מחנה הריכוז בלכהמר
 |
מחנה הריכוז בלכהמר היה תת-המחנה השני בגודלו של אושוויץ, והוא היה חלק מאזור התעשייה בלכהמר, שבו היו ממוקמים מספר מחנות. המחנה פונה ב-21 בינואר 1945, וחמישה ימים לאחר מכן חזרו כוחות גרמניים ורצחו ניצולים שנשארו מאחור.
היסטוריה
המחנה הוקם ב-1 באפריל 1944, כאשר מחנה בלכהמר, מחנה עבודת כפייה ליהודים, שהיה ממוקם ליד העיירה בלכהמר (כיום בלחובניה שלונסקה, בפולין), אשר הייתה חלק מגרמניה עד 1945, הועבר לפיקודו של מחנה מונוביץ, שהיה תת-מחנה של אושוויץ. בתחילה, אוכלס המחנה בכ-3,000 אסירים גברים וכ-200 נשים, והוא היה הגדול ביותר מבין תתי-המחנות של אושוויץ, למעט מונוביץ עצמו. שטח המחנה היה כ-10 אקרים (כ-4 דונם), והוא הכיל 25 צריפים והוקף בחומה מבטון בגובה 4 מטרים. במהלך קיומו עברו בו 4,500 אסירים מ-15 מדינות שונות.[1]
ב-21 בינואר 1945, בשעות הבוקר, פונה המחנה בשל התקרבות הצבא האדום. אסירים ממחנות מזרחה יותר, כולל יאבורז'נו וגלייביץ, עברו דרך בלכהמר במהלך צעדת המוות. כ-4,000 אסירים קיבלו חצי כיכר לחם עם מעט מרגרינה ודבש וחצי נקניקיה, ולא קיבלו מזון נוסף עד שהגיעו למחנה הריכוז גרוס-רוזן ב-2 בפברואר. יותר מ-800 מהם מתו או נרצחו בדרך.[2]
כ-100 אסירים חולים נותרו בבית החולים של המחנה, אם כי כמה אסירים בריאים יותר הצליחו להתחבא מחשש לצעדת מוות נוספת. רבים מהם עזבו את המחנה מיד לאחר עזיבת אנשי האס אס האחרונים.[3]
הטבח
בשעות הצהריים של יום הפינוי הגיעה למחנה קבוצה מאנשי "ארגון טודט". הם הורו לכמה מהאסירים הבריאים יותר לחפור בור קבורה, וירו בחלק מהאסירים שניסו לחפש מזון שנשאר מאחור. עשרה אסירים יהודים, רובם מסלובקיה, נמלטו, בעוד האחרים נשארו במחנה במשך חמישה ימים נוספים.
ב-26 בינואר, חזרו למחנה בין 100 ל-150 חיילים גרמנים. העדים חלוקים בדעותיהם לגבי השייכות הצבאית של החיילים – חלקם טענו כי היו אנשי הוורמאכט, ואחרים כי היו אנשי האס אס. ההיסטוריון דניאל בלטמן סבור כי ייתכן שהיו אלה שומרים חדשים שגויסו למחנות הריכוז ועדיין לבשו מדי ורמאכט.[3]
החיילים נכנסו למחנה, השחיתו את משרדי האס אס הנטושים, ואז החלו לירות באסירים חסרי הישע ששכבו במרפאה. האסירים שהיו מסוגלים ללכת נדרשו לשאת את הגופות לבור הקבורה שנחפר בשבוע הקודם, ושם נורו גם הם. הגופות כוסו בקש ובנזין והוצתו. כל מי שניסה להימלט נורה למוות. החיילים ערכו חיפוש יסודי במחנה וכל אסיר שנמצא הוצא להורג במקום. פחות מעשרה אסירים שרדו את הטבח.[4]
ייתכן שהטבח בוצע בעקבות פקודה של המפקד ארנסט-היינריך שמאוזר, שניתנה ב-24 בינואר, שלא להשאיר אף אסיר חי, אך אין הוכחה לכך שהרוצחים ידעו על הפקודה. כך או כך, ההחלטה לבצע את הרצח התקבלה על ידי הקצין שהיה במקום. מקרים דומים התרחשו גם במחנות אחרים, כולל טבח שהתרחש בתת-המחנה צ'כוביץ-ואקום של אושוויץ.[5]
לקריאה נוספת
- Blatman, Daniel (2011). The Death Marches. Cambridge: Harvard University Press. ISBN 9780674059191.
- Piper, Franciszek (2009). "Blechhammer". In Megargee, Geoffrey P. (ed.). Early Camps, Youth Camps, and Concentration Camps and Subcamps under the SS-Business Administration Main Office (WVHA). Encyclopedia of Camps and Ghettos, 1933–1945. Vol. 1. תורגם ע"י Majka, Gerard. Bloomington: United States Holocaust Memorial Museum. pp. 227–228. ISBN 978-0-253-35328-3.
- Strzelecka, Irena (2009). "Gleiwitz I". In Megargee, Geoffrey P. (ed.). Early Camps, Youth Camps, and Concentration Camps and Subcamps under the SS-Business Administration Main Office (WVHA). Encyclopedia of Camps and Ghettos, 1933–1945. Vol. 1. תורגם ע"י Majka, Gerard. Bloomington: United States Holocaust Memorial Museum. pp. 241–243. ISBN 978-0-253-35328-3.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ Piper 2009, p. 227.
- ↑ Piper 2009, pp. 227–228.
- ^ 3.0 3.1 Blatman 2011, p. 93.
- ↑ Blatman 2011, pp. 93–94.
- ↑ Blatman 2011, p. 94.
מחנה הריכוז בלכהמר40498548Q15115948