מוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה

מוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה על שם משה וטובה בר-דוד, ממוקם בקיבוץ ברעם שבגליל העליון. אוסף המוזיאון כולל פרטי יודאיקה ועבודות אמנות של ציירים יהודים מהארץ ומהעולם וכן אוסף פרטי ארכאולוגיה מהאזור.

במוזיאון תערוכת קבע "מסורת והמשכיות" של אוסף פרטי היודאיקה והאמנות היהודית. אוסף האמנות מוצג במסגרת תערוכות מתחלפות באגף האוסף.

בחצר המוזיאון גן הפסלים של האמן יגאל תומרקין לצד פסלים של אמנים נוספים.

אוסף המוזיאון

האוסף מורכב מיסוד התחלתי שהוא האוסף שנתרם לקיבוץ ברעם על ידי משה וטובה בר-דוד ויסוד נוסף הכולל את היצירות האחרות שהתווספו במשך 30 שנות קיומו של המוזיאון. האוסף כולל יצירות בטכניקות שונות כגון שמן, אקוורל, פסטל, חיתוכי עץ, תחריטים, ליתוגרפיות, הדפסים מסוגם שונים, פסלים מחמרים מגוונים ועבודות בטכניקות מעורבות.

האוסף בכללותו משקף מגוון רחב של יוצרים יהודים, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד ימינו. חלקם אמנים יהודים שפעלו ויצרו בארצות שונות ולא עלו לישראל כמו שמואל הירשנברג, לסר אורי, מקס ליברמן, מוריץ דניאל אופנהיים, יענקל אדלר.

באוסף גם יצירות של אמנים אחרים שנולדו ויצרו בארצות שונות, עלו לישראל, המשיכו את פעילותם כאן, או לחלופין, נולדו בארץ, תרמו להתפתחות של האמנות מראשיתה והשתייכו לזרמים שונים באמנות הישראלית. מתקופת בצלאל האמנים הבולטים הם: בוריס שץ, יוסף בודקו, זאב רבן, הרמן שטרוק ויעקב שטיינהרט. מתקופת ‘אופקים חדשים’ אפשר למצוא באוסף את אביגדור סטימצקי, יוסף זריצקי, יחזקאל שטרייכמן, מרסל ינקו, צבי מאירוביץ' ואבשלום עוקשי.

באוסף המוזיאון גם יצירות רבות של קבוצת האמנים מהזרם הריאליסטי החברתי, שידעו ללוות ביצירותיהם את המפעל הציוני על כל גווניו ונתנו ביטוי בצבע לנוף, לעובד, לכמיהות הציוניות ולהוויה שהיו בתוכה. ביניהם אפשר למצוא את רות שלוס, משה גת, נפתלי בזם ואברהם אופק.

עוד אמנים באוסף: מארק שאגאל, אהרון אבני, אריה אלואיל, אבל פן, מרדכי ארדון, אריה ארוך, לודוויג בלום, לאה ניקל, רודי להמן, ציונה תג'ר, משה קופפרמן, סימה סלונים, משה קסטל, משה ברנשטיין, איוון שוובל, אלכסנדר בוגן, יעקב פינס, שלום סבא, יגאל תומרקין, מיכאיל גרובמן, עופר ללוש, חיים מאור, ז'אק ז'אנו ועוד רשימה ארוכה של אמנים מצוינים. באוסף המוזיאון גופי עבודות גדולים של אמנים כמו אביגדור לואיזאדא, לודוויג שוורין, אבא פניכל, פנחס אברמוביץ', יוסף יעקב, חיה יעקב ברנר, שמואל בונה, שמואל טפלר ודוד מאסטרו.

פן נוסף חשוב וייחודי באוסף המוזיאון הוא גוף של יצירות ניסיוניות שמעולם לא נחשפו ואינן ידועות ומוכרות לעוסקים באמנות וגם לא לציבור הרחב. גוף זה, הכולל בתוכו יצירות של מספר לא קטן של אמנים מפורסמים ואחרים, חושף את התלבטויות וחיפוש דרכים של אמנים באמצעות רישומים וסקיצות מעניינות. בולטים בעיקר אותם רישומים של שנות ה-50 וה-60, תקופת מעבר של רבים מן האמנים מסגנון פיגורטיבי למופשט.

אוסף מוזיאון בר-דוד שונה מאוספים במוזיאונים אחרים בכך שהוא מכיל בתוכו יצירות של אמנים מוכשרים אשר יצרו ופעלו אולם נחשפו במידה מצומצמת לקהל הרחב. אלמלא פתיחותו של משה בר-דוד לכל עשייה אמנותית ואהבתו את האמנות באשר היא, לא היינו מודעים לתרומה של קבוצת אמנים זו להתפתחות האמנות בארץ. לצד האהבה לאמנות, ממחיש האוסף את חשיבות האהבה למסורת ולמורשת החזותית של העולם היהודי. אנשים בודדים בלבד בארץ עסקו בעבר וכך גם היום, בתחומים אלה של היצירה היהודית כיצירה של תרבות שלמה על מגוון ביטוייה. בר-דוד והאוסף שגיבש, הם עדות לפן הפחות מוכר של התרבות והדת היהודית, פן שמן הראוי להמשיך ולטפח למען הדורות הבאים. המוזיאון שממשיך לפעול, עושה בכך שירות רב חשיבות לתרבות שלנו בארץ, תוך שמירה על הקשר בין הזרמים השונים של היהדות דרך היצירה המגוונת והמרתקת שיצרו יוצרים ואמנים לאורך דורות על גבי דורות, כדי להותיר ולשמר את המסורות והמורשות לעתיד.

באוסף המוזיאון אוסף יודאיקה המכיל חפצים ותשמישי קדושה מקהילות יהודיות רבות ומגוונות, כל קהילה ומנהגיה. מצויות בו יצירות המתארות את חיי היהודים בארץ ובגולה.

אוסף הארכאולוגיה של מוזיאון בר-דוד מכיל עשרות מנורות שמן מתקופת האבות ועד ביזנץ, כלי זכוכית מצריים וצידוניים, אוסף צלמיות חרס, אוסף מכתבי חרס שומריים ואכדיים וכן אוסף צלמיות וכלים.

תערוכות קבע

"מסורת והמשכיות" בקומת הכניסה של המוזיאון תערוכת קבע ובה מוצג אוסף היודאיקה הפורש בפנינו מגוון עשיר של תשמישי קדושה יהודים מארצות ומעדות רבות על פני מאות שנים. ניתן לחלק את כלל תשמישי הקדושה המצויים באוסף המוזיאון למספר מדורים עיקריים: חפצי בית ליום חג וליום השבת; תשמישי ארון קודש - וספר התורה וקישוטיו המגוונים; ותשמישי חג - כלים ששימשו את האדם היהודי בחגיו: בראש השנה וביום הכיפורים, בשלושת הרגלים: סוכות, פסח ושבועות, בחנוכה ובפורים; וכן חפצים אישיים הנוגעים לכל שטחי החיים: נישואים, לידה, מילה. עבודות אמנות כמו סדרת ציורים של האמן הקריקטוריסט הצרפתי אלפונס לוי המתארים סצנות מחיי היהודים באלזאס וכן מצויים בו ציורים המתארים אירועים וספורים מהמקרא. בתערוכה מוצג העתק מדויק של אבן המשקוף מבית הכנסת העתיק מהכפר בירעם. על האבן מופעה הכתובת העתיקה: "יהי שלום במקום הזה ובכל מקומות ישראל יוסה הלוי בן לוי עשה המשקוף הזה תבוא ברכה במעשיו שלום". אחת מפניני אוסף המוזיאון היא סדרת ציורי הזכוכית. הסדרה כוללת שמונה ציורים בכל אחד מהם מופיעה סצנה בסיפור מכירת יוסף. היצירות צוירו היישר על הזכוכית בטכניקה הפוכה על צידו האחורי של הזכוכית.

גן הפסלים מרחב מיוחד הוקדש לפסלים של יגאל תומרקין. בין פסליו של תומרקין קבוצת פסלים בצורת קונוסים ענקיים שנעשו בהשראת הקומדיה האלוקית של דנטה אליגיארי מראשית המאה ה-14. אלה מספרים את מסע נשמת האדם מרגע עזיבתה את הגוף, דרך הגיהנום וכור המצרף עד להגיעה לגן העדן. פסל כביר אחר, "מלאך ההיסטוריה," נעשה כמחווה לפילוסוף וולטר בנימין. פסל זה מתנשא לגובה של שתי קומות, מורכב משני עמודים גבוהים וקונוס ברזל ענק.

אגף ארכאולוגיה המכיל עשרות מנורות שמן מתקופת האבות ועד ביזנץ, כלי זכוכית מצריים וצידוניים, אוסף צלמיות חרס, אוסף מכתבי חרס שומריים ואכדיים וכן אוסף צלמיות וכלים.

תערוכות מתחלפות

אגף האוסף - תערוכות מתחלפות מאוסף האמנות של המוזיאון.
אגף המבואה - תערוכות של אמנים מהגליל.
אגף לאמנות עכשווית - תערוכות אמנות מתחלפות של מיטב אמני ישראל הפועלים כיום בשדה האמנות העכשווית.
אגף וידאו-ארט המוקדש לעבודות וידאו.

אגף הנוער

מוזיאון בר-דוד הוא המוזיאון היחיד בצפון (חיפה וצפונה) שיש ברשותו אגף נוער שמוקדש כולו לילדים ונוער. באגף מתקיימות תערוכות פעילות המאפשרות למבקרים הצעירים התנסות ולמידה בדרך של חוויה והנאה בפינות פעילות ויצירה. התערוכות המתחלפות אחת לשנה מהוות מוקד לפעילויות חינוכיות ויצירתיות בנושאים אמנותיים, ובנושאים הנוגעים לילדים ונוער. התערוכות הן לעיתים קרובות פרי שיתוף פעולה עם מוזאונים אחרים בישראל. אגף הנוער מהווה מוקד משיכה לכל בתי הספר והגנים. הביקור במוזיאון מהווה חוויית לימוד פעילה של הפתעה וגילוי, תוך שימוש בדימויים חזותיים ככלי לביטוי, חשיבה ולמידה. חינוך מוזאלי הנו חלק מהותי מהחינוך לאסתטיקה ולמידה בין תחומית. תוכניות חינוכיות מפורטות, בשיתוף משרד החינוך ומשרד התרבות, נכתבות כל שנה על ידי צוות החינוך וההדרכה של המוזיאון הכוללות הדרכות בתערוכות, פעילויות לחגים, פעילות קבלת ספר תורה ובר-מצוה.

פעילות

המוזאון משמש כמרכז תרבות עבור אוכלוסיית הגליל ומציג תערוכות שונות הפתוחות למבקרים לאורך כל השנה. המוזיאון בעל משקל בשיח האמנות העכשווית בסצנה הישראלית ומהווה מוקד עלייה לרגל. המוזיאון מהווה מרכז חינוכי לאמנות לגנים, בתי ספר, ומוסדות להשכלה גבוהה בצפון. המוזיאון מקיים שיחי גלריה, ערבי תרבות, קורסי אמנות שונים, הצגות וסרטים, פעילויות והדרכות לקבוצות, משפחות ומבקרים בודדים.

היסטוריה- מוזיאון צומח בקיבוץ

מוזיאון בר-דוד שוכן בקיבוץ ברעם. התופעה של הקמת מוזיאונים בקיבוצים אינה שכיחה, אך גם אינה נדירה לחלוטין. אולם, הקמתו של מוסד תרבות בכלל ומוזיאון לאמנות בפרט, הוא תהליך מורכב ביותר, הדורש משאבים רבים מהקיבוץ המארח ולכן מן הראוי לייחס לתופעה זו ולצורה המיוחדת שבה עוצב המוזיאון בברעם, כאל מקרה ייחודי ומרתק. קיבוץ ברעם עלה להתיישבות בשנת 1949. מייסדיו היו בוגרי תנועת השומר הצעיר מהארץ ומחו"ל, שהשתחררו מהפלמ"ח ועלו להגשמה בהרי הגליל, בגובה של 760 מטר מעל פני הים. נקודת ההתיישבות מצויה כ-500 מטר בלבד מגבול הלבנון. הבסיס הכלכלי שעליו נשען הקיבוץ הוא תעשייה - מפעל למוצרים רפואיים חד-פעמיים וחקלאות, הכוללת מטעי נשירים, בית אריזה, שדות שלחין ולולים.

כשלושה ק"מ מערבית לקיבוץ נמצא הגן הלאומי ברעם ובו שרידים של בית כנסת עתיק מהמאה השלישית או רביעית לספירה הנוצרית. המבנה המפואר בעל חזית נהדרת, כניסות מרשימות ואולם תפילה גדול שבו ניצבו עמודים רמים שתמכו בקומה שנייה שקרסה במשך השנים. בפינה הצפונית של הכפר ממוקם בית כנסת נוסף, שהשריד היחיד שנותר ממנו הוא רצפה רחבה. בבית הכנסת הזה נמצאה הכתובת המפורסמת "יהי שלום במקום הזה ובכל מקומות ישראל יוסה הלוי בן לוי עשה השקוף הזה תבא ברכה במע[ש]יו של[ום]". חלק מכתובת זו שמור היום במרתפי מוזיאון הלובר בפריס והעתק ממנו מוצג במוזיאון בר דוד. שרידי שני בתי הכנסת האלה מעידים על חיי קהילה ערים ואין ספק, כי המקום שמש כמרכז ליישוב יהודי גדול בסביבה.

בתחום הגן הלאומי שוכנים גם שרידי הכפר המרוני בירעם. בשנת 1948, בימי מלחמת העצמאות, נאלצו תושביו לנטוש את בתיהם בהוראת צה"ל, מסיבות ביטחוניות. כנסיית הכפר נותרה שלמה והיא מתפקדת עד עצם היום הזה כמרכז הרוחני של בני הקהילה ולצידה בית הקברות.

מוזיאון בר-דוד נושא את שמם של משה וטובה בר-דוד. משה בר-דוד נולד ב-1904 בשם משה יעקב דוד-ברדוביץ', בעיר בז'ז'ני אשר בפולין. עוד בנעוריו התעניין משה בכתבי יד יהודיים ובפולקלור של קהילות ישראל. משה היה ציוני וחבר בתנועת השומר הצעיר. הוא עלה ארצה ב-1933 יחד עם אשתו ובתו, רבקה. למחייתו עבד במחלקת המים בעיריית חיפה. את רוב שעות הפנאי שלו הקדיש לתיאטרון חובבים ולאספנות של פרטי אמנות. תחילה אסף חפצים ופרטי אמנות באופן אקראי. בהמשך, בעקבות התעמקות בתחומי עניין ספציפיים בחר להתרכז בשני כיוונים עיקריים: באמנות יהודית וישראלית ובעבודות של אמנים יהודים גרמנים שיצרו בסגנון האימפרסיוניסטי. בתו, רבקה זיו, חברת קיבוץ ברעם, כותבת בספרו של האדריכל מנחם כץ: "במשך כל חייו הבוגרים אסף בר-דוד חפצי קודש יהודיים מכל עדות ישראל ובשילוב עם אוסף היודאיקה בנה אוסף יפה ומעודן של יצירות אומנות יהודית וישראלית. דירתם של הורי בחיפה הפכה למוזיאון זוטא ובית ועד לאמנים, סוחרי אומנות ואוהבי אומנות, ועקב בקיאותו העמוקה והרחבה בכל רזי המקצוע, הפכו אלה לידידיו הקרובים."

האוסף אשר טופח בעמל רב ובמשך שנים רבות מכיל פריטים רבים המשקפים את ייחודה של האמנות היהודית במסגרת האמנות הכללית. היקפו מהווה אמצעי חשוב להכרת התרבות היהודית, השקפת עולמה והתמורות שחלו בה במשך הדורות. אוסף בר-דוד כולל אוסף אמנות יהודית וישראלית, אוסף תשמישי קדושה יהודיים, פריטי פולקלור ואוסף מצומצם של פרטי ארכאולוגיה. האוסף נתרם על ידי משה בר-דוד כמעט במלואו לקיבוץ ברעם. וכך מספרת רבקה: "במשך השנים חלם אבי להעביר את האוסף לרשות הציבור ובשנת 1974, לאחר שאמי, טובה בר-דוד, הלכה לעולמה, הנושא החל לקרום עור וגידים, כאשר המגמה היא להקים בקיבוצי, ברעם, משכן נאות לאוסף ולהקדיש את המקום ליהודי בז'ז'ני שנספו בשואה."

באוקטובר 1977 ערכה מזכירות הקיבוץ דיון, שנמשך גם בשיחת חברי הקיבוץ, שבו דנו בקבלת אוסף בר-דוד. בסיכום הישיבה נכתב: "האמנות היהודית הייתה בעבר הלא רחוק שימושית ותכליתית בעיקרה, בגלל הסייגים שהציבה הדת לאמן היהודי. משום כך, פריטים רבים באוסף מקורם בפולחן הדתי היהודי והיו בשימוש יום-יומי או במחזור העתים. כך הפכו כלי הקודש לביטוי האמנותי היחיד כמעט של היהדות במשך תקופה ארוכה. מכאן ערכו הלימודי הגדול של האוסף, בנוסף לערכו האסתטי. הצפייה בתצוגה והלימוד המתלווה אליה מלמדים על חיי היום-יום של האדם היהודי ומביאים למפגש ישיר עם ערכי היהדות."

הפרוגרמה הראשונה

בעקבות הצעתו של משה בר-דוד לתרום את האוסף שלו לקיבוץ ברעם ולהעמידו לרשות הציבור, עמד הקיבוץ בפני שאלות עקרוניות ומעשיות מאוד: מדוע לקבל את האוסף, כיצד לקבל את האוסף ואיפה לשכן אותו? היו אלה שאלות מהותיות שלא היו מובנות מאליהן. כקיבוץ השייך לתנועת השומר הצעיר עוררה ההחלטה לקבל את האוסף תהיות רבות. דוגמה בולטת מבין אלה הייתה תגובתה של העיתונאית תהילה עופר, שכתבה מאמר שכותרתו: "פרוכת בקיבוץ של השמו"ץ." הכתבה סיפרה עד כמה מופתעת הייתה העיתונאית לראות מוזיאון לאמנות וליודאיקה בקיבוץ ברעם. "הדבר האחרון שאתה מצפה לראות בקיבוץ של השומר הצעיר הוא אוסף של תשמישי קדושה יהודיים..."

לאחר בדיקה והחלטה עקרונית של מוסדות הקיבוץ לקבל את אוסף בר-דוד, הוקם צוות שתפקידו היה לדון ולנסח נייר עמדה שיהווה מסמך רעיוני להקמת המוזיאון. הצוות כלל אנשי חינוך, אנשי אמנות וכלכלה. המסמך שנוסח על ידי הצוות עסק בהיבטים שונים, כמו מטרות הקמת המוזיאון, מקורות המימון להקמתו, כיצד יראה ומה יכלול המבנה, הרכב הצוות המתפעל ודרכי הפעולה של הבית והגשמת מטרותיו. הפרוגרמה הראשונית עסקה בעיקר בסוגיות החינוך וכיצד להעביר את המורשת היהודית לתלמידים ולמבקרים. היא הרחיבה בכל הקשור לאמצעי העברת התכנים והידע. יש לראות בנוסח זה את ה"אני מאמין" של אנשי הצוות באותה תקופה.

הקמת מוזיאון בר-דוד

לאחר דיונים רבים במסגרות ובמוסדות של הקיבוץ הוחלט, בסופו של דבר, להעמיד לרשות האוסף בית ילדים שהתפנה מתושביו. עבודת התכנון הוטלה על האדריכל מנחם כץ, בן משפחה של משה בר-דוד, שהציע תוכניות מגוונות למטרה זו. כץ מציין בספרו: "...עיצבתי מבנה בטון בעל שלוש קונכיות מסוגננות ומוקפות רצועות זכוכית, המשתלבות אחת בשנייה... עם הצגת התוכנית, אישרה אספת הקיבוץ את הקמת המבנה, אולם אחרי זמן מה בוטלה, לצערי, ההחלטה הראשונה להקים את המוזיאון במקום מכובד זה, (מרכז הקיבוץ) ולאחר דיונים נוספים, ניתן לי לתכנן בית ספר קיים, ולשנותו למוזיאון".

המבנה שונה, שופץ והותאם לקבלת האוסף של משה בר-דוד על פי הפרוגרמה שנכתבה מראש, שאף היא שונתה והתכווצה על מנת שתתאים לתנאים, לאמצעים, לרצונות ולעקרונות הקיבוציים. במבנה בית הילדים המקורי הוסרו קירות ונפתחו שלושה חללים לתערוכות וחלל אחד שבו התקיימו הדרכות, סדנאות ומפגשי תרבות אחרים. עבודות ההרחבה והשינויים הושלמו תוך זמן קצר ומוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה על שמם של טובה ומשה בר-דוד נחנך בחג החנוכה 1981, בטקס פתיחה גדול ובמעמד אמנים ואנשי תרבות רבים.

פעילות המוזיאון בשנותיו הראשונות

המוזיאון קיים פעילות ענפה ומגוונת בתחומי האמנות השונים, שנקבעה על ידי ועדה מקצועית, שהתוותה את תוכנית התערוכות השנתית. המוזיאון הציג כ-8 תערוכות בשנה - ארבע תערוכות שהתבססו על האוסף וארבע נוספות של אמנים אורחים או של השאלות ממוזיאונים אחרים. הקו שהנחה בבחירת התערוכות היה להקיף כמה שיותר סוגי יצירה באמנות הפלסטית, כדי לקרב את האמנות המודרנית לקהל הרחב. התערוכות לוו בדברי הסבר, סרטונים ושקופיות להרחבת הידע של הצופים.

נושאים נוספים אשר להם הוקדשו תערוכות היו: יום ירושלים, יום השואה וחגי תשרי. פעם בשנה הוקדשה תערוכה לאחת מעדות ישראל ובה הוצג מגוון יצירותיה ואורחות חייה. המוזיאון לקח על עצמו לארח אמנים שהוזמנו ליצור בקיבוץ, ואלה שיתפו חברים וילדים בעבודתם שהוצגה, עם סיומה, במוזיאון. המוזיאון עודד אמנים צעירים, שאף הם התארחו ויצרו בקיבוץ. ניתן לציין אמנים כמו עופר ללוש ורפאל אבקסיס, שיצרו ואף השאירו אחריהם עבודות לאוסף. תערוכות רבות הוקדשו לאמנים ותיקים שנשכחו מהנוף המוזיאלי בארץ והמוזיאון החזיר אותם לתודעת הציבור הרחב.

התפתחות והתרחבות

בעקבות הפעילות הענפה והכרה של משרד החינוך במוזיאון, שאיפות העשייה של צוות העובדים במוזיאון גדלו. המקום נעשה צר מלהכיל את כל התוכניות והיה צריך להרחיבו. לכן הוחלט להקים אגף נוסף למוזיאון: "הקומה השנייה" או כמו שהיא נקראת היום "האגף לאמנות עכשווית".

למטרה זו גויסו כספים רבים, ציבוריים ופרטיים, ופנו שוב לאדריכל מנחם כץ על מנת לתכנן את ההרחבה. האדריכל תכנן אולם רחב ידיים שהתפרש על פני כל שטחו של הגג הקיים, לצד חדר מדרגות רחב ונאה, חדר תצוגות נוסף ומחסן עליון. הקומה העליונה נחנכה ב-1992.

שטחו של האולם הגדול הוא 225 מ"ר ללא מחיצות וללא עמודים. זהו חלל רחב ופתוח, מה שנקרא "הקופסה הלבנה.” ב"קופסה הלבנה" הקירות הלבנים והחלקים נועדו לשרת את המוצגים, כרקע המבליט את החפצים ופרטי האמנות. צבי אפרת במאמרו "כרוניקה אדריכלית של חללי תצוגה" מציין כי כך נוצר: "ניקיון אופטי, היגיינה אסתטית, רקע נייטרלי - אלה מושגי המפתח המכשירים את הפרדיגמה המוזיאונית של המאה העשרים: הקופסה הלבנה".

קירות האולם מתנשאים לגובה של כ-4.5 מטרים, ומסתיימים בחגורת חלונות מסורגים בעיצוב מנורות, דרכם נכנס אור טבעי. כשמתבוננים מבחוץ, התוספת העליונה עם חגורת החלונות והגג הבולט מוחקים את חזות המבנה הישן של בית הילדים הקיבוצי והופכים אותו לבניין ציבורי.

במעלה המדרגות נתלתה העבודה המונומטלית של האמן ינקל אדלר. תמונה זו נרכשה על ידי משה בר-דוד בתחילת שנות החמישים של המאה שעברה. היא הוזמנה מאדלר על ידי משפחה יהודית באנגליה וצוירה בידו בשנות השלושים. היצירה היוותה מחיצה בחדר המוזיקה בביתם. שם התמונה "אלגוריה", והיא צוירה בטמפרה, שמן וחול שהודבק על עץ. כשהמשפחה העבירה אותה לישראל, היא עמדה למכירה ורכישתה הייתה לאתגר עבור בר-דוד וגולת הכותרת באוסף.

בכניסה לאולם הגדול, הציב האדריכל ארון ובו תבליט כסף בעיצובו ופרי מחקריו. בתבליט מפת העיר בז'ז'ני שבפולין, עיר מוצאה של משפחת בר-דוד. בתי הכנסת שבעיירה הובלטו בצבע זהב. לחלון מצורפים שישה גביעי כסף אותם קבלו משה וטובה בר-דוד בנישואיהם בשנת 1928 והם מהווים עכשיו נרות זיכרון ליהודים שנספו בשואה. במלואת 30 שנה למוזיאון, נוסף לפינת ההנצחה, דגם של בית הכנסת הגדול שהיה בעיירה בז'ז'ני. הוא נתרם על ידי משפחות בקין וכץ מקורבי משפחת בר-דוד.

הקמת הקומה השנייה ובעקבותיה גם אגף הנוער, אפשרו התפתחות ונסיקה של העשייה האמנותית החשובה במוזיאון. העיתונאי ומבקר האמנות קרני עם-עד כתב בעיתון “קיבוץ” בעקבות תערוכה גדולה של אמני הגליל: "...מדובר במשכן שאין לו אח ורע. השורה הארוכה של הממתינים להציג במקום רק מאשרת קביעה זו. ובבניין ברעם ננוחם."

משה וטובה בר-דוד

משה יעקב ברדוביץ', לימים בר-דוד, נולד בשנת 1904 בעיירה הציורית בז'ז'ני (Brzezany) שבגליציה, פולין (כיום אוקראינה). בבז'ז'ני עוצבה אישיותו המגוונת של משה שהייתה היסוד לחיים מלאי סקרנות ועניין. לימים סיפר, שסבתו עסקה גם ברכישת עיזבונות מזדמנים החפצים, ביניהם רהיטים, פסלונים, מחרוזות אלמוגים, כלי פורצלן וכדומה, נאספו בקרון מיוחד. כשהתבצעה קניה כזו, היה משה הילד נכנס לקרון למרות הניסיונות לגרשו, מחטט בחפצים ותמיד מוצא מציאות. לילד אמרו שנטייתו לאספנות באה לו גם מהסבא של אמו, שבמחצית הראשונה של המאה ה-19 היה בעל אחוזה על גדות הנהר דנייסטר, יצא אל רחבי גליציה ובוהמיה כסוחר בקר אמיד. הוא היה חוזר ממסעותיו עם תשמישי קדושה, כלים לפסח, ארנקים ליום כיפור, גביעים, בשמים ודברי נחושת, שכולם נאספו בבית. משה סיפר לימים: "...הייתי בא לבית הזה והייתי מסתכל ...התרשמתי מהדברים האלה, הייתה לי משיכה בלי לשים לב."

סיפורים אלה שסיפר משה על ילדותו, משקפים היטב אמת פנימית שהייתה טבועה בו, אשר דחפה אותו אל האובססיה המובנית והעמוקה של חייו, שהייתה ביסוד האיסוף היצרי שלו. כשבגר, הוא נרתם לרכז את הספרייה היהודית בעירו והתחיל להתעניין בספרות היידיש. מעיסוקו זה התפתח תחביב האספנות של ספרים עתיקים, אותם היה מחפש בהזדמנויות של חיסול דירות. ספרות היידיש משכה אותו לכיוונים נוספים של מחקר ותיאטרון. הוא התחיל להתעניין בפולקלור, התקשר לייוו"א ומונה לנציג הארגון בבז'ז'ני. במסגרת זו הוא אסף תעודות עתיקות של קהילת בז'ז'ני, חקר ותיעד שירים עממיים, מנהגים, שמות משפחה של היהודים ומקורותיהם וגם תשמישי קדושה. את כל ממצאיו שלח למכון המדעי היהודי שבווילנא. עבודות מחקר אלו חייבו כניסה לפרטים ורישומם המדויק, ניסיון שעזר לו הרבה ברבות הימים. תוך כדי מחקר הוא נתקל בשפע של ספרות הקשורה בתיאטרון, דבר שהובילו לפעילות בחוג הדרמטי בעיר. הוא היה בין מקימיו ואחד הפעילים הבולטים בו, כשחקן וכמדריך. בקיאותו בספרות קידמה אותו אל תפקידי מפתח כשחקן ואל חברת החוג טובה זילבר, אותה נשא לאשה בשנת 1928. טובה בר-דוד לבית זילבר, נולדה בבז'זני בשנת 1900. היא הייתה אישה חריפה, משכילה שידעה חמש שפות, הרבתה לקרוא, אוהבת תרבות, רחבת אופקים ועקרת בית למופת. מכריה הכירוה כאישה ישרת דרך וענוה. על אף היותה חילונית צרופה, ידיעותיה במסורת היהודית, היכרותה עם התפילות, סיפורי התנ"ך וההוויה היהודית, היו מופלאות ועשירות. בחוש הומור מיוחד ואירוני ידעה לצטט אמרות, פתגמים ומשחקי לשון, שהיו מעוגנים עמוק בפולקלור היהודי בפולין. היא הכירה גם את התרבות הגרמנית, הפולנית והאוסטרו-הונגרית. ידיעת השפות אפשרה לה לקרוא ספרות גרמנית קלאסית וכן ספרות חדשה מתורגמת. כל אוהביה קראו לה גיטל.

בשנת 1934 הגיע משה בר-דוד לחיפה, בלוויית טובה אשתו והבת רבקה בת השלוש. במטענו נמצאו ספרים עתיקים ודברי כסף אחדים, שלימים היוו גרעין לאוספיו הגדולים. בהגיעו ארצה, נרתם משה לעבודה חלוצית קשה של הקמת עמודים בחברת החשמל, שלא התאימה ליכולתו והוא חלה אנושות. הוא התנדב לפעילות ציבורית, שרת כשוטר ובתקופת מלחמת העצמאות כמפקד גזרה בהגנה ובמשמר המתנדבים העירוני בחיפה. משפחת בר-דוד גרה באחד מארבעת 'בתי חסן דיק' ברחוב סר אוליפנט (כיום רחוב אבן סינא), בקו התפר שבין העיר התחתית הערבית ושכונת הדר היהודית. בפרוץ המאורעות בשנת 1936 כבר היה מסוכן לגור שם ולמרות יחסי חברות עם השכנים, המשפחה עברה בשנת 1937 אל לב לבה של שכונת הדר, לרחוב פבזנר 25. היה זה בית בסגנון הבאוהאוס, מחופה טיח. כדברי הבת רבקה (לימים זיו): "ואז החל הבית להתמלא באמנות". באותה תקופה משה בר-דוד עבד לפרנסתו במחלקת המים של עיריית חיפה וטיפל בשעוני המים שבחדר המונים שמעל באר המים בחצר הטכניון. אחר כך החליף תפקיד והיה גובה תשלומי המים מטעם ועד שכונת הדר הכרמל “ברחובות הטובים” כדבריו: הרצל, נורדאו, ירושלים וסביבתם. בהמשך עבר לעבודה משרדית כמנהל חשבונות. כשעיריית חיפה לקחה לידיה את גביית המיסים, הוא התפטר ויצא לגמלאות בשנת 1959 והוא בן 55. מאז ועד סוף ימיו הוא השקיע עצמו באוסף והחל להתמסר ביתר שאת לאמנות.

בשנות ה-30 קשר בר-דוד קשרים עם החוגים האינטלקטואלים של יוצאי גרמניה שבחיפה. במקביל, קיים בר-דוד קשרי ידידות עם אספנים בחיפה ביניהם עם מנחם פוגלסון, אספן היודאיקה השיל גולניצקי, המהנדס שמואל רימון, אהרון-ארנולד ליניאל ולצדם התקשר עם קבוצה של סוחרים חיפאים ובהם צמד סוחרי האמנות 'כהן את לוברסקי', 'בלום' מרחוב הרצל, 'גלריה גולדמן' ואחרים. בתל אביב היה קשור לסוחר העתיקות פוחצ'בסקי, בעל חנות גדולה ברחוב שינקין, לגלריות 'שטיגליץ' ו'תירוש' ועם עוד רבים נוספים. משה בר-דוד נהג גם לבקר בשוקי הפשפשים וגם משם היה יוצא לעיתים עם 'מציאות'. בראשית שנות ה-40' התחיל אוסף חדש של הוצאות ראשונות של ספרות קלאסית שעלו על מדפי ספרייתו הענקית שכללה בין השאר יצירות של גיתה ושילר, ברכט ופרוסט, שלום עליכם ו-י.ל. פרץ, פרויד, ביאליק, טשרניחובסקי ואלתרמן וגם נתן זך.

היסוד לאספנות באישיותו של משה בר-דוד היה מולד ונבע מהרקע המשפחתי שלו. כדבריו: "הייתה נטייה במשפחה במובן הפסיכולוגי. לא הלכתי פתאום [לאספנות]. יש לזה מסורת". על אלה התווספה זיקתו העמוקה לתרבות היהודית ולביטוייה האמנותיים: יודאיקה. "הייתה לי [בצעירותי] נטייה בכיוון זה אבל הזנחתי אותה. אחרי שנים התעורר אצלי הרגש." לאספן השיל גולניצקי היה ברחוב פבזנר מוזיאון לתשמישי קדושה ולפולקלור הוא היה מתייעץ עם בר-דוד מדי פעם וכך התחיל בר-דוד לחזור לאסוף תשמישי קדושה של היהדות. בר-דוד: "היה קשה כבר להשיג, התחלתי מאוחר ו[היה גם] עניין של אמצעים [למימון הרכישות]. אבל זה לא קבע. היו כמובן דברים שהבאתי אתי כשעליתי ארצה... בדרך כלל 80 אחוז השגתי מהמקור, מבתים פרטיים. [נעזרתי] בחוג יוצאי גרמניה וחוג בני עירנו שהיו מקורבים לדברים האלה... ויש דברים שקניתי בחנויות." בר-דוד האריך בתיאור הדרכים שבהן העשיר את אוספיו. כריכה לסידור רכש מידיו של יהודי יוצא בוקובינה, חזן ואיש שירה, שקנה אותה מסוחר של ברזל ונחושת. הכריכה הייתה שחורה עד שלא זוהתה כעשויה כסף. זו הייתה מציאה שנרכשה בעשירית משוויה. ובמקרה אחר: "הכרתי איזו אישה מתל אביב... נפגשנו באיזו תערוכה והיא אמרה: יש לי [טס לספר תורה] בבית. אני בדרך לארצות הברית [ועלי] לחסל את הדירה. אולי יש לך עניין? בא מהמשפחה, אוסטרו-הונגרי". בר-דוד מעיד כי חיכה לפריט כזה שנים רבות. ובמקרה אחר: "פמוט עמד לפני עמוד התפילה בבית כנסת בגליציה. בשנת 1910 הכניסו חשמל לבית הכנסת אז חיסלו דברים שהיו קשורים לתאורה. ב-1933 בא [עולה] מגרמניה והביא פמוט זה עם הנשר הפולני." ועוד מדברי משה בר-דוד: יש כאלה שאוספים תמונות להשקעה. אצלי אספנות [נעשית] עם הלב ועם הנשמה. לא רק רכישה. לא השקעת כספים. זה היה משהו נפשי וחייתי...".

משה בר-דוד פיתח והרחיב את אוסף האמנות שלו. עם עלייתו לארץ תחום העניין המרכזי שלו היה האקספרסיוניזם הגרמני. מאוחר יותר תמונות איכותיות של ציירים אירופאים חשובים כבר לא נמצאו אלא במחירים גבוהים למדי. בלטה באוסף התמונה "אלגוריה" של הצייר היהודי יענקל אדלר (1895-1949), יליד פולין שחי בגרמניה ואחר-כך באנגליה. זו תמונה גדולת ממדים על שלושה לוחות עץ, שהייתה תלויה בחדר המוזיקה של משפחה יהודית יוצאת גרמניה בלונדון. המשפחה שעלתה ארצה גרה בחיפה אך בביתה לא היה מקום לתמונה. דבר התמונה הגיע לאזנו של בר-דוד. הייתה זו הזדמנות בלתי חוזרת. נתבקש לה מחיר סביר ביחס לערכה. התמונה עמדה הרבה שנים בחדר המרכזי בבית האספן ונדדה משם לתצוגה בתערוכות בברלין, באנגליה, בתל אביב ובירושלים. "זו הייתה המונה ליזה של האוסף," הישג יוצא דופן בכל קנה מידה. לאוסף צורפו עוד ועוד תמונות של ציירים יהודים: של ארתור קולניק - צייר בפולין ואחר כך בצרפת; אלפרד אברדם - שנמנה עם ציירי אסכולת פריס; ארתור סגל הרומני שביקר בארץ בשנות ה-30 ואחר כך השתקע באנגליה; מאנה כץ - מאמני אסכולת פריס. בבוא הזמן השקיע גם בצבירת ציורים של אמנים מקומיים. הרכישות נעשו פעמים רבות במעשה החלפה, כשתמורת ציור היה בר-דוד נותן חפץ מבוקש מתוך מגוון פריטי היודאיקה והארכאולוגיה שלו. כשהיה רוכש ציורים בכסף, או אז היה מתמקח בקשיחות להורדת המחיר. קרה גם, שרכש תמונות אחדות במחירה של תמונה אחת כשהוא מסביר לאמן שהדבר טוב לפרסומו וכי בבוא היום ממילא תעבורנה התמונות לרשות הציבור.

בהדרגה נבנה אוסף שהקיף מגוון רחב מאוד של ציירים ישראליים: אריה לובין, יוסל ברגנר, צבי מאירוביץ; אבשלום עוקשי ; אריה אלואיל; שמואל טפלר; משה רוזנטליס; שמואל בונה; פנחס ליטבינובסקי; מנחם שמי. אוסף התמונות של בר-דוד כיסה כל פיסת קיר שבבית. תמונות נערמו זו על זו וזו לצד זו בכל פינה. תמונתו הגדולה של יענקל אדלר ניצבה בחדר המרכזי. על טובה אשתו מספר בר-דוד: "אשתי הייתה שותפה, באין ברירה. היה לה חוש להכיר מה שטוב ומה שרע, בלי לדעת מדוע. הייתה שמחה שקבלתי משהו. אבל עוד פעם ועוד פעם?! מכרים היו אומרים לה: 'איך את יכולה אחרי שנים לסבול?' [ותשובתה]: 'אם רוצים לחיות עם מישהו יחד, צריך לוותר ולהסכים גם לדברים שלא לרוחך'... היא הייתה מתלהבת מתמונות ואהבה פורצלן וכסף". חיי המשפחה היו צנועים מאוד. "לא בזבזנו את הכסף. גם אשתי עבדה. שמרנו על רמה מסוימת. המשכורת בכל זאת עלתה קצת [עם השנים] ולא קנינו דירות ולא מגרש, אלא עוד פעם ספר, גרפיקה. היינו מקבלים לפעמים לחגים עוד איזו חצי משכורת אז הכסף הלך תמיד בכיוון הזה. עברנו לשלושה חדרים והיו אז משכירים חדר לרווקים כך זה היה מקובל בתקופה הזאת. והדודים באמריקה שלחו מדי פעם כסף לחגים."

רבקה זיו בתם היחידה של טובה ומשה בר-דוד הצטרפה לפלמ"ח ערב מלחמת העצמאות ובתום המלחמה נמנתה על מייסדי קיבוץ ברעם של תנועת "השומר הצעיר" על גבול הלבנון. רבקה מתגוררת עם משפחתה עד היום הזה בקיבוץ.

אחרי מותה של טובה ב-1974, גמלה בלבו של משה בר-דוד ההחלטה להעביר את האוסף שלו לקיבוץ ברעם ולהנציח שם את קהילת בז'ז'ני שנכחדה בשואה. לאחר ויכוחים ודיונים רבים בקיבוץ, הוסכם בסופו של דבר להקדיש מבנה שהתפנה לאוסף בר-דוד. הארכיטקט מנחם כ"ץ, קרוב משפחתו של משה בר-דוד, יליד בז'ז'ני אף הוא וניצול השואה, תכנן בהתנדבות את התאמת המבנה למוזיאון - לאוסף בר-דוד ולזכר יהדות בז'ז'ני. עבודות ההרחבה והשינויים הושלמו תוך זמן קצר ומוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה על שמם של טובה ומשה בר-דוד נחנך בחג החנוכה 1981, בטקס פתיחה גדול ובמעמד אמנים ואנשי תרבות רבים. במוזיאון קיר מיוחד עם לוח זיכרון לקהילת בז'ז'ני ולקדושיה. במהלך השנים, עם צמיחת המוזיאון, המקום היה צר מלהציג את עושרו של אוסף בר-דוד לצד פריטים חדשים שהתווספו, והוחלט לבנות גלריה בקומה שנייה, המשמשת לתערוכות מתחלפות של אמנות ישראלית עכשווית. משה בר-דוד לא זכה לראות את השלמת עבודות ההרחבה. הוא נפטר ב-1989 ונטמן ליד אשתו טובה בקיבוץ ברעם, אך העשרת האוסף ופיתוח המוזיאון ממשיכים את רוחו. יש חשיבות ציבורית בהכרתם של אוספים ותיעודם לפי העניין ובמקרים נבחרים בשימורם לרווחת הציבור גם אחרי לכתו של האספן. אוספיו של משה בר-דוד אכן זכו לכך.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של מוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה

מוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה, ברשת החברתית פייסבוק
מוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה, סרטונים בערוץ היוטיוב
קיבוץ ברעם

ערך זה הוא קצרמר בנושא אמנות ובנושא ישראל. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולהרחיב אותו.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

מוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה31194209