יעקב ב"ש
יעקב בת-שבע פון טרוֹייֶנבֶּרג, או יעקב ב"ש (לעיתים בָּשֶבי, בָּסֶבי, בכתיב לטיני: Jacob Bassevi von Treuenberg ; ה'ש"ל/ה'ש"מ, 1570 או 1580 – ד' באייר ה'שצ"ד, 2 במאי 1634) היה פרקליט, סוחר ואיש כספים יהודי איש פראג, סוכן החצר של קיסרי האימפריה הרומית ה"קדושה" במהלך מלחמת שלושים השנה וראש הקהל של בעירו. היהודי הראשון בקיסרות שקיבל תואר אצולה.
ביוגרפיה
נולד לאברהם ב"ש באיטליה, כפי הנראה בוורונה, שהייתה עיר מוצאה של משפחת בת-שבע.[1] בסוף המאה ה-16 הגיע לפראג עם אחיו שמואל. שני האחים זכו להרשאות סחר חופשי באישור רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", הרשאות דומות לאלו שניתנו לראש הקהל של פראג, מרדכי מייזל, שנים ספורות קודם לכן.
בשנת 1611 האריך מתיאס, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", את תוקף ההרשאות ומינה את יעקב ב"ש ליהודי החצר שלו. עם עלותו של פרדיננד השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", על כס הקיסרות, אשרר שוב את ההרשאות ואף העניק לו ב-1622 את תואר האבירות "פון טרוֹיֶנברג" (Treuenberg). כמלך בוהמיה העניק לו רשות לסמל אצולה משפחתי לו ולצאצאיו: אריה תכול עם שמונה כוכבים אדומים על רקע כחול או שחור.[2]
ב-1622 חבר לקרל הראשון, נסיך ליכטנשטיין (אנ'), הדוכס אלברכט פון ולנשטיין, הגראף פאול מיכנה פון וצינוב (גר') ואיש הכספים הקלוויניסט הגרמני ממוצא הולנדי הנס דה ויטה (גר'), ליצירת מטבעה שייצרה מטבעות עבור נסיכים ומדינות שונות. התדרדרות במצבו הפיננסי של הקונסורציום הביא את השותפים לייצר מטבעות שהכילו אחוז גבוה יותר של נחושת ביחס לכסף, מעשה שהביא את המטבעה לפשיטת רגל ולסוף דרכה. כל השותפים הרוויחו הון רב.
ב"ש היה מעשיריה הגדולים של העיר היהודית בפראג, רכש בתים רבים ובנה לו בה ארמון (שנהרס בעת הריסתה של רוב העיר היהודית במפנה המאה ה-20).
בשנת 1627 פעל מתוקף תפקידו כראש הקהל של יהודי פראג ומתוקף מעמדו לפיטוריו של רבה של פראג, רבי משה ר' מנדלש, ולמינויו של הרב יום טוב ליפמן הלר במקומו. בקהילה היהודית בעיר רווחו שמועות באשר לקפידה וקללה שהטיל ר' משה על ב"ש ושותפיו להליך ההדחה. הם ראו בקללתו את הסיבה לפרשת הסתבכותו המשפטית וכליאתו של ה"תוספות יום טוב", ואת אסונו של ב"ש[3]: בשנת 1629 נאסר הרב יום טוב ליפמן הלר בשל הלשנה, ב"ש ערב לשחרורו ובהמשך שילם חמישית מהקנס שהושת עליו. פעילותו בפרשה זו מסוקרת בהרחבה במנשר "מגילת איבה", יומנו של הרב הלר אודות האירועים. שלוש שנים לאחר מכן נישאה דובריש בתו של הרב הלר לנכדו של ב"ש, שמואל בן בנו אברהם.
קרל מליכטנשטיין, מגנו העיקרי של ב"ש, מת בשנת 1627, ובשנת 1631 החל פרדיננד השני לחשוד בו והחליט לאסרו. הוא נכלא ורכושו הוחרם. רק אודות לערבות אישית של אלברכט פון ולנשטיין הוא שוחרר ונמלט לעיירה גיצ'ין (אנ') בצפון-מזרח בוהמיה ושב לעסוק במסחר תחת חסותו של ולנשטיין. זמן קצר לאחר רצח ולנשטיין, הוא נמלט למלאדה בולסלאב (בומסלא בפי יהודיה) ונפטר בה בד' באייר ה'שצ"ד, 2 במאי 1634. הוא נקבר בבית הקברות היהודי המקומי.
צאצאיו חיו בעוני בפראג עוד דורות ספורים.
משפחתו
יעקב ב"ש היה נשוי שלוש פעמים. אשתו הראשונה, קוידל בת אברהם, נפטרה אחרי 1616. אשתו השנייה, הנדל'ה בת עבר'ל גרונים, התפרסמה בלמדנותה ובמפעליה הפילנתרופיים. מלבד מפעלי הצדקה שלה ומתן סיוע של מזון והלבשה לפליטים בתקופת מלחמת שלושים השנים, חילקה מאות סטים של סידורים, טלית ותפילין, ליהודים שאיבדו את שלהם. האפיטף הארוך מאד על מצבת קברה בבית הקברות היהודי העתיק בפראג מגולל במליצה את פעילותה זו. לאחר פטירתה בתמוז ה'שפ"ח (1628), נישא בשלישית והיו לו ילדים גם מנישואים אלו.
- מבניו
- ר' אברהם ב"ש - נישא בשנת 1616 לשרל בתו של הגביר ר' יעקב קופל (קאָפּיל) מווינה. מחותנו של ה"תוספות יום טוב", מתואר כצדיק חסיד ועניו, שימש כגבאי צדקה. נפטר בז' באדר ב' ה'שצ"ט ונקבר בבית הקברות היהודי בפראג
- שמעיה ב"ש - נפטר בבחרותו, היה למדן והשיב לשאלות בהלכה. נפטר בכ"ה באלול ה'שצ"ד
- ר' אהרן ב"ש - נישא לחנה בתו של הרופא היהודי המפורסם ר' זלמן מלבוב, וחי בפולין.
קישורים חיצוניים
- גוטהרד דויטש, א' ריין, "באסבי פון טרוינברג, יעקב", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- בדז'יך נוֹסֶק, יעקב ב"ש, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
- ביוגרפיה של יעקב ב"ש במהדורה המקוונת של הביוגרפיה הגרמנית החדשה (בגרמנית)
הערות שוליים
- ^ שלום צבר, "יצחק יודלוב, דגלי מדפיסים: חמישים וארבעה סמלי מדפיסים; סקירה", ציון, סט, ג (תשס"ד 2004), עמ' 376.
- ^ כחול, לפי צבי גרץ, דברי ימי ישראל; שחור, לפי חוקר פראג קלמן ליבן, ספר גל עד (גוטהרד דויטש, א' ריין, "באסבי פון טרוינברג, יעקב", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)).
- ^ מתוך יומן בכתב יד משנת 1747: הרב פנחס קצנלנבוגן, יש מנחילין, ירושלים תשמ"ו. ענפי עץ האבות, עמ' סה-סו, באתר היברובוקס.
