטים, כלכלה ומדעי החברה ולספרות ולמדעי הרוח. עוד פועלים במסגרת המוסד שני בתי ספר גבוהים - "בית הספר הלאומי המקצועי הגבוה" (L'École Nationale Supérieure d'Arts et Métiers או ENSAM) מאז 1997, ו"בית הספר הגבוה לטכנולוגיה" (École Supérieure de Technologie) מאז 1993[4].
בעיר שתי תחנות רכבת והיא מקושרת אל הבירה רבאט שממערב לה ואל פס ממזרח באמצעות כביש מהיר A2 החולף מדרום לה. שדה תעופה קטן עם מסלול בודד (09/27) באורך של 9,252 רגל (2,820 מטר) שוכן בפאתיה המזרחיים של העיר.
אתרי העיר
 | |
| שער מנסור | |
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1996, לפי קריטריונים 4 | |
| מדינה |
מרוקו |
|---|---|
חלקה ההיסטורי של העיר, השוכן בצידו המזרחי של ואדי בופקראן (oued Boufekrane), כולל את רובע המדינה מצפון, את המלאח (השכונה היהודית) הישן והחדש ממערב, ואת העיר הקיסרית והארמון המלכותי מדרום. העיר הקיסרית וארמון המלך נבנו על ידי אסמאעיל מלך מרוקו, שהעריץ את תרבות צרפת, בהשראתו של ארמון ורסאי. שטח העיר העתיקה שהוכרז כאתר מורשת עולמית, מקביל לשטחה של העיר בתחילת המאה ה-18, עת מקנס הייתה לבירת מרוקו. בהכרזה כלולים למעלה משמונים מבנים, ובהם אמת המים של שער ברדאין בצפון המדינה, 18 בתי מגורים, 25 מסגדים, תשעה משערי העיר ועשרה בתי מרחץ.
רובע המדינה
רובע המדינה הוא המקום בו החלו תולדותיה של מקנס. בצידה הדרומי שוכנת כיכר אל-הדים (Place el-Hédim), היינו "כיכר ההרס", המכונה כך בשל הרס הבתים שנצבו במקום על ידי מולאי אסמאעיל. הכיכר המלבנית נבנתה כדי לשמש רחבת כניסה לשער מנסור (ראו להלן) הנמצא מדרום לה, והיא הייתה בעבר מקום מפגש ומסחר. מצפון לכיכר ניצב מבנה מ-1882 המשמש כמשכנו של "מוזיאון דאר ג'מאי" (Musée dar Jamaï). הוא הוקם על ידי בני משפחת ג'מאי שירדו מנכסיהם, ועם תחילת השלטון הצרפתי הפך לבית חולים. ב-1920 הוסב המבנה למוזיאון שנוסד באופן רשמי ב-1926, והוא משנה את תצוגתו לפי עונות השנה. במבנה מוצגים שטיחים, תכשיטים, כלי קדרות, בדים, עבודות מעץ ומוצגים תרבותיים ואומנותיים נוספים.
במרכזה של המדינה ניצבים המסגד הגדול שצריחו קרס בעת תפילת יום השישי ב-19 בפברואר 2010 והביא למותם של עשרות מתפללים, וכן מדרסת בו ענאניה. המדרסה נוסדה ב-1350 ובנייתה נמשכה עד 1358. היא נחשבת למבנה המרשים ביותר שהותירה שושלת מריניון בעיר. יש בה אולם תפילה, אגן טהרה וכיתות לימוד, והיא מעוטרת בעושר גג המבנה עשוי מרעפים ירוקים ואדומים. מדרסה בשם דומה נוסדה מספר שנים לאחר מכן גם בפס. המסגד הגדול (La grande mosquée) שוכן בסמוך למדרסה. הוא הוקם במאה ה-11 על ידי שושלת אלמורביד. יש בו 11 שערים וארקאדה עם 143 קשתות וב-1203 נוסף לו המיחרב[5]. מינרט המסגד רבוע ומצופה באריחים ירוקים, וקבועים בו חלונות ביפוריים (ראו תמונה לעיל).
שווקיה של העיר שוכנים בין כיכר אל הדים ובין המסגד הגדול. על אלה נמנים שווקים המוכרים מוצרי טקסטיל ושטיחים, שוק "אוקשן" (Okchen) המתמחה ברקמה, שוק "קיסריאת א-דאהב" (Qissariat ad-dahab) המתמחה בתכשיטים, שוק פשפשים ושוק לתבלינים ולעשבי טיבול.
העיר הקיסרית
העיר הקיסרית (ville impériale) שוכנת מדרום לרובע המדינה, ושער מנסור (Bab Mansour) מוביל אליה מכיכר אל הדים. השער הוא הידוע משערי מקנס, ואחד הידועים והמפוארים במרוקו כולה. גובה המבנה 16 מטר וגובה המעבר הקבוע בו הוא כשמונה מטרים[6]. השער מצופה באריכי טרקוטה מזוגגים באמייל ("זליג'", Zellige, الزليج) ובכתובות. בנייתו של המבנה הקרוי על שם האדריכל שהקים אותו, החלה ב-1697 והושלמה בשנת 1732, היינו, לאחר מותו של מולאי אסמאעיל[7]. בשער שלושה פתחים - המרכזי שבהם גדול משני האחרים שאינם משמשים כמעברים אלה לקישוט בלבד. הפתח המרכזי מוליך כיום אל גלריית אומנות התופסת את שטחו של המעבר ההיסטורי, באורך של 17 מטר וברוחב של 6.2 מטרים, ועל כן לא ניתן לעבור דרכו. מיד מדרום לשער ובתחומיה של העיר הקיסרית שוכנת כיכר לאלה אאודה (Place Lalla Aouda) ששימשה כרחבת מצעדים, ובצידה המזרחי שוכן מסגד הנושא את אותו שם.
סמוך מדרום-מערב לכיכר ניצבים שני מבנים. האחד הוא "אולם השגרירים" ("קובת א-סופארע") המכונה גם "קובת אל-חייטין" ("Koubat Al Khayatine" - "אולם החייטים") על שם שימושו הקודם של המבנה החל במאה ה-13. במבנה זה קיבל המלך אסמאעיל משלחות שגרירים זרות החל במאה ה-15. במרתפיו של האולם שכן בית כלא גדול, המכונה "כלא קרה" (Prison Qara) שבו נכלאו העבדים ששימשו את אסמאעיל בעבודות הבנייה רחבות ההיקף במקנס. רוב העבדים היו נוצרים ועל כן מכונה המבנה גם בשם "כלא הנוצרים" (Prison dse chrétiens). המבנה האחר הוא "המאוזוליאום של אסמאעיל" (Mausolée Moulay Ismaïl), המשמש גם כמסגד. אסמאעיל דאג לבנייתו של המבנה עוד בחייו, והוא חודש במאה ה-20 בתמיכתו של המלך מוחמד החמישי. המבנה מקיף מספר חצרות ואולם הקבר ותקרתו מעוטרים בעושר רב.
חומה נוספת חוצצת בין חלק זה של העיר הקיסרית לחלקה הדרומי הגדול בהרבה. כאן משרתרע "מגרש הגולף המלכותי", שרכש את ייעודו זה ב-1971[8], והוא הוקם מחרס על חלק משטח הגנים המלכותיים. מדרום לו שוכנים מאגר אגדאל (Bassin de l'Agdal) ואסמי התבואה. המאגר באורך של 319 מטר וברוחב של 148.75 מטר, שטחו כ-40 דונם ועומקו כ-3.5 מטר[9]. הוא הוזן במים שהובאו ממרחק של עד 25 ק"מ, והוא שימש הן כמאגר מים והן כבריכת נופש למשפחת המלוכה. האסמים צמודים למאגר מדרום והם שימשו לאחסנת תבואה שנועדה להזין את 12,000 סוסיו של המלך. חלק מהקשתות הנושאות את התקרה שוחזרו אך היתר עומדות בהריסותיהן. קירותיו העבים של המבנה שמרו על טמפרטורה קבועה אשר סייעה בשימור התבואה. ממזרח למגרש הגולף שוכן הארמון המלכותי (Palais Royal), המכונה גם "דאר אל-מאחזן" (Dar El Makhzen). הארמון רחב ממדים אך בנייתו מעולם לא הושלמה.
-
תקרת המאוזוליאום של מולאי אסמאעיל -
האסמים -
אגן אגדאל ואסמי התבואה בצידו המרוחק -
דר אל-מא
יהדות מקנס
תחילתה של הקהילה היהודית במקנס עם הגיעם של יהודי גירוש ספרד לעיר, והיא מנתה 30,000 איש בשיאה[10]. בתקופת מולאי אסמאעיל זכו היהודים להגנה, אך הוטלו עליהם מסים כבדים. ב-1679 הכריח אסמאעיל את יהודי העיר לעבור להתגורר במלאח הישן שהוקם בצמוד ממערב לרובע המדינה[11]. בסוף המאה ה-18 היו יהודי מקנס, כמו יהודי פס, לקורבן של פוגרום קשה, ובשנת 1911 שוב נערכו בהם פרעות, והמלאח הושם במצור משך שלושה חודשים, וזה נפסק רק לאחר התערבות הצרפתים[12]. פוגרום קשה ממנו אירע ב-17 באפריל 1912, בתגובה לתחילת השלטון הצרפתי במרוקו באופן רשמי. כ-150 יהודים נרצחו ורבים נפצעו, אך מרבית האוכלוסייה היהודית נמלטה לארמון המלכותי ומצאה בו מסתור עד שחרורם על ידי תגבורת של הצבא הצרפתי ב-28 באפריל 1912[13].
באמצע שנות ה-20 הוקם המלאח החדש ממערב לקודמו, והוא התאפיין ברחובות רחבים וישרים ובבתי מידות. ברובע זה הוקם בית הכנסת של רבי יהושע ב-1926 וב-1930 נפתח בו תלמוד תורה. הרובע הוקף בחומה ושעריו ננעלו מידי לילה, כלקח מהפרעות שהתרחשו בעיר בעשור הקודם. ברשות הקהילה היו שני בתי קברות - בית הקברות ישן במלאח הישן ובית הקברות חדש בקצהו המערבי של המלאח החדש, והיא הפעילה את המוסדות היהודיים המקובלים. הקהילה החלה להצטמצם עם הגירת יהודי העיר מחוץ למרוקו במהלך המאה ה-20, והתחסלה כמעט לחלוטין לאחר שמרוקו זכתה לעצמאותה ב-1956. כיום מתגוררים כ-200 יהודים במלאח החדש[14]. על יהודי העיר הנודעים נמנים, שושלת הרבנים ממשפחת בירדוגו, ביניהם רבי משה בירדוגו[15], רבי רפאל בירדוגו, רבי יעקב בירדוגו, רבי יעקב טולידאנו (מהרי"ט), רבי משה מאימראן, רבי יוסף אלקובי, רבי רפאל אלקובי[16], הפייטן רבי דוד בן חסין, רבי רפאל ברוך טולדנו ששימש כאחרון רבני העיר וכן כראש אבות בתי הדין, ושמו נודע בכל העולם היהודי הרבה מעבר למרוקו, וכן הרבנים לבית משפחות משאש וחליוה (חלואה).
ערים תאומות
ראו גם
קישורים חיצוניים
- אתר מקיף אודות מקנס
- תמונות מהעיר
- תמונות מהעיר
- אתר אוניברסיטת מולאי אסמאעיל
- אתר בית הספר הלאומי המקצועי הגבוה
- אתר בית הספר הגבוה לטכנולוגיה
- מקנס באתרו של צור שיזף
- העיר באתר טריפי
- אודות הקהילה היהודית במקנס
- מירב זרביב, חלומה של סבתא כשהייתה ילדה קטנה במכנאס, באתר הספרייה הלאומית, יוני 2016
הערות שוליים
- ^ La Situation Géographique
- ^ Informations générales
- ^ Industrie
- ^ אתר האוניברסיטה
- ^ Aperçu Historique
- ^ Bab Mansour Laalej
- ^ The historic buildings most famous
- ^ Les monuments historiques les plus célèbres
- ^ Le Bassin de l'Agdal
- ^ המלאח (הרובע היהודי)
- ^ The Alaouite Dynasty
- ^ Jewish Quarter
- ^ פרעות 1912
- ^ Meknes
- ^ מופיע בפירוש אור החיים (ספר) דברים א טז
- ^ חקר מסורת יהודי מרוקו
