יחסי איראן – הממלכה המאוחדת
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. |
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ניסוחים קלוקלים ובלתי מובנים כל צרכם.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ניסוחים קלוקלים ובלתי מובנים כל צרכם. |
| יחסי איראן – הממלכה המאוחדת | |
|---|---|
|
|
| |
| איראן | הממלכה המאוחדת |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 1,648,195 | 243,610 |
| אוכלוסייה | |
| 91,853,280 | 69,277,140 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 401,505 | 3,340,032 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 4,371 | 48,213 |
יחסי איראן–הממלכה המאוחדת (בפרסית: روابط ایران و بریتانیا, באנגלית: Iran–United Kingdom relations) הם היחסים הדיפלומטיים הרשמיים בין הרפובליקה האסלאמית של איראן ובין הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד.
איראן, אשר כונתה פרס לפני 1935, החלה את יחסיה הדיפלומטיים עם אנגליה בתקופת השושלת האילח'אנית במאה ה-13, כאשר המלך אדוארד הראשון שלח נציגות דיפלומטית לתבריז, אז בירת השושלת האילח'אנית ב-1291, לצורכי יצירת בריתות[1].
היחסים בין שתי המדינות ידעו לאורך השנים עליות ומורדות פעמים רבות בעקבות נסיבות פוליטיות פנימיות ובינלאומיות, אך נותרו לרוב יחסים ידידותיים.
היסטוריה
תקופת ספוויה
ב-1553, המלך אדוארד השישי שכר את שירותי הקפטן והסוחר סבסטיאן קבוט להקמת חברת מסחר עם המזרח הקרוב, ולשם כך הועברו לידיו שתי אוניות שהפליגו לארכנגלסק. משם, קבוט וצוותו הפליגו למוסקבה כדי להציע לאיוואן הרביעי את עסקת סחר. משהתקבלה, הוקמה חברת הסחר המוסקובית (אנ'), אשר מחלקתה הדרומית עסקה בסחר עם פרס הספווית.
ב-1597 אירח השאה עבאס הראשון משלחת של 28 שליחי החברה בהם רוברט שרלי (אנ') ואחיו אנטוני (אנ') בקזווין ולאחר מכן באספהאן כדי להקים יחד ברית נגד האימפריה העות'מאנית. במסגרת הברית אימנו האחים שרלי את חיל הפרשים, הצבא ויחידת החיילים-עבדים, ה"גהולם", אימונים שבאו לכדי ביטוי באופן מיידי בניצחון במלחמה הספווית-עות'מאנית בין 1603–1618, שהוביל להסכם נצוח פאשה, ובמלחמות ספוויה לאחר מכן. יחסי הסחר החמימים הובילו לכניסת חברת הודו המזרחית הבריטית לפרס ולשימוש בנמל ג'סק (אנ') כחלק מנתיב סחר המשי.
תקופת קג'אר
בתקופת שושלת קג'אר, בריטניה, הולנד ופורטוגל נאבקו ביניהן על ההשפעה על דרום פרס לחופי המפרץ הפרסי, בעוד האימפריה הרוסית הרחיבה את השפעתה על צפון פרס. משרד החוץ הבריטי, שחשש מהתרחבות השליטה הרוסית, לדיפלומט הבריטי גור אוסולי (אנ') בניסוח הסכם גוליסטן ב-1813, בו תלו תקוות לייצוב גבולות רוסיה והשפעתה.
מתיחות בין נאסר א-דין שאה בתמיכת רוסיה והאימפריה הבריטית הובילו ב-1856 לפרוץ המלחמה האנגלו-פרסית, במהלכה נקבעו גבולותיה המזרחיים והדרומיים המודרניים של איראן. בעקבות המשבר הכלכלי החריף חתמו השלטונות הבריטיים על מספר זיכיונות, בהם זיכיון ראותר (אנ') ב-1872 להקמת בנק ותשתיות, וזיכיון סחר הטבק ב-1890, אשר העמיקו את שליטת החברות הבריטיות בפרס ויצרו בתעשייה הפרסית מונופולים בשליטה בריטית, בהם הבנק האימפריאלי של פרס (אנ'), חברת הנפט האנגלו-פרסית והחברה הקיסרית לטבק (אנ').
בתחילת המאה ה-20 הגיעה לשיאה ההשפעה הבריטית על איראן עד כדי שבריטניה שלטה בח'וזסתאן ובבושהר באופן ישיר, ובריטיה ורוסיה חתמו ביניהן את ההסכם האנגלו-רוסי (אנ') בנוגע למעורבות באיראן, בלא להתייחס לשלטון העצמאי באיראן או לפגיעה בריבונותו. השלטון האיראני בטהראן נאלץ לקבל הסכמה מרוסיה ומבריטניה לגבי כל מינוי ממשלתי. בין השאר, בריטניה ורוסיה כפו את התפטרותו של היועץ הכלכלי של ארצות הברית לאיראן, מורגן שוסטר (אנ') ב-1911.
תקופת פהלווי
בעקבות חשש לעצמאות הממלכה הפרסית מול כוחם הכלכלי של הממלכה המאוחדת והאימפריה הרוסית החלה המהפכה החוקתית באיראן שהובילה לנפילת השושלת הקאג'ארית בין 1905–1920. שגרירות ארצות הברית תיארה שמעורבותו של הגנרל אדמונד איירונסייד בשלטון הפרסי הובילה לעליית רזא ח'אן כשאה[2]. עם זאת, ממשלת בריטניה תמכה באמיר מוחמרה ח'זאל חאן אל-כעבי ופעולותיו הלאומניות, אך לבסוף נסוגה מהתמיכה בו על פני רזא. מבנה היחסים השתנה ב-1928 כאשר איראן ביטלה את הסכמי הכניעה שלה לרוסיה ולבריטניה, וכישלון ההסכמים האנגלו-איראניים ב-1919 הובילו למאמצים דיפלומטיים לקבלה כמדינה לגיטימית. למרות זאת בריטניה התנגדה בחריפות לדרישות הבעלות האיראניות על איי תנב, איי אבו מוסא והאי הגדול של בחריין העשירים בנפט. במקביל דרישות איראן לביטול המונופול הבריטי על הבנק האימפריאלי הפרסי וחוק המונופולין האיראני מ-1928 אשר אסר על חברת הנפט האנגלו-פרסית (APOC) ליצור קשר ישיר עם הלקוחות השבטיים דרדרו את שליטתה של בריטניה באיראן. סיר רוברט קלייב, השר הבריטי לענייני טהראן, תיאר זאת בדוח למשרד החוץ ב-1931 "הסימנים קיימים, והמדיניות שלהם בהחלט בודקת עד כמה ניתן להתקדם לכיוון וויתורים, אני מרגיש שלעולם לא נוכל לחדש את מעמדנו או אפילו לגשת לשלטון הפרסי בתנאים שווים, עד שנגיע למצב בו נוכל לעצור". המאבק המרכזי היה על רישיון הנפט שהוענק לאפא"ק ב-1901, ימי שושלת קאג'אר, ושינוי התנאים בו הרישיון ניצב. שר החוץ של איראן, עבדול טימורטש, הסביר כי "הפרסים הרגישו שהתעשייה העשירה את אדמתם עב רבו שהם אינם יכולים לחלוק בה עוד". בתפקידו כלורד הראשון של האדמירליות, וינסטון צ'רצ'יל קבע ב-1914 חוק לפיו 53% ממניות אפא"ק יועברו לידי ממשלת בריטניה, חוק שאומץ במלחמת העולם הראשונה עקב החשיבות של הנפט האיראני לצי המלכותי הבריטי והגביר את הריחוק בין העמים.
עקב תמיכת השאה במפלגה הנאצית, אירעה ב-1941 הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן במהלכה הופל השלטון האיראני והשאה הוחלף בבנו, מוחמד רזא שאה פהלווי, שהנהיג שלטון אוהד לבריטניה. עד תום מלחמת העולם השנייה המשיכה בריטניה להחזיק כוחות זרים באיראן עד תום המלחמה להבטחת עתודות הנפט.
בקרב הציבור האיראני התעורר זעם על ההשפעה הנרחבת שהייתה לממשלת בריטניה על השלטונות האיראניים דרך תאגיד אופ"ק ומקורביה בשלטון השאה. בעקבות זאת עלה לשלטון ב-1951 ראש הממשלה האנטי-מערבי מוחמד מוסאדק, אשר פעל להלאמת הנפט האיראני ולדחיקת ההשפעות הזרות מאיראן, פעולות שהובילו למשבר אבדאן במהלכו כפתה בריטניה חרם בינלאומי על הנפט האיראני. בסופו של המשבר בריטניה בשיתוף פעולה עם ארצות הברית הובילה להפיכה בשלטון האיראני ב-1953 באמצעות הצתה ממומנת של תנועות אזרחיות והפעלת שידורי תעמולה. בתום ההפיכה נכפה על איראן שלטון מערבי שחימם את היחסים עם בריטניה, אך בקרב הציבור האיראני נזכרה ההפיכה כסמל למרי אזרחי שמקורו במדינות זרות ולא ברצון העם האיראני, סמל שמשמש עד היום לביקורת על תנועות מרי עכשוויות.
התחממות היחסים הובילה בין השאר לסחר בציוד צבאי, במהלכו נמכרו לאיראן המשחתת אה"מ סלויס (אנ'), ארבע פריגטות מדגם אלבנד (אנ'), מספר משגרי טילים ורחפות, ו 250 רכבי סיור משוריינים מדגם סקורפיון (אנ') ו-790 טנקי צ'יפטיין, חלקם בשימוש עד היום.
המהפכה האיסלאמית
מיד לאחר המהפכה האיראנית ב-1979 צוות של שישה טרוריסטים בתמיכה עיראקית תקפו את שגרירות איראן בלונדון והחזיקו אותם כבני ערובה עד שחולצו שישה ימים לאחר מכן על ידי הSAS . בעקבות המהפכה השהתה בריטניה את יחסיה עם איראן עד כינונם מחדש ב-1988.
יחסים נוכחיים
מאז המהפכה האסלאמית, איראן ובריטניה שומרות ביניהן על יחסים ידידותיים אך מתוחים. מצד אחד, בריטניה שותפה פעילה בסנקציות על איראן, ולא פעם נרשמו מתיחויות ואף ניתוקי קשר זמניים עקב אי הסכמה אידאולוגית עמוקה בין המשטר הדמוקרטי-מערבי של בריטניה לשלטון האייתוללות באיראן. מצד שני, בריטניה ניסתה כמה פעמים לנרמל את היחסים ביניהן בהסכמים שונים, והמדינות (נכון ליולי 2019) שומרות ביניהן על יחסים חמימים הכוללים קשרי מסחר מוגבלים, קשרי תיירות ומערך דיפלומטיה.
סחר
ב-2006 הוערך כי היצוא הבריטי לאיראן ב-2004 עמד על £443.8 מיליון לירות שטרלינג[3]. ב-2009 הנכסים האיראניים בבריטניה אשר הוקפאו על ידי האיחוד האירופי והאו"ם עמדו על ערך של 1.64$ מיליארד דולר אמריקאי עקב העיצומים נגד איראן.
מתח פוליטי-צבאי
תפיסת חיל הים המלכותי במפרץ הפרסי 2007
ב-23 במרץ 2007 נעצרו במפרץ הפרסי 15 חיילי הצי המלכותי הבריטי על שחדרו כביכול למים טריטוריאליים של איראן. ב-1 באפריל סטודנטים הפגינו מול שגרירות בריטניה בטהראן בדרישה לגרש את שגריר בריטניה, תוך קריאות "מוות לאמריקה" ו"מוות לבריטניה". ב-4 באפריל שוחררו כל החיילים העצורים.
סחר בנשק
למרות המתיחות האידאולוגית-צבאית התמידית בין איראן לבריטניה ובעלות בריתה, מספר אנשי עסקים בריטיים באירועים שונים ניסו למכור למשמרות המהפכה ציוד צבאי, כולל ציוד למטוסים, ציוד לטילים ואף ציוד לשימוש גרעיני[4].
גן קולהק
הן ב-2006 והן ב-2007 דרשו חברי פרלמנט באיראן את החזרת קרקעות מתחם גן קוהלק (אנ'), מתחם דיפלומטי גדול בצפון טהראן שבריטניה מחזיקה בו לפחות מ-1934. חברי הפרלמנט טענו שרישיון הבעלות של בריטניה על המתחם לא חוקי[5].
הסלמה בעוינות
מחלוקת הבחירות ב-2009
הסכסוך ב-2011
המתח סביב עסקת הגרעין
משבר המכליות ב-2019
ב-4 ביולי 2019 עצרו נחתים בריטיים בגיברלטר את מכלית הנפט "גרייס 1" אשר בבעלות איראנית[6] כחלק מאכיפת הסנקציות של האיחוד האירופי נגד סוריה, כיוון שעל פי החשד המכלית הייתה בדרכה לבית הזיקוק בבניאס[7]. בתגובה מחה משרד החוץ של איראן נגד הפעולה ה"פיראטית" לדבריו[8], ומפקד בכיר במשמרות המהפכה איים במעצר מכליות בריטיות במפרץ בתגובה[9].
ב-10 ביולי חמש סירות חמושות ניסו לעצור את המכלית הבריטית "The British Heritage" במיצרי הורמוז, אך הורחקו על ידי ספינת ליווי של הצי הבריטי. על פי הרשויות הבריטיות והאמריקאיות, הסירות החמושות היו של משמרות המהפכה והניסיון בוצע כפעולת תגמול על מעצר "גרייס 1". לעומת זאת, הרשויות האיראניות הכחישו כל מעורבות והצהירו כי לא היו כל מפגשים בין ספינות משמרות המהפכה ובריטניה[10].
ב-14 ביולי הצהיר שר החוץ הבריטי, ג'רמי האנט, כי "גרייס 1" תשוחרר אם הנפט לא יובל אל סוריה[11].
ב-19 ביולי עצרה איראן במצר הורמוז שתי מכליות בריטיות, "Stena Impero" ו"Norbulk" עקב חצייה לכאורה של המים הטריטוריאליים של איראן[12].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ J. R. S. Phillips, The Medieval Expansion of Europe, Clarendon Press, 1998. (באנגלית)
- ^ Michael P. Zirinsky, Imperial Power and Dictatorship: Britain and the Rise of Reza Shah, 1921–1926, International Journal of Middle East Studies 24, 1992-11, עמ' 639–663 doi: 10.1017/s0020743800022388
- ^ https://www.nytimes.com/2006/01/22/world/americas/hint-of-iran-sanctions-tugs-at-trade-ties.html
- ^ Townsend, Mark; correspondent, defence (2008-04-19). "British dealers supply arms to Iran". The Observer (באנגלית בריטית). ISSN 0029-7712. נבדק ב-2019-07-19.
- ^ Tait, Robert (2007-07-17). "Iranian militants demand return of British diplomatic compound". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2019-07-19.
- ^ Detention of Super Tanker ‘The Grace 1’ - 506/2019, Government of Gibraltar (באנגלית)
- ^ נחתים בריטים השתלטו על מכלית נפט איראנית נתפסה בדרך לסוריה, באתר וואלה! חדשות, 2019-07-04
- ^ "Iran summons UK ambassador in tanker row" (באנגלית בריטית). 2019-07-04. נבדק ב-2019-07-15.
- ^ "Iranian official threatens to seize British tanker" (באנגלית בריטית). 2019-07-05. נבדק ב-2019-07-15.
- ^ דרמה במפרץ: איראן ניסתה להשתלט על מכלית בריטית, באתר ynet, 2019-07-11
- ^ "Iran tanker could be released 'with guarantees'" (באנגלית בריטית). 2019-07-14. נבדק ב-2019-07-15.
- ^ איראן השתלטה על שתי מכליות בריטיות במי המפרץ הפרסי, באתר www.maariv.co.il
31750857יחסי איראן – הממלכה המאוחדת