יוון תחת שלטון האימפריה הביזנטית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף יוון הביזנטית)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יוון תחת שלטון האימפריה הביזנטית היא תקופה בהיסטוריה של יוון, שהחלה עם נפילתה של האימפריה הרומית כמה דורות אחרי חלוקתה לאימפריה הרומית המערבית ולאימפריה הרומית המזרחית, המכונה האימפריה הביזנטית. תקופה זו הסתיימה עם כיבוש יוון על ידי האימפריה העות'מאנית במאה ה-15.

היסטוריה

האימפריה הרומית המזרחית לאורך השנים

סופה של התקופה הרומית המאוחרת ותחילתה של התקופה הביזנטית ביוון איננו מוגדר בנקודת ציון ברורה וחד משמעית. מבחינה תרבותית ודתית, ניתן לתקף את המעבר בין התקופות הללו בעלייתו לשלטון של הקיסר קונסטנטינוס בשנת 324, המהווה את ראשית הפיכת הקיסרות לנוצרית. תחת קיסר זה, כוחה של הנצרות החל עולה כדת מועדפת, ואחר כך כדת המדינה בקיסרות הרומית. אולם מבחינה מדינית, ניתן לתקף את ראשיתה של התקופה הביזנטית רק במותו של הקיסר תאודוסיוס הראשון בשנת 395, תאריך המציין את התפלגות הקיסרות הרומית לקיסרות המערבית והקיסרות המזרחית.[1] לאחר מותו, האימפריה הרומית חולקה בין שני בניו. יוון נשארה חלק מהאזור המזרחי של האימפריה.

רובה של יוון היה חלק מהדיוקסיה מקדוניה (אנ') שבפרפקטורה הפרטוריינית של איליריקום. הפרפקטורה חולקה למזרח ומערב כמו האימפריה הרומית. המרכז האדמיניסטרטיבי של הפרפקטורה היה בסלוניקי.[2][3] מקדוניה כללה את הפרובינקיות כרתים, אכאיה, תסליה, אפירוס וטוס, אפירוס נובה, מקדוניה סלוטאריס ("נושעת, ניצלת") ומקדוניה פרימה ("ראשונה"). האיים האגאיים היו למחוז אינסולאה בדיוקסיה של אסיה (אנ').

פלישות הברברים, שפגעו באימפריה הרומית המערבית ותרמו לסופה, לא גרמו נזק דומה לחלק המזרחי. מספר שבטים, ובראשם הויזיגותים, האוסטרוגותים וההונים עצמם הצליחו אמנם לחדור ולזרוע הרס בבלקן, אך נבלמו בידי צבאותיה של ביזנטיון, או שוחדו בידי אוצרה, ופנו מערבה. בימי יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, האימפריה הגיעה לשיא גודלה. הפוליס כמוסד שגשגה כנראה עד למאה ה-6 לפחות. מאז המאה ה-5, סלוניקי נחשבה העיר השנייה באימפריה,[4][5] גם מבחינת עושר וגודל.[6]

החל מסוף המאה ה-6 סבלה האימפריה מפלישות ונדידה של עמים שונים שעירערו את שליטתה ביוון. בין העמים היו הסלאבים, האווארים (עם קדום) והבולגרים. כך איבדה הקיסרות שליטה על חלקים מיוון. במהלך המאה ה-8 הושבה השליטה הביזנטית על כל יוון. הבולגרים והערבים (אשר שלטו בכרתים בשנים 824-960) המשיכו להאבק עם הביזנטים.

התמות באימפריה בשנת 717

באמצע המאה ה-7 אורגנה האימפריה מחדש על ידי קונסטנס השני, קיסר האימפריה הביזנטית. היא חולקה למחוזות צבאיים שנקראו תמות. חלק מיוון נכלל בתמת תראקיה (אנ'). חלק מחיל הקראביאסיאנו הימי הוצב בדרום יוון ובאיים האגאים. מאוחר יותר חולקו הקראביסאנוי על ידי יוסטיניאנוס השני לתמה הלאס (שבמרכזה קורינתוס) ולתמה הקרביסיינית (אנ').

מפת יוון בשנת 900 לספירה, כולל חלוקה לתמות

עד מותו של בסיליוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, בשנת 1025, יוון חולקה לתמות כרתים, פלופונסוס, הלאס, ניקופוליס, לריסה, קפלוניה, סלוניקי וסטרימון, האיים הקיקליאדיים והים האגאי. יוון ותראקיה הפכו למשגשות יותר במאה ה-10 ועיירות וערים החלו לצמוח מחדש. אתונה וקורינתוס צמחו ככל הנראה לכ-10,000 איש, ואילו בסלוניקי היו אולי כמאה אלף איש. התפתח מעמד אריסטוקרטי חשוב בתמות אלה, במיוחד הקיסרים מהשושלת המקדונית ששלטו באימפריה בשנים 8671056.

במאות ה-11 וה-12, החלה האימפריה להאבק עם הנורמנים ממערב. במהלך המלחמות הנורמניות-ביזנטיות (אנ'), פלשו הנורמנים לערים כמו קורינתוס ותבאי.[7] עד סופן נפלו לידי ממלכת סיציליה הנורמנית שטחים במערב האימפריה, כולל רוב האיים היוניים. יוון הייתה שלווה ומשגשגת יחסית באותן מאות, בהשוואה לאנטוליה שהוצפה על ידי הסלג'וקים. סלוניקי גדלה ככל הנראה לכ-150,000 איש, אף על פי שנבזזה על ידי הנורמנים בשנת 1185. גם תבאי הפכה לעיר מרכזית עם אולי 30,000 איש, והייתה מרכז תעשיית משי גדולה. באתונה וקורינתוס היו כנראה כ-10,000 איש.

באמצע המאה ה-11, עלה לשלטון אלכסיוס קומננוס. בראשית שלטונו הנחיל תבוסה ניצחת לנורמנים בראשותו של רובר גיסקאר אשר פלשו לאפירוס. ברם, תמורת עזרתה של הרפובליקה של ונציה בהדיפת פלישת הנורמנים, כל נמלי הקיסרות נפתחו בפני סוחרי ונציה, דבר אשר גרם נזק בל ישוער לסחר הים הביזנטי. בסוף המאה, הקיסר ביקש עזרה להגנת ממלכתו כנגד הטורקים הסלג'וקים. התוצאה, המפתיעה מבחינתו של אלכסיוס, של הבקשה הזאת הייתה מסע צלב בהשתתפות עשרות אלפי חיילים.[8] בעקבות מסע הצלב הראשון, גדל שטח האימפריה, הוקמו ישויות כמו ממלכת ירושלים והחלו יחסי הצלבנים והביזנטים במזרח התיכון.

במהלך מסע הצלב הרביעי הוטל מצור על קונסטנטינופול. בשנת 1204 העיר נכבשה ונבזזה. האימפריה חולקה בין ונציה ומנהיגי הצלבנים, והאימפריה הלטינית הוקמה. בשטחה של יוון הוקמו מדינות צלבניות. תקופה זו מכונה "פרנקוקרטיה", "שלטון הפרנקים" ביוונית (כינוי של אירופאים, בעיקר ממערב אירופה). מורשת מסע הצלב הייתה התחושה העמוקה של בגידה שהפרנקים החדירו בהדרגה ביווניים.

אסיה הקטנה והבלקן לאחר חלוקת האימפריה הביזנטית ב-1204

במקביל, הוקמו בשטחי האימפריה 3 ישויות דוברות יוונית. אחת מהן הייתה נסיכות אפירוס שבצפון יוון. הנסיכות הגדילה את חלקה בשטח יוון עד שנות השלושים של המאה ה-13. קיסרות ניקאה הפכה אותה למדינת חסות בימי יוחנן השלישי. בשנת 1261, השיב קיסר ניקאה מיכאל השמיני את האימפריה הביזנטית על כנה והוכרז לקיסר מיכאל השמיני פלאולוגוס (אנ'). עד מותו בשנת 1282, יוון הושבה בחלקה לשליטת ביזנטית. למרות זאת, הקיסרות לא הצליחה לשלוט על כל יוון עד סוף ימי האימפריה. הוחזר השלטון הביזנטי באזור סלוניקי, באיי הים האגאי, תסליה, אפירוס ורוב אכאיה. אתונה למשל נשארה בשליטה פרנקית (אנ').

אפירוס מרדה מדי פעם, לפחות עד שנת 1339. ב-1341 פרצה מלחמת אזרחים באימפריה הביזנטית (אנ'). סטפן אורוש הרביעי דושאן, מלך סרביה, ניצל את חולשת האימפריה, כבש שטחים נרחבים במערב הבלקן ובכלל זה את העיר קוואלה. באותה תקופה החלו גם מתקפות מצד הבולגרים והעות'מאנים. כך לדוגמה דידימוטיכו נכבשה מספר פעמים על ידי כוחות האימפריה הבולגרית השנייה וסלוניקי נכבשה על ידי העות'מאנים בשנת 1387 חזרה לשלטון ביזנטי בשנת 1403 (הועברה לשליטת הרפובליקה של ונציה בשנת 1423)

יוון ב-1410.

דספוטט מוראה הוקמה על ידי הקיסר הביזנטי בשנת 1348. בירתה של הדספוטט שכנה במיסטרס בצידם המזרחי של הרי טייגטוס, מעל חורבותיה של ספרטה שבפלופונסוס. השנים הראשונות של המאה ה-15 היו שנות שלום בפלופונסוס. בשנים אלה הייתה מיסטרס למרכז התרבותי של העולם הביזנטי, והיא משכה אליה מדענים, אנשי דת ופילוסופים מהבירה קונסטנטינופול. כמעוז הנצרות האורתודוקסית היוונית, התנגדה מאוד לניסיונות הקיסרים להתאחד עם הכנסייה הקתולית, אף על פי שהאיחוד היה מאפשר לאימפריה להשיג עזרה מהמערב נגד העות'מאנים.

יוון ב-1450. העות'מאנים כבשו את סלוניקי ב-1430 (אנ'). כמה מאיי הים האגאי וים השיש, שאינם מופיעים במפה, נשארו תחת שלטון ביזנטי עד 1453.

העות'מאנים, לאחר שהביסו את הבולגרים בשנת 1371, ואת הסרבים בשנת 1389, התקדמו לעבר יוון. הכיבוש של האימפריה הביזנטית נמשך כ-60 שנה, בשנת 1453 נפלה בירת האימפריה קונסטנטינופול לידי מהמט השני, ובשנת 1458 נכבשה אתונה. הפלופונסוס (מוראה) נשאר בשליטה ביזנטית עד לשנת 1460, וונציה וג'נובה שלטו בכמה משטחי הפלופונסוס וכמה איים יוונים, אולם עד 1500 היו רוב שטחי האימפריה הביזנטית, ויוון בתוכם, בידיים עות'מאניות. מצודת רודוס נפלה בידי צבאו של סולימאן המפואר ב-1522, והאיים הדודקאנסיים האחרים נכבשו באותה שנה. בשנת 1670 הם כבשו את כרתים מידי הוונציאנים. רק האיים היוניים, שנשלטו על ידי ונציה, היו החלק היחידי מיוון שלא נפלו לידי האימפריה העות'מאנית.

תרבות ודת

כאשר חולקה האימפריה הרומית לשניים, במאה ה-4 לספירה, נותר החלק המזרחי שלה, המוכר כאימפריה הביזנטית טבוע באופי התרבות היוונית. לאחר החלוקה, יוון נשארה בשליטת קיסרי האימפריה הביזנטית. הקיסר הרקליוס וויתר על התואר הרומי אוגוסטוס בשנת 629. הוא בחר לעצמו את התואר "בסילאוס" (מלך ביוונית), תואר שהמשיך לשמש את קיסרי ביזנטיון במשך 800 השנים הבאות. בנוסף ביטל את מעמדה של הלטינית כשפה הרשמית, לטובת היוונית. היוונית באותה תקופה מכונה יוונית ביזנטית.

הפרתנון באתונה, הוקם ביוון הקלאסית. הוסב לכנסייה במאה ה-6.[9]

בתחילת התקופה הביזנטית, המשיכה השקיעה של הפוליתאיזם היווני-רומאי (אנ') ברחבי האימפריה וביוון בפרט עד להיעלמותו המוחלטת. זאת לאחר שאסר תאודוסיוס הראשון את קיום המשחקים האולימפיים בשלהי התקופה הרומית ביוון. האקדמיה האפלטונית הוקמה מחדש בשנת 410 על ידי פלוטרכוס מאתונה. היא התקיימה עד 529, כאשר נסגרה בפקודת יוסטיניאנוס הראשון.

הנצרות הייתה הדת הרשמית באימפריה. יוון הייתה אחד ממרכזי הנצרות החזקים בתקופה הביזנטית. קונסטנטינופול שבאסיה הקטנה, בירת האימפריה, הייתה מרכז דתי ומדיני. לקיסרים הייתה השפעה על אופי הנצרות האורתודוקסית אשר היוונים היו חלק ממנה. בשנת 733, הכנסייה האורתודוקסית של יוון הפכה לחלק מתחום סמכותה של הפטריארכיה האקומנית של קונסטנטינופול אחרי שקודם לכן הייתה כפופה לבישופים של רומא (האפיפיורים). תהליך פילוג הכנסייה הנוצרית הוביל לכך שהנוצרים היוונים הביזנטים לא קיבלו את סמכות האפיפיור. פטריארך קונסטנטינופול הוכר כראשון בין ראשי כנסיות המזרח. לאחר תחילת המאה ה-13, חלק מיוון נשלט על ידי שליטים נוצרים-קתולים בעקבות מסע הצלב הרביעי. אירועים אלה אחרים דרדרו את היחסים בין הכנסיות.[10] ניסיונות לאחדן כשלו.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ ירון דן, ההיסטוריה של ארץ־ישראל, כרך חמישי, חלק ג: השלטון הביזנטי (640-395), עמוד 233
  2. ^ Thessalonica, 1910 Catholic Encyclopedia
  3. ^ Illyria, 1910 Catholic Encyclopedia
  4. ^ Robert Browning (1992). The Byzantine Empire. CUA Press. p. 73. ISBN 9780813207544. נבדק ב-14 באוגוסט 2011. Thessalonica. {{cite book}}: (עזרה)
  5. ^ Donald MacGillivray Nicol (1993). The last centuries of Byzantium, 1261–1453. ISBN 9780521439916. נבדק ב-14 באוגוסט 2011. {{cite book}}: (עזרה)
  6. ^ George Finlay (1856). History of the Byzantine empire from DCCXVI to MLVII. נבדק ב-14 באוגוסט 2011. {{cite book}}: (עזרה)
  7. ^ Rowe 1959, p.118.
  8. ^ לסיבות יציאת מסע הצלב הראשון ראו בערך מסע הצלב הראשון
  9. ^ Interesting Facts about the Acropolis, the Crowning Jewel of Greece's capital, Greek City Times (באנגלית אמריקאית)
  10. ^ יוון: ממלכת ביזנטיון חיה ונושמת בהר אתוס | גילי חסקין – מדריך טיולים
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32342032יוון תחת שלטון האימפריה הביזנטית