יוניוניזם (אירלנד)

בריטניה הגדולה (בירוק), אירלנד בתכלת וצפון אירלנד ("אלסטר") בירוק כהה

שלושה דגלי היוניוניסטים: יוניון ג'ק (דגל הממלכה המאוחדת), תחתיו דגל אלסטר, סמל יוניוניסטי מובהק ותחתיו דגל מסדר אורנג'

יוניוניזם (באנגלית: Unionism ולעיתים Ulster loyalism; אירית: náisiúnach, בהגייה אלסטרית: נֵייְשוּנָה) היא אידאולוגיה התומכת בשימור האיחוד הפוליטי בין צפון אירלנד, ובעבר כל אירלנד, לבריטניה הגדולה. מאז חקיקת חוק האיחוד של 1800, בו הוחלף האיחוד הפרסונלי של אירלנד עם בריטניה באיחוד ריאלי ונוצרה הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, נתפש היוניוניזם כעמידה על שימור הסדר זה. לאחר האמנה האנגלו אירית ב-1921, שפיצלה את האי האירי בין צפון אירלנד הבריטית ומדינת אירלנד החופשית, התייחס המושג רק לדרישה לשמר את הצפון כחלק מן הממלכה, ולפעמים אף מייחדים לכך את השם "יוניוניזם אלסטרי", כשם החבל הצפוני. בעוד היוניוניזם בצפון אירלנד הוא סוגיה פוליטית וחברתית מרכזית, היוניוניזם באירלנד העצמאית כמעט ולא קיים. יוניוניסטים, במיוחד הקיצונים והדוגלים בטרור, נקראים לעיתים גם לויאליסטים ("נאמנים"). לאחיזה ביוניוניזם יש מתאם כמעט מלא עם מוצא אתני אנגלו-סקוטי והשתייכות לכנסייה הפרוטסטנטית, כשם שהלאומיות האירית הרפובליקנית (Republican Nationalism) המנוגדת מקושרת למוצא גאלו-קלטי ולקתוליות, אם כי קיימים גם יוצאי-דופן.

סמלים

הן הרפובליקאים והן היוניוניסטים משתמשים בשפת סמלים עשירה. הסמלים משולבים בסמלים רשמיים של ארגונים, מוסדות ואתרים ומופיעים כגרפיטי בעיקר בצפון אירלנד. בקיאים בשפת הסמלים יכולים לאבחן את רמת הקיצוניות של הארגון או האתר המציג את הסמל.

סמלי היוניוניזם מצביעים על נאמנות לבריטניה ולכתר הבריטי ומדגישים מוסדות מלוכניים. הכתר הוא סמל יוניוניסטי מובהק ומשולב ברבים מסמלי הארגונים היוניוניסטים. הריבון של מסדר האבירות האירי, מסדר פטריק ה"קדוש" הוא מלך (או מלכת) אנגליה. הם מניפים את דגל היוניון ג'ק הבריטי ולצידו את "דגל אלסטר", הכולל את סמל "היד האדומה של אלסטר". בערי צפון אירלנד התגבש סימול טריטוריאלי של שכונות פרוטסטנטיות על ידי סימול אבני הסף של המדרכה בצבעי אדום-לבן-כחול (צבעי הדגל הבריטי) ושכונות קתוליות על ידי צבעי דגל אירלנד, ירוק-לבן-כתום.

הצבע הכתום, המופיע בסמלים יוניוניסטים רבים, קשור למסדר אורנג' על שם ויליאם מאוראנז', מלך פרוטסטנטי שנלחם נגד ג'יימס השני הקתולי ומאזכר קבוצת לוחמים אירים-פרוטסטנטים שסייעו לו בקרב בוין ב-12 ביולי 1690 (המספר 1690 משתמש אף הוא כסמל יוניוניסטי וב-12 ביולי מתקיימות תהלוכות יוניוניסטיות). עם הווסדו בשנת 1796 היה המסדר, שנועד להגן על דרך החיים הפרוטסטנטית באירלנד, המסגרת הראשונה להתאגדות יוניוניסטית. הצבע הכתום נוכח גם בדגל אירלנד, שם הוא מופיע כסמל לפיוס בין אירלנד החופשית לבין הצפון הפרוטסטנטי.

לבוש יוניוניסטי בהתכנסויות רשמיות יכלול כובע באולר (Bowler hat), כפפות לבנות וסרט כתום עם או ללא השנה 1690.

סמל יוניוניסטי יוצא דופן הוא מגן דוד, שיש המייחסים לו סימול מלוכני כקשר לבית דוד ויש הרואים בששת קצוותיו סמל לששת מחוזות צפון אירלנד. הסמל הקיצוני ביותר של הלויאליסטים הוא אגרף אדום מוקף גדר תיל, הסמל מוחה נגד הממסר הבריטי האוסר פעילים לויאליסטים שכל פשעם הוא נאמנות חסרת-פשרות לכתר ומהווה את סמל אגודת הסיוע לאסירים יוניוניסטים.

צלב פטריק ה"קדוש", צלב סאלטייר (צלב בצורת X) אדום על שדה לבן, המסמל את פטריק ה"קדוש", הקדוש הפטרון של אירלנד.

היסטוריה

רקע היסטורי

ערך מורחב – היסטוריה של אירלנד - מהרפורמציה עד קרומוול

בתקופת הרפורמציה הפרוטסטנטית ויצירת הכנסייה האנגליקנית על ידי הנרי השמיני, מלך אנגליה החל הכתר הבריטי לכפות מעבר מקתוליות לפרוטסטנטיות על כל חלקי אנגליה ובכלל זה על אירלנד. בשנת 1593 הכריז על עצמו יו או'ניל, שהחזיק באותה עת בתואר האנגלי "הרוזן השני מטיירון" ואף הורשה להשתתף בדיוני הפרלמנט האירי כ"או'ניל" או ראש השבט הקלטי בעל התביעה לשלטון בצפון אירלנד. אוניל ועמיתו יו רו או'דונל, חברו לגורמים קתוליים מאויבי אנגליה בספרד וסקוטלנד, בראשות פיליפ השני מלך ספרד אויבה המר של אליזבת הראשונה. הם הכריזו על עצמם כמגיני האמונה הקתולית בפני הכפירה האנגליקנית ודרשו את חופש הדת ואת החופש הפוליטי לילידי אירלנד. לאחר מספר שנות מרד והסכמים שהופרו משני הצדדים נמלטו לבסוף ב-14 בספטמבר 1607 או'ניל, או'דונל, משפחותיהם, וכתשעים ותשעה מאנשיהם, מאחוזותיהם בצפון אירלנד לרומא, מפחד אנשי המלך ג'יימס השני. הימלטות או'ניל ואנשיו, המכונה "הימלטות הרוזנים" (Flight of the Earls) נחשבת למאורע מעצב בתולדות אירלנד. חשיבותו של האירוע לא הייתה רק סמלית. אלסטר וצפון אירלנד התרוקנו מראשי השבטים הגאליים, והדבר הקל על הממשלה האנגלית בתוכניתה לגרש את האירים הקתולים מאלסטר וליישב שם אנגלים פרוטסטנטים, כך הפכה צפון אירלנד (בתהליך איטי, אך מכוון) מן המוקד להתנגדות הגאלים וללאומיות האירית שהייתה לפני יו או'ניל, למרכז האנגלים והפרוטסטנטים באירלנד. אירלנד ידעה מאז תנופת התיישבות של אנגלים בצד הצרת צעדיהם של הקתולים ומרידות-נגד שלהם. שיא ההדרה הקתולית היה כאשר אוליבר קרומוול התיר לקתולים בני המעמד הגבוה לחיות רק בפרובינציית קונכט שבמערב האי, בעוד בני המעמד הנמוך יכלו לחיות בכל מקום, כאריסים לאדונים פרוטסטנטיים.

ראשית הכוח היוניוניסטי: מסדר אורנג' והמפלגה השמרנית האירית

החל מהמאה ה-18 הותר רק לפרוטסטנטים להשתתף בפרלמנט האירי. בסוף המאה הנהיג הנרי גרטן סיעה של פרוטסטנטים אירים פטריוטים שקראו למתן זכויות לקתולים וליצירת אומה אירית. גרטן היה מלוכני ומתון ואף הצליח להשיג הישגים לקראת אוטונומיה אירית, אך במקביל קמו קבוצות רדיקליות יותר ורפובליקאיות. בעקבות המהפכה הצרפתית והמהפכה האמריקאית פרצו הכוחות הרפובליקאים במרד האירי של 1798, שנתמך על ידי צרפת, דבר שרק עורר את חמתם של האנגלים. דיכוי המרד נעשה בתקיפות, ולעיתים באכזריות, על ידי הבריטים ותומכיהם בקרב האוכלוסייה המקומית, שנקראו, לראשונה "לויאליסטים". חלק מרכזי מהכוחות הלויאליסטים היו חברי "מסדר אורנג'" שנוסד ב-1796 במחוז ארמה על שם ויליאם מאוראנז' על מנת להוות מגן האזרחים הפרוטסטנטים ואמונתם. מחיר הדמים של המרד נאמד בעשרת אלפים ויותר הרוגים אירים, כ-530 חיילים בריטים נהרגו, וכן כ-2,000 לויאליסטים, לוחמים ואזרחים. בעקבות המרד חוקק חוק האיחוד של 1800. חוק זה, שנחקק על ידי הפרלמנט הבריטי, איחד את ממלכת אירלנד לממלכת בריטניה הגדולה, תחת הכותרת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד. במסגרת האיחוד הוקלו הגזרות על הקתולים. הפרלמנט האירי בוטל ואילרנד שלחה מאה נציגים לפרלמנט הבריטי בלונדון. ב-1829 נבחר לראשונה לפרלמנט דניאל או'קונל שהיה אירי קתולי, מטרתו הייתה ביטול (Repeal) האיחוד בין אנגליה ואירלנד. כתגובת נגד הגדיל מסדר אורנג' את כוחו וקיבל לשורותיו פרוטסטנטים ממעמד הפועלים. במקביל נוסדה "המפלגה השמרנית האירית" (Irish Conservative Party) כזרוע הפוליטית של מחייבי האיחוד של אירלנד עם אנגליה.

"שלטון הבית"

בית בבלפאסט ועליו דמויותיהם של ארבעה ממתנדבי אלסטר שלחמו במלחמת העולם הראשונה וזכו בצלב ויקטוריה

בשנות הארבעים של המאה ה-19 התחולל רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד, שפגע בעיקר בחקלאים העניים בדרום ובמערב והוביל למותם ולהגירתם של אירים קתולים רבים. רק בשנות השישים של המאה ה-19 החלה הלאומיות האירית להתעורר ולהתגבש סביב תנועת "שלטון הבית" (Home rule), כלומר תנועה למען הפרדות ולמתן אוטונומיה לאירלנד. בשנת 1874 הפך צ'ארלס סטיוארט פרנל, פרוטסטנטי-אירי, לנציג מפלגת שלטון הבית (Irish Parliamentary Party או Home Rule Party) בפרלמנט הבריטי. פרנל תמך בגישה פרלמנטרית והפך את נושא "שלטון הבית" לקו שבר מרכזי במערכת המפלגתית בבריטניה. ב-8 באפריל 1886 הצליח להביא בפני הפרלמנט הצעת חוק לשלטון בית שגרמה לפיצול במפלגתו של ויליאם גלאדסטון, המפלגה הליברלית כאשר נציגים תוצכי-איחוד בה פרשו וחברו למפלגה השמרנית ששמה הרשמי הפך ל"המפלגה השמרנית והיוניוניסטית" (Conservative and Unionist Party). החוק עבר בבית הנבחרים הבריטי (הבית התחתון של הפרלמנט) ב-1893, אך נדחה על ידי בית הלורדים.

התנגדותם של היוניוניסטים לחוק שלטון הבית נבעה ממספר מניעים: הם חששו מהלאמת רכוש השייך ליוניוניסטים (שהיו בחלקם הגדול בעלי קרקעות ורכוש רב בכל חלקי האי, עקב הפריווילגיות ההיסטוריות שלהם) על ידי המדנה האירית; הם חששו משלטון דתי-קתולי הנשלט על ידי האפיפיור ומפלה לרעה פרוטסטנטים; חלקם לא האמין שניתן לפתח שלטון רפובליקאי יציב במקום שלטון מלוכני וסברו שהסדר המחלק נחלות-כתר להמון הוא שערורייתי; הצפוניים שבהם חששו מפני השתלטות של הדרום העני והחקלאי על משאביו של הצפון המתועש בין היתר על ידי מיסוי תעשייה שיזרים הון צפוני למימון הדרום; אותם תעשיינים גם חששו מפגיעה בביטחון היצוא של סחורותיהם שהשוק העיקרי שלהן היה אנגליה.

במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 התבררה יותר ויותר החלוקה הטריטוריאלית באירלנד בין יוניוניסטים בצפון לבין אירים-לאומיים בדרום. ב-1905, במקביל ליצירת המפלגה הרפובליקאית שין פיין, נוסדה "מפלגת האיחוד של אלסטר" (Ulster Unionist Party). רוב נציגי האיחוד, ובעיקר דובריהם הראשיים החלו להגיע מהצפון (אולם מנהיגם, אדוארד קרסון, היה איש דבלין). ב-1911 הסיר בית הלורדים את הוטו שלו על חקיקת חוק לשלטון בית. בתגובה כוננה מפלגת האיחוד מיליציה בבלפאסט בשם "מתנדבי אלסטר" (Ulster Volunteers), במטרה להגן על הרוב הפרוטסטנטי בצפון במקרה שתקום מדינה אירית-קתולית ולהלחם על צביונה של צפון אירלנד. ב-18 בספטמבר 1914, לאחר משבר פוליטי חריף, נחתם בצו מלכותי חוק שלטון הבית, אולם יישומו נדחה עד לאחר מלחמת העולם הראשונה שפרצה ב-1 באוגוסט. ב-20 בספטמבר קרא קרסון למתנדבים להתגייס לשורות הרגימנטים האירים של הצבא הבריטי ובכך לסייע למאמצי המלחמה של מדינות ההסכמה. גם מתנדבים קתולים רפובליקאים לחמו לצד בריטניה במלחמה תחת השם "המתנדבים האירים".

עם זאת, הרפובליקאים סירבו להמתין לסיום המלחמה ופעלו להשגת שלטון עצמי וכינון פרלמנט אירי מיידי בדבלין במרידת חג הפסחא (1916) בראשותו של מנהיג ה"שין פיין", אמון דה ואלירה. בבחירות 1918 דחקה ה"שין פיין" הקיצונית את מפלגת שלטון הבית המתונה ממנה והשתלטה כמעט על 73 מתוך 105 המושבים האירים בפרלמנט בוסטמינסטר. לאחר סיום המלחמה, ב-21 בינואר 1919 התאספו עשרים ושבעה חברי הפרלמנט מסיעת שין פיין בבניין העירייה בדבלין, והכריזו על הקמתו של ה"דאיל" (Dáil Éireann) - הפרלמנט האירי. הם חזרו על ההצהרה שהוקראה על מדרגות בניין הדואר במרד הפסחא (1916), וקבעו כי הם מקימים את הרפובליקה האירית. עוד באותו היום נהרגו שני שוטרים בריטים במחוז טיפררי. הייתה זו תחילתה של מלחמת העצמאות האירית.

בתחילה נשאו בנטל הלחימה כוחות ה-RIC,‏(Royal Irish Constabulary, כוח משטרה בריטי סדיר) ומולם עמדו "המתנדבים האירים" שעתה החלו להזדהות כ-IRA, "הצבא האירי הרפובליקני" בראשות מייקל קולינס. עד מהרה התברר כי כוח ה-RIC כשלעצמו אינו מספיק. בינואר 1920 החלו הבריטים מגייסים כוחות מילואים, אשר קיבלו את הכינוי "Black and Tans" בשל צבע חאקי של מדיהם. עד מהרה הם נודעו באלימותם ובאכזריותם, והמלחמה הדרדרה למלחמת גרילה אכזרית במיוחד, כאשר כוחות מיליציונים יוניוניסטים פועלים לצד אנשי החוק הבריטים ומפעילים טרור נגדי. ב-21 בנובמבר 1920 אירע הטבח הידוע כ"יום ראשון העקוב מדם" עת פשטו אנשי ה"בלאק אנד טאנס" על משחק כדורגל אירי בדבלין, הרגו שנים עשר מן הצופים והשחקנים, ופצעו שישים. ב-10 בדצמבר 1920 הוכרז באירלנד ממשל צבאי.

פרוטסטנטים רבים היגרו מן הדרום לצפון או לאנגליה באותה תקופה, עקב רפורמה בחלוקת הקרקעות שחילקה אחוזות גדולות (שהיו בידי הפרוטסטנטים) ושיחררה קרקעות אותן יכלו לרכוש קתולים ועקב הצקות מצד ה-IRA (בעיקר במחוז קורק). כמו כן, חלק מהפרוטסטנטים שחיו בדרום עברו במהלך שנות ראשית המאה ה-20 תהליך של התמתנות בעמדותיהם היוניוניסטיות בעיקר עקב ההשתתפות במלחמה, לעיתים לצד לוחמים אירים קתולים והקרבנות הרבים שסבלו שני הצדדים. נשיאה הראשון של הרפובליקה של אירלנד דגלאס הייד (Douglas Hyde), היה פרוטסטנטי.

צפון אירלנד

ב-23 בדצמבר 1920 קיבל הפרלמנט הבריטי את "החוק לסיפוק ממשל טוב יותר לאירלנד" הידוע אף כ"חוק השלטון באירלנד", פרי יוזמתו של ראש ממשלת בריטניה דייוויד לויד ג'ורג'. החוק יצר שתי מדינות איריות בעלות "שלטון בית". אירלנד הצפונית, ואירלנד הדרומית. הייתה זו פשרה שהוצעה על ידי הממשלה הבריטית שעמדה מול דרישות הלאומנים לרפובליקה ששטחה משתרע על כל האי, ודרישות היוניוניסטים להמשך האיחוד עם אנגליה ולביטולו של "שלטון הבית" על פי החוק מ-1914. לכל מדינה אמור היה להיות פרלמנט בן שני בתים, בית נבחרים וסנאט. אולם, הבריטים סירבו לקיים את החוק עד שהרוחות באירלנד יירגעו. האמנה האנגלו אירית שנחתמה בלונדון ב-6 בדצמבר 1921 הובילה ליצירת מדינת אירלנד החופשית בדרום וליצירת צפון אירלנד על פני שישה מתוך תשעת מחוזות אלסטר ההיסטורית. בעוד שבמחוזות אטרים, ארמה, דאון, פרמנה, לונדונדרי וטיירון היה רוב יוניוניסטי-פרוטסטנטי מובהק, הרי שבמחוזות המערביים יותר של אלסטר, קאוואן, דונגאל ומוינהן היו היוניוניסטים רק מיעוט גדול. בבלפסט הוקמה ממשלה, הכפופה לכתר בריטי ולראשה נבחר סר ג'יימס קרייג. אף על פי שלהלכה ניתן לקתולים בצפון שוויון זכויות, התקיימה אפליה בלתי-רשמית נגדם.

"הצרות", הסכסוך בצפון אירלנד: משנות השישים ועד הסכם יום שישי הטוב

תיאור חדשותי מ-1970 על תחילת הסכסוך

ציור קיר של כוח המתנדבים מאלסטר בבלפסט. המיצליציה מגוננת על החקלאי ועל דגל בריטניה. הציור כולל איזכור של הקשר לכוח המתנדבים ההיסטורי שלחם במלחמת העולם הראשונה (1914)

ערך מורחב – הסכסוך בצפון אירלנד

בשנות השישים, על רקע אבטלה כבדה, בעיקר של קתולים, ביקש ראש ממשלת צפון אירלנד, טרנס או'ניל (Terence O'Neill) ליצור חברה שיוויונית יותר בצפון אירלנד. הניסוי עורר תסיסה בקרב הפרוטסטנטים הלויאליסטים ובראשם המנהיג הדתי איאן פייזלי (Ian Paisley) וב-1966 הוקם מחדש כוח המתנדבים מאלסטר (שנטל לעצמו את שמו של הכוח ממלחמת העולם הראשונה) כמיליציה לשם הגנה על האיחוד ועל הפרוטסטנטים ואנשיו גויסו ככוח עזר למשטרה תחת הכינוי B-specials. מנגד ניסו אירים-לאומיים להקים בצפון אגודת זכויות אזרח שתבעה שוויון זכויות לקתולים. באפריל 1969, לאחר התקפות עזות מצד הלויאליסטים, התפטר או'ניל מתפקידו. באוגוסט, לאחר תהלוכה יוניוניסטית בעיר דרי (או לונדונדרי, בפי היוניוניסטים) החלו מהומות נגד הקתולים, ברובן נטל חלק כוח המתנדבים מאלסטר. ב-14 באוגוסט שלח השלטון הבריטי לצפון אירלנד כוחות צבא, על מנת להגן על הקתולים ולהשיב את הסדר על כנו. בהמשך ביקש הממשל הצפון אירי להגדיל את הנוכחות הצבאית הבריטית במקום, תוך הוצאת ה-B-specials משורות המשטרה.

ביום ראשון ה-30 בינואר 1972 ירו צנחנים בריטים למוות ב-14 גברים ונערים קתולים לא חמושים, לאחר מצעד למען זכויות אדם בשכונת העוני בוגסייד בעיר דרי. יום זה, שזכה לכינוי "יום ראשון העקוב מדם" היה אירוע מכונן אשר הביא לתחילתן של 30 שנות אלימות בצפון אירלנד שהשפיעו על בריטניה כולה ומכונות "הצרות". הקתולים החיו את מפלגת השין פיין בצפון ואת הצבא האירי הרפובליקאי (IRA). ב-21 ביולי 1972 ביצע ה-IRA סדרה של פעולות טרור. 22 פצצות שהוטמנו הרגו 9 בני אדם ופצעו קשות יותר מ-130 במה שכונה "יום שישי העקוב מדם". בכך נפתחה סדרת אירועים אלימים בעיקר בבלפסט, בין שתי המיליציות, ה-IRA וכוח המתנדבים מאלסטר, שזכו שתיהן לתמיכה סביבתית מקהילותיהם. בתווך ניצב כוח השיטור הצפון אירי הדל וכוחות צבא בריטניה, שמשימתם נתפסה על ידי היוניוניסטים כאבסורדית - כוח בריטי המספק הגנה ללאומנים אירים רפובליקאים מפני פטריוטים בריטים אמיתיים.

ה"צרות" נמשכו כשלושים שנה ובמסגרתן נהרגו 2057 רפובליקאים, 1019 יוניוניסטים, 368 אנשי צבא וביטחון ו-82 בלתי מעורבים. ב-10 באפריל 1998 ("יום שישי הטוב") חתמו בבלפסט נציגים של ממשלת בריטניה וממשלת אירלנד על הסכם יום שישי הטוב (הסכם בלפאסט) שנועד להסדיר את עתידה של צפון אירלנד על פי רצון אזרחיה ובאופן דמוקרטי. אדריכלי ההסכם, ג'ון יום ודייוויד טרימבל, זכו בפרס נובל לשלום לשנת 1998.

היוניוניזם לאחר הסכם יום שישי הטוב

לאחר חתימת הסכם יום שישי הטוב נערכו בחירות ב-1 ביולי 1998, ונבחרו מועצה מחוקקת ומועצה מבצעת. דייוויד טרימבל היוניוניסט נבחר לשר הראשון ולסגנו נבחר שיימוס מאלון, איש הלייבור. אולם ב-15 באוגוסט אירע הפיגוע באומה: "הצבא האירי הרפובליקני האמיתי" (RIRA), שהתנגד להסכם, פוצץ מכונית תופת בעיירה אומה. כתוצאה מהפיגוע נהרגו 29 בני-אדם וכ-220 נפצעו. הפיגוע איים על הסכם השלום השברירי, אך ההסכם שרד.

ב-15 באוקטובר 2002, עקב סירובו של הצבא האירי הרפובליקני להתפרק מנשקו, נוצר אי-אמון בין שתי הקהילות וממשלת בריטניה השעתה את פעילות המועצה המבצעת של צפון אירלנד וביטלה את תפקודה העצמאי, לאחר שהשעיה קודמת לשישה שבועות באוגוסט 2001 לא הביאה לפתרון.

בשנת 2007 הושלם תהליך פירוקו מנשק של ה-IRA באופן רשמי. ב-26 במרץ 2007 הודיעו ראשי שתי המפלגות הגדולות של הקהילות, איאן פייזלי ומרטין מקגיניס על הסכמה ללכת לבחירות. ב-2009, בעקבות פירוק ה-IRA, התפרק מנשקו גם ה-UVF, כוח המתנדבים מאלסטר. כיום קיימים מספר ארגוני גרילה הטוענים להיות ממשיכיהם של הגופים שפורקו, אך פעילותם אינה משמעותית ואין כל עדות לכך שהם אכן קשורים לגופים המקוריים, מלבד הצהרתם.

מפלגות וארגונים

צעדה יוניוניסטית בבלפסט, 12 ביולי 2011. הגברים בכובעי באולר, כפפות לבנות וסרטי מסדר אורנג' ונושאים את דגל היוניון ג'ק

מפלגות בפרלמנט הבריטי

• המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית (Democratic Unionist Party - DUP)‏ – המפלגה הפוליטית הגדולה ביותר של היוניוניסטים, רוב מצביעיה מגיעים מצפון אירלנד. לא חתמה על הסכם יום שישי הטוב ב-1998. מצויה בברית עם המפלגה השמרנית הבריטית.
• המפלגה היוניוניסטית של אלסטר (Ulster Unionist Party - UUP)‏ – המפלגה השנייה בגודלה, מפלגה מתונה יותר, מנהיגיה הובילו את הסכם יום שישי הטוב.
• מפלגת האיחוד הפרוגרסיבית (Progressive Unionist Party - PUP)‏ – הזרוע הפוליטית של כוח המתנדבים מאלסטר, פעילה בעיקר בבלפסט.
• הקול היוניוניסטי המסורתי (Traditional Unionist Voice - TUV)‏ – מפלגה לויאליסטית המתנגדת להסכם יום שישי הטוב.
• מפלגת הברית של צפון אירלנד (Alliance Party of Northern Ireland)‏ – מאז ייסודה ב-1970 תמכה באיחוד מתון והתנגדה לאפליית קתולים בצפון אירלנד. מאז הלכה תמיכתה באיחוד והתמתנה. כיום אינה נחשבת למפלגה יוניוניסטית.

מיליציות

• כוח המתנדבים מאלסטר (Ulster Volunteer Force - UVF) - המיליציה העיקרית והוותיקה ביותר של היוניוניסטים, קיימת מ-1966, מאז 1994 נמצאת ב"הסכם הפסקת אש מרצון", בלתי פעילה צבאית מאז מאי 2007
• האגודה להגנת אלסטר (Ulster Defence Association - UDA) - קבוצה ויג'ילנטית הקיימת מ-1971, מאז 1994 נמצאת ב"הסכם הפסקת אש מרצון", בלתי פעילה צבאית מאז מאי 2007
• כוח המתנדבים הלויאליסטי (LVF - Loyalist Volunteer Force) - מיליציה קיצונית שהייתה פעילה מ-1996 ונמצאת בשביתת-נשק ממאי 1998

ראו גם

• הסכסוך בצפון אירלנד
• היסטוריה של צפון אירלנד
• היסטוריה של אירלנד - מהאיחוד עד מלחמת העולם הראשונה
• היסטוריה של אירלנד - ממרד חג הפסחא עד החוזה האנגלו-אירי
• כוח המתנדבים מאלסטר
• רשימת פיגועי טרור בצפון אירלנד

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יוניוניזם בוויקישיתוף

אתרים

• אתר אוניברסיטת אלסטר להבנת הפוליטיקה והקונפליקט בצפון אירלנד - מקור מידע מרכזי ועתיר חומר בנושא
• אתר המוקדש לחוק האיחוד מ-1800
• אתר להבנת הנעשה בצפון אירלנד, BBC
• אתר מסדר אורנג' של אירלנד (The Grand Orange Lodge of Ireland)
• אתר מסדר אורנג' הלויאליסטי העצמאי (Independent Loyal Orange Institution)
  • היסטוריית מסדר אורנג'

מאמרים, נאומים והרצאות

• Ulster Unionism: dead but not gone
• Towards 2016: Rethinking Republicanism, Rethinking Unionism
• The Scattering Ireland and the Empire, 1801–1921
• נאום פרס נובל לשלום 1998, ג'ון יום ודייוויד טרימבל
• עתידה של הלאומיות הצפון-אירית
• דת ואלימות: המקרה של פייזלי והאוונגליסטים מאלסטר
• חגי מטר, "יום שישי הטוב" ביקור בצפון אירלנד 15 שנה אחרי, באתר הארץ, 10 באפריל 2013
• הסכסוך באירלנד עד "הסכם יום שישי הטוב", מרכז המחקר והמידע של הכנסת

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] יוניוניזם (אירלנד)24968544