מחנה הריכוז אלאך
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מבנה ריקה. מחנה הריכוז אלאך היה מחנה ריכוז נאצי, מחנה המשנה הגדול ביותר של מחנה הריכוז דכאו.
היסטוריה
אלאך, מחנה המשנה הגדול ביותר של מחנה הריכוז דכאו, נפתח ב-19 במרץ 1943 בגלל מצוקת כוח אדם בענף החימוש והבנייה בגרמניה הנאצית. המחנה היה גם אתר הייצור של חרסינת פורצלן ומדים גרמניים.[1] אלאך שוחרר ב-22 באפריל 1945 על ידי צבא ארצות הברית.
מפעל החרסינה של אלאך, Porzellan Manufaktur Allach, הוקם כקונצרן פרטי בשנת 1935 בעיירה הקטנה אלאך (Allach), בסמוך למינכן, גרמניה. בשנת 1936 נרכש המפעל על ידי האס-אס. היינריך הימלר ראה ברכישת מפעל חרסינה משובחת דרך להקים בסיס תעשייתי לייצור יצירות אמנות שייצגו בעיניו את "התרבות הגרמנית האמיתית". פורצלן אלאך היה אחד הפרויקטים המועדפים על הימלר ובו הופקו צלמיות שונות (חיילים, בעלי חיים וכו') כדי להתחרות בשוק החרסינה הגרמני.
אמנים בכירים הועסקו בכפייה. המפעל ייצר מעל 240 דגמי חרסינה וקרמיקה. עם עליית התפוקה במפעל, העבירו הנאצים את הייצור למתקן חדש בסמוך למחנה הריכוז דכאו.
בית היציקה במחנה אלאך נוהל על ידי מורה מבית הספר שבעיירה הסמוכה. שניים מתלמידיו סייעו לו בייצור חרבות ופגיונות. ביצירה שולבו בדרך כלל רונות ובהן חותמת של ה-SS, סימן אותו ניתן לראות גם על כלי החרסינה שיוצרו באלאך.[1]
אוכלוסיית המחנה
במחנה שהו יהודים ולא יהודים בנפרד זה מזה, וכך גם גברים ונשים.
מספר האסירים השתנה בנקודות זמן שונות. היו במחנה 3,000–4,000 גברים, ובסוף המלחמה, ב25 באפריל 1945, היו במחנה כ-8,900 אסירים. עבור רבים מהם היה מחנה אלאך נקודת סיום של צעדות מוות ומשלוחים ממחנות ריכוז אחרים כדוגמת בוכנוולד ונאצוויילר שטרוטהוף[2]. במחנה הנשים היו 200–300 נפש. במחנה הלא-יהודי נכלאו בעיקר צרפתים, רוסים, פולנים, צ'כים והולנדים, כמו גם קורבנות רדיפות גזעיות ומתנגדי המשטר הנאצי בגרמניה.
עבודת כפייה
אלאך היה אחד מבין שבעה מחנות משנה שסיפקו למפעל החימוש של ב.מ.וו עובדי כפיה. אלה עבדו בייצור ותיקון מנועי מטוסים.
משנת 1941 הועסקו אזרחים גרמנים וכ-50 אסירים ממחנה אלאך בייצור אמנות וחרסינה. מבין שני המפעלים - המפעל במחנה והמפעל בעיירה אלאך - נותר המפעל במחנה המפעל העיקרי לייצור חרסינה עדינה, גם לאחר שהמפעל המקורי בעיירה אלאך עבר מודרניזציה ונפתח מחדש. המפעל בעיירה אלאך עבר מיצוב-מחדש לשם ייצור מוצרי קרמיקה כמו כלי חרס למשקי בית. עם נפילת הרייך השלישי חוסל המפעל באלאך. מפעלי אלאך הושבתו בשנת 1945 ומעולם לא נפתחו מחדש.[3]
שחרור
לקראת סוף אפריל 1945 ידעו גם השומרים וגם האסירים ששעון החול של הגרמנים הולך ואוזל, האסירים הגבירו את פעולות המרי נגד הפינוי המתוכנן שלהם והשומרים מצידם היו חסרי אונים. בסופו של דבר הפרידו את כלל הלאומים והשאירו אותם במחנה עד שב28 באפריל לא נותר במחנה אף שומר והם היו משוחררים. ואילו את את אזרחי ברית המועצות והגרמנים כ-900 במספר, הצעידו בצעדת מוות דרומה ב25 באפריל[4].
יחידה מצבא ארצות הברית נכנסה למחנה סמוך לשעה 9 בבוקר 30 באפריל 1945, יום לאחר שחרור המחנה הראשי בדכאו.[דרוש מקור] בית חולים שדה של הארמייה השביעית הוקם באלאך כדי לטפל באסירים החולים. עד 10 במאי עברו אנשי הצוות של בית החולים למחנה הראשי של דכאו, כדי לעזור לטפל במגפת הטיפוס.[דרוש מקור]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- מחנה המשנה מינכן-שוואבינג, באתר מוזיאון השואה בוושינגטון
- משפטיהם של פושעים נאצים - משפטי דכאו
- עדות על השחרור ממחנה אלאך, באתר יד ושם
הערות שוליים
