היפותזת ספיר-וורף

בבלשנות, היפותזת ספיר-וורף (אנגלית: Sapir-Whorf hypothesis, בקצרה SWH) קובעת, כי קיים יחס ישיר בין הקטגוריות הלשוניות של השפה בה אדם מדבר לאופן שבו אותו אדם מבין את העולם ומתנהג בו. היפותזה שנויה במחלוקת זו, קרויה על שם הבלשן והאנתרופולוג אדוארד ספיר, ועמיתו-תלמידו, בנג'מין לי וורף.

ישנן מחלוקות על שפות תכנות, הדומות מבחינות מסוימות למחלוקת על ההיפותזה, אך מבחינה טכנית השאלה שם שונה למדי.

היסטוריית המושג

את העקרון כי לשפה יש שליטה מסוימת על המחשבה ניתן למצוא לראשונה במאמר של וילהלם פון הומבולדט (Über das vergleichende Sprachstudium), ומשם עברה לתרבות הכללית. קרל קריני החל את תרגומו האנגלי לספר "דיוניסוס" במילים הבאות:

"הקשר ההדדי בין מחשבה לדיבור מבהיר כי שפות אינן רק אופן לביטוי מחשבה שכבר קיימת, אלא אופן לגילוי מחשבה שלא הייתה ידועה עד כה. הגיוון של השפות אינו גיוון קולות וסימונים, אלא צורות להסתכל על העולם".

את מקור ההיפותזה כבחינה מדוקדקת יותר של הרעיון התרבותי המוכר הזה, ניתן למצוא בחיבורי פרנץ בועז, מייסד האנתרופולוגיה בארצות הברית. בועז השלים את לימודיו בגרמניה בסוף המאה ה-19, בתקופה בה מדענים כארנסט מאך ולודוויג בולצמן עשו ניסיונות להבנת פיזיולוגיית התחושה.

גישה פילוסופית חשובה באותו זמן הייתה חידוש ההתעניינות ביצירתו של קאנט. בקצרה, טען קאנט כי הידע הוא תוצאת עבודה קוגניטיבית קונקרטית, הנעשית על ידי האדם הפרטי; המציאות ("אינטואיציה תחושתית") היא למעשה בהשתנות מתמדת, וההבנה הנה תוצאת פירוש האינטואיציה הזו בעזרת ה"קטגוריות של ההבנה" שלו. לפיכך, יחידים שונים עשויים לקלוט את אותה המציאות באופן שונה, כתוצאה מהמושגים השונים בהם משתמשים.

באמריקה, חקר בועז שפות אמריקאיות ילידיות ממשפחות לשוניות רבות; כולן היו שונות למדי מהשפות השמיות והודו-אירופיות אותן חקרו רוב החוקרים האירופים. בועז קלט במשך הזמן, כי דרך החיים והקטגוריות הלשוניות יכולות להשתנות מאד ממקום למקום. כתוצאה מתובנה זו, הגיע למסקנה כי התרבות ודרך החיים של עמים משתקפים בשפתם המדוברת.

ספיר היה אחד מתלמידיו המועדפים של בועז. הוא פיתח את טענתו של מורו, בכך שהראה כי שפות הן מערכות שיטתיות, מושלמות מבחינה פורמלית-לוגית. לפיכך, אין מילה יחידה המבטאת סגנון מסוים של חשיבה/התנהגות, אלא הטבע המושלם והשיטתי של השפה הוא המתקשר ברמה גבוהה יותר למחשבה והתנהגות. אם כי דעותיו השתנו במשך הזמן, נראה כי לקראת סוף ימיו הגיע למסקנה כי השפה לא רק משקפת את התרבות והפעולה המורגלת, אלא כי בין השפה והמחשבה ישנו יחס השפעה או אף קביעה הדדית.

וורף העניק לרעיון זה דיוק רב יותר כשבחן את המנגנון התחבירי המסוים על פיו המחשבה משפיעה על השפה. הוא טען כי "אנו מנתחים את הטבע לפי קוים ששפות האם שלנו טבעו בנו. אנו לא מוצאים את הקטגוריות והסוגים שאנו מבודדים מעולם התופעות עקב היותם ברורים מאליהם; להפך, העולם מוצג לנו כשטף קליידוסקופי של רשמים, שמוחותינו צריכים לסדר, ופירוש הדבר הוא בעיקר המערכות הלשוניות במוחותינו. אנו חותכים את הטבע לחלקים, מסדרים אותו למושגים, ומייחסים חשיבויות באופן שבו אנו עושים זאת, בעיקר כיון שאנו צדדים להסכמה לארגנו בצורה זו; הסכמה הפועלת בכל קהילת הדיבור שלנו, והחתומה בתבניות השפה שלנו... כל הצופים אינם מובלים על ידי אותן הראיות הפיזיות לאותה תמונת היקום, אלא אם כן רקעם הלשוני זהה, או שניתן לכייל אותם בצורה כלשהי".

ניסוחו זה של וורף של "עקרון היחסות הלשונית" בדרך כלל מאופין כראיה של השפה כ'בית כלא' בו המחשבה והתנהגות האדם מונהגות לחלוטין על ידי שפתו. גם אם יש מי שחושב כך, וורף עצמו ביקש רק לומר שמחשבה ומעשה מתווכים באופן לשוני וחברתי. באמירה זו, וורף בעצם מתנגד לעמדת "לוגיקה טבעית", המאמינה כי "דיבור, או שימוש במחשבה, רק 'מבטאים' את אשר עקרונית כבר נוצר באופן לא-מילולי". לפי דעה זו, המחשבה אינה תלויה בשפה אלא בחוקי לוגיקה הזהים עבור כל מי שצופה ביקום.

ניתוחו המדוקדק של וורף להבדלים בין אנגלית ושפות אחרות, ובדוגמה המפורסמת ביותר – לשפת ההופי (אחת משפות האינדיאנים בדרום־מערב ארצות־הברית), העלה את הרף לניתוח היחסים שבין שפה, מחשבה ומציאות על ידי ניתוח מדוקדק של מבנה תחבירי, לעומת תובנות כלליות שניתן להסיק מההבדלים באוצר מילים, לדוגמה. דוגמה טובה של היפותזה בפעולה ניתן לקחת מכתבי וורף עצמו. וורף היה כימאי במקצועו, ועבד בחברת ביטוח כמהנדס מניעת שרפות. על בסיס ההיפותזה החליט לשנות את התויות על חומרים דליקים, כיון שקודם לכן השתמשה תוית האזהרה במילה שאינה ברורה לכל אדם.

מכיוון שוורף לא עבד בתוך האקדמיה, מחקריו על יחסיות לשונית שנעשו בעיקר בשנות ה-30, לא נעשו פופולריים עד לפרסום כתביו לאחר מותו בשנות ה-50. בשנת 1955, ד"ר ג'יימס קוק בראון יצר את השפה המובנה לוגלאן (וממנה התפצלה השפה לוז'באן), על-מנת לבחון את ההיפותזה. תאוריות בלשניות בשנות ה-60, כגון זו שהוצעה על ידי נועם חומסקי, התמקדו בשורשיות ובאוניברסליות השפה. כתוצאה מכך, מחקריו של וורף יצאו מהאופנה. בשנות ה-80 המאוחרות ובתחילת שנות ה-90, התקדמות בפסיכולוגיה קוגניטיבית ובבלשנות אנתרופולוגית חידשה את ההתעניינות בהיפותזה. דוגמה לחסידו של חומסקי העוסק בנושא, היא ספרו של סטיבן פינקר, "The Language Instinct". גישה "יותר וורפֿית" מיוצגת על ידי כותבים כג'ורג' לקוף (George Lakoff), שטענו כי ויכוחים פוליטיים, לדוגמה, מעוצבים על ידי רשת מושגים מטאפוריים המונחת ביסוד השימוש בשפה. כיום, חוקרים חלוקים בשאלה זו, של עד כמה משפיעה השפה על המחשבה.

גרסאות חזקות וחלשות של ההיפותזה

טענה אפשרית כנגד גרסה חזקה של רעיון זה, הגורסת כי כל מחשבה מעוצבת על ידי השפה, ניתן למצוא בניסיון האישי: לאנשים קשה פעמים רבות להביע עצמם בשל מגבלות בשפה, ולפעמים מרגישים כי השפה אינה מתאימה או מספיקה למה שהם רוצים לומר. ייתכן גם כי יכתבו או יאמרו משהו, אך ירגישו כי "זה אינו בדיוק מה שרציתי לומר", או אינם יכולים למצוא דרך טובה להסביר דבר מה שהם מבינים לאדם אחר. אם כן, ברור כי מה שיחשבו אינו מנוסח במילים, וכי אפשר להבין את המחשבה אף ללא ניסוח. בנוסף ישנן תוצאות המצביעות על כך שיכולת ההבחנה של אנשים בין צבעים דומים מושפעת על ידי גורמים ביולוגיים, ולא על ידי שמות הצבעים בשפתם.

דטרמיניזם לשוני

אחת מהדוגמאות המצוטטות ביותר של "דטרמיניזם לשוני" היא המחקר של וורף של שפת האינוקטיטוט (אסקימואים), שלהם מילים רבות לשלג. הוא טוען כי ריבוי זה מעצב את ראיית העולם של האינואיט, ויוצר אופן קיום אחר מזה של דובר אנגלית, למשל. הרעיון כי לאנשים השוכנים באזורים ארקטיים יש מילים רבות לשלג כונה "אגדה אורבנית" על ידי סטיבן פינקר, הטוען כי אין להם כלל מילים רבות לשלג - לכל היותר 15, וזהו מספר מילים הקיים גם באנגלית. לבד מכך, ההוכחה טריוויאלית. העובדה שלטועמי יינות יש אוצר מילים עשיר על-מנת לדבר על הטעמים שהם מגלים ביינות, אינה ראיה לכך שמוחותיהם עובדים בצורה שונה; היא רק מראה שהם יודעים יותר על יין מהאדם הממוצע. ייתכן, כי גם לחובבי סקי דוברי אנגלית אוצר מילים עשיר בנושאי שלג, בדומה לאינואיט.

לרעיונות אלה יש התנגדות מסוימת בקהילה הבלשנית. מחקרים רבים בזיהוי צבעים בתרבויות שונות הגיעו לתוצאות שונות.

לאחרונה זוכה הדטרמיניזם הלשוני לתחיה מחודשת, בעיקר בשל מחקר שנערך על ידי פטר גורדון שבחן את לשון שבט הפירהה בברזיל. לפי גורדון, שפת שבט זה כוללת רק שלוש מלות ספירה: אחד, שניים והרבה. גורדון מראה על ידי סדרת ניסויים כי לאנשי השבט ישנם קשיים בזכירת מספרים הגבוהים משלושה, אך הקשר הסיבתי בין אירועים אלה אינו ברור. מבקרים טענו כי אם הנבדקים לא יכולים לספור יותר משלוש מסיבה אחרת (למשל, מכיוון שהם ציידים-לקטים נוודים, שאין להם מה לספור ולכן אין כל צורך בתרגול ספירה כזו) כי אז אין סיבה לצפות כי בשפתם תהיינה מילים למספרים כאלו. כלומר, חוסר הצורך הוא המסביר את חוסר כשרון הספירה ואת אוצר המילים החסר.

פוליטיקה ונימוסים

יש שניסו להפוך את ההיפותזה למכשיר פוליטי. לשון פוליטיקלי קורקט נוצרה מהאמונה ששימוש (לדוגמה) בלשון שאינה נקייה הופך את מחשבת האדם לפחות נקייה, תחת ההשערה כי שפה מוגבלת פוליטית יכולה ליצור חוקי נימוס חדשים, המסמנים שימושים לשוניים מסוימים כעבירה על כללים חברתיים.

סטיבן פינקר טבע את המונח "גלגל הכינויים הנקיים" ("the euphemism treadmill") כדי לתאר את התהליך בו ביטויי "לשון נקייה" רוכשים את כל המשמעויות של המילים שבאו להחליף. (לדוגמה: מקום בו גרים זקנים בצוותא נקרא בתחילה "מושב זקנים", אך מאחר שהמילה "זקן" נחשבה לבלתי-נימוסית, הפך השם ל"בית אבות", ולאחר מכן ל"בית לגיל הזהב" וכו').

ספרות בדיונית העוסקת בהיפותזה

הפוטנציאל הפוליטי של ההיפותזה מודגש ביותר בספר "1984", מאת ג'ורג' אורוול, שם ה-"Newspeak" ("שיחדש") החליפה במידת מה את השפה האנגלית, כחלק משינוי תודעה שהשליטים הטוטליטריים רוצים לגרום. במקרה זה, ג'ורג' אורוול טוען כי אם בני אדם לא יוכלו ליצור את המילים הדרושות לשם מרד, הם לא יוכלו למרוד, כאשר "השפה החדשה" נוצרה במטרה למחוק את אותן המילים. לדוגמה, "רע" הפך ל"לא-טוב", והמילה "חופשי" יצאה משימוש לאחר זמן.

הרעיון של יחסיות לשונית מופיע גם ברומן המדע הבדיוני Dune (חולית) והמשכיו, מאת פרנק הרברט. אחת הדמויות (ג'סיקה אטריידס), בעלת הכשרה לשונית רחבה נבהלת מ"אלימות" השפה שמשתמש בה שבט מסוים (הדררים), כיוון שהיא מאמינה שמילות ומבנה שפתם משקפים תרבות אלימה.

הרומן של סמואל דלני, "Babel-17", עוסק בשפה בדיונית, שאינה מאפשרת לדובריה מחשבה עצמאית, ומכריחה אותם לחשוב רק מחשבות לוגיות לחלוטין. בשפה זו הם משתמשים ככלי נשק, מכיוון שהיא אמורה להפוך את כל שלומדה לבוגד. ברומן, השפה בבל-17 מדומה לשפות מחשב, שאינן מאפשרות טעויות או קביעות לא מדויקות.

בספר "המנושל" מאת אורסולה לה גווין, השימוש בביטויי שייכות בכוכב האנרכיסטי אנארס, מדוכא. דוגמה לכך ניתנת כאשר ילדה קטנה אומרת לשבק (גיבור הספר): "תוכל לחלוק אתי את הממחטה בה אני משתמשת", במקום להגיד "תוכל לשאול ממני את הממחטה שלי". הרעיון הוא שהממחטה אינה שייכת לילדה, אלא רק נישאת על ידה וברגע בו תפסיק להשתמש בה היא לא תישא אותה יותר. השפה המדוברת באנארס, פראבית, היא שפה בנויה המשקפת הבטים רבים של היסודות הפילוסופיים של האנרכו-סינדיקליזם המוצגים בספר.

סדרת הספרי המדע הבדיוני הפמיניסטי "שפת אם" מאת סוזט היידן אלגין, עוסקת במאבק קבוצת נשים בלשניות בעזרת המצאת שפה שנועדה לנשים. השפה, "לאאדן", נועדה כדי להתמודד עם מגבלות השפה האנדרוצנטרית על נשים, שנאלצות להגיב "אני יודעת שאמרתי את זה, אבל אני התכוונתי למשהו אחר". אלגין טוענת שהשפות הטבעיות המערביות עשויות להיות מתאימות יותר להבעת עמדותיהם של גברים מאשר נשים.

בסיפור המדע הבדיוני "סיפור חייך" מאת טד צ'יאנג, נבחנת אפשרות שרכישת שפה חייזרית תשנה את מבנה התודעה האנושית. הסיפור עובד בשנת 2016 לסרט בשם "המפגש".

לקריאה נוספת

• בנג'מין לי וורף, שפה, מחשבה, מציאות, תרגמו מאנגלית: איתמר אוסטרייכר, דניאלה אייזנברג, מורן טבת ועמרי פולק. הוצאת אוב - ז.ע.פ., תל אביב 2004.
• גיא דויטשר, בראי השפה, כיצד המילים צובעות את עולמנו, הוצאת חרגול 2011

קישורים חיצוניים

• מה בא קודם, מחשבה או שפה?
• השפה יכולה לעצב את המחשבה
• גבי דנון, "רעיונות ירוקים, רעיונות כחולים" בבלוג בלשנות אונליין.
• איתי להט, ביידיש זה נשמע יותר טוב, באתר כלכליסט, 26 באוגוסט 2010
• לרה בורודיצקי, כיצד השפה מעצבת את המחשבה, באתר ynet, 4 באוגוסט 2011

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] היפותזת ספיר-וורף22348141