טרווניקי
טרווניקי (בפולנית: Trawniki) היה מחנה ריכוז ומחנה אימון של האס אס, ששכן 40 ק"מ דרומית-מזרחית ללובלין בגנרלגוברנמן שבפולין.
המחנה עבר מספר שינויים בשלוש שנות קיומו, מיולי 1941 ועד יולי 1944. תחילה שימש כמחנה מאסר עבור אזרחים וחיילים סובייטים. מספטמבר 1941 ועד כיבושו שימש כמתקן אימון של האס אס להכשרת שומרים מקרב שבויי המלחמה, על מנת שייקחו חלק במחנות ההשמדה בהתאם למבצע ריינהרד. בין יוני 1942 לספטמבר 1943 שימש גם כמחנה עבודה לעבודות כפייה ליהודים בשביל מפעלי תעשייה שונים, ולאחר מכן חוסלו בו 6,000 יהודי המחנה. בין ספטמבר 1943 למאי 1944 שימש כמחנה-חוץ של מיידנק.
כמחנה שבויים
מחנה טרווניקי הוקם שבועיים לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות (שהתרחשה ב-22 ביוני 1941) בשטח מפעל לזיקוק סוכר מחוץ לעיירה טרווניקי הסמוכה לו. הוא הוקם על ידי יחידת גולגולת המת של האס אס על פי הוראות מפקד האס אס והמשטרה במחוז לובלין, אודילו גלובוצניק ונוהל על ידי קצין מהסגל שלו, הרמן הפלה (Hermann Höfle). במחנה נכלאו שבויי מלחמה סובייטים והיה מיועד גם לאסירים אחרים. ב-1941 היו כלואים בו 676 אסירים.
כמחנה אימון של האס אס
- ערך מורחב – מתנדבי טרווניקי
בחודש ספטמבר 1941, הפך גלובוצניק את המתקן למחנה אימונים של משטרת העזר של האס אס (SS- und Polizeistützpunkte). המחנה הורכב משבויי מלחמה משתפי פעולה עם הנאצים, על מנת שיוכלו לשמור על היישובים הגרמניים שתוכננו לקום בשטחים הכבושים של ברית המועצות. באוקטובר 1941 מונה קארל שטריבל לפקד על מחנה האימונים החדש ובתפקיד זה החזיק עד לכיבוש המחנה. עד שנת 1942 גויסו 2500 אסירים, בעיקר מקרב שבויי המלחמה הסובייטים, בעיקר מאוקראינה והמדינות הבלטיות.
בעקבות מפלת הצבא הגרמני והטיפול הרצחני של הנאצים בשבויי המלחמה, יבשה בסתיו 1942 האספקה של חיילים סובייטיים מתאימים לתפקידים במחנה. אנשיו של סטריבל החלו לגייס אזרחים בכפייה ותחת לחץ, בעיקר אוקראינים צעירים מגליציה ומחוז לובלין. בין השנים 1941 ל-1944 אימנו האס אס כ-5,082 גברים.
הצוערים אורגנו בשני גדודים ועברו קורסים בהבנת פקודות צבאיות בסיסיות בגרמנית, בהבנת נוהלי שומרים ובטכניקות פינוי גטאות. הם אומנו בנשק קל ואף שרו שירים בגרמנית. כאשר מחנה עבודה יהודי נבנה בצמוד למתחם האימונים, נשלחו המתאמנים לרכז את היהודים בעיירות במחוז לובלין והובילו אותם למחנה העבודה. החלק האחרון של ההשתלמות כלל רצח המוני של יהודים שנבחרו ממחנה העבודה, אשר נורו בנפרד על ידי כל שומר.
עם סיום הכשרתם, התפרסו הצוערים למחנות הריכוז וההשמדה השונים ואחרים נועדו לשמש כשומרים למפעלים צבאיים בשירותי הביטחון הגרמניים. חלקם עזרו בחשאי לתנועת ההתנגדות האוקראינית מול הכובש הנאצי. במכתב הקידום של מפקד המחנה סטריבל, ציין גלובוצניק כי "יחידות אלו (השומרים שהוכשרו במחנה) הוכיחו את עצמם בצורה הטובה ביותר למשימות נגד פרטיזנים רבים, ובעיקר במסגרת היישוב מחדש של היהודים".
כמחנה מעבר להשמדה
בשנת 1942 שימש טרווניקי כמחנה מעבר של יהודים מקומיים. לאחר סלקציה בתחילת אפריל שנערכה בעיירה פיאסקי (הממוקמת כחצי קילומטר מטרווניקי) ליהודים מפולין, גרמניה ואוסטריה שלא נבחרו לעבודה, ליוו צוערי טרווינקי כמה מאות מהם על מנת לגרשם למחנה ההשמדה בלז'ץ למחרת היום. רובם נכלאו במבנה אסם וכתוצאה מחנק מתו באותו לילה בין 200 ל-500 יהודים. גופותיהם הושלכו למחרת בבוקר לתוך קרונות המיועדים לבלז'ץ. במהלך 1942, מדריכי אס אס ניצלו את האוכלוסייה היהודית המקומית "לצורכי אימונים". המגויסים החדשים קיבלו הכשרה מעשית והצטוו לירות בנפרד בכל היהודים שנלוו אליהם.
מחנה עבודה ליהודים
במהלך קיץ 1942, טרווניקי החל לשמש גם כמחנה עבודה בכפייה ליהודים (Zwangsarbeitslager für Juden). יחידות האס אס והמשטרה בנו מחנה עבודה סמוך למחנה האימונים, ושני המחנות הופרדו על ידי חומת האבן המקורית שהקיפה את בית החרושת הנטוש לסוכר. הופעתו של כוח עבודה יהודי בטרווניקי נעשתה בד בבד עם הליכי סילוק רכושם של יהודים שנרצחו במהלך מבצע ריינהרד. גלובוצניק בחר בטרווניקי לשמש כמחסן לבגדים שזרמו ממרכזי ההרג. ביוני 1942 הופנו למחנה שלושה קרונות משא מצוידים במטענים שנלקחו מהיהודים שנשלחו לסוביבור. באותו חודש הובאו פלוגת עבודה יהודית של 20 עד 40 נשים על מנת למיין, לכבס ולתקן את הבגדים.
באוקטובר 1942 הורה מפקד האס אס היינריך הימלר על העברת כל המפעלים בבעלות פרטית לייצור נשק וסחורות, יחד עם עובדי הכפייה היהודים שלהם, מן הגטאות אל מחנות העבודה. במסגרת זו עבר לטרווניקי בסתיו 1942 מפעל מברשות עם כל פועליו מגטו מיינדזיז'ץ פודלסקי שהחל להתחסל. במסגרת חוזה שנחתם בפברואר 1943 בין גלובוצניק פריץ אמיל שולץ הועבר בית החרושת שולץ שפעל בגטו ורשה, ונפתחו מפעלים לייצור מזרנים, פרוות ומגפיים. בעקבות מפעל המברשות ומפעלו של שולץ צמח מספר העובדים במחנה ל-4000. 1,500 עובדים נוספים הועברו מגטו ורשה אל טרווינקי. מיעוטם שוכנעו להתנדב ורובם הובאו בכפייה. מפקד המחנה סטריבל היה בעל אחריות על חלוקת העבודה, גביית כסף עבור עובדי הכפייה (חמישה זלוטי ביום לגברים וארבעה זלוטי עבור נשים) ועל הביטחון.
באותה עת התגוררו לפחות 5,633 יהודים במחנה העבודה טרווניקי. רובם היו יהודים פולנים, ומיעוטם יהודים גרמנים, אוסטרים וסלובקים. שמונה צריפים חדשים נבנו כדי להתאים את כניסתם של האסירים. פלוגות קטנות של אסירים עבדו ישירות עבור האס אס בבנייה ותחזוקה הצריפים במחנה הכללי. שני משלוחים של פועלים יהודים הגיעו לטרווינקי מגטו מינסק לאחר חיסולו בספטמבר 1943.
בגלל האינטרסים של ייצור מוגבר, נשמרו תחילה בטרווניקי תנאים הגונים יחסית, ואף הוקמה להקה מוזיקלית מקרב האסירים היהודים. לעומת זאת, לאחר אוגוסט 1943 התנאים הורעו. טיפול רפואי נמנע ולמרות הקור שהתחיל באוקטובר, לא קיבלו העובדים בגדי חורף. הפרות של תקנות המחנה, כגון גניבה או ניסיון בריחה, הביאו גמול מהיר ואכזרי. כך למשל, כאשר שלושה יהודים נתפסו גונבים ציוד, נצטווה כל המחנה לצפות בהם מקבלים מלקות.
הטבח ביהודי המחנה
בשל סיבות מגוונות, מנהיגות האס אס העבירה את מחנה טרווניקי בספטמבר 1943 לסמכותו של המשרד הראשי למשק ומנהל של האס אס, וטרווינקי עבר להיות תחת לובלין- מיידנק. בעקבות התקוממות האסירים בסוביבור, הורה הימלר בסוף אוקטובר 1943 לרצוח את כל היהודים שנותרו במחוז לובלין. כחלק ממבצע "חג הקציר" ירו יחידות האס אס ב–3 בנובמבר 1943 בלפחות 6,000 אסירים יהודים[1] של טרווניקי ודורוקצה, חלק מיהודי המחנה הועברו למחנה זוודוב מזרחית לזמושץ' ושם נרצחו ב-4 בנובמבר[2]. כך חוסל כל כוח העבודה של המחנה. לאחר הטבח, הובאו כ-150 פועלים יהודים מלובלין והם שרפו את הגופות על גריל מסיבי שהובילה אליו מסילה, ולאחר מכן פיזרו את האפר ושברי העצמות לתוך תעלות. לאחר השלמת העבודה הנוראה, נורו הפועלים היהודים וגופותיהם נשרפו. צוערי המחנה חיפשו במשך מספר שבועות לאחר הטבח יהודים מסתתרים, ומי שנמצא נורה למוות במקום.
כ-40 נשים יהודיות ממוצא אוסטרי והולנדי הובאו לטרווניקי לאחר הטבח כדי לבצע משימות שונות בתוך המחנה, כגון שירותי כביסה וניקוי הצריפים לסגל האס אס והמתאמנים. הן גם מיינו את השלל והבגדים של אסירים שנרצחו לאחרונה. במאי 1944 הן הועברו למיידנק ויחידת העבודה במחנה פורקה.
שבויי מלחמה המשיכו לזרום לטרווניקי להכשרת צוערים עד סוף יולי 1944, אולם כוחות הצבא הסובייטי שהתקדמו במהירות, אילצו את הגרמנים לנטוש את טרווניקי ואת לובלין עצמה.
ב-23 ביולי 1944, כבשו הכוחות הסובייטים את טרווניקי ואת לובלין. אלף הצוערים הנותרים נמלטו להתארגנות במערב נהר הויסלה.
לאחר המלחמה
חלק מבכירי המחנה לא שרדו את המלחמה ואחרים הועמדו לדין. גלובוצניק התאבד עם לכידתו על ידי הבריטים בקרינתיה במאי 1945. מפקד בכיר במחנה העבודה, פרנץ ברטצקו, נהרג בחזית בינואר 1945. הרמן הפלה נעצר על ידי שלטונות אוסטריה בשנת 1961 והתאבד בתאו כשנה לאחר מכן. בשנת 1970 הועמדו לדין בפני בית משפט מערב גרמני בהמבורג מפקד המחנה קארל סטריבל, סגן מפקד מחנה העבודה יוזף נפירלה וארבעה קצינים נוספים מסגל המחנה, אך הם זוכו בשנת 1976.
לאחר המלחמה העמידה ברית המועצות לדין קרוב ל-1,000 מבוגרי טרווניקי בבתי דין צבאיים ובבתי משפט אזרחיים. רובם הורשעו, חלקם הוצאו להורג. גם גרמניה, ארצות הברית וישראל יזמו הליכים נגד כמה מבוגרי טרווניקי שנודעו באכזריותם כשומרים במחנות הריכוז וההשמדה, בהם ג'ון דמיאניוק וסמואל קונץ. דמיאניוק נשפט בישראל, וזוכה בערעור בבית המשפט העליון מחמת הספק שהתעורר לגבי זיהויו, ובכלל זה לגבי האותנטיות של מסמך טרווניקי.
מבין האחרונים עימם נעשה דין, ניתן למנות את יוזיאס קומפף שהיגר לארצות הברית לאחר המלחמה. הוא חי שם כאדם חופשי במשך שנים ארוכות ורק בשנת 2001 החלו משפטים כנגדו שבסופם נשללה אזרחותו האמריקנית והוא גורש חזרה לאוסטריה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים