אדית פרנק

אדית (הולנדר) פרנק (16 בינואר 1900 - 6 בינואר 1945) הייתה אזרחית גרמנייה ממוצא יהודי ואמה של אנה פרנק. היא מתה מרעב ואפיסת כוחות במחנה אושוויץ.

ביוגרפיה

עד למלחמת העולם השנייה

אדית פרנק נולדה בעיר אאכן בגרמניה. אדית הייתה הבת הצעירה מבן ארבעת צאצאיו של אברהם הולנדר (Abraham Holländer), איש עסקים מצליח, בעל חברה לאספקה תעשייתית וממנהיגי הקהילה היהודית באאכן, ואשתו רוזה הולנדר-שטרן. היא גדלה על ברכי המסורת היהודית, וכאשר נכנסה עם משפחתה למחבוא במקום העתיד להקרא בית אנה פרנק היא נטלה איתה סדור תפילה. אדית הולנדר פגשה את אוטו פרנק בשנת 1924 והם התחתנו ביום הולדתו ה-36, ב-12 במאי 1925. החתונה נערכה בבית הכנסת היהודי העתיק של אאכן. לאחר החתונה עברו בני הזוג פרנק להתגורר בבית הורי החתן בפרנקפורט, ועם לידת בתם הראשונה מרגוט בשנת 1926 שכרה המשפחה דירה משלה בעיר פרנקפורט. בשנת 1929 נולדה בתם השנייה, אנליס מרי (אנה).

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה עקרה המשפחה לאמסטרדם, שם הקים אוטו סניף של החברה הגרמנית אופקטה, בעוד אחיה של אדית, ולטר ויוליוס, היגרו לארצות הברית בשנת 1938. שנה לאחר מכן עברה אמה של אדית, רוזה, להתגורר עם משפחת פרנק באמסטרדם, והתגוררה במחיצתם עד מותה בשנת 1942.

חיים בהולנד ובמחבוא

כשפרצה מלחמת העולם השנייה ב-1939 הכריזה הולנד על נייטרליות. למרות זאת, ב-10 במאי 1940 תקפה גרמניה הנאצית את הולנד ובלגיה. הולנד נכבשה תוך חמישה ימים ונכנעה ב-15 במאי. מיד לאחר הפלישה הגרמנית החלו גזירות כנגד יהדות הולנד, שמנתה אז כ-140,000 איש (וכן כ-30,000 פליטים מגרמניה, ביניהם משפחתה של אנה פרנק); בסוף המלחמה היו בחיים רק כ-40,000, שרובם ניצלו כיוון שהצליחו להתחבא מבלי להיתפס. רוב האחרים נשלחו למחנות ריכוז בהולנד (הגדול מביניהם מחנה וסטרבורק), ורובם נשלחו ברכבות למחנות ההשמדה בפולין. אנה פרנק ואחותה גורשו מבית ספרם בעקבות גזירה שקבעה כי תלמידים יהודים יכולים ללמוד רק במסגרות חינוכיות יהודיות, ועברו ללמוד בבית ספר יהודי שם פגשה אנה את חברתה ג'קלין ואן מרסין (Jacqueline van Maarsen). בשנת 1941, על מנת להימנע מהחרמת חברת פקטקון על ידי השלטונות - בהיותה חברה בבעלות יהודית, העביר אוטו פרנק את החברה ואת מניות השליטה בה לידי יוהנס קליימן (Johannes Kleiman). החברה פורקה וכל נכסיה הועברו ליאן חיס (Jan Gies) בדצמבר של אותה שנה העביר אוטו פרנק את חלקו בחברת אופקטה לחברה החדשה של חיס. כתוצאה ממהלכים אלו הובטחה למשפחת פרנק הכנסה כספית קטנה שהבטיחה קיום בדוחק.

בחודשים הראשונים של שנת 1942 הפך אוטו פרנק, בשיתוף עובדיו הקרובים בחברת אופטקה, את החלק האחורי של בית המשרדים ברחוב פרינסנחראכט 263 (Prinsengracht, בעברית: תעלת הנסיך), שלא היה עד אז בשימוש, למקום מסתור עבור משפחת פרנק. הכניסה למחבוא הוסתרה מאחורי ארון ספרים מסתובב על ציר, החלונות נצבעו והואפלו, וכך נעלם הבית האחורי מעין זר. חלונות הצד האחורי של הבית הואפלו כמו כל חלונות אמסטרדם באמצעות לוחות שחורים. הדבר נעשה בפקודת הגרמנים כדי להכביד על מטוסי צבאות בעלות הברית במציאת דרכם בלילות, והקטין, את סיכויי ההתגלות של המסתתרים בבית האחורי. בחודש יולי 1942 קיבלה מרגוט פרנק זימון מטעם הלשכה המרכזית להגירת יהודים, שהורה לה להתייצב לצורך העברה למחנה עבודה. אוטו פרנק החליט כי הגיע העת לעבור למחבוא המוכן. ביום 6 ביולי 1942 עברה משפחת פרנק למקום מחבואה. דירת המשפחה נותרה ריקה. המשפחה הותירה במכוון סימנים לבריחה חפוזה, חתול המחמד של המשפחה נותר בדירה, ואוטו פרנק הותיר מסמך המרמז כי המשפחה ברחה לשווייץ. מאחר שליהודים לא הותר להשתמש בתחבורה הציבורית נאלצו בני המשפחה ללכת אל המחבוא, כשהם לובשים שכבות מספר של פריטי לבוש, מחשש שיעוררו חשד וייעצרו אם ייראו הולכים עם מזוודות. המחבוא, (הולנדית:Achterhuis) שנודע כ"האגף הסודי" בתרגומים לאנגלית של יומנה של אנה פרנק, היה חלל בן 3 קומות שהכניסה אליו הייתה ממבואה בקומה העליונה של משרדי החברה. בקומה הראשונה של החלל היו 2 חדרים קטנים ובצמוד אליהם חדר אמבטיה ושירותים. בקומה השנייה היה חדר גדול ואליו צמוד חדר קטן, ממנו הוביל סולם לעליית הגג. הכניסה למחבוא הוסתרה, זמן מה לאחר כניסת המשפחה, בארון ספרים. אנשי הקשר של משפחת פרנק ואנשי שלומם היו אחדים מעובדיו של אוטו פרנק- ויקטור קוגלר, יוהנס קליימן, מיפ חיס ובעלה יאן ובפ ווסקאול. אנשים אלו היו הקשר היחיד של משפחת פרנק ותושבי המחבוא האחרים לעולם החיצון. הם סיפקו את צורכיהם, דאגו לשלומם והביאו להם חדשות מהולנד, אירופה והעולם. המשימה הקשה ביותר לסייענים הייתה אספקת מזון למחבוא והיושבים בו, תוך סיכון ממשי של חייהם אם ייתפסו בידי השלטונות.

במהלך כתיבתה, תיעדה אנה פרנק את יחסיה עם בני משפחתה, ועמדה בעין חדה על ההבדלים האישיים. היא הגדירה עצמה כקרובה לאביה, שמאוחר יותר ציין כי אכן הרגיש קרבה מיוחדת לאנה, בעוד מרגוט הייתה קשורה יותר לאם. האב מוסיף כי אופייה הנוח והיציב של מרגוט עמד בניגוד למצבי הרוח הקיצוניים שחוותה אנה. האחיות לבית פרנק הלכו והתקרבו אחת לשנייה, מבעד לביטויי קנאה כלפי מרגוט המובעות ביומן, מתגלה תהליך של גילוי הדדי ויצירת ידידות שהלכה והתגברה עם הבשלת תהליך ההתבגרות של אנה.

המתח במחבוא השפיע קשות על האם והבת וביומן שמור מקום מיוחד ליחסי אנה פרנק ואימה. היא העלתה על הכתב מערכת יחסים מתוחה ובעייתית, אנה מוחה ברישומים על יחסה הקר והמתנשא של האם, וברישום מיום 7 בנובמבר 1942 אנה כתבה "היא איננה אמא שלי" בהערות שנכתבו בשלב מאוחר יותר, ככל הנראה בעת קריאה מחודשת של היומן הרגישה אנה פרנק חרטה, וחשבון נפש הביא להבנה וניסיון לגשר על הפערים עם האם.

לאחר המעצר והעברתם למחנה וסטרבורק השתפרו היחסים בין אנה לאמה, כפי שעולה ממכתב שכתב אוטו פרנק ב-16 בנובמבר 1945 לבת דודתו מילי

זה לא מצער אותי מה שהיא כתבה (על אימא) ואני יודע היטב שיש מספר דברים שהיא לא ראתה נכון והייתה משנה את התנהגותה. למעשה אנה הייתה ביחסים טובים מאד עם אמא במחנה (וסטרבורק).

מעצר גירוש ומוות

שטולפרשטיין לאדית פרנק באאכן, גרמניה

בבוקר של 4 באוגוסט 1944, פרצו למחבוא שוטרים ממשטרת הסדר (בגרמנית: Ordnungspolizei, הייתה ידועה בקיצור אורפו) שפעלו על סמך הלשנה של אדם שנותר אלמוני עד היום. בראש הכוח עמד אוברשארפיהרר אס אס (סמל) קרל סילברבאואר, איש האס דה ואיתו עוד 3 קציני משטרה נוספים. משפחת פרנק ושאר דיירי המחבוא נלקחו למטה הגסטאפו ומשם הועברו, לאחר חקירה, לבית מעצר בו שהו יומיים ולאחר מכן הועברו למחנה המעבר המשטרתי ליהודים וֶסְטֶרְבּוֹרְק.

ב-3 בספטמבר 1944 יצאה קבוצת דיירי המחבוא במשלוח האחרון מוסטרבורק לאושוויץ אליו הגיע לאחר מסע של 3 ימים. על הרכבת הגיעה עם משפחת פרנק בלומה אברס-אמדן מורה ופסיכולוגית יהודיה שהכירה את האחיות לבית פרנק עוד מימי בית הספר היהודי. אברס-אמדן הייתה בקשר רצוף עם אנה מרגוט ואמם ותרמה למחקר ההיסטורי את הרקע לשבעת החודשים האחרונים לחייהן.

באושוויץ נערכה סלקציה לאסירים במשלוח, ומתוך 1,019 בני אדם נשלחו 549 מיד להשמדה. קבוצת המסתתרים במחבוא שרדה את הסלקציה הראשונית אך נשות משפחת פרנק הופרדו מאבי המשפחה והקשר נותק. גורלן לא היה שונה מגורל האסירים האחרים במחנה. לאחר הסלקציה הופשטו הנשים, שיערותיהן נגזזו ומספר קועקע על זרוען. ביום הן עסקו בעבודת כפיה ובלילה הן נדחסו לצריפים. עדויות מאוחרות מעידות כי אנה פרנק התקשתה לעכל את חיי המחנה והסתגרה בתוך עצמה או נתקפה בבכי. בחיי היום יום גילתה אנה פרנק תושיה וכוח. היא תמכה באחותה ואמה והצליחה למצוא מזון בנוסף על ההקצבה הזעומה. תנאי התברואה הקשים גרמו לגרדת קשה ולהעברת בנות המשפחה לחדר בידוד שהיה חשוך ושורץ חולדות, האם אדית ביקרה אותן בחשאי והעבירה להן את קצבת המזון שלה דרך חור בקיר החדר.

בחודש אוקטובר 1944 החלה העברת אסירות מאושוויץ למחנות עבודה וריכוז הרחוקים מהחזית, בשלב זה נותק הקשר בין בלומה אברס-אמדן לבנות משפחת פרנק שביום 28 באוקטובר הועלו על משלוח אסירות שכלל את אוגוסטה ון-פלס לברגן בלזן. האם אדית פרנק נותרה באושוויץ ומתה מרעב ואפיסת כוחות ב-6 בינואר 1945.

לקריאה נוספת

פרסומים בעברית ומתורגמים לעברית

• אנה פרנק - יומנה של נערה, הוצאת דביר
• מליסה מילר, הנערה אנה פרנק, ביוגרפיה, הוצאת דביר
• קרול אן לי, ורדים מן האדמה - ביוגרפיה של אנה פרנק, הוצאת מחברות לספרות
• יוסף שה-לבן, יומנה של אנה פרנק - הערות והנחיות ללימוד וקריאה, הוצאת אור עם
• בעיני האמן, סיפורה של אנה פרנק באמצעות עיון ביצירות אמנות, בתיה ברוטין ואבריאלה עמית, התוכנית ללימודי שואה בית ברל

פרסומים באנגלית ומתורגמים לאנגלית

• Miep Gies. Anne Frank remembered : the story of the woman who helped to hide the Frank family. New York : Simon and Schuster, 1987
• Carol Ann Lee. A friend called Anne : one girl's story of war, peace, and a unique friendship with Anne Frank. New York: Viking, 2005
• Melissa Müller. Anne Frank : the biography. New York: Metropolitan Books : Henry Holt, 1998.
• Ruud van der Rol; Rian Verhoeven. Anne Frank, beyond the diary : a photographic remembrance New York: Viking, 1993

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אדית פרנק בוויקישיתוף