מיתוס הוורמאכט החף מפשעי מלחמה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ניאו נאצים שהפגינו נגד תערוכת פשעי המלחמה של הוורמאכט בשנת 2002. התערוכה הנודדת, שאורגנה על ידי המכון למחקר חברתי בהמבורג, החלה לשחוק את המיתוס בעיני הציבור הגרמני בשנות התשעים. [1]
Two German soldiers look at polish bodies in a pit
כ-300 שבויי מלחמה פולנים נרצחו על ידי חיילי גדוד החי"ר הממונע ה-15 בטבח צ'ייפיילוב (Ciepielów) ב-9 בספטמבר 1939.

המיתוס של הוורמאכט החף מפשע הוא התפיסה השגויה כי הכוחות המזוינים הגרמניים הסדירים (ורמאכט) לא היו מעורבים בשואה או בפשעי מלחמה אחרים במהלך מלחמת העולם השנייה. המיתוס, שקודם באופן מסיבי על ידי סופרים ואנשי צבא גרמנים לאחר מלחמת העולם השנייה, [2] מכחיש את אשמת הפיקוד הצבאי הגרמני בתכנון ובביצוע פשעי מלחמה. כשהוכרו פשעי מלחמה וניהול מלחמת השמדה, במיוחד בברית המועצות – שם הנאצים ראו את האוכלוסייה כ"תת אדם שנשלטו על ידי קושרים יהודים בולשביקים" – יוחסו אלה ל"חיילי המפלגה הנאצית" האס-אס, ולא לצבא הגרמני הרגיל.

המיתוס החל במשפטי נירנברג שנערכו בין 20 בנובמבר 1945 ל-1 באוקטובר 1946. פרנץ האלדר ומפקדי ורמאכט אחרים חתמו על תזכיר הגנרלים שכותרתו "הצבא הגרמני משנת 1920 עד 1945". התזכיר היה ניסיון לפטור את הוורמאכט מאחריות לפשעי מלחמה. בעלות הברית היו מודאגים יותר מהמלחמה הקרה הגוברת ורצו שמערב גרמניה תתעצם ותשתקם כדי להתמודד עם מה שהחשיבו כאיום סובייטי. בשנת 1950, קנצלר מערב גרמניה קונראד אדנאואר וקצינים לשעבר בוורמכט נפגשו בחשאי במנזר הימרוד (Himmerod) כדי לדון בהתחדשותה של גרמניה המערבית והסכימו על תזכיר הימרוד. תזכיר זה קבע את התנאים שבהם תתחדש גרמניה המערבית: יש לשחרר את פושעי המלחמה הגרמנים בגרמניה המערבית, להפסיק להשמיץ את החייל הגרמני ולשנות את דעת הקהל הזרה על הוורמאכט. עקב כך אייזנהאואר, שתיאר בעבר את הוורמאכט כנאצי, שינה את דעתו כדי להקל על חימוש צבא מערב גרמניה. הבריטים נרתעו מלנהל משפטים נוספים ושחררו מוקדם עבריינים שהורשעו.

אדנאואר חיזר אחר קולות ותיקי הצבא הגרמני וחוקק חוקי חנינה. האלדר החל לעבוד באגף ההיסטורי של צבא ארצות הברית. תפקידו היה לאסוף קציני ורמאכט לשעבר כדי לכתוב היסטוריה של החזית המזרחית. [3] הוא פיקח על כתביהם של 700 קצינים גרמנים לשעבר והפיץ את המיתוס באמצעותם. קצינים וגנרלים של הוורמאכט כתבו זיכרונות של הצדקה עצמית, זיכרונות שעיוותו את התיעוד ההיסטורי. כתבים אלה זכו לפופולריות עצומה, במיוחד זיכרונותיהם של היינץ גודריאן ואריך פון מאנשטיין, וכך הופץ המיתוס בציבור הרחב.

שנת 1995 הייתה נקודת מפנה בתודעת הציבור הגרמני. תערוכת פשעי המלחמה של הוורמאכט של מכון המבורג למחקר חברתי, שהציגה 1,380 תמונות של חיילי הוורמאכט "הרגילים" השותפים לפשעי מלחמה, עוררה דיון ציבורי ארוך והערכה מחודשת של המיתוס. האנס היר (Hannes Hier) כתב כי פשעי המלחמה טויחו על ידי חוקרים וחיילים לשעבר. ההיסטוריון הגרמני וולפרם וטה (Wolfram Wette) כינה את הטענה שהוורמאכט היה נקי מפשעים "עדות שקר קולקטיבית". בני דור המלחמה שמרו על המיתוס. הם דיכאו מידע ותמרנו את מדיניות הממשלה. לאחר פטירתם לא היה מניע לשמור על ההונאה ולהמשיך את הכחשת הוורמאכט בדבר שותפותו המלאה לרצח העם המתועש של היהודים בידי הנאצים.

בשנת 2020, במלאת 76 שנה לקשר העשרים ביולי - ההתנקשות בחייו של אדולף היטלר בשנת 1944 - אמרה שרת ההגנה הגרמנית אנגרט קראמפ-קארנבאואר: "חייל הוורמאכט הפשוט אולי נלחם באומץ, אך אם גבורתו משרתת אידאולוגיה של כיבוש והשמדה, אז זה היה לחינם". [4]

מתווה המיתוס

המושג "ורמאכט נקי", פירושו היה שחיילים גרמנים, מלחים ואנשי צוותי אוויר לא רצחו שבויי מלחמה, יהודים או אזרחים. הוורמאכט היה הכוחות המזוינים של גרמניה הנאצית בשנים 1935 עד 1945. הוא כלל צבא (Heer), חיל ים (Kriegsmarine) וחיל אוויר (Luftwaffe). הוורמאכט נוסד ב-16 במרץ 1935 עם העברת חוק ההגנה של אדולף היטלר שקבע גיוס חובה לכוחות המזוינים. הוורמאכט כלל מתנדבים ומתגייסים, ובסך הכל שירתו בו כ-18 מיליון גברים. כמחצית מכלל האזרחים הגרמנים הגברים ביצעו שירות צבאי. [5]

לפי המיתוס, היטלר והמפלגה הנאצית בלבד הם שתכננו את מלחמת ההשמדה ופשעי מלחמה בוצעו רק על ידי האס-אס. במציאות, מפקדי הוורמאכט השתתפו מרצון במלחמת ההשמדה של היטלר נגד אלו שנתפסו כאויבי המדינה. חיילי הוורמאכט היו שותפים לפשעי מלחמה רבים או ביצעו אותם, וסייעו באופן שגרתי ליחידות האס-אס, באישור בשתיקה של קציניהם. לאחר המלחמה, ממשלת מערב גרמניה ביקשה במכוון לדכא הפצת מידע על פשעים אלה כדי לפטור את פושעי המלחמה לשעבר מאחריות, וזירזה את שילובם מחדש בחברה הגרמנית. [6]

רקע

Map showing Eastern European territories the Nazis intended to conquer
ההנהגה הנאצית ביקשה לכבוש את שטחי מזרח אירופה, להשמיד את האוכלוסיות הסלאביות וליישב את השטח במתיישבים גרמנים אתניים כחלק מ"רייך גרמני גדול".
Dozens of Wehrmacht officers performing the Nazi salute
קציני הוורמאכט מבצעים את ההצדעה הנאצית בשנת 1941

מלחמת השמדה

במהלך מלחמת העולם השנייה, ממשלת גרמניה הנאצית, הפיקוד העליון של הכוחות המזוינים (OKW) והפיקוד העליון של הצבא (OKH) הניחו יחד את היסודות לרצח עם בברית המועצות. המלחמה נגד ברית המועצות תוכננה כמלחמת השמדה. המדיניות הגזעית של גרמניה הנאצית ראתה בברית המועצות ובמזרח אירופה מאוכלסות ב"תת-אדם" לא-אריים שנשלטו על ידי קושרים "יהודים בולשביקים". הנאצים קבעו ויישמו מדיניות של רצח, גירוש או שעבוד מרבית האוכלוסיות הרוסיות והסלאביות על פי תוכנית-האב למזרח.

לפני מבצע ברברוסה ובמהלכו, ספגו הגרמנים אינדוקטרינציה אנטי-בולשביקית, אנטישמית ואנטי-סלאבית. לאחר הפלישה המשיכו קציני הוורמאכט לתאר את הסובייטים בפני חייליהם כ"תת-אדם בולשביקים יהודים", "המוני המונגולים", "השיטפון האסייתי" ו"החיה האדומה". כתוצאה מכך, חיילים גרמנים רבים ראו את המלחמה במונחים גזעניים נאציים וראו באויביהם הסובייטים תת-אדם. בנאומו בפני ארמיית הפאנצר הרביעית, הדגיש הגנרל אריך הפנר את תוכניות הגזע הנאציות בטענה שהמלחמה נגד ברית המועצות היא "חלק חיוני במאבק הקיום של העם הגרמני", וכי "המאבק חייב לכוון להשמדת רוסיה של ימינו ולכן יש לנהלו בחומרה שאין שנייה לה". [7]

רצח יהודים היה דבר מקובל בוורמאכט. במהלך הנסיגה מברית המועצות השמידו קצינים גרמנים מסמכים מפלילים. חיילי הוורמאכט עבדו יחד עם חוליות המוות של האס-אס (איינזצגרופן) שהיו אחראיות לרצח ההמוני והשתתפו בהרג ההמוני, למשל בבאבי יאר. קציני הוורמאכט והאיינזצגרופן היו ביחסים קרובים. [8]

פשעים בפולין, סרביה, יוון וברית המועצות

הוורמאכט ביצע פשעי מלחמה ברחבי היבשת כולל בפולין, יוון, סרביה וברית המועצות. הקרב המשמעותי הראשון עבור הוורמאכט היה הפלישה לפולין ב-1 בספטמבר 1939. באפריל 1939 ארגן ריינהרד היידריך, אדריכל הפתרון הסופי, שיתוף פעולה בין מדורי המודיעין של הוורמאכט לאיינזצגרופן. הוורמאכט החל להשתתף בהריגות רחבות היקף של אזרחים ופרטיזנים. [9] הרציחות שביצע הצבא בפולין היו הקדמה למלחמת השמדה.

בלארוס הסובייטית תוארה כ"מקום הקטלני ביותר עלי אדמות בין השנים 1941 ל -1944 ". [10] אחד מכל שלושה בלארוסים מת במלחמת העולם השנייה. השואה התבצעה בסמוך לעיירות מיושבות. מעט קורבנות מתו במרכזי השמדה כמו אושוויץ. [11] מרבית יהודי ברית המועצות חיו באזור מערב רוסיה, שהיה ידוע בעבר כתחום המושב. על הוורמאכט הוטל בתחילה לסייע לאיינזצגרופן. בטבח בקרופקי, הצבא הצעיד את האוכלוסייה היהודית שמנתה כ-1,000 איש, קילומטר וחצי אל אנשי האס-אס. החלשים והחולים הובלו במשאית, ואלה שסטו מהדרך נורו ונהרגו. כוחות גרמנים שמרו על האתר, ולצד האס-אס ירו ביהודים שנפלו לבור. טבח קרופקי היה אחת הזוועות הרבות מסוג זה; הוורמאכט היה שותף מלא לרצח המוני. [12]


יוגוסלביה ויוון נכבשו על ידי האיטלקים והגרמנים. הגרמנים החלו לרדוף את היהודים מיד, אך רוב האיטלקים סירבו לשתף פעולה. קציני הוורמאכט לחצו על עמיתיהם האיטלקים לעצור את יציאת היהודים מהאזורים שכבשה גרמניה; האיטלקים סירבו. הגנרל אלכסנדר להר הגיב בגועל ותיאר את האיטלקים כחלשים. הוא כתב להיטלר כי "יישום חוקי ממשלת קרואטיה הנוגעים ליהודים מתערער כל כך על ידי גורמים רשמיים באיטליה, שבאזור החוף – במיוחד במוסטר, דוברובניק וקריקווניקה (Crikvenika) – יהודים רבים מוגנים על ידי הצבא האיטלקי, ויהודים אחרים קיבלו ליווי אל מעבר לגבול, לדלמטיה האיטלקית ולאיטליה עצמה". [13] הוורמאכט רצח את יהודי סרביה מאמצע 1941. השמדה זו החלה באופן עצמאי, ללא מעורבות האס-אס. [14]

תחילת המיתוס

מזכר הגנרלים

הגנרל פרנץ הלדר, הרמטכ"ל של OKH בין השנים 1938–1942, מילא תפקיד מרכזי ביצירת המיתוס של הוורמאכט החף מפשעי מלחמה. מקור המיתוס היה "מזכר הגנרלים" שנכתב בנובמבר 1945 והוגש למשפטי נירנברג. הוא כונה "הצבא הגרמני משנת 1920 עד 1945" וחובר על ידי הלדר ומרשלי השדות לשעבר ולטר פון בראוכיטש ואריך פון מנשטיין, יחד עם בכירי צבא נוספים. מטרתו הייתה להציג את הכוחות המזוינים הגרמניים כא-פוליטיים וחפים במידה רבה מהפשעים שביצע המשטר הנאצי. [15] [16] האסטרטגיה המתוארת בתזכיר אומצה מאוחר יותר על ידי האנס לטרנסר, היועץ הראשי להגנה על מפקדי הוורמאכט הבכירים במשפט הפיקוד העליון. [15] המסמך נכתב על פי הצעתו של הגנרל האמריקאי ויליאם דונובן מהמשרד לשירותים אסטרטגיים. הוא ראה בברית המועצות איום לשלום העולמי. דונובן שימש כסגן תובע בנירנברג. הוא וכמה נציגים אמריקאים אחרים סברו שהמשפטים לא אמורים להימשך. הוא האמין שאמריקה צריכה לעשות כל שביכולתה כדי להבטיח את גרמניה כבעלת ברית צבאית נגד ברית המועצות במלחמה הקרה ההולכת ומתפשטת. [16]

הלובי של האנקי

השר (Paymaster General) מוריס האנקי היה אחד מעובדי המדינה רבי הכוח ביותר בבריטניה. הוא החזיק בשורה של תפקידים רבי עוצמה בין השנים 1908 ל-1942 וייעץ לכל ראש ממשלה מאסקווית' עד צ'רצ'יל בשאלות אסטרטגיה. [17] האנקי סבר כי משפטיהם של פושעי המלחמה שגויים, והאמין שבמסגרת המלחמה הקרה ייתכן שבריטניה תזדקק לגנרלים-לשעבר של הוורמאכט כדי להילחם נגד ברית המועצות במלחמת עולם שלישית אפשרית. [17] האנקי התנגד למשפטי פושעי מלחמה יפנים ולחץ על בריטניה להפסיק לשפטם ולשחרר את אלה שהורשעו. [18] האנקי הנהיג שדולה חזקה בבריטניה שפעלה הן מאחורי הקלעים והן בפומבי כדי לסיים את משפטיהם של פושעי המלחמה ולשחרר את הגנרלים בוורמאכט שכבר הורשעו. [19] האנקי התכתב באופן קבוע עם צ'רצ'יל, אנתוני אידן, דאגלס מקארתור וקונראד אדנאואר בנושא. [20] כאשר ביקר אדנאואר בלונדון ב-1951, הוא קיים פגישה פרטית עם האנקי כדי לדון בעבודתו, וזאת מטעם גנרלים בוורמאכט. [20]

עם האנקי פעלו חבר הפרלמנט של הלייבור ריצ'רד סטוקס, מרשל השדה הרולד אלכסנדר, ויליאם סידני, פרנק פקהאם, לורד דאדלי, ויקטור גולאנץ, לורד קורק, אוררי פרדריק מוהם, עורך הדין רג'ינלד פאג'ט, ההיסטוריון באזיל לידל הארט והבישוף של צ'יצ'סטר ג'ורג' בל. [21] האנקי התנגד למשפטי פשעי מלחמה מכיוון שהתנגד עקרונית למשפט חיילים. אחרים שהתנגדו למשפטים אלה כללו את ההיסטוריון הצבאי ג'ון פולר. [19]

לאחר שמרשל אלברט קסלרינג הורשע בפשעי מלחמה על ידי בית משפט צבאי בריטי על שהורה על מעשי טבח באזרחים איטלקים, למשל הטבח בפוסה ארדיאטינה, השתמש האנקי בהשפעתו כדי שאחד מחוקרי קסלרינג, קולונל אלכסנדר סקוטלנד, יפרסם מכתב ל"טיימס" בשנת 1950 ובו הטיל ספק בפסק הדין. [22] סקוטלנד הציג את קסלרינג כחייל לא-פוליטי מכובד, שלא יכול היה לדעת שאזרחים איטלקים נטבחים. לתיאור זה הייתה השפעה ניכרת על דעת הקהל הבריטית, וזו הובילה לדרישות לשחרור קסלרינג. [23] האנקי התמקד ב"מקצועיות" של קסלרינג כגנרל, וציין כי הוא הצליח לעכב את כוחות בעלות הברית המערביים המתקדמים באיטליה בשנים 1943–1945, ראיה לכך שקסלרינג לא יכול היה לבצע פשעי מלחמה, אם כי לינגן ציין כי אין הוכחה לכך ש"מקצועיות" שוללת את האפשרות לפליליות. כאשר מנהיג קבוצת ותיקי הצבא הגרמנית הראשית, ה-VdS, אדמירל גוטפריד הנסן, ביקר בבריטניה בשנת 1952 כדי לדון במקרה של קסלרינג, האדם הראשון שביקר היה האנקי. [24]

מזכר הימרוד

Portrait of Dwight D. Eisenhower looking at the camera
דווייט אייזנהאואר שינה את דעתו לגבי הוורמאכט כדי להקל על חימושה מחדש של גרמניה המערבית

בעלות הברית המערביים דאגו ממלחמה עם ברית המועצות ופלישה קומוניסטית. [25] בשנת 1950, לאחר תחילת מלחמת קוריאה, התברר לאמריקאים שצריך להקים צבא גרמני נגד האיום הנשקף מברית המועצות. הפוליטיקאים האמריקאים ועמיתיהם בגרמניה המערבית ניצבו בפני האפשרות לבנות מחדש את הכוחות המזוינים של גרמניה המערבית. [26] הבריטים היו מודאגים יותר מהאיום הסובייטי ורצו לשכנע את ממשלת מערב גרמניה להצטרף לקהילת ההגנה האירופית ולנאט"ו . [27] [28]

קונרד אדנאואר, קנצלר מערב גרמניה, ארגן פגישות חשאיות בין פקידיו לבין קציני הוורמאכט לשעבר כדי לדון בחימושה מחדש של גרמניה המערבית. המפגשים התקיימו במנזר הימרוד ב-5 עד 9 באוקטובר 1950 וכללו את הרמן פוירטש, אדולף הויזינגר והנס שפיידל. במהלך המלחמה עבד פוירטש תחת ולטר פון רייכנאו, נאצי נלהב. פוירטש הפך לאחד מיועצי ההגנה של אדנאואר. [29]

קציני הוורמאכט דרשו להתחיל בחימוש מערב גרמניה. הדרישות פורטו בתזכיר הימרוד וכללו מספר סעיפים, בהם: כל החיילים הגרמנים שהורשעו כפושעי מלחמה ישוחררו, השמצת החייל הגרמני, כולל הוואפן אס אס, תופסק, ויינקטו "צעדים לשינוי דעת הקהל הפנימית והבינלאומית" לגבי הצבא הגרמני. [26]

השינויים במדיניות החוץ שנדרשו היו אלה: "מדינות המערב חייבות לנקוט אמצעים פומביים נגד 'דעות קדומות' לגבי חיילים גרמנים לשעבר ועליהן להרחיק את הכוחות המזוינים הסדירים לשעבר מ'סוגיית פשעי המלחמה'". [30] אדנאואר קיבל את התזכיר והחל במשא ומתן עם בעלות הברית המערביים כדי שהדרישות ייענו בחיוב. [26]

כדי להקל על חימוש גרמניה המערבית ולהגיב על התזכיר, שינה הגנרל האמריקני דווייט אייזנהאואר, שמונה זה מקרוב כמפקד בעלות הברית באירופה, את דעת הקהל לגבי הוורמאכט. בעבר תיאר אותם במונחים שליליים, כנאצים, אך בינואר 1951 כתב שיש "הבדל של ממש בין החייל הגרמני להיטלר וקבוצתו הפושעת". הקנצלר אדנאואר מסר הצהרה דומה בדיון בבונדסטאג על סעיף 131 של חוקת גרמניה, שאז הייתה החוקה הזמנית של מערב גרמניה. הוא ציין כי החייל הגרמני נלחם בכבוד, כל עוד "לא היה אשם בכל עבירה". [29] הכרזותיהם של אייזנהאואר ואדנאואר עיצבו מחדש את התפיסה במערב לגבי מאמץ המלחמה הגרמני והניחו את הבסיס למיתוס הוורמאכט החף מפשע. [31]

דעת הקהל בגרמניה המערבית

לאחר מלחמת העולם השנייה חשו הגרמנים אהדה לפושעי המלחמה שלהם. הנציב העליון הבריטי בגרמניה הכבושה נאלץ להזכיר לציבור הגרמני שאלה נמצאו אשמים בהשתתפות בעינויים או ברצח של אזרחי בעלות הברית. [32] בסוף שנות הארבעים והחמישים התפרסמו ספרים ומאמרים פולמוסיים רבים הדורשים חופש ל"מה שנקרא 'פושעי מלחמה'." [32] הניסוח רמז שהמורשעים היו למעשה חפים מפשע. [32] ההיסטוריון הגרמני נורברט פריי כתב כי הדרישה הרווחת לחופש לפושעי המלחמה היא הודאה עקיפה במעורבותה של כל החברה הגרמנית בנאציונל-סוציאליזם. [33] הוא הוסיף כי משפטים על פשעי מלחמה הם תזכורת כואבת לאופי המשטר שאיתו אנשים רגילים הזדהו. בהקשר זה, היה ביקוש עצום לשיקום הוורמאכט, [34] בין היתר מכיוון שהוורמאכט היה צאצא של הצבא הפרוסי ושל הצבא שנוסד בשנת 1640 על ידי פרידריך וילהלם, הנסיך הבוחר מברנדנבורג. שיוך היסטורי זה העיד על היותו של הוורמאכט מוסד מושרש בהיסטוריה הגרמנית, מה שהקשה על מי שרצה להציג את העידן הנאצי כ"סטייה" ממהלך ההיסטוריה הגרמנית, במסגרת תזת הדרך הגרמנית המיוחדת. גרמנים רבים שירתו בוורמאכט או היו להם בני משפחה ששירתו בוורמאכט והייתה להם דרישה לקבל גרסה של העבר המאפשרת להם "לכבד את זכרם של חבריהם הנופלים ולמצוא משמעות לקשיים ולהקרבה האישית של שירותם הצבאי". [35] וטה (Wolfram Wette) סבור שבשנים המייסדות של גרמניה המערבית חיפה דור המלחמה על עברו וטען שהנורמה בוורמאכט הייתה אי ידיעה על הפשעים. [36]

צמיחת המיתוס

אקלים פוליטי

בתחילת שנות החמישים המפלגות הפוליטיות במערב גרמניה שאפו לקבל את קולותיהם של יוצאי המלחמה. התקיימה הסכמה פוליטית רחבה שייצגה את התפיסה כי הגיע הזמן "לסגור את הפרק הזה בהיסטוריה הגרמנית". [34] קנצלר מערב גרמניה, קונראד אדנאואר, יזם מדיניות שכללה חנינה, סיום תוכניות דה-נאציפיקציה ופטור מחוק הענישה. אדנאואר חיזר אחר קולות הוותיקים בביקור שזכה לחשיפה ציבורית גבוהה בכלא פושעי המלחמה שנותרו עדיין כלואים. מחווה זו סייעה לו לנצח בבחירות הפדרליות של 1953 ברוב של שני שלישים. [34] אדנאואר הצליח להגביל את האחריות לפשעי מלחמה להיטלר ולמספר קטן של "פושעי מלחמה גדולים". [37] בשנות החמישים הופסקו חקירות פליליות בנושא הוורמאכט ולא היו הרשעות. שרי המשפטים הגרמניים חוקקו חוק פשעי מלחמה, שבפועל הוגדר באופן קלוש ועמום. אדלברט ריקרל (Rückerl), החוקר הראשי, פירש את החוק כך שבהגדרתו נכללו רק אנשי האס-אס, משטרת הביטחון, שומרי מחנות ריכוז וגטאות וכן פושעים שעסקו בגיוס לעבודת כפייה. המיתוס התבסס היטב בתודעה הציבורית והתובעים הגרמנים לא היו מוכנים לערער על מצב הרוח הלאומי הרווח ולחקור חשודים בפשעי מלחמה בוורמאכט . [38] הצבא הגרמני החדש, הבונדסוור, הוקם בשנת 1955 ובין בכיריו היו רבים מקציני הוורמאכט לשעבר. האשמת קציני ורמאכט לשעבר בפשעי מלחמה הייתה פוגעת בבונדסוור ומכפישה אותו בגרמניה ומחוצה לה. [39]

לאחר חזרתם של שבויי המלחמה האחרונים מהשבי הסובייטי, נשבעו 600 חברי הוורמאכט והוואפן אס-אס בפומבי ב-7 באוקטובר 1955 במחנה פרידלנד, אירוע שזכה לתגובה תקשורתית חריפה. השבועה אמרה: "אנו נשבעים שלא ביצענו רצח, לא טימאנו או גזלנו. אם הבאנו סבל ואומללות על אנשים אחרים, הדבר נעשה על פי חוקי המלחמה". [40]

זיכרונות ומחקרים היסטוריים

קצינים גרמניים לשעבר פרסמו זיכרונות ומחקרים היסטוריים שתרמו למיתוס. האדריכל הראשי של גוף העבודה הזה היה פרנץ הלדר. הוא עבד במחלקה להיסטוריה מבצעית (גרמנית) בחטיבה ההיסטורית של הצבא האמריקני והייתה לו גישה בלעדית לארכיוני המלחמה הגרמניים שאוחסנו בארצות הברית. הוא פיקח על עבודתם של קצינים גרמניים לשעבר והיה בעל השפעה רבה. [41] באופן רשמי תפקידו של הלדר היה לאסוף קציני ורמאכט שנועדו לכתוב היסטוריה מרובת כרכים של החזית המזרחית, כך שקציני צבא ארצות הברית יוכלו להשיג מודיעין צבאי על ברית המועצות, ולפקח על קצינים אלה. [42] עם זאת, הוא גם ניסח והפיץ את המיתוס של הוורמאכט החף מפשע. [42] ההיסטוריון הגרמני וולפרם וטה (Wette) כתב שלרוב ההיסטוריונים הצבאיים האנגלו-אמריקאים הייתה הערצה ל"מקצועיות" הוורמאכט. הם נטו לכתוב עליו בנימה מתפעלת, וקיבלו במידה רבה את גרסת זכרונותיהם של מנהיגי הוורמאכט לשעבר.

[43] וטה טען כי ייתכן של"סולידריות מקצועית" יש קשר להערצה זו. רוב ההיסטוריונים הצבאיים בעולם דובר האנגלית היו קציני צבא שמרניים לשעבר, ולכן חשו אמפתיה טבעית לקציני ורמאכט לשעבר, אותם זיהו כגברים בדומה לעצמם. [43] תמונתו של הוורמאכט "המקצועי", המחויב לערכים פרוסיים, שלכאורה היו חסרי קשר לנאציזם, תוך הפגנת אומץ לב וסבלנות במצב קשה, במיוחד בחזית המזרחית, אכן הייתה בעלת השפעה על היסטוריונים אלה. [44] וטה תיאר את הלדר כבעל "השפעה מכרעת במערב גרמניה בשנות החמישים והשישים על הדרך בה נכתבה ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה". [45]

היסטוריונים שונים מכל קצות הקשת הפוליטית כמו גורדון א' קרייג, ג'ון פולר, גרהרד ריטר, פרידריך מיינקה, באזיל לידל הארט וג'ון וילר-בנט, טענו כי לא יעלה על הדעת שקצין של הוורמאכט יכול היה להיות מעורב ברצח עם ופשעי מלחמה. [46] טענות היסטוריונים סובייטים כי הוורמאכט ביצע פשעי מלחמה נדחו בדרך כלל כ"תעמולה קומוניסטית". בהקשר המלחמה הקרה, העלאת טענות כאלה על ידי הסובייטים סייעה לשכנע את המערב שהוורמאכט התנהג בכבוד. [46] הנטייה מצד רבים במערב לראות את מערב אירופה כזירת המלחמה העיקרית ואת החזית המזרחית כזירת צד, הפחיתה עוד את העניין בנושא. [46]

Photograph of Erwin Rommel facing Adolf Hitler
זכרו של ארווין רומל שימש לתעמולה לאחר המלחמה

לאחר המלחמה כתבו קציני ורמאכט שלל ספרי זיכרונות שחיזקו את המיתוס של הוורמאכט החף מפשע. [47] אריך פון מנשטיין והיינץ גודריאן כתבו ספרי זכרונות שהיו לרבי מכר. [48] זיכרונותיו של גודריאן הכילו הגזמות רבות, שקרים והשמטות. הוא כתב כי העם הרוסי בירך את החיילים הגרמנים כמשחררים והתפאר בהקפדתו להגן על התרבות והדת הרוסית. [49] גודריאן השתדל לשחרר קצינים גרמנים ממאסר בתמורה לתמיכה צבאית גרמנית בהגנה על אירופה. הוא נלחם במיוחד לשחרורו של יואכים פייפר, מפקד וואפן אס-אס שנמצא אשם ברצח שבויי מלחמה אמריקאים בטבח מלמדי. גודריאן אמר כי הגנרל הנדי, אלוף פיקוד אירופה האמריקאי, רצה לתלות את פייפר ושהוא "יבריק לנשיא טרומן וישאל אותו אם הוא מכיר את הטמטום הזה". [50]

ארווין רומל וזכרו שימשו לעיצוב תפיסת הוורמאכט. זיכרונותיו של פרידריך פון מלנתין, "קרבות פאנצר", יצאו בשש מהדורות בין 1956 ל-1976. בזיכרונותיו השתמש מלנתין בשפה גזענית. הוא אפיין את החייל הרוסי כ"אסייתי שנגרר מהשפל העמוק ביותר של ברית המועצות", "פרימיטיבי" ו"[חסר] איזון דתי או מוסרי אמיתי, מצבי הרוח שלו משתנים בין אכזריות חיה לבין נעימות כנה". [51] למעלה ממיליון עותקים של זכרונות הנס אולריך רודל, "טייס שטוקה", נמכרו. הוא לא הסתיר את הערצתו להיטלר. [51] זיכרונותיו של רודל מתארים הרפתקאות סוחפות, מעללי גבורה, חברות סנטימנטלית והימלטות על חוט השערה. חוקר אמריקאי אחד תיאר אותו כקצין נאצי טיפוסי. לאחר המלחמה נסע לארגנטינה והקים סוכנות הצלה לנאצים בשם "אייכמן-רונדה", שסייעה בין היתר ליוזף מנגלה. [52]

היסטוריונים מחוץ לגרמניה לא למדו את השואה בשנות השישים וכמעט לא היו מחקרים על מעורבותו של הוורמאכט בפתרון הסופי. [53] ההיסטוריון האמריקאי יליד אוסטריה, ראול הילברג, מצא שבשנות החמישים המו"לים דחו את ספרו "השמדת יהודי אירופה" שהתפרסם מאוחר יותר וזכה לתהילה. נאמר לו שאף אחד באמריקה לא מתעניין בנושא. [54] עד שנות התשעים, היסטוריונים צבאיים שכתבו את ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה התמקדו במערכות ובקרבות של הוורמאכט, ועברו בחטף על מדיניות רצח העם של המשטר הנאצי. [55] היסטוריונים של השואה ומדיניות הכיבוש של גרמניה הנאצית לא כתבו לרוב על הוורמאכט כלל. [55]

פרנץ הלדר

alt=Halder in witness box looking to his right
פרנץ הלדר חיפה על פשעי הוורמאכט באמצעות עבודתו עם האגף ההיסטורי של הצבא האמריקאי

ככל שהמלחמה הקרה התקדמה, המודיעין הצבאי שסיפקה היחידה הגרמנית בחטיבה ההיסטורית של הצבא האמריקאי הפך חשוב יותר לאמריקאים. [3] הלדר פיקח על החלק הגרמני של תוכנית המחקר, אשר נודעה בשם "קבוצת הלדר". [56] קבוצתו הפיקה למעלה מ-2,500 כתבי יד היסטוריים מרכזיים מ-700 מחברים גרמניים על מלחמת העולם השנייה. [57] הלדר עשה מניפולציות על הקבוצה ודרש להמציא מחדש היסטוריה מתקופת המלחמה ולהפיק מתוך אמיתות חצאי-אמיתות, עיוותים ושקרים. [58] הוא הקים "קבוצת ביקורת" של קצינים נאצים לשעבר שבדקו את כל כתבי היד ודרשו מהמחברים לשנות את התוכן. [59] סגנו היה אדולף הזינגר שעבד גם בארגון גהלן, ארגון המודיעין הצבאי האמריקאי בגרמניה. [44] הלדר דרש להיקרא "גנרל" על ידי צוותי הכתיבה והתנהג כמפקד שלהם, בעודו מתמודד עם כתבי היד שלהם. [60] מטרתו הייתה לחון את אנשי הצבא הגרמני מאשמת הזוועות שביצעו. [61]

הלדר יצר גרסה של ההיסטוריה שכל הסופרים נאלצו להתיישר לפיה. גרסה זו קבעה כי הצבא היה קורבן של היטלר והתנגד לו בכל הזדמנות. הסופרים נאלצו להדגיש את צורת המלחמה ה"הגונה" שניהל הצבא ולהאשים את האס-אס בפעולות הפשע. [60] הלדר נהנה מעמדה מיוחסת, שכן ההיסטוריונים המעטים שעבדו על ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בשנות החמישים נאלצו להשיג מידע היסטורי ממנו ומקבוצתו. הוא השפיע גם על עורכי עיתונים ועל עיתונאים. [62] הוראותיו נשלחו בשרשרת הפיקוד ונרשמו על ידי גנרל העבר גיאורג פון קיכלר. כך ציווה: "יש לרשום מעשים גרמניים מנקודת המבט הגרמנית; זה יהווה אנדרטה לחיילינו", "אסור לאפשר ביקורת על צעדים שעליהם ציוותה ההנהגה" ואיש לא צריך להיות "מופלל בכל דרך שהיא". במקום זאת יש להדגיש את הישגי הוורמאכט. [63] ההיסטוריון הצבאי ברנד וגנר, שבחן את עבודותיו של הלדר, כתב: "כתיבת ההיסטוריה הגרמנית על מלחמת העולם השנייה, ובפרט בחזית הרוסית, הייתה במשך למעלה משני עשורים, ובחלקה עד היום – ובמידה הרבה יותר גדולה ממה שרוב האנשים מבינים – עבודת המובסים". [64] וולפרם וטה כתב: "בעבודת החטיבה ההיסטורית טויחו עקבות מלחמת ההשמדה עליה הייתה אחראית הנהגת הוורמאכט". [62]

בשנת 1949 כתב הלדר בגרמנית את ספרו "Hitler als Feldherr"(היטלר כמפקד) שיצא לאור באנגלית בשנת 1950. היצירה הכילה את הרעיונות המרכזיים מאחורי המיתוס של הוורמאכט החף מפשע, ששוכפלו לאחר מכן בספרי היסטוריה וזכרונות נוספים. הספר מתאר את דמות המפקד האידיאלי, וזו הונגדה לאחר מכן להיטלר. דמות המפקד אצילית, חכמה, מתנגדת למלחמה במזרח וחפה מכל אשמה. לפי הספר, היטלר בלבד היה אחראי על הרוע שבוצע, וחוסר המוסר המוחלט שלו הוצג באופן שמונגד להתנהגותו המוסרית של המפקד שלא עשה עוול. [65]

האמריקאים היו מודעים לכך שכתבי היד מכילים אפולוגטיקה (אנ') רבה. עם זאת, הם הכילו גם מודיעין שהאמריקאים ראו בו בעל ערך למקרה של מלחמה בין ארצות הברית לברית המועצות. [61] הלדר אימן קצינים נאצים לשעבר כיצד להעלים ראיות מפלילות. [66] רבים מהקצינים שאימן, כמו היינץ גודריאן, המשיכו לכתוב אוטוביוגרפיות נמכרות שהרחיבו את השפעתה של ספרות האפולוגטיקה. [59] הלדר הצליח במטרתו, לשקם את דימוי הקצינים הגרמנים, תחילה בעיני הצבא האמריקאי, לאחר מכן במעגלי פוליטיקה מתרחבים, ולבסוף - בעיני מיליוני אמריקאים. [67] רונלד סמלסר ואדוארד ג'יי דייוויס שכתבו את הספר "מיתוס החזית המזרחית" אמרו: "פרנץ הלדר מגלם טוב יותר מכל קצין גרמני גבוה אחר את ההבדל הדרמטי בין המיתוס למציאות כפי שהוא צץ לאחר מלחמת העולם השנייה". [68]

אריך פון מנשטיין

Erich von Manstein shaking hands with Hitler
אריך פון מנשטיין עם היטלר במזרח אירופה

אריך פון מנשטיין היה דמות מפתח ביצירת המיתוס של הוורמאכט החף מפשע. השפעתו הייתה שנייה רק לזו של הלדר. [69] לאחר המלחמה משימת חייו המוצהרת הייתה לשקם את דימויו של הוורמאכט ו"לנקות" אותו מפשעי מלחמה. [70] המוניטין הצבאי שלו כמנהיג צבא רב יכולת הביא לכך שזיכרונותיו נקראו רבות, אולם הם עקבו נאמנה אחר המיתוס של הוורמאכט החף מפשע. זיכרונותיו אינם דנים בפוליטיקה ולא מציעים גינוי של הנאציזם. [71] מנשטיין היה מעורב בשואה, והחזיק באותן דעות אנטישמיות וגזעניות כמו היטלר. [72] בזכרונותיו הדגיש מנשטיין את היחסים הטובים כביכול שהיו לצבא הגרמני עם אזרחים רוסים. הוא כתב: "מטבע הדברים, לא הייתה כל שאלה לגבי ביזת האזור על ידנו. זה משהו שהצבא הגרמני לא סבל". מלכתחילה התייחס הצבא הגרמני לאוכלוסייה בפראות. [73] מנשטיין הפך למפקד הכללי של קרים כשחצי האי היה בשליטת הארמייה ה-11. במהלך תקופה זו שיתפו כוחותיו פעולה עם האיינזצגרופן וחצי האי הפך ליודנריין – 90,000 עד 100,000 יהודים נרצחו. [74] מנשטיין נשפט, הורשע בתשעה אישומים בביצוע פשעי מלחמה ונידון ל-18 שנות מאסר. [74] האישומים בהם הורשע כללו אי מניעת רציחות באזור הפיקוד שלו, ירי באסירי מלחמה סובייטים, ביצוע פקודת הקומיסר והתרת ירי באזרחים סובייטים כנקמה. [75] בזמן משפטו הסתיים המשבר הגדול הראשון של המלחמה הקרה, הסגר על ברלין. המעצמות המערביות רצו שגרמניה תתחיל להתחמש מחדש כדי להתמודד עם האיום הסובייטי. הגרמנים המערביים ציינו כי "אף חייל גרמני לא ילבש מדים כל עוד כל קצין הוורמאכט נשאר במעצר". [76] כתוצאה מכך החלה מאבק ציבורי ופוליטי להבטחת שחרורם של מנשטיין ושאר פושעי המלחמה המערב גרמניים. [76]

סנגורו של מנשטיין במהלך משפטו היה רג'ינלד פאג'ט. ויליאם דונובן, שעזר קודם לכן לפרנץ הלדר, התערב וגייס את חברו פול לברקון כדי לסייע להגנה. [76] פאג'ט סייע בחיזוק המיתוס של הוורמאכט החף מפשע, הוא הגן על מדיניות האדמה החרוכה של הצבא על בסיס הטענה ששום צבא לא נלחם לפי ספר החוקים. הוא הגן על ירי על אזרחים שהיו חמושים אך לא עסקו בפעולה צבאית. [75] במהלך המשפט ואחריו הכחיש פאג'ט את הטענה כי מבצע ברברוסה היה "מלחמת השמדה". הוא הציג כמשניים את ההיבטים הגזעניים של מבצע ברברוסה ואת המערכה להשמדת יהודי ברית המועצות. במקום זאת טען כי "הוורמאכט הפגין מידה רבה של איפוק ומשמעת". [77] הצהרת הסיום של פאג'ט הדהדה את ליבת המיתוס של הוורמאכט החף מפשע, באמרו ש"מנשטיין הוא גיבור ויישאר גיבור בקרב עמו". הוא הדהד את הפוליטיקה של המלחמה הקרה במילים: "אם על מערב אירופה להתגונן, החיילים ההגונים האלה חייבים להיות החברים שלנו". [75]

קפטן בזיל לידל הארט, ההיסטוריון הבריטי רב ההשפעה, אישר את המיתוס של "הוורמאכט החף מפשע", וכתב שהוורמאכט היה מכונת המלחמה החזקה ביותר שנבנתה אי פעם, והיה מנצח במלחמה אם רק היטלר לא היה מתערב בניהול המבצעים. [78] בין השנים 1949–1953, היה לידל הארט מעורב בפעילות ציבורית לשחרור מנשטיין לאחר שבית משפט צבאי בריטי הרשיע אותו בפשעי מלחמה בחזית המזרחית, הרשעה שאותה כינה לידל הארט עיוות דין גס. [79] משפטו של מנשטיין היווה נקודת מפנה בתפיסת העם הבריטי את הוורמאכט. עורך דינו של מנשטיין, חבר הפרלמנט מהלייבור רג'ינלד פאג'ט, ניהל קמפיין יחסי ציבור משומן ומלא אנרגיה למען חנינה עבור מרשו, וגייס פוליטיקאים וסלבריטאים רבים בתהליך. [80]

הפילוסוף ברטראנד ראסל הצטרף לקמפיין של פאג'ט, וכתב ב-1949 ש'אויב היום' הוא ברית המועצות, לא גרמניה, ובהתחשב בכך שמנשטיין הפך לגיבור בקרב העם הגרמני, היה צורך שכוחות בעלות הברית ישחררו אותו כך שיוכל להילחם לצידם במלחמה הקרה. [79] לידל הארט הצטרף לקמפיין לשחרורו של מנשטיין. הוא כתב לעיתים קרובות על עניינים צבאיים בעיתונים בריטים, ופרסומו אפשר לו למלא תפקיד מרכזי בשחרורו של מנשטיין במאי 1953. [79] לידל הארט הציג את הוורמאכט בספריו ובחיבוריו ככוח א-פוליטי שאין לו קשר לפשעי המשטר הנאצי, נושא שלא עניין במיוחד את לידל הארט מלכתחילה. [78]

בטענה בעד מנשטיין, פאג'ט העלה בעת ובעונה אחת טיעונים סותרים; מנשטיין וקציני ורמאכט אחרים לא ידעו דבר על פשעים נאציים, ובמקביל התנגדו לפשעי הנאצים - שלכאורה לא היו מודעים להם. [81] פאג'ט הפסיד בתיק מנשטיין בבית הדין הצבאי הבריטי בראשות סגן אלוף פרנק סימפסון שמצא שמנשטיין תמך ב"מלחמת ההשמדה" של היטלר נגד ברית המועצות, אכף את פקודת הקומיסר, וכמפקד הארמייה ה-11 סייע לאיינזאצגרופה C בטבח ביהודים באוקראינה, וגזר עליו 18 שנות מאסר בעוון פשעי מלחמה. [82] עם זאת, פאג'ט אכן ניצח במלחמה על דעת הקהל, ושכנע בריטים רבים כי מנשטיין הורשע באופן שגוי. במאי 1953 כשממשלת בריטניה שחררה את מנשטיין, הדבר לא עורר מחלוקות גדולות בבריטניה. [83] ההיסטוריון הבריטי טום לוסון כתב כי פאג'ט נעזר רבות בכך שרוב "הממסד" הבריטי הזדהה באופן טבעי עם האליטות המסורתיות בגרמניה, וראה בעצמו דמיון עמן. די היה בכך שמנשטיין היה קצין בצבא הגרמני ולותרני שהלך לכנסייה באופן קבוע "כדי לקבוע שהתנגד למדינה הנאצית ולפיכך, לקבוע שמשפטו היה אבסורד". [84]

לאחר המלחמה השיגה הממשלה הפדרלית של גרמניה המערבית את שחרור פושעי המלחמה הכלואים בשטחה. [85] ממשלת בריטניה, המודאגת מהאיום הסובייטי ההולך וגובר, רצתה לעודד את ממשלת מערב גרמניה להצטרף לקהילת ההגנה האירופית המוצעת ולנאט"ו. הבריטים החליטו ששחרור כמה פושעי מלחמה "איקוניים" הוא מחיר ששווה לשלם כדי למנוע ממערב גרמניה להצטרף למזרח. [27] ידוענים והיסטוריונים הצטרפו לקמפיין להבטחת שחרורו של מנשטיין. [79]

"הקרב למען המטרה האבודה" של גרמניה הנאצית

ההיסטוריונים האמריקאים רונלד סמלסר ואדוארד ג'יי דייוויס ציינו את הדמיון בין מיתוס "המגן הבלתי מוכתם" של הוורמאכט לבין מיתוס הקרב למען המטרה האבודה של הקונפדרציה של הדרום האמריקאי. קציני הקונפדרציה לשעבר, בהם ג'ובל ארלי, כמו קציני הוורמאכט, בהם פרנץ הלדר, היו פעילים ביותר בקידום המיתוסים הללו לאחר המלחמות. [86] המיתוסים מהללים את צבא הקונפדרציה ואת הוורמאכט כארגוני לחימה נעלים בראשות גברים מכובדים, אצילים ואמיצים שהוכרעו על ידי יריבים נחותים בגלל מספריהם העצומים של היריבים, תשתיתם ומשאביהם עדיפים, וכן עקב מזל רע. [87] המיתוס של "המטרה האבודה" הציג את מנהיגי הקונפדרציה כפטריוטים אמריקאים מכובדים שטעו בניסיון לפרק את ארצות הברית, אך עדיין היו אנשים מעוררי התפעלות וגיבורים אמריקאים גדולים. בדומה, גם מיתוס "הוורמאכט החף מפשע" הציג את מנהיגי הוורמאכט כפטריוטים גרמנים מכובדים שאולי טועים במלחמתם לצד היטלר, אך עדיין היו גברים הראויים להערצה. [88] שני המיתוסים ביקשו להאדיר את צבאות הקונפדרציה וגרמניה הנאצית על ידי הצגת ראשי הצבא כאנשים בעלי כבוד ועל ידי ניתוקם מהגורמים שלמענם לחמו. במקרה של הקונפדרציה, הוכחש כי הלוחמים לחמו למען העליונות הלבנה והעבדות ואילו במקרה של הוורמאכט הוכחש כי לחם למען האידאולוגיה הפולקית של גרמניה הנאצית. [88]

בשני המיתוסים הוצגו הצבאות ככוחות סדר והגנה מפני כאוס מצד גורמים נחותים. במקרה של הדרום, תקופת הרקונסטרוקציה הוצגה על ידי מטפחי המיתוס של "המטרה האבודה" כזמן סיוט שבו גברים שחורים ששוחררו מעבדות כביכול השתוללו בגל פשע אלים על חשבון האוכלוסייה הלבנה שומרת החוק בדרום, ובכך להצדיק במפורש את המאבק הקונפדרציה. [89] במקרה של גרמניה, המלחמה בחזית המזרחית הצטיירה כמאבק הגנתי הרואי על "הציוויליזציה האירופית" נגד "המוני האסיאתים" של הצבא האדום, שצוירו במונחים אפלים. [89] ההיסטוריון עמר ברטוב ציין כי התעמולה הנאצית בימים האחרונים של הדיקטטורה הנאצית הציגה את מלחמת החזית המזרחית במונחים חריפים וקיצוניים. נטען כי הוורמאכט "מגן על האנושות מפני פלישה שטנית תוך תקווה בו זמנית לזרוע חילוקי דעות בין ברית המועצות לכוחות בעלות הברית. הוורמאכט לא הצליח למנוע את התמוטטות הרייך השלישי, אך מאמצים אלה אכן הניבו פירות במובן אחר, שכן הכינו את הקרקע לברית עם המערב וסיפקו לוורמאכט אפולוגטיקה שימושית מבחינה פוליטית, גם אם בלבלה, באופן נוח לתומכי הוורמאכט, בין סיבה ותוצאה" [הברית עם המערב הוצגה כסיבה המקורית לפתיחה במלחמת ההשמדה, אף על פי שהייתה זו תוצאה רק בדיעבד, ורק לאור התבוסה הגרמנית]. [90] כפי שמיתוס "המטרה האבודה" טיפח את דמות העבד השחור הנאמן, השמח לשרת את אדוניו, כך טופח מיתוס "הוורמאכט החף מפשע" על ידי הדגשת תפקידם של צבא ולאסוב ויחידות שיתוף פעולה אחרות שנלחמו לצד הוורמאכט ועל ידי תיאור הסלאבים כשמחים לקבל את פני הוורמאכט כמשחרריהם ומושיעיהם. [89] ההתמקדות בוורמאכט כמשחרר הסיחה את תשומת הלב מפשעי מלחמה שבוצעו בברית המועצות. [89] מעורבותן של יחידות משתפי הפעולה בברית המועצות בשואה לא הוזכרה. [91]

כאשר מבצע ברברוסה החל, בשנת 1941, הוצגו עמי ברית המועצות בתעמולה הנאצית כתת-אדם (untermenschen) המאיים על "הציוויליזציה האירופית", שלא יגלו שום אהדה או חמלה. [89] משנת 1943 חל שינוי בתעמולה הנאצית. עמי ברית המועצות, למעט היהודים, הוצגו כמדוכאים על ידי "הבולשביקים היהודים" שגרמניה נלחמה בהם כדי לשחרר עמים אלה. [89] שני צירי התעמולה הנאצית מצאו דרכם למיתוס "הוורמאכט החף מפשע". מצד אחד, הדגש על זוועות שביצעו חיילי הצבא האדום ה"אסייתי" המשיך את התעמולה המלחמתית של "המוני האסיאתים", "הפסולת האנושית". מצד שני, הצגת צבא ולאסוב כבעלי בריתו של הוורמאכט המשיך את התעמולה לגבי המלחמה נגד ברית המועצות כמאבק אצילי לחירות. [89] מבחינה זו, היה הבדל במובן שמיתוס "המטרה האבודה" הציג עבדים כיצורים שלא רצו את חירותם, ואילו מיתוס "הוורמאכט החף מפשע" הציג את הוורמאכט כמשחרר. [89] אך הדמיון נשמר בכך שמיתוס "הסיבה האבודה" הציג עבדים כנועים שדחו את החופש כיוון שאדוניהם התייחסו אליהם כל כך טוב לכאורה, כפי שמיתוס "הוורמאכט החף מפשע", טען גם הוא לחוסר שוויון בין הגרמנים לבין העמים הסובייטים. צבא ולאסוב תואר כמביט במשחרר הגרמני בכניעות, בבקשה להדרכה ולהנהגה. [89] החברים האקזוטיים בצבא ולאסוב, כגון הקוזאקים, הצטיירו כרומנטיים אך פראיים; ראויים להיות בנעל ברית של הוורמאכט, אך לא שווים להם. [92]

סופו של המיתוס

המיתוס של הוורמאכט החף מפשע לא הגיע לסיומו באירוע בודד אלא בשורה של אירועים במשך עשרות שנים. ברטוב שיבח את "מאמציהם של חוקרים גרמנים מצטיינים ואמיצים" לאתגר את המיתוס החל משנת 1965. ההיסטוריון הגרמני הראשון שקרא תיגר על המיתוס היה הנס-אדולף יקובסן (Jacobsen) בחיבורו על פקודת הקומיסר בספר Anatomie des SS Staates מ-1965. בשנת 1969 פרסם מנפרד מסרשמידט ספר העוסק באינדוקטרינציה אידאולוגית בוורמאכט, Die Wehrmacht im NS-Staat: Zeit der Indoktrination, שלא עסק בפשעי מלחמה באופן ישיר, אך קרא תיגר על הטענה הרווחת של הוורמאכט ה"א-פוליטי". בשנה זו ראה אור גם Das Heer und Hitler: Armee und nationalalsozialistisches Regime מאת קלאוס-יורגן מולר, שעסק ביחסי הצבא עם היטלר, וכן החיבור "NSDAP und 'Geistige Führung' der Wehrmacht" מאת פולקר ר' ברגהאן, שעסק בתפקיד "קציני החינוך" בוורמאכט. בשנת 1978 פרסם כריסטיאן שטרייט את ספרו Keine Kameraden: Die Wehrmacht und die sowjetischen Kriegsgefangenen, 1941-1945 שעסק ברצח המוני של שלושה מיליון שבויים סובייטים - הספר הגרמני הראשון בנושא. בשנת 1981 יצאו לאור שני ספרים שעסקו בשיתוף הפעולה של הוורמאכט עם האיינזצגרופן, Die Treatment sowjetischer Kriegsgefangener im "Fall Barbarossa" תיעוד של התובע בפשעי מלחמה אלפרד שטריים, ו-Die Truppe des Weltanschauungskrieges: Die Einsatzgruppen der Sicherheitspolizei und des SD, 1938-1942, ספרם של ההיסטוריונים הלמוט קראוסניק והנס-היינריך וילהלם. משנת 1979, ההיסטוריונים של Militargeschichtliches Forschungsamt (משרד המחקר הצבאי) החלו לפרסם היסטוריה רשמית של גרמניה במלחמת העולם השנייה, וביקרו את מנהיגי הוורמאכט.

היסטוריונים גרמניים שביקרו את המיתוס הוקעו כפוגעים בעמם. בשנת 1986 החל פולמוס ההיסטוריונים שלא תרם למחקר, אך מאמציהם של ההיסטוריונים השמרנים ה"רויזיוניסטים" כמו ארנסט נולטה ואנדריאס הילגרובר היו בנימה לאומנית. הם ביקשו "לנרמל" את העבר הגרמני בכך שהציגו את השואה כתגובה הגנתית לברית המועצות ודרשו "אמפתיה" לעמידה של הוורמאכט שניסה לעצור את "המבול האסיאתי" לאירופה. ברטוב כינה את הפולמוס "פעולת מגן" של המגמות השמרניות בהיסטוריוגרפיה הגרמנית. הוא ציין כי אפילו היסטוריונים שהיו ביקורתיים כלפי הוורמאכט נטו לכתוב היסטוריה בצורה מסורתית, כלומר היסטוריה "מלמעלה" על ידי התמקדות בפעולות המנהיגים. הנטייה של היסטוריונים חברתיים לכתוב "היסטוריה מלמטה", במיוחד Alltagsgeschichte ("היסטוריה של חיי היומיום") החל משנות ה-70, פתחה דרכי מחקר חדשות על ידי התבוננות בחוויותיהם של חיילים גרמנים מן השורה. מחקרים כאלה נטו לאשר את טענותיהם של חיילי החזית הפשוטים: בחזית המזרחית, עקב אינדוקטרינציה, גרמנים רבים ראו בסובייטים תת-אדם, מה שהוביל למה שברטוב כינה "ברבריזציה של לוחמה".

שנת 1995 הוכחה כנקודת מפנה בתודעה הציבורית הגרמנית עם פתיחתה בהמבורג שלתערוכת פשעי המלחמה של הוורמאכט (Wehrmachtsausstellung); מכון המבורג למחקר חברתי יזם את התערוכה הנודדת, שחשפה פשעי מלחמה של הוורמאכט לקהל רחב יותר. התערוכה התמקדה במלחמת ההשמדה שביצעו הגרמנים. [1] התערוכה עוצבה על ידי האנס האר. התערוכה נדהה ארבע שנים ב-33 ערים גרמניות ואוסטריות. היא יצרה דיון ממושך והביאה להערכת המיתוס מחדש. [1] בתערוכה הוצגו תצלומים גרפיים של פשעי מלחמה שביצע הוורמאכט ורואיינו לוחמים במלחמה. אלה הכירו בפשעים אך הכחישו מעורבות אישית. כמה חיילים לשעבר הציעו הצדקות דומות לנאצים. [93] ההשפעה של התערוכה תוארה כנפיצה. הציבור הגרמני התרגל לראות "מעשים שלא יתוארו" עם תמונות של מחנות ריכוז והאס-אס. בתערוכה הוצגו 1380 תמונות של שותפות הוורמאכט בפשעי מלחמה. התמונות צולמו בעיקר על ידי החיילים עצמם, באזורים כפריים, הרחק ממחנות הריכוז ומהאס-אס. [94] האר כתב: "יוצרי התצלומים הללו נוכחים בתמונותיהם - צוחקים, מנצחים או ענייניים" ו"המקום הזה, לדעתי, במרכז הוורמאכט של היטלר, עומד בתוך 'לב החושך' [רמז ל"לב המאפליה" של ג'וזף קונרד]". [95] האר טען שפשעי המלחמה טויחו על ידי חוקרים וחיילים לשעבר. [94] [96] לאחר מכן נוצרה סערה עם שבירת טאבו עתיק יומין. המארגנים לא כימתו את מספר החיילים שביצעו פשעי מלחמה. ההיסטוריון הורסט מולר כתב כי המספר הוא "עשרות אלפים רבים". [97]

אישור נוסף לתפקידו של הוורמאכט במעשי הזוועה של המשטר הנאצי הגיע עם הפרסום בשנת 1996 של 1.3 מיליון מברקים שנשלחו מאנשי האס-אס ויחידות הוורמאכט הפועלות בברית המועצות בקיץ ובסתיו 1941, אשר יורטו ופענחו על ידי הממשל הבריטי ולאחר מכן שותפו עם הסוכנות לביטחון לאומי של ארצות הברית, שבחרה לפרסם אותן. ברטוב כתב: "למרות שהרבה מזה היה ידוע בעבר, מסמכים אלה מספקים פרטים נוספים על תחילת השואה וההשתתפות האוניברסלית לכאורה של סוכנויות גרמניות בשטח ביישומה".

בשנת 2000 זיהה ההיסטוריון טרומן אנדרסון קונצנזוס מדעי חדש המתמקד סביב "הכרה בזיקה של הוורמאכט למאפיינים עיקריים של תפיסת העולם הנאצית, במיוחד השנאה לקומוניזם והאנטישמיות". [98] ההיסטוריון בן ח' שפרד כתב: "רוב ההיסטוריונים מכירים כעת בהיקף מעורבותו של הוורמאכט בפשעי הרייך השלישי". [99] בשנת 2011 כינה ההיסטוריון הצבאי הגרמני וולפרם וטה את התזה לפי היה הוורמאכט חף מפשע, "עדות שקר קולקטיבית". [100] דור תקופת המלחמה שמר על המיתוס במרץ ובנחישות. הם דיכאו מידע ועשו מניפולציות על מדיניות הממשלה. עם פטירתם של בני דור זה, לא היה מספיק לחץ לשמור על חשאיות ההונאה. [101]

ג'ניפר פוריי, במחקרה מ-2010 על כיבוש הולנד, טענה: "עשרות מחקרים שפורסמו בעשורים האחרונים הוכיחו כי ההתנתקות לכאורה של הוורמאכט מהתחום הפוליטי היא תמונה שעיבדו מפקדים וחיילי רגלים כאחד, שבזמן המלחמה ואחריה ביקשו להרחיק עצמם מדימוי של שותפים למערכות הרצח המונעות על ידי האידאולוגיה הנאצית". [102]

אלכסנדר פולק, בספרו "Remembering the Wehrmacht's War of Annihilation" (זכר מלחמת ההשמדה של הוורמאכט), השתמש במאמרי עיתונות ובשפתם של המאמרים כדי לזהות עשרה נושאים מבניים של המיתוס. הנושאים כללו התמקדות בקבוצה קטנה של אשמים, בניית אירוע קורבן סמלי – קרב סטלינגרד - צמצום פשעי מלחמה על ידי השוואתם למעשי בעלות הברית, שלילת האחריות לפתיחת המלחמה, שימוש בדיווחים אישיים של חיילים בודדים לצורך הנחה קולקטיבית לגבי התנהגותו של הוורמאכט כולו, כתיבת הספדים הרואיים, הטענה לנאיביות של החייל הפשוט והטענה שהוראות יש לבצע. [103] העיתונים דיווחו רק על שני סוגים של אירועים: אירועים שגרמו לתחושת הזדהות עם חיילי הוורמאכט ותאורם כקורבנות של היטלר, ה-OKH או האויב; ואירועים של פשעי בעלות הברית. [104]

פולק בדק את מבנה המיתוס וטען שכאשר לא ניתן היה להתחמק מאשמה, הגבילו העיתונים את האשמה להיטלר ולאחר מכן - לאס-אס. בשנות השישים נוצר "שיגעון להיטלר" (היטלריאנה), ואנשי האס-אס תוארו כסוכניו חסרי הרחמים. הוורמאכט היה מנותק ממעורבות בפשעי מלחמה. [105] קרב סטלינגרד הוצג על ידי התקשורת כאילו הוורמאכט נבגד על ידי ההנהגה והושאר למות בקור המקפיא. הנרטיב התמקד בחיילים בודדים שנאבקו לשרוד, ועורר אהדה למאמציהם בתנאים הקשים. מלחמת ההשמדה, השואה ורצח העם הגזעני שבוצעו לא נדונו. [106] התקשורת צמצמה את פשעי המלחמה הגרמניים על ידי השוואתם להתנהגותם של בעלות הברית. בשנות השמונים והתשעים עסקה התקשורת בהפצצת דרזדן כדי לטעון שבעלות הברית והוורמאכט היו אשמים באותה מידה. מאמרים בעיתון הראו באופן שגרתי תמונות דרמטיות של פשעי בעלות הברית אך לעיתים רחוקות את פשעי הוורמאכט. [107]

פולק ציין כי כבוד הוורמאכט הושפע מהשאלה מי התחיל את המלחמה. התקשורת האשימה את בריטניה וצרפת בחוזה ורסאי ה"מבזה" וקבעה שהחוזה עורר את המיליטריזם הגרמני. ברית המועצות הואשמה בחתימת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב עם גרמניה, הסכם שעודד את היטלר לפלוש לפולין. חלק מהפרשנים דנו בצורך במלחמה מונעת, לאור החשש שברית המועצות התכוונה לפלוש לגרמניה. [108] את דיווחי החיילים האישיים אפשר היה להציג בהקשר רחב יותר, אך בעוד שסיפור "אותנטי" וטרגי של "חייל אחד" נתפס כמייצג "עשרות אלפי אחרים", תאורי מלחמת ההשמדה, שהחייל הפשוט היה חלק ממנה, עברו ייפוי וניפוי. [109] נושא מרכזי במיתוס הוא תיאור החיילים כנאיביים, א-פוליטיים וללא יכולת נפשית להבין את הסיבות למלחמה או את אופייה הפלילי. [110] חיילים מתוארים לעיתים קרובות כמי שנאלצו לבצע פקודות, לרוב מחשש לעונש חמור. אולם לחיילים היה שיקול דעת רב, ובעיקר - רבים מהם בחרו להתנהג כפי שהתנהגו. [110]

פקודות פליליות

Wehrmacht veterans' denials of adherence to the Commissar Order
ההכחשות של ותיקי הוורמאכט לפיהן לא דבקו בפקודת הקומיסר (בתמונה) היו אבן הפינה של המיתוס

במהלך תכנון מבצע ברברוסה גובשה שורה של "צווים פליליים". פקודות אלה חרגו מהחוק הבינלאומי וקבעו כללי התנהגות. [111] פקודת הקומיסר אפשרה לחיילים גרמנים להוציא להורג אזרחים ללא חשש שיישפטו מאוחר יותר על פשעי מלחמה על ידי המדינה הגרמנית. [112] ההיסטוריון הגרמני פליקס רמר בחן את יישום פקודת הקומיסר על ידי הוורמאכט, ופרסם את ממצאיו בשנת 2008. זה היה הדו"ח המלא הראשון של יישום הפקודה על ידי הוורמאכט. רומר הראה כי למעלה מ-80% מהדיוויזיות הגרמניות בחזית המזרחית הגישו דיווחים המפרטים את רצח הקומיסרים הפוליטיים של הצבא האדום. הסטטיסטיקה הסובייטית ציינה כי 57,608 קומיסרים נהרגו בפעולה ועל 47,126 דווח שהם נעדרים, אם כי רובם נרצחו בחסות הפקודה. [113]

רומר כתב רשומות ה"מוכיחות כי הגנרלים של היטלר הם שהוציאו לפועל את פקודותיו הרצחניות ללא היסוסים". ההיסטוריון וולפרם וטה ציין שההתנגדויות הספורדיות לצו לא היו מהותיות אלא היו מונעות על ידי הצורך הצבאי, וביטול הצו בשנת 1942 לא היה "חזרה למוסר, אלא תיקון מסלול אופורטוניסטי": "פקודת הקומיסר, שתמיד הייתה לה השפעה חזקה על דמותו של הוורמאכט בגלל אופיה הפלילי בעליל, הובהרה לבסוף. ... ככל שהמחקר חודר לעומק ההיסטוריה הצבאית, התמונה הופכת קודרת יותר". [114]

בשנת 1941, הוורמאכט לקח 3,300,000 חיילים סובייטים כשבויי מלחמה. עד פברואר 1942, שני מיליון מהם היו מתים. 600,000 נורו בגלל פקודת הקומיסר. רוב השאר מתו מהתעללות פלילית. לאחר שנתפסו, שבויים סובייטים הוצעדו לתוך מכלאות ללא מחסה, ללא טיפול רפואי וניתנו להם מנות אוכל זעירות. עבודות כפייה הפכו לעונש מוות. התובע הכללי הגרמני אדוארד וגנר הכריז כי "אסירים שאינם מסוגלים לעבוד במחנות הכלא צריכים להיות מורעבים". [115] פרידריך פרייהר פון בראוך, בעודו מוקלט בחשאי בפארק טרנט, נזכר באסירי מלחמה. לדבריו, האסירים "בלילות יללו כמו חיות בר" מרעב. הוא הוסיף: "צעדנו לאורך הכביש וטור של 6,000 דמויות מתנדנדות חלף על פנינו, מורעבים לחלוטין, עוזרים זה לזה ... חיילים שלנו על אופניים רכבו בצד עם אקדחים. כל מי שהתמוטט נורה ונזרק לתעלה". [116] כוחות הוורמאכט ירו באזרחים בחשד הקל ביותר למעורבות פרטיזנית וטבחו כפרים שלמים שכביכול הגנו על הפרטיזנים. [117] ברטוב כתב בספרו "חזית המזרח: כוחות גרמניים ב-1941–1945 והברבריזציה של הלוחמה" (The Eastern Front: 1941–1945 German Troops and the Barbarisation of Warfare) כי חקירות רבות של גרמנים קבעו שכוחות סובייטים יעדיפו למות בשדה הקרב מאשר ליפול בשבי. [118]

האידאולוגיה הגזענית של המערכה בשילוב עם "צווים פליליים", כגון צו הקומיסר, הביאה למעגל קסמים של העמקת אלימות ורצח. הוורמאכט השתדל "להשקיט" את האוכלוסייה, אך האזרחים הגבירו את הפעילות הפרטיזנית. באוגוסט 1941 הורה הקורפוס השני "לתלות את הפרטיזנים בפומבי ולהשאיר אותם תלויים זמן מה". [119] תלייות בפומבי הפכו לשגרה. רישומי הסיבות לרציחות כללו "האכלת חייל רוסי", "שיטוט", "ניסיון להימלט" ו"עזרה לפרטיזנים". [120] ברטוב כותב כי האוכלוסייה האזרחית עברה דה-הומניזציה וכתוצאה מכך הייתה ברבריזציה של הלחימה. השלב האחרון של הברבריזציה הזו היה מדיניות האדמה החרוכה בה השתמש הוורמאכט בעת שנסוג. [121]

השתתפות בשואה

ולטר פון רייכנאו הוציא את "צו החומרה" באוקטובר 1941' שקבע כי מטרתה המהותית של המערכה היא השמדת 'המערכת היהודית-בולשביקית'. הצו תואר כמודל על ידי הנהגת הוורמאכט והועבר למפקדים רבים. מנשטיין העביר זאת לחייליו והוסיף: "היהודי הוא המתווך של האויב בעורף [...] החייל חייב להבין את הצורך בפתרון הקשה נגד היהודים". כדי להצדיק מבחינה תפקודית את רצח היהודים הם הושוו לפרטיזנים. [122] אנטישמיות רחבת היקף כבר הייתה קיימת בקרב חיילי הוורמאכט הפשוטים. [123]

קבוצת ארמיות מרכז החלה לרצוח את האוכלוסייה היהודית ביום הראשון לפלישה. בביאליסטוק, גדוד משטרה 309 ירה למוות ביהודים רבים ברחוב, הכניס מאות יהודים לבית כנסת והציתו. [124] מפקד אזור צבאי 553 תיעד 20,000 יהודים שנהרגו על ידי קבוצת ארמיות דרום באזורו עד קיץ 1942. בבלרוס נהרגו יותר ממחצית האזרחים ושבויי המלחמה על ידי יחידות הוורמאכט. יהודים רבים היו ביניהם. [125]

בספרו "Marching into Darkness" (צועדים אל החושך) בחן ההיסטוריון האמריקאי וייטמן וייד ורן את תפקידו של הוורמאכט בשואה בבלרוס במהלך 1941 ו-1942. הספר מתאר כיצד התקדמו חיילים גרמנים מרציחות נסיוניות ל"משחקי יהודים" סדיסטיים. [126] הוא כותב ש"ציד יהודים "הפך לבילוי. חיילים היו שוברים את המונוטוניות של שירות החובה בכפר על ידי ריכוז יהודים, הובלתם ליערות ושחרורם על מנת לירות בהם תוך כדי בריחתם. [127] ורן כתב כי יחידות בודדות של הוורמאכט זכו לתגמול על התנהגות אכזרית והסביר כיצד הדבר יצר תרבות של מעורבות עמוקה יותר ויותר במטרות רצח העם של המשטר. [128] הוא דן בתפקידו של הוורמאכט בתוכנית הרעב של גרמניה הנאצית. [129] הוא בחן את ועידת מוהילב בספטמבר 1941 שסימנה הסלמה דרמטית באלימות כלפי האוכלוסייה האזרחית. [130] הספר בחן מספר מבנים צבאיים וכיצד הם נענו לפקודות לבצע רצח עם ופשעים אחרים נגד האנושות. [131]

הוורמאכט היה שותף לירי המוני על יהודים ליד קייב, ב-29 וב-30 בספטמבר 1941, בבאבי יאר, שם הועברו 33,371 יהודים אל נקיק ונורו אל תוך בורות. חלק מהקורבנות מתו כתוצאה מהקבורה בחיים בערמת הגופות. [132] בשנת 1942 עסקו כיתות הרג של האס-אס במעשי טבח בשיתוף עם הוורמאכט. כ-1,300,000 מיהודי ברית המועצות נרצחו בשיתוף פעולה זה. [132]

ראו גם

  • HIAG (איגוד הסיוע הדדי של חברי ואפן אס-אס לשעבר)

מקורות

מקורות מקוונים

לקריאה נוספת

מקורות מקוונים

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Wette 2007, p. 269.
  2. ^ Beorn 2014, pp. 12-17.
  3. ^ 3.0 3.1 Smelser & Davies 2008, p. 64.
  4. ^ Michael Kappeler (20 ביולי 2020). "Germany: anti-Hitler plotters a model for today's military". AP News. נבדק ב-20 ביולי 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  5. ^ "Chapter I–The German Military System". Handbook on German Military Forces. War Department. 15 במרץ 1945. p. [I-57]. Technical Manual TM-E 30-451. נבדק ב-14 באוגוסט 2019 – via Hyperwar Foundation. {{cite book}}: (עזרה)
  6. ^ Wette 2007, p. 222.
  7. ^ Ingrao 2013, p. 140.
  8. ^ Hilberg 1985, p. 301.
  9. ^ Beorn 2014, p. 48.
  10. ^ Beorn 2014, p. 27.
  11. ^ Beorn 2014, pp. 27–29.
  12. ^ Beorn 2014, pp. 65,76.
  13. ^ Wette 2007, p. 136.
  14. ^ Wette 2007, p. 137.
  15. ^ 15.0 15.1 Hébert 2010, pp. 99–101.
  16. ^ 16.0 16.1 Wette 2007, pp. 206–207.
  17. ^ 17.0 17.1 von Lingen 2009, p. 161.
  18. ^ von Lingen 2009, p. 163.
  19. ^ 19.0 19.1 von Lingen 2009, p. 161-162.
  20. ^ 20.0 20.1 von Lingen 2009, p. 162.
  21. ^ von Lingen 2009, p. 162=163.
  22. ^ von Lingen 2009, p. 163-167.
  23. ^ von Lingen 2009, p. 163-164.
  24. ^ von Lingen 2009, p. 189.
  25. ^ Large 1987, p. 80.
  26. ^ 26.0 26.1 26.2 Smelser & Davies 2008, pp. 72–73.
  27. ^ 27.0 27.1 von Lingen 2009, p. 6.
  28. ^ Smelser & Davies 2008, p. 74.
  29. ^ 29.0 29.1 Wette 2007, p. 236.
  30. ^ Corum 2011, p. 24.
  31. ^ Wette 2007, pp. 236–238.
  32. ^ 32.0 32.1 32.2 Wette 2007, p. 239.
  33. ^ Wette 2007, p. 240-241.
  34. ^ 34.0 34.1 34.2 Wette 2007, pp. 240–241.
  35. ^ Wette 2007, p. 241-242.
  36. ^ Wette 2007, p. 240.
  37. ^ Wette 2007, p. 241.
  38. ^ Wette 2007, p. 242.
  39. ^ Wette 2007, p. 247.
  40. ^ Reichelt, Hans (2007). Die deutschen Kriegsheimkehrer. Was hat die DDR für sie getan? (Eastern ed.). Berlin: University of Michigan. ISBN 978-3-36001-089-6.
  41. ^ Wette 2007, pp. 229–231.
  42. ^ 42.0 42.1 Wette 2007, p. 251.
  43. ^ 43.0 43.1 Wette 2007, p. 230-231.
  44. ^ 44.0 44.1 Wette 2007, p. 230.
  45. ^ Wette 2007, p. 345.
  46. ^ 46.0 46.1 46.2 Bartov 1997, p. 165.
  47. ^ Smelser & Davies 2008, p. 90.
  48. ^ Wette 2007, pp. 234–235.
  49. ^ Smelser & Davies 2008, pp. 104–105.
  50. ^ Smelser & Davies 2008, p. 110.
  51. ^ 51.0 51.1 Smelser & Davies 2008, p. 111.
  52. ^ Smelser & Davies 2008, pp. 111–113.
  53. ^ Wette 2007, pp. 230–231.
  54. ^ Wette 2007, pp. 276–277.
  55. ^ 55.0 55.1 Wette 2007, p. 257.
  56. ^ Smelser & Davies 2008, pp. 56, 65.
  57. ^ Smelser & Davies 2008, p. 65.
  58. ^ Smelser & Davies 2008, p. 56.
  59. ^ 59.0 59.1 Smelser & Davies 2008, p. 67.
  60. ^ 60.0 60.1 Wette 2007, p. 231.
  61. ^ 61.0 61.1 Smelser & Davies 2008, p. 66.
  62. ^ 62.0 62.1 Wette 2007, p. 232.
  63. ^ Wette 2007, pp. 232–233.
  64. ^ Wette 2007, p. 229.
  65. ^ Smelser & Davies 2008, pp. 56–57.
  66. ^ Smelser & Davies 2008, pp. 66–67.
  67. ^ Smelser & Davies 2008, p. 71.
  68. ^ Smelser & Davies 2008, p. 63.
  69. ^ Nuremberg Day 200 Von Manstein (translated captions) (באנגלית). Robert H. Jackson Center. נבדק ב-14 באוגוסט 2019. {{cite AV media}}: (עזרה)
  70. ^ Smelser & Davies 2008, p. 92.
  71. ^ Smelser & Davies 2008, p. 96.
  72. ^ Smelser & Davies 2008, pp. 97–98.
  73. ^ Smelser & Davies 2008, pp. 99–100.
  74. ^ 74.0 74.1 Smelser & Davies 2008, p. 99.
  75. ^ 75.0 75.1 75.2 Smelser & Davies 2008, p. 101.
  76. ^ 76.0 76.1 76.2 Smelser & Davies 2008, p. 100.
  77. ^ Wette 2007, p. 225.
  78. ^ 78.0 78.1 Wette 2007, p. 234-235.
  79. ^ 79.0 79.1 79.2 79.3 Wette 2007, p. 226.
  80. ^ Wette 2007, p. 224-225.
  81. ^ Lawson 2006, p. 159.
  82. ^ Wette 2007, p. 225-226.
  83. ^ Wette 2007, p. 224-226.
  84. ^ Lawson 2006, p. 159-160.
  85. ^ von Lingen 2009, p. 2.
  86. ^ Smelser & Davies 2008, p. 85-86.
  87. ^ Smelser & Davies 2008, p. 86-87.
  88. ^ 88.0 88.1 Smelser & Davies 2008, p. 87.
  89. ^ 89.0 89.1 89.2 89.3 89.4 89.5 89.6 89.7 89.8 Smelser & Davies 2008, p. 86.
  90. ^ Bartov 1999, p. 147.
  91. ^ Smelser & Davies 2008, p. 83.
  92. ^ Smelser & Davies 2008, p. 181-185.
  93. ^ Heer et al. 2008, p. 95.
  94. ^ 94.0 94.1 Heer et al. 2008, pp. 238–243.
  95. ^ Tymkiw 2007, pp. 485–492.
  96. ^ Semmens, Kristin (2006), Review of Heer, Hannes. Vom Verschwinden der Täter: Der Vernichtungskrieg fand statt, aber keiner war dabei (in German) [About the disappearance of the perpetrators: The War of Annihilation took place, but no one was there.] (באנגלית), H-German, H-Net, ISBN 978-3-35102-565-6
  97. ^ Heer et al. 2008, p. 239.
  98. ^ Anderson 2000, p. 325.
  99. ^ Shepherd 2009, pp. 455–456.
  100. ^ Zähe Legenden. Interview mit Wolfram Wette, in: Die Zeit vom 1. June 2011, S. 22
  101. ^ Wette 2007, p. 278.
  102. ^ Foray 2010, pp. 769–770.
  103. ^ Heer et al. 2008, p. 137.
  104. ^ Heer et al. 2008, p. 154.
  105. ^ Heer et al. 2008, pp. 139–140.
  106. ^ Heer et al. 2008, pp. 142–143.
  107. ^ Heer et al. 2008, pp. 143–146.
  108. ^ Heer et al. 2008, p. 146.
  109. ^ Heer et al. 2008, p. 150.
  110. ^ 110.0 110.1 Heer et al. 2008, p. 152.
  111. ^ Heer et al. 2008, p. 17.
  112. ^ Stahel 2009, pp. 100–101.
  113. ^ Beorn 2014, p. 58.
  114. ^ Wette 2009.
  115. ^ Epstein 2015, p. 140.
  116. ^ Neitzel 2005, p. 109.
  117. ^ Epstein 2015, p. 141.
  118. ^ Bartov 1986, p. 118.
  119. ^ Bartov 1986, p. 119–121.
  120. ^ Bartov 1986, p. 122.
  121. ^ Bartov 1986, p. 129.
  122. ^ Heer et al. 2008, pp. 22–23.
  123. ^ Wette 2007, p. 28.
  124. ^ Heer et al. 2008, p. 24.
  125. ^ Heer et al. 2008, pp. 24–25.
  126. ^ Beorn 2014, p. 5.
  127. ^ Beorn 2014, p. 191.
  128. ^ Beorn 2014, p. 7.
  129. ^ Beorn 2014, p. 51.
  130. ^ Beorn 2014, p. 92.
  131. ^ Beorn 2014, p. 239.
  132. ^ 132.0 132.1 Epstein 2015, p. 157.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34273510מיתוס הוורמאכט החף מפשעי מלחמה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מיתוס_הוורמאכט_החף_מפשעי_מלחמה&oldid=2095389"