לשון נקייה
לשון נקייה או יופמיזם (גם איפמיזם; מלעז: Euphemism, במקור מיוונית: ευ, "טוב", ו-φήμη, "דיבור") היא מינוח חליפי למושג שאזכורו נחשב כמביך, פוגע, או מטריד באופן אחר (לדוגמה: מושגים שחל עליהם טאבו, ניבולי־פה, מושגים שמעוררים תגובה רגשית חריפה וכולי). כאשר לשימוש בלשון נקייה מניע פוליטי, שכוונתו להציג פעולה שלילית כחיובית, נהוג לכנותו מכבסת מילים.
מקור המושג העברי "לשון נקייה" הוא בתלמוד הבבלי. במסכת פסחים, דף ג' עמוד א' מובאת ברייתא: "תניא דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה". ועוד נאמר שם: "דאמר ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו. שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה."
סוגי ביטויי לשון נקייה
סיבות להיווצרות ביטויי לשון נקייה
- יופמיזם תרבותי - דוגמה: "שירותים", "נוחיות", "בית שימוש", ו"בית כיסא".
- יופמיזם דתי - דוגמה: "אותו האיש" במקום "ישו".
אופני היווצרות ביטויי לשון נקייה
- הכללה - (לדוגמה: "זה", "המצב"). אי הזכרת השם או המילה עצמם ובמקום זאת משתמשים במילת הכללה. שימוש בביטוי כזה הוא למשל כינוי מחלת הסרטן בלשון נקייה "המחלה" (המקור לכך: מסכת נדרים, דף מ"א עמוד א'). וכן: כדי להימנע מהזכרת שם אדם שנוא או רשע, אומרים "אותו פלוני" (מסכת סנהדרין, דף פ"ו עמוד א', וראו לעיל: יופמיזם דתי - "אותו האיש").
- כינוי - לדוגמה: "נפטר" או "הלך לבית עולמו" במקום "מת"; "קרה לו דבר" במקום "מישהו מת אצלו" (מסכת מועד קטן, דף י"ח עמוד א'); במקום הטלת שתן והפרשת צואה - "עשיית צרכים" או "להנהיג עצמו" (מסכת ברכות, דף ס"ב עמוד א'), ובחלוקה פנימית - "קטנים" במקום הטלת שתן, ו"גדולים" במקום הפרשת צואה (מסכת מכשירין, פרק ו', משנה ה'). במקום שתן - "מי רגליים" (מסכת ברכות, דף כ"ה עמוד א'). אף בתנ"ך עצמו (ספר שמואל א', פרק כ"ד, פסוק ג') מובא הביטוי " לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו" במקום להטיל שתן, וכן: "להטיל את מימיו". מעניינת רבגוניותו של הביטוי "דבר אחר" המשמש תחליף לחזיר (מסכת פסחים, דף ג' עמוד ב'), לצרעת (מסכת גיטין, דף נ"ז עמוד ב'), לקיום יחסי אישות (מסכת ברכות, דף ח' עמוד ב'), לעבודה זרה (מסכת שבת, דף י"ז עמוד ב'), ולאשה נידה (מסכת מנחות, דף ל"ה עמוד א').
- שלילת ההפך - לדוגמה: "לא טהור" במקום "טמא" (מסכת פסחים, דף ג' עמוד א'), "לא הכי רזה" במקום "שמן", "לא ממש יפה תואר" במקום "מכוער".
- לשון סגי נהור - שימוש בהיפוכו של המושג, כדי להימנע מאמירה שלילית או פוגעת, כמו עצם המילה 'סגי נהור' שפירושה "רב אור", והיא כינוי לעיוור. וכן מצאנו כינויים נוספים לעיוור בלשון סגי נהור: "מאור עיניים" (מסכת חגיגה, דף ה' עמוד ב'), ו"עיניו קמות" (מסכת יבמות, דף ט"ז עמוד א'), ועיוורון מכונה "נהורא", כלומר "אור" (מסכת פסחים, דף קי"א עמוד ב'). המסכת בתלמוד העוסקת בדיני אבלות נקראת מסכת שמחות, ובית קברות מכונה "בית החיים".
- שימוש בתכונה - כלומר התייחסות לתכונה של הדבר, במקום לדבר עצמו, למשל: "בשר לבן" במקום בשר חזיר.
- זהירות מפגיעה בזולת - על ידי שימוש במילים חלופיות ורכות יותר. כגון: במקום לומר עליו "שכח", אומרים: "הוכבד עליו" (מסכת ברכות, דף י"ח עמוד ב'), או "נשמט ממנו" (מסכת קידושין, דף ע"א עמוד א'), וכן "נעקר ממנו" ו"נתעלם ממנו" (מסכת פסחים, דף ס"ו עמוד א'). במקום "מרבה באכילה" - "ידיו יפות" (מסכת פסחים, דף פ"ט עמוד ב'), ובמקום "משקר" - "משנה בדיבורו" (מסכת בבא מציעא, דף כ"ג עמוד ב').
- ראשי תיבות. לדוגמה: ל"ט, במקום "ליל טבילה".
- אותיות - במקום הוצאת המילה מן הפה מפרטים את אותיותיה. כגון: "שין תיו" במקום "שת"(מסכת מגילה, דף כ"ה עמוד ב'). ויש שהרחיבו מאוד את ההקפדה על לשון נקייה, עד כדי כך שאינם מוציאים מפיהם מילים כמו "שקר" ו"חמור", ובמקומן אומרים "שין קוף ריש" ו"חית מם וו ריש".
- ערבוב אותיות - בספרות היהודית-תלמודית-הלכתית, ממוספרים הדפים באמצעות אותיות, על פי ערך גימטרי, כך שעמוד 270 ימוספר באותיות "רע", 272 ימוספר "רעב", 304 "שד" וכדומה, אולם כדי לשמור על "לשון נקיה", ממוספרים הדפים הללו כדלהלן: "ער", "ערב", "דש" וכדומה.
הגלגל היופמיסטי
ברבות הזמן, ביטויי לשון נקייה שניתנו למונחים מטרידים הופכים לעיתים למטרידים בעצמם. לדוגמה: המונח "מחנה ריכוז" לתיאור מחנות מאסר של אזרחים נטבע על ידי הבריטים בזמן מלחמת הבורים מכיוון שבזמנו הוא נשמע מנומס ובלתי פוגע. לאחר שהמפלגה הנאצית השתמשה במונח בזמן מלחמת העולם השנייה, קיבל המונח אופי שלילי במידה עצומה, ולכן נוצרו ביטויי לשון נקייה חדשים להחליפו, כמו "מחנות מעצר".
לשון נקייה ביהדות
השימוש ב"לשון נקייה" הוא חיוב הלכתי, בחז"ל מובאות אזהרות רבות שלא ינבל אדם את פיו ומופיעים על כך גם עונשים חמורים, כגון: ”אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרעה.” וכן ”מעמיקין לו גיהנום.” ו”בעוון זה נערי שונאי ישראל מתים.” (הביטוי "שונאי ישראל" עצמו הוא דוגמה ללשון נקייה הבאה בלשון סגי נהור, כמובא בהמשך).
מכאן גזרו חז"ל: ”שלא יוציא אדם דבר מגונה מפיו ולעולם יספר אדם בלשון נקייה.” פסיקה זו נקבעה במקומות רבים בספרי ההלכה והמוסר היהודיים.
בתלמוד מובאים ציטוטים רבים מהמקרא והנביאים, בהם האריך הפסוק במילותיו כדי לכתוב ב"לשון נקייה". לדוגמה כאשר ה' מצווה את נוח להביא בהמות טמאות לתיבה שבנה, הוא אומר לו להביא מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה 'אשר איננה טהורה' (בראשית ז, ח). כה גדולה ההקפדה ביהדות לדבר ב"לשון נקייה", שאפילו הביטוי "אור ליום", המסמל בעצם את הערב שלפניו, נובע מהרצון שלא להשתמש במילה לילה, המעוררת קונוטציות שליליות, אלא דווקא במילים אור ויום המעוררות תחושה חיובית (מסכת פסחים ג ע"א).
במיוחד הקפידו להשתמש בלשון נקייה בעניינים ש'בינו לבינה' (שאגב, גם זה עצמו ביטוי של לשון נקייה) ולהיזהר מניבול פה. כך כתב רבי יונה גירונדי בספרו "ספר היראה": "כל צד ערווה לא יישמע על פיך, וכו'".
עד כדי כך הקפידו על לשון נקייה בתחום זה של 'בינו לבינה', שיש כאלה שאף נמנעו מלומר "אשתי", ובמקום זה אמרו "ביתי" (מסכת שבת, דף קי"ח עמוד ב'). ובמקום קיום יחסי אישות אמרו: "תשמיש המיטה" (מסכת מועד קטן, דף כ"ד עמוד א') ועוד. כן מצאנו ביטויים חלופיים הקשורים באכילה ושתייה כלשון נקייה ליחסי אישות: כגון "עריכת שולחן" (מסכת נדרים, דף כ' עמוד ב'). ובמקום וסת נאמר "דרך נשים" (מסכת עבודה זרה, דף כ"ד עמוד ב').
ואכן הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (חלק ג', פרק ח') מציין כי לשון הקודש נקראת כך, מאחר שהיא מובנית על בסיס של לשון נקיה כי ”המה דברים שהשתיקה יפה להם, ואם הביא ההכרח להזכרתם, יש למצוא עצה לכך, על ידי כינויים מלשונות אחרים”. כדוגמה מרכזית לכך, הוא מביא את האיברים המוצנעים, שבתורה יש להם רק כינויים ולא ניתן להם שם משל עצמם. גם בספרות חז"ל מוצאים סוגים שונים של דימויים, הלקוחים ממילים שרק מרמזות עליהם, לעיתים בהקשר קלוש ביותר. כגון: "אותו מקום" (מסכת נדרים, דף כ' עמוד א') ועוד.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- צפי סער, תג מחיר? סבתא היתה קוראת לזה פוגרום, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2011
- * הרב משה-מרדכי לאופר, לעולם יספר אדם בלשון נקיה, המבשר, באתר שטורעם, כ"ט סיון תשע"ג
הערות שוליים
