פאולו ג'נטילוני
.jpg) | |||||
| פאולו ג'נטילוני, 2017 | |||||
| לידה |
22 בנובמבר 1954 (גיל: 69) רומא, איטליה | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| שם מלא | פאולו ג'נטילוני סילברי | ||||
| מדינה |
 איטליה | ||||
| מפלגה |
תנועת דמוקרטיה היא חירות (2002–2007) המפלגה הדמוקרטית (2007 ואילך) | ||||
| בת זוג | עמנואלה מאורו | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
פאולו ג'נטילוני סילברי (באיטלקית: Paolo Gentiloni Silveri; נולד ב-22 בנובמבר 1954) הוא פוליטיקאי ומדינאי איטלקי שכיהן כראש ממשלת איטליה החל מדצמבר 2016 ועד יוני 2018. קודם לכן שימש שר החוץ של איטליה ושר התקשורת של איטליה.
ביוגרפיה
ראשית חייו וקריירה פוליטית מוקדמת
פאולו ג'נטילוני נולד ברומא בשנת 1954 כצאצא למשפחת האצולה האיטלקית ג'נטילוני סילברי, שמוצאה באזור מארקה. קרוב משפחתו היה הרוזן וינצ'נזו אוטורינו ג'נטילוני, מנהיג המפלגה השמרנית "האיחוד האלקטורלי הקתולי האיטלקי" ("Unione Elettorale Cattolica Italiana") ובעל ברית לממשלתו של ראש הממשלה לשעבר ג'ובני ג'וליטי בין השנים 1913 ל-1914.
ג'נטילוני למד בבית ספר התיכון על שם טורקוואטו טאסו ברומא, ולאחר מכן השלים לימודי מדעי המדינה בספיאנצה - אוניברסיטת רומא. בשנות ה-70 הצטרף ל"תנועת העובדים למען סוציאליזם" ("Movimento Lavoratori per il Socialismo"), קבוצה מאואיסטית איטלקית שהוא הפך למזכיר האזורי שלה במחוז לאציו, ועזב אותה לאחר איחודה של התנועה עם המפלגה המרקסיסטית-לניניסטית "האיחוד הפרולטרי למען קומוניזם".
מ-1984 הפך לעורך הירחון של "ליגת הסביבה", "האקולוגיה החדשה" ("La Nuova Ecologia"). ב-1993, במסגרת עבודתו כעורך הירחון, פגש את פרנצ'סקו רוטלי, אחד ממנהיגי מפלגת "פדרציית הירוקים", והפך לדוברו במהלך מערכת הבחירות שלו לראשות עיריית רומא באותה שנה. רוטלי ניצח בבחירות, וג'נטילוני הפך לחבר מועצת רומא ומחזיק תיק התיירות.
חברות בפרלמנט ותפקידים מיניסטריאליים
ב-2001 הצטרף לרוטלי ורץ בבחירות לבית הנבחרים האיטלקי ברשימה בראשות רוטלי ונבחר, ב-2002 הצטרף אליו בהפיכת הרשימה למפלגת "דמוקרטיה היא חירות" ("Democrazia è Libertà"), ושימש כדובר שלה במשך חמש שנים. בפרלמנט האיטלקי היה חבר בוועדת התחבורה, שירותי הדואר והתקשורת, ובוועדת הרדיו והטלוויזיה. בנוסף, בין השנים 2005 ל-2006 כיהן כיו"ר מועצת המפקחים על ערוצי השידור הציבורי האיטלקי של "ראי".
בבחירות 2006 רץ שוב מטעם "דמוקרטיה היא חירות", ונבחר מחדש לבית הנבחרים. ג'נטילוני ומפלגתו היו חלק מ"קואליציית עץ הזית" של ראש הממשלה הנבחר רומנו פרודי, וג'נטילוני מונה לשר התקשורת של איטליה. תפקיד אותו מילא בין השנים 2006 ל-2008, עת נפילת הממשלה. במהלך כהונתו, באוקטובר 2007, היה ג'נטילוני בין 45 חברי הוועדה המסדרת שהצליחה לאחד את מפלגות המרכז-שמאל האיטלקי ולהקים את המפלגה הדמוקרטית האיטלקית, שהורכבה ברובה מאנשי האיחוד הקודם, "קואליציית עץ הזית".
בבחירות 2008 נבחר שוב לבית הנבחרים, ולאחר ניצחון הקואליציה של סילביו ברלוסקוני שימש שוב כחבר באופוזיציה. הוא היה שוב חבר בוועדת התחבורה, שירותי הדואר והתקשורת, כמו גם בוועדת הרדיו והטלוויזיה.
ג'נטילוני היה בין הראשונים מבכירי המפלגה הדמוקרטית לתמוך במועמדותו של מתאו רנצי לראשות המפלגה, עוד כשזה התמודד מול פייר לואיג'י ברסאני והפסיד. ב-5 בדצמבר 2012 הודיע ג'נטילוני על התמודדותו בפריימריז הפנימיים של המפלגה הדמוקרטית לקביעת מועמדה לראשות עיריית רומא, בתמיכת רנצי ומקורביו. בפריימריז הגיע למקום השלישי עם כ-15% מהקולות, אחרי דויד סאסולי שקיבל כ-27% מהקולות, ואיניאציו מרינו שזכה בכ-55% מהקולות, ונבחר לאחר מכן לראשות עיריית רומא.
בבחירות 2013 נבחר שוב לבית הנבחרים, הפעם כחלק מהקואליציה המנצחת של פייר לואיג'י ברסאני. מיד לאחר הבחירות שימש כחבר הוועדה לענייני החוץ והקהילה, הוועדה של אפריקה והנושאים הגלובליים, ונשיא האיחוד הבין-פרלמנטרי איטליה-ארצות הברית.
ב-31 באוקטובר 2014, עם הקמתה של הממשלה בראשות מתאו רנצי, מונה לשר החוץ של איטליה, כמחליפה של פדריקה מוגריני, שעברה לשמש כנציגה העליונה של האיחוד האירופי לענייני חוץ ומדיניות ביטחון.
בתור שר החוץ, ניסה להתוות דרך אמצע בין שתי המעצמות, בצל המשברים המרובים בהם מלחמות האזרחים בלוב ובסוריה, וסיפוח חצי האי קרים, ושמר על קרבה וערוץ דיפלומטי פתוח הן עם מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי והן עם שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב. ברמה האירופית, תחת מדיניותו של ג'נטילוני כשר החוץ, הייתה איטליה בין המדינות האירופאיות שלא ששו להטיל סנקציות חדשות על רוסיה עקב סיפוח חצי האי קרים ומלחמת האזרחים באוקראינה. בנוסף, הדגישה את הצורך בסולידריות של מדינות נוספות כדי להתמודד עם גל הפליטים שנשטפו לחופיה של איטליה, בין היתר על ידי יצירת בריתות אירופאיות עם טורקיה של ארדואן ומדינות בדרום הים התיכון.
בלוב היה בין נותני החסות העיקריים לפאיז א-סראג' כראש ממשלת ההסכמה הלאומית. ב-13 בפברואר 2015, במהלך ריאיון ל-Sky TG24, הצהיר ג'נטילוני כי "אם יהיה בכך צורך, איטליה תהיה מוכנה להילחם על אדמת לוב נגד המדינה האסלאמית, מכיוון שממשלת איטליה לא יכולה לקבל את הרעיון שישנו איום טרור פעיל רק כמה שעות בסירה מאיטליה." יום למחרת קיבל ג'נטילוני איום מהמדינה האסלאמית, שהאשימה אותו בהיותו צלבן, ושר של מדינת אויב. ב-11 ביולי 2015 התפוצצה מכונית תופת מחוץ לקונסוליה האיטלקית בקהיר, שגבתה את חיו של אדם אחד והביאה לפציעתם של עוד ארבעה. המדינה האסלאמית נטלה אחריות על הפיגוע. באותו יום הצהיר ג'נטילוני כי "איטליה לא תאוים" מכך ותמשיך להיאבק נגד הטרור. בדצמבר 2015 אירח ג'נטילוני ועידת שלום ברומא עם נציגים משתי הממשלות היריבות בלוב שמעורבות במלחמת האזרחים, וכן נציגים מהאומות המאוחדות, מארצות הברית ומרוסיה.
בינואר 2015 הוא ניהל משא ומתן לשחרורן של ונסה מרצולו וגרטה ראמלי לאחר שהוחזקו כבנות ערובה על ידי חמושים מהצבא הסורי החופשי, ולאחר מכן על ידי חמושים מג'בהת פתח א-שאם (ג'בהת א-נוסרה לשעבר), במשך 168 ימים. הוא ניסה, ללא הצלחה, להנהיג קו תקיף נגד מצרים לאחר רצח ג'וליו רג'ני(אנ'), דוקטורנט איטלקי מאוניברסיטת קיימברידג', שנחטף ונרצח בקהיר, תוך חשדות כבדים למעורבות כוחותיו של א-סיסי בדבר. המשבר הדיפלומטי בין המדינות כלל את החזרתו של השגריר האיטלקי מקהיר.
במרץ 2015 ביקר במקסיקו ובקובה, פגש את נשיא קובה ראול קסטרו, והבטיח לו את תמיכתה של איטליה בנרמול היחסים בין קובה לארצות הברית. כמו כן, ביקר באיראן גם קצת לפני וגם לאחר הסכם הגרעין עם איראן.
במהלך כהונתו כשר חוץ שולש מספר הרישיונות לייצוא נשק, וההכנסה מייצוא נשק עלתה מפחות מ-2.9 מיליארד אירו ב-2014 ליותר מ-8.2 מיליארד אירו ב-2015, נתון שיא מאז סוף מלחמת העולם השנייה. דו"ח של בית הנבחרים בנושא לא מזכיר את מדינות היעד של כלי הנשק, מה שמקשה על הביקורת השיפוטית. מקורות שונים דיווחו על משלוח של יותר מ-5,000 פצצות לסעודיה, הלוחמת במלחמת האזרחים בתימן, כמו גם 3,600 רובי בנלי שנשלחו לכוחותיו של נשיא מצרים א-סיסי.
ראש הממשלה
ב-5 בדצמבר 2016, לאחר שנחל תבוסה במשאל העם שנערך במדינה, הודיע מתאו רנצי על התפטרותו מראשות הממשלה. ב-11 בדצמבר, לאחר התפטרותו של רנצי, התבקש ג'נטילוני על ידי נשיא איטליה סרג'ו מטרלה להקים ממשלה חדשה. למחרת הושבע ג'נטילוני כראש הממשלה החדש.
הקואליציה שהקים נתמכת על ידי מפלגתו, המפלגה הדמוקרטית, ועל ידי המרכז-ימין בראשות אנג'לינו אלפנו, אותה קואליציה שתמכה בממשלתו של רנצי במשך כשנתיים.
ג'נטילוני לא התמודד בבחירות המקדימות על ראשות המפלגה הדמוקרטית, וב-30 באפריל 2017 נבחר בשנית מתאו רנצי לעמוד בראשה, ולהיות מועמדה בבחירות לראשות הממשלה שנערכו במרץ 2018.
חייו האישיים
פאולו ג'נטילוני נשוי לעמנואלה מאורו, אדריכלית. אין להם ילדים.
קישורים חיצוניים
פאולו ג'נטילוני, ברשת החברתית פייסבוק
פאולו ג'נטילוני, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
פאולו ג'נטילוני, ברשת החברתית אינסטגרם
.svg)
