יחסי איטליה – ארצות הברית
| יחסי איטליה – ארצות הברית | |
|---|---|
|
|
| |
| איטליה | ארצות הברית |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 301,340 | 9,833,517 |
| אוכלוסייה | |
| 58,740,215 | 341,362,543 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 2,010,432 | 25,462,700 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 34,226 | 74,591 |
| משטר | |
| רפובליקה פרלמנטרית | רפובליקה נשיאותית פדרלית |
יחסי איטליה-ארצות הברית הם היחסים הבילטרליים בין הרפובליקה האיטלקית לארצות הברית של אמריקה.
איטליה מנהלת יחסים חמים וידידותיים עם ארצות הברית. לארצות הברית היה ייצוג דיפלומטי באומה האיטלקית בקודמתה, ממלכת סרדיניה, מאז 1840. עם זאת, בשנת 1891 ניתקה ממשלת איטליה את יחסיה הדיפלומטיים והרהרה בקצרה על הכרזת מלחמה נגד ארצות הברית כתגובה לתקרית הלינץ' של אחד עשר איטלקים בניו אורלינס שבלואיזיאנה, וכן בין השנים 1941 ל-1943 בוטלו היחסים בין המדינות, כאשר איטליה וארצות הברית היו במצב מלחמה.
לאחר מלחמת העולם השנייה, איטליה הפכה לשותפה טרנס-אטלנטית חזקה ופעילה אשר יחד עם ארצות הברית ביקשה לטפח מודל דמוקרטי ושיתוף פעולה בינלאומי בנושאי עימות וסכסוכים אזרחיים. לשם כך, ממשלת איטליה שיתפה פעולה עם ארצות הברית בגיבוש מדיניות הביטחון, ההגנה ושמירה על השלום. תחת הסכמים בילרטליים עתיקי יומין שמקורם בחברות שתי המדינות בארגון האמנה הצפון אטלנטית (נאט"ו), איטליה מארחת זרועות חשובים מהכוחות המזוינים של ארצות הברית בויצ'נצה ובליבורנו (צבא ארצות הברית); אביאנו (בסיס של חיל האוויר); ונמלי בית עבור צי ארצות הברית בשלושה ערים שונות. בארצות הברית ישנם כ-11,500 אנשי צבא המוצבים באיטליה. איטליה מארחת את מכללת ההגנה של נאט"ו ברומא.
איטליה היא שותפה מובילה בלוחמה בטרור, בהיותה חברה מייסדת הן של האיחוד האירופי והן של נאט"ו, ושתי המדינות משתפות פעולה באומות המאוחדות, בארגונים אזוריים שונים, ובשמירה על השלום, השגשוג והביטחון.
בנוסף לקשרים ממשלתיים, כלכליים ותרבותיים קרובים, על פי סקרי דעת קהל, איטליה היא אחת המדינות הפרו-אמריקאיות ביותר בעולם, כאשר 70% מהאיטלקים ראו את ארצות הברית באור חיובי ב-2002, אחוז שעלה ל-78% ב-2014[1]. על פי דו"ח המנהיגות הגלובלית של ארצות הברית לשנת 2012, 51% מהאיטלקים בטחו בהנהגת ארצות הברית תחת ממשלו של ברק אובמה, בעוד 16% הסתייגו ו -33% לא סמכו על ההגנה[2]. מהצד השני, אמריקאים רבים גם רואים את איטליה באור חיובי, עם מעל ל-70-80% אמריקאים שרואים את איטליה כמדינה מועדפת.
טרום מלחמת העולם השנייה
לאחר הרצחם של 11 איטלקים במהלך לינץ' המוני בשנת 1891, היחסים בין האומות היו מתוחים. הממשלה האיטלקית דרשה להעמיד לדין את ההמון שביצע את הלינץ' ולשלם פיצויים למשפחות האבלות. כאשר ארצות הברית סירבה להעמיד לדין את מנהיגי ההמון, השיבה איטליה את שגרירה מוושינגטון הבירה כאות מחאה. ארצות הברית הלכה בעקבותיה, והשיבה את צירה מרומא. היחסים הדיפלומטיים נותרו במבוי סתום במשך יותר משנה. היו שמועות על מצב מלחמה בין שתי המדינות. כאשר נשיא ארצות הברית בנג'מין הריסון הסכים לשלם 25 אלף דולר אמריקני כפיצוי למשפחות הקרבנות, הקונגרס של ארצות הברית ניסה ללא הצלחה להתערב בנדון, תוך שהוא מאשים את הריסון "עושק מנהלי המנוגד לחוקה תוך שימוש בכוחות הקונגרס".
עליית הפשיזם באיטליה ומלחמת העולם השנייה
מאז עלייתו של בניטו מוסוליני לשלטון, ארצות הברית שיבחה אותו על הישגיו הראשוניים, שכללו סיוע ליחסים בין שתי המדינות. היחסים הידרדרו לאחר שאיטליה פלשה לאתיופיה. פלישה זו התרחשה בערך בזמן בו החלה ארצות הברית במדיניות ההתבדלות.
בשנים 1941-1943 הייתה איטליה בכללותה במדינות הציר במצב מלחמה עם ארצות הברית, אם כי ארצות הברית מעולם לא ראתה את איטליה כאויב, אלא את מנהיגה בניטו מוסוליני. מ-1943 ועד סוף מלחמת העולם השנייה, החלק היחיד שנטלה איטליה במלחמה עם ארצות הברית היה כשהייה לממשלת בובות וגרורה של גרמניה הנאצית בשם "הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית". הפרטיזנים האיטלקים וויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה ונתיניו משנת 1943 ואילך עזרו לארצות הברית ולבעלות הברית האחרות במהלך המערכה האיטלקית של מלחמת העולם השנייה. עם תום המלחמה, כבשה ארצות הברית את איטליה עד לעריכת משאל עם על צורת המשטר של המדינה. ארצות הברית סייעה במעברה של איטליה ממונרכיה לרפובליקה ב-1946. מאז הפכה איטליה לבעלת ברית של ארצות הברית ומדינת חיץ נגד התפשטות הקומוניזם באירופה.
1946-1989
מ-1946 עד 1953, איטליה הפכה לרפובליקה (1946), חתמה על הסכם שלום עם בעלות הברית (1947), חברה בארגון האמנה הצפון-אטלנטית ב-1949 ובעלת בריתה של ארצות הברית, שסייעה להחיות את כלכלת איטליה באמצעות תוכנית מרשל. באותה שנה, איטליה הפכה גם חברה בקהילת הפחם והפלדה האירופית, שהפכה בסופו של דבר אל האיחוד האירופי.
ראש ממשלת איטליה אלצ'ידה דה גספרי, איש המפלגה הדמוקרטית-נוצרית באיטליה זכה לתמיכה ניכרת בארצות הברית, שם נתפס כאיש שמסוגל להתנגד לגאות הקומוניסטית במערב אירופה הדמוקרטית. בינואר 1947 ערך דה גספרי ביקור בארצות הברית. המטרות העיקריות של הביקור היו לרכך את תנאי הסכם השלום שהיה תלוי ועומד עם איטליה ולהשיג סיוע כלכלי מיידי. הביקור בן עשרה ימים, בהדרכתו של איל התקשורת, הנרי לוס - הבעלים של מגזין טיים ורעייתו קלייר בות' לוס, השגרירה העתידית של ארצות הברית ברומא, נתפס כ"ניצחון" בתקשורת, מה שהביא להערות חיוביות בעיתונות האמריקאית[3].
במהלך פגישותיו בארצות הברית, הצליח דה גספרי להשיג הלוואה כלכלית צנועה אך משמעותית מבחינה פוליטית של 100 מיליון דולר אמריקני. לדברי דה גספרי, דעת הקהל תראה את הלוואה זו כהצבעה של אמון בממשלת איטליה ותחזק את עמדתו מול המפלגה הקומוניסטית בהקשר של המלחמה הקרה המתעוררת. התוצאות החיוביות חיזקו את המוניטין של דה גספרי באיטליה. הוא גם חזר עם מידע שימושי על השינוי המהותי במדיניות החוץ האמריקאית, שתוביל למלחמה הקרה ולפריצת הקומוניסטים והסוציאליסטים השמאלנים לפוליטיקה של איטליה, וכן סילוקם מהממשלה במשבר מאי 1947[4].
איטליה עמדה בפני חוסר יציבות פוליטית בשנות ה-70 של המאה ה-20, שהסתיימה בעשור שלאחר מכן. תקופה זו אופיינה בקונפליקטים חברתיים רבים ובפעולות טרור שבוצעו על ידי תנועות חוץ-פרלמנטריות. חיסולו של מנהיג המפלגה הדמוקרטית-נוצרית, אלדו מורו, הוביל לסוף "פשרה היסטורית" בין המפלגה הדמוקרטית-נוצרית והמפלגה הקומוניסטית האיטלקית. בשנות השמונים, לראשונה, בשתי ממשלות עמדו בראש רפובליקני (ג'ובאני ספאדוליני) וסוציאליסט (בטינו קרקסי) ולא על ידי דמוקרטי-נוצרי.
עם תום תקופת חוסר היצבות הפוליטית (1969-1989), המפלגה הקומוניסטית האיטלקית הגדילה בהדרגה את תפוצתה באיטליה בהנהגתו של אנריקו ברלינגר. המפלגה הסוציאליסטית (PSI), שותפה של הדמוקרטים-נוצרים ובראשם ראש הממשלה בטינו קרקסי, נעשתה ביקורתית יותר ויותר כלפי הקומוניסטים וברית המועצות; קרקסי עצמו הזדהה עם עמדתו של נשיא ארצות הברית רונלד רייגן בעניין הצבת טילי פרשינג II באיטליה, מהלך שהקומוניסטים התנגדו לו בלהט.
מאז 1989
במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 ובעשור שלאחר מכן, ארצות הברית ואיטליה שיתפו פעולה באופן תדיר כשותפות נאט"ו בנושאים כדוגמת מלחמת המפרץ, לבנון, תהליך השלום במזרח התיכון, שיחות רב-צדדיות, סומליה ושמירה על מוזמביק, סחר בסמים, סחר בנשים וילדים וכן טרור.
במהלך העשור הראשון של המאה ה-21, סילביו ברלוסקוני וממשלותיו נטו לצדד במדיניות החוץ של ארצות הברית. תחת הנהגתו שינתה הממשלה האיטלקית גם את עמדתה המסורתית בנושא מדיניות חוץ, כאשר הפכה מהממשלה המערבית הפרו-ערבית ביותר לבעלת קשרי ידידות רבים עם ישראל וטורקיה. איטליה, בהנהגת ברלוסקוני, הפכה לבעלת ברית איתנה של ארצות הברית בשל תמיכתו במלחמת אפגניסטן ובמלחמת עיראק במסגרת המלחמה העולמית בטרור. עם זאת, מספר שינויים באירופה היו גם לרעתו של בוש. ידידיו הטובים באיטליה ובספרד, סילביו ברלוסקוני וחוזה מריה אסנאר, איבדו את שלטונם לטובת מועמדים בעלי גישה מסויגת לארצות הברית, מנהיגים חדשים אשר היו מי שהגדירו אותם כאנטי-אמריקנים. חילופי השלטון באיטליה ובספרד הביאו לפרישתם של שתי מדינות אלו מהמלחמה בעיראק.[5][6] לפיכך נרשמה הידרדרות ביחסים בין ארצות הברית למדינות אלו, ובמיוחד עם ספרד.[7]
קישורים חיצוניים
- היסטוריה של היחסים, באתר Office of the Historian (ב(באנגלית))
הערות שוליים
- ^ Opinion of the United States
- ^ U.S. Global Leadership Project Report - 2012
- ^ De Gasperi through American Eyes: Media and Public Opinion, 1945-53
- ^ The Italian Stabilization of 1947: Domestic and International Factors
- ^ BBC NEWS, Spain PM orders Iraq troops home Sunday, 18 April, 2004
- ^ BBC NEWS, Italy plans Iraq troop pull-out Tuesday, 15 March, 2005
- ^ "Ahead of rare talks, Rice slams Spain over Cuba", 6/1/2007, USA TODAY
