יתומים (הלכה)

יתום הוא מי שאחד מהוריו מת. בהלכה יש למושג זה מספר השלכות הלכתיות ומשפטיות מיוחדות. מבחינה משפטית, המושג מתייחס ליתומים קטנים בלבד, כלומר שאינם בני מצוות, וברוב המקרים מתייחס ליתום מן האב בלבד.

האיסור לענות יתומים

ערך מורחב – כל אלמנה ויתום לא תענון

קיים איסור מן התורה לענות יתומים ואלמנות:

כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי - שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים

— ספר שמות, פרק כ"ב, פסוקים כ"א-כ"ג

לעניין איסור עינוי, אין הבדל בין יתומים מאב ויתומים מאם, והאיסור חל עד שהיתום מגיע לעצמאות ואינו תלוי עוד בסיוע של אחרים.

במכילתא דרבי ישמעאל למדו מהכפילות "אם ענה תענה" שאין הבדל בין עינוי מרובה למועט, ואפילו אם יתום בא לרב לשאול שאלה או לדין תורה, והרב מעכבו לרגע קל לשתות מכוסו, לנעול סנדלו או להתעטף בטליתו.

מלבד האיסור לענותם, ישנו גם חיוב לדאוג לשלומם ורווחתם:

חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות, מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה... והיאך נוהגין עמהן? לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רָדָה בהן או איבד ממונן - הרי זה עובר בלא תעשה, וכל שכן המכה אותם או המקללן.

— משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות דעות, פרק ו', הלכה י'

לדעת בעל ספר החינוך תקנות חכמים בדיני ממונות לטובת יתומים ואלמנות (ראו להלן) הן בהשראת מצווה זו.

עונשו של המענה אלמנה ויתום הוא במידה כנגד מידה: "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי - שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים". עם זאת, אין ענישה בידי אדם על עינוי אלמנות ויתומים, אך רבי יוסף באב"ד כותב שהמענה אותם פסול לעדות.

איסור עינוי לא חל על עינוי לצורכי חינוך או לימוד, אך גם לצרכים אלו יש לנהוג בהם בצורה מיוחדת, ובלשון הרמב"ם ”וינהלם בנחת וברחמים גדולים”.

דיני ממונות

מינוי אפוטרופוס

ערך מורחב – אפוטרופוס (הלכה)

חז"ל מגדירים את בית הדין כ"אביהם של יתומים", ומתוקף כך, באחריות בית הדין לטפל בנכסי יתומים קטנים, עד שיגדלו ויוכלו לטפל בהם בעצמם. הריטב"א כתב, כי חובה זו מוטל על בית הדין מדין השבת אבידה. מתוקף כך, בית הדין מחויב למנות אפוטרופוס לנכסיהם, עד שיגדלו. אמנם, לא כל בית דין מוסמך למנות אפוטרופוסים ליתומים.

אם בית הדין רוצים, יכולים הם עצמם להיות האפוטרופוס של היתומים, שכן מטרת מינוי אפוטרופוס חיצוני היא רק להקל על בית הדין. בית הדין יכולים לפטר את האפוטרופוס, אם לפי ראות עיניהם הוא מפסיד את נכסי היתומים או שנוהג בדרכים לא ראויות.

גם לאחר מינוי האפוטרופוס, האחריות על הנכסים מוטלת על בית הדין, ועליהם לפקח על פעולותיו.

אסור לאפוטרופוס (או לכל אחד אחר) להעביר רכוש יתומים ממקום למקום, גם לשם הגדלת רווחיהם, כאשר ישנו חשש שינזקו בדרך (למשל בים), אלא אם כן ההעברה נעשית לצורך מניעת הפסד הנכסים, כאשר הכלל הוא שעל האפוטרופוס לנהוג כפי שהיה נוהג בנכסיו שלו. לדעת רבנו ירוחם אין צריך ליטול לשם כך רשות מבית הדין, ולדעת הרא"ש והטור עליו לקבל רשות מביה"ד אם אינו האפוטרופוס, ולדעת המהרשד"ם ור' יששכר בר איילנבורג גם האפוטרופוס צריך ליטול רשות מבית הדין.

תביעת יתומים לדין

אדם התובע יתומים בטענה שאביהם המנוח היה חייב לו כסף, אפילו אם בידו שטר חוב, לא יכול לפרוע את חובו מהירושה עד שישבע שאביהם לא פרע את החוב.

הוצאות מכספי היתומים

מצוות

כל מצוות עשה, הן מדברי תורה והן מדברי סופרים, שיש לה קצבה (כלומר: סכום מוגדר) - מוציאים מכספי היתומים על מנת לקיימה, כגון סוכה, ארבעת המינים, ציצית, שופר, תפילין, מזוזה, ספר תורה ומגילת אסתר. אמנם, יש שסייגו שהדברים אמורים רק במצווה שאי-אפשר להמתין עד שהיתומים יגדלו ויקיימו אותה בעצמם, אבל אם אפשר להמתין - לא לוקחים מכספם לשם כך.

אין נותנים צדקה ופדיון שבויים ממעות יתומים, משום שכל הזמן יש עניים וממון היתומים יגמר אם יתנו צדקה ממנו. יש אומרים שלבית דין יש רשות להוציא מעות יתומים לצדקה או לתת סמכות לאפוטרופוס לעשות כן, ויש סוברים שאין לבית הדין סמכות זו.

אולם, אם הצדקה היא לטובתם, למשל כדי להחשיבם או אם היו חולים לתת צדקה לרפואתם - מותר. נחלקו הפוסקים מי מוציא מכספי היתומים לצדקה כדי להחשיבם. יש האומרים שרק בית הדין מוסמך לכך, ולא האפוטרופוס, ויש אומרים שגם האפוטרופוס רשאי להוציא צדקה ממעות היתומים.

מיסים

מיסים שמוטלים על בני העיר לצורכי שמירה, וכן מיסים לצורכי ציבור כמו תיקון הדרכים, גובים גם מן היתומים, אבל לא מיסים לצורכי מצוות של בני העיר כדוגמת בניית בית כנסת, רכישת ספר תורה, וכדומה, משום שהם אינם בני-מצווה.

מיסים שמוטלים על ידי הנכרים, לדעת הרמב"ן ועוד כמה ראשונים - נחשבים כמו הוצאות שמירה, כי האינטרס של הגוים לשמור על היהודים הוא בשביל המיסים שמשלמים להם. אך לדעת ר"י מיגאש ועוד, אין לגבות מיסים אלו מיתומים

הוצאות נוספות

מותר לבית דין לוותר בממון היתומים כדי למנוע מריבות ביניהם.

חובות

חובות שחייבים ליתומים אינם נשמטים בשמיטה, שכן בית הדין הוא "אביהם של יתומים" ולכן כל החובות כלפיהם נחשבים לחובות לבית הדין שאינם נשמטים, ואפילו הייתה הלוואה בעל פה. לדעת כמה מן הראשונים, הפטור משמיטת כספים הוא גם לאחר שהיתומים גדלו, שכן בעת יצירת החוב היו פטורים משמיטה.

גביית נכסים משועבדים מיתומים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

ערך מורחב – אחריות נכסים

אישות

קידושי יתומה

במצב רגיל, אב יכול להשיר את בתו בעודה קטנה ולקבל את קידושיה. את היתומה יכולים להשיא אמה ואחיה. אך בניגוד לקטנה שאביה חי, קידושי יתומה תופסים מדרבנן בלבד.

מיאון

ערך מורחב – מיאון

במקרה שהשיאוה אחיה ואמה, תיקנו חכמים תקנה לטובתה שעד שהיא גדלה והופכת לנערה היא יכולה "למאן", כלומר למחות על נישואין אלו ולהודיע כי אינה חפצה בהם, ובכך היא מבטלת אותם למפרע ללא גט. הנימוק לכך הוא משום שקידושי יתומה הם מדברנן, כדלעיל. המיאון לא חייב להיות מפורש, אלא כל גילוי דעת מצדה החשב שהיא אינה חפצה לקיים את הנישואין מבטל את הנישואין. קטנה שמיאנה חוזרת למצבה הקודם, וזכות קידושיה שמורה לאמה ואחיה.

אם גדלה הבת ולא מחתה על הנישואין, חלוקים האמוראים רב ושמואל מה תהיה ההלכה במקרה כזה. לפי הכלל האומר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, סובר רב כי ברור שכאשר דר עמה הבעל הוא קיים ביאה לשם קידושין, וממילא הנישואין העכשווים הם נישואין מהתורה ואין אפשרות למחות אותם למפרע. לעומת זאת, שמואל סבור כי אין אדם מעלה על דעתו את הבעיות האפשריות, ומתוך הרגל הנישואין הקודמים, הוא לא מעלה על דעתו לקיים ביאה לשם קידושין, ולכן מספק יש לנו להחמיר ולומר שמא לא קידש אותה שוב בביאה, ובמקרה שקיבלה קידושין מאדם אחר, עלינו לחשוש שהקידושין השניים תקפים, היא צריכה לקבל גט משניהם, כלומר גם מהבעל הראשון וגם מהשני

יתומה בחיי אביה

קיים מצב מיוחד בהלכה, שבו קטנה שאביה עדיין חי מוגדרת מבחינה הלכתית כיתומה, ולכן מצב זה מכונה "יתומה בחיי אביה". כאשר קטנה שאביה השיא אותה וקיבל את קידושיה ובכך הם תקפים מן התורה, אם התגרשה בעודה קטנה, אינה חוזרת לרשות אביה כמקודם אלא לידי עצמה, ואם היא רוצה להתקדש היא מקבלת את כספי קידושיה.

קישורים חיצוניים

• הערך "יתום יתומים", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• הערך "יתום", באתר ויקישיבה

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32834224יתומים (הלכה)