הארי מקניש
הנרי מקניש באנגלית: Harry McNish 11 בספטמבר 1874 - 24 בספטמבר 1930), שנודע בדרך כלל כהארי מקניש או בכינוי החיבה שלו צ'יפי, היה הנגר במשלחת הטראנס אנטארקטית האימפריאלית של סר ארנסט שקלטון , בשנים 1917-1914. הוא היה אחראי לחלק גדול מן העבודה, שהצילה את חיי הצוות כשספינתם, אנדיורנס נמחצה בין גושי הקרח, שכלאו אותה בים ודל. הוא תיקן והכשיר את סירת ההצלה "ג'יימס קיירד", כדי שארנסט שקלטון ועמו חמישה אנשי צוות (כולל מקניש) יוכלו לצאת למסע של מאות מילין להביא עזרה וחילוץ לשאר אנשי הצוות, שנשארו על אי הפיל.
אחרי המשלחת חזר מקניש לעבוד בצי הסוחר של הממלכה המאוחדת ולאחר זמן היגר לניו זילנד, שם עבד במבדוקים של ולינגטון, עד שמחלה אילצה אותו לפרוש. הוא מת חסר-כל בבית המחסה אוהירו בוולינגטון.
חייו
הארי "צ'יפי" מקניש נולד ב-1874 בפורט גלאזגו, סקוטלנד. הוא גדל במשפחה גדולה, כילד השלישי מבין אחד-עשר ילדים. אביו היה סנדלר אומן. מקניש היה סוציאליסט בלב ובנפש, חבר בכנסייה החופשית המאוחדת של סקוטלנד, וסלד מניבולי פה. הוא נישא שלוש פעמים: ב-1895 לג'סי סמית, שמתה בפברואר 1898; באותה שנה לאלן טימותי, שמתה בדצמבר 1904; ולבסוף לליזי ליטלג'ון, ב-1907.
המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית
"אנדיורנס"
המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית הציבה לה כמטרה, להיות הראשונה שתחצה את יבשת אנטארקטיקה מצדה האחד אל צדה האחר. מקניש נמשך כנראה אל המודעה של שקלטון לגיוס אנשים למשלחת (אף כי קיימים ספקות בשאלה, אם המודעה התפרסמה בכלל ברבים).
דרושים אנשים: למסע מסוכן, שכר מועט, חודשים ארוכים בחשכה גמורה, סכנה מתמדת, חזרה בשלום מוטלת בספק. כבוד והוקרה במקרה של הצלחה. סר ארנסט שקלטון
בגיל 40, היה מקניש אחד המבוגרים ביותר בצוות ה"אנדיורנס" (אם כי שקלטון היה מבוגר ממנו בשבעה חודשים). הוא סבל מטחורים ומשיגרון ברגליו. הוא נחשב למוזר ומחוספס מהו בדרכיו, אך זכה גם לכבוד רב כנגר - פרנק וורסלי, רב החובל של "אנדיורנס", מדבר עליו כ"נגר ספינות נהדר". עם זאת, הסקוטי עם מקטרתו העשנה היה האדם היחיד, ששקלטון "לא היה בטוח לגביו לחלוטין". המבטא הסקוטי שלו תואר כחורק כמו "חוטי מתכת של כבל פרום".
במשך השלב הראשוני של המסע לאנטארקטיקה מבואנוס איירס עסק מקניש בשורה של משימות שגרתיות. הוא עבד על הדוגית "ננסי אנדיורנס"; התקין שידת מגירות קטנה לשקלטון, מדפי דגימות לביולוג הרברט קלארק ותיבות מכשירים ללאונרד האסי, המטאורולוג. הוא הציב מחיצות רוח להגן על ההגאי[1] ובנה סיפון-דמה, שנמתח מסיפון הירכתיים אל חדר המפות לספק כיסוי לעודפי הפחם, שהספינה לקחה לדרך. הוא תפקד גם כספר הספינה. ככל שה"אנדיורנס" נדחקה אל תוך הקרח הדחוס של ים ודל, כן קשתה יותר ויותר מלאכת הניווט. מקניש בנה מגדל איתות עשוי עץ בגובה 1.80 מ' על הגשר, כדי שהקצין המנווט יוכל להעביר הוראות להגאי, ובמה קטנה מעל הירכתיים, כדי שאפשר יהיה להשגיח על המדחף ולהרחיק אותו מן הקרח הכבד.
כשהספינה נלכדה בקרח הדחוס, נדרש מקניש לבנות מחסה זמני, ומשהתברר שגורלה של הספינה נחרץ, היה עליו להכניס שינויים במזחלות לצורך המסע על פני הקרח אל המים הפתוחים. הוא הקים מבנה שם סעדו אנשי הצוות את ארוחותיהם (מקום שזכה לכינוי "ריץ"), ותאים שבהם יכלו לישון. גם אלה זכו לכינויים משלהם; מקניש חלק את "מנוחת יורדי הים" עם אלפרד צ'יתאם, הקצין השלישי. בעזרת הצוות, בנה מלונות לכלבים על הסיפון העליון. אחרי שה"אנדיורנס" נכלאה בקרח והאנשים עשו את ימיהם על גבי הקרח, הקים מקניש עמודי-שער ומשחקי כדורגל היו לעיסוק יום-יומי לאנשים. כדי למלא את הזמן בשעות הערב, הצטרף מקניש לפרנק ויילד, טום קרין, ג'יימס מקאילרוי, פרנק וורסלי ושקלטון במשחקי פוקר בחדר הצוות.
לחץ הקרח גרם לדליפת מים אל תוך הספינה. כדי למנוע את הצפתה בנה מקניש סכר בגובה שלושה מטרים לפני התורן הקדמי. לשם אטימתו השתמש בקרעי שמיכות, שחיבר במסמרים מעל החיבורים[2], כשהוא עומד במשך שעות במים קפואים עד למותניו. עם זאת, נבצר ממנו למנוע את ריסוק הספינה בין מצופי הקרח והוא היה מנוסה דיו לדעת מתי לחדול.[3] אחרי התרסקות הספינה מונה לפקד על הצלת מאגרי המזון מן האגף שכונה "הריץ". תחת פיקודו של מקניש די היה בשעות ספורות לפתוח את הסיפון די הצורך לחלץ חלק ניכר מן המצרכים.
על הקרח
כשמקניש עמד על המשמר באחד הלילות, כשהצוות חנה על הקרח, ניתק חלק קטן של מצוף הקרח ומקניש ניצל רק הודות להתערבות המהירה של אנשי המשמרת הבאה, שזרקו אליו חבל ובכך איפשרו לו לקפוץ חזרה לאזור בטוח.[4] שקלטון דיווח, שמקניש הזכיר בקור-רוח את הצלתו בעור שיניו למחרת היום, אחרי שסדקים נוספים נבעו בקרח. לאחר אובדן ה"אנדיורנס" לא הייתה ברירה אלא לירות במיסיס צ'יפי, החתול (שנחשב תחילה בטעות לחתולה ומכאן שמו), שמקניש הביא עמו לאונייה, משום שהיה ברור שהוא לא ישרוד בתנאים הקשים, שאילצו את האנשים לבחור רק במי שיכול לתרום להישרדותם הם. גורל דומה נגזר גם על גורי הכלבים, שהיו צעירים מדי לגרירת המזחלות.[5] מקניש לא סלח מעולם לשקלטון על מתן ההוראה.
מקניש סבל מטחורים ומגעגועים הביתה כמעט מראשית המסע, ולאחר אובדן הספינה, הלך תסכולו וגבר. הוא פרק את רגשותיו ביומנו, ושם לו למטרה את התבטאויותיהם של חבריו לאוהל:
לפי השפה, היית יכול לחשוב שאתה נמצא ברטקליף הייוויי [רובע האורות האדומים באזור הנמל בלונדון במאה ה-19] או באיזה חור מטונף אחר. הפלגתי עם כל מיני אנשים, מלחים ומסיקים, אבל בחיים שלי לא נתקלתי בחבורה כזאת - המילים המלוכלכות ביותר משמשות ככינויי חיבה, וגרוע מכול, מתקבלות בסלחנות".
מקניש הציע לבנות ספינה קטנה יותר מהריסות האונייה, אך הצעתו נדחתה ושקלטון החליט תחת זאת להתקדם על פני הקרח אל מים פתוחים אגב גרירת שלוש סירות ההצלה של ה"אנדיורנס". מלאי המצרכים החל להצטמצמצם, והצוות החל לסבול רעב. מקניש מציין, שהיה מעשן עד לבחילה בניסיון להשקיט את צביטות הרעב ואף כי הצטער מעומק לבו על הצורך להרוג את הכלבים, שמח לאכול את בשרם וציין את טיב טעמו, לאחר תקופה ממושכת של אכילת בשר של כלבי-ים.
כאשר התפרקות המצוף אילצה לבסוף את האנשים להזיז את המחנה אל שולי הקרח הדחוס, החליט שקלטון לגרור שתיים מן הסירות, "ג'יימס קיירד" ו"דאדלי דוקר", עד שימצאו נתיב מים פתוחים להפליג בו. לאחר יום אחד של גרירת הסירות, הורה שקלטון לפרנק וורסלי לחזור למחנה ולהשאיר שם פתק בתוך בקבוק. בפתק סיפר על גורלה של "אנדריודנס" ועל יציאת חברי המשלחת מערבה בתקווה להגיע ליבשה. הפתק נחתם בתאריך 23 בדצמבר 1915. שקלטון דאג להשאיר את הפתק בבקבוק רק לאחר יציאת האנשים מן המחנה, כדי שלא יראו בכך אות לכך, שמנהיגם אינו מאמין בסיכוייהם לשרוד.[7]
מסע הגרירה היה קשה מנשוא וההתקדמו איטית להחריד. בשלב מסוים הכריז מקניש, שהוא מסרב להמשיך, בטענה, שלאחר טביעת הספינה אין החוזה שחתם עליו מחייב אותו. וורסלי, שהיה רצוץ בעצמו מעייפות, לא ראה עצמו כשיר להתמודד עם טענותיו והזעיק את שקלטון.זה הציב לפני מקניש את הסוגיה המשפטית, לפיה היה מחויב בכל מצב שהוא לבעלי הספינה ולמפקד המשלחת, אך גם מעבר למחויבות זו, היה ברור גם למקניש העיקש והמותש, שאין לו ברירה אלא להמשיך עם חברי הצוות, משום שלבדו היה מוצא את מותו תוך ימים ספורים. שקלטון הבין ללבו והניח לו להתעשת מעקשותו חסרת ההגיון בכוחות עצמו. למחרת בבוקר חזר מקניש ותפס את מקומו מאחורי המגלשיים בירכתי הסירה.[8] שקלטון כתב למחרת ביומנו:
כולם עובדים יפה, מלבד הנגר; לעולם לא אשכח אותו בזמן זה של לחץ ומצוקה
בראשית פברואר, אחרי שהרוח והסחף קירבו אליהם את המצוף שעליו נמצא מחנה האוקיינוס, החליט שקלטון לשלוח 18 אנשים להביא את הסירה שנותרה מאחור, ה"סטאנסקומב וילס" ולצרפה ל"ג'יימס קיירד" ול"דאדלי דוקר". ההחלטה שימחה את וורסלי, שלא ראה דרך להציל 28 אנשים בשתי סירות בלבד.
ההפלגה אל אי הפיל
לבסוף, לאחר חודשים של חיי תלאות, רעב, קור ורטיבות על הקרח, בהמתנה נואשת לפתיחת נתיב מים להפלגה, קרה הדבר שציפו לו והם הספיקו לעלות לסירות ולהתרחק מן המצוף המתפרק. מכאן ואילך נאבקו בסכנות הים הפתוח, ואחר הדברים שהציל אותם היו ההגבהות שהוסיף מקניש לדפנות הסירות. לאחר מאבק נורא באיתני הטבע, הגיעו לבסוף כל שלוש הסירות אל אי הפיל כשכל האנשים עודם בחיים, אם כי חולים, פצועים ומותשים.
לאחר זמן מה באי הפיל היה ברור לשקלטון ולאנשיו, שקבוצה מן הפליטים תיאלץ להפליג אל ג'ורג'יה הדרומית להזעיק עזרה לחילוץ הנותרים. בקבוצת השישה שגובשה להפלגה רבת-הסכנות נכלל גם מקניש, על אף גילו המבוגר, הן משום ששקלטון חשש מאופיו הקשה אם יישאר להמתנה הממושכת באי הפיל, והן משום שמומחיותו המיוחדת תהיה דרשה להם במקרה שה"ג'יימס קיירד" תינזק במסעה. שקלטון ביקש מלשפץ ולשפר את ה"ג'יימס קיירד" כמיטב יכולתו, ובמשך שלושה ימים עשה מקניש נפלאות. הוא, מרסטון ומקלאוד השתמשו במגלשיים של אחת המזחלות לבניית מסגרת לסוכך מאולתר על סיפון הסירה.[10] בצאתם לדרך, ב-24 באפריל, הייתה רוחם מרוממת ומקניש כתב, "רטובים לגמרי, אבל מאושרים עד הגג"[11]
אחרי הפלגה של קרוב לשבועיים, רצופה קשיים וסכנות שלא ייאמנו, הגיעו לבסוף לג'ורג'יה הדרומית ב-10 במאי 1916, המומים, מותשים ובעיקר צמאים עד מוות. ראשון מעשיהם היה לשתות מפלג המים שפכפך על החוף, ואחר לישון. מקניש כתב, "לא היה לנו כל כך נוח זה חמישה שבועות. אכלנו שלושה גוזלים ואלבטרוס בוגר אחד לארוחת צהריים, וחצי ליטר מרק בשר, שהביס בקלות כל מרק עוף שטעמתי בחיים. בדיוק חשבתי, מה החברים [באי אלפנט] היו חושבים אם היו טועמים אוכל כזה." ובהמשך ב-14 במאי, כתב, "טיפסתי היום לראש הגבעה ונשכבתי על העשב. זה הזכיר לי את הימים בבית, כשהייתי יושב על הגבעה ומסתכל מלמעלה על הים." שקלטון התכונן למסע אל פנים האי, מעבר להר, ומקניש עקר 48 ברגים מגוף ה"קיירד' ונעץ שמונה ברגים בכל אחד ממגפיהם של שלושת המטפסים המיועדים, שלא היו מצוידים כל עיקר לטיפוס הרים. לפני היציאה לדרך מינה שקלטון את מקניש לאחראי על קבוצת הנותרים על החוף וכתב ביומנו של מקניש הוראות עד שובו ולמקרה שלא יצליח לחזור ולחלצם.[12]
אחרי חצייה מפרכת והרת סכנות, כשכל ציודם כולל חבל באורך 27 מטר וקרדום קרח, הגיעו שלושת המטפסים, שקלטון, טום קרין ופרנק וורסלי אל תחנת ציידי הלווייתנים בעברו האחר של האי, שם התקבלו תחילה ברתיעה מהופעתם המבעיתה ואחר, כשהזדהו, בדמעות שמחה. עוד באותו לילה יצא וורסלי בספינה "סמסון" לחלץ את שלושת חברי הקבוצה הנותרים מן החוף. השלושה לא זיהו אותו בתחילה, מאחר שצורתו השתנתה כליל לאחר רחצה, גילוח, תספורת והחלפת בגדים. כשהגיעו לבסוף אל תחנת ציידי הלווייתנים, עם "ג'יימס קיירד" על הסיפון, לא ידעה התרגשותם של הנורווגים גבולות. הם לא הניחו לניצולי "אנדיורנס" לגעת בסירה, וכולם התחרו על הכבוד לעזור בפריקתה מעל הספינה.[13]
המשך חייו, דברי זיכרון ורשומות
אחרי המשלחת חזק מקניש לצי הסוחר ועבד על אוניות שונות. תכופות קבל על כאב מתמיד בעצמותיו עקב התנאים ששררו במסע ב"ג'יימס קיירד"; סופר, שלפעמים סירב ללחוץ ידיים בגלל הכאב. הוא התגרש מליזי ליטלג'ון ב-2 במרץ 1918, לאחר שהכיר את בת-זוגו החדשה, אגנס מרטינדייל. למקניש היה בן בשם טום ולמרטינדייל הייתה בת בשם ננסי. אף כי היא מוזכרת פעמים רבות ביומנו של מקניש, נראה שהוא לא היה אביה של ננסי. בסך הכל עשה 23 שנים בצי הסוחר לאורך חייו, אבל בסופו של דבר קיבל משרה קבועה בחברת השייט של ניו זילנד. לאחר חמש הפלגות לניו זילנד, עקר לשם בשנת 1925 כשהוא משאיר מאחור את אשתו ואת כל כלי הנגרות שלו. הוא עבד על הרציף בולינגטון עד שפציעה הביאה לסיום הקריירה שלו. חסר-כל, היה ישן בסככות על הרציף תחת ברזנט ומוצא את מחייתו במגביות חודשיות שערכו עובדי המבדוק. נמצא לו מקום בבית המחסה אוהירו, אבל בריאותו המשיכה להתדרדר והוא מת ב-24 בספטמבר 1930 בבית החולים בוולינגטון. הוא נקבר בבית הקברות קארורי בוולינגטון ב-26 בספטמבר 1930, בטקס מלא של הצי; אוניית הצי "דנידין", (שהייתה במקרה בנמל אותו זמן) שלחה שנים-עשר איש לכיתת ירי כבוד ולשמונה נושאי הארון.[14] עם זאת, קברו נשאר ללא ציון למשך קרוב לשלושים שנים. החברה האנטארקטית של ניו זילנד (NZAC) הקימה מצבה ב-10 במאי 1959. ב-2001 דווח, שהקבר עזוב ומוקף בעשבים, אבל ב-2004 נוקה הקבר והחברה האנטארקטית של ניו זילנד הניחה פסל ארד בגודל טבעי של חתולו האהוב של מקניש, מיסיס צ'יפי על המצבה. נכדו, טום, סבור, שמחווה זו הייתה משמעותית בעיני מקניש יותר מקבלת מדליית הקוטב.
ב-1958 קרא הסקר הבריטי של אנטארקטיקה אי קטן על שמו, "אי מקניש", השוכן בכניסה למפרץ המלך האקון, ג'ורג'יה הדרומית.[15] ב-18 באוקטובר 2006 הוסר הלוט מעל שלט קיר סגלגל המנציח את הישגיו בספריית פורט גלאזגו בעיר הולדתו ובמועד מוקדם יותר באותה שנה היה מקניש נושא תערוכה במוזיאון וגלריית אמנות מקלין בגרינוק. יומניו שמורים בספריית אלכסנדר טרנבול בוולינגטון, ניו זילנד.
מדליית הקוטב
יהיה אשר יהיה הסיפור האמיתי של המרד על הקרח, לא וורסלי ולא מקניש הזכירו את התקרית בכתביהם. שקלטון השמיט אותו לגמרי מספרו "South", הדין וחשבון שכתב על המשלחת, והתייחס אליו רק בעקיפין ביומנו: "הכל עובדים יפה פרט לנגר. לעולם לא אשכח אותו בימים אלה של מתח ומצוקה." התקרית נרשמה ביומן הספינה, אבל הרישום נמחק במהלך המסע הימי ב"ג'יימס קיירד", הודות להתרשמותו של שקלטון מ"אומץ הלב וכוח הסבל" של הנגר. אף על פי כן, שמו של מקניש הופיע ברשימה של ארבעת האנשים שלא הומלצו לקבלת מדליית הקוטב במכתב ששלח שקלטון בשובו. מקלין סבר, שאין הצדקה למניעת המדליה.
לבי נחמץ כשנודע לי, שמקניש, וינסנט, הולנס וסטיבנסון לא יקבלו את מדליית הקוטב... מכל חברי המשלחת, אין אחד הראוי יותר להכרה מן הנגר הקשיש...אני רואה במניעת מדליית הקוטב ממקניש עוול חמור.
מקלין סבר, ששקלטון הושפע בהחלטתו זו מוורסלי, שבינו לבין מקניש שררה עוינות הדדית, ואשר נלווה אל שקלטון בחזרה מאנטארקטיקה. חברים במכון סקוט לחקר הקוטב, החברה האנטארקטית של ניו זילנד וקרוליין אלכסנדר, מחברת "אנדיורנס", מתחו ביקורת על החלטתו של שקלטון למנוע את אות ההוקרה ממקניש, ומערכה מתנהלת להענקת המדליה למקניש לאחר מותו.[16]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ =http://www.antarctic.org.nz/pages/journal/articles/art33.php ז'ורנל האגודה האנטראקטית של ניו זילנד, "הארי מקניש - מבט אל אישיותו של הנגר של שקלטון"
- ^ South! The Story of Shackleton's Last Expedition, 1914-1917, בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- ^ אלפרד לנסינג, "אנדיורנס", הוצאת ידיעות אחרונות, 2001, תרגום מרינה גרוסלרנר, עמ' 67-66
- ^ מסע האנדיורנס:תומאס אורד-ליס, "יומנו של ניצול", מרץ 2002
- ^ לנסינג, "אנדריורנס", עמ' 73
- ^ לנסינג, עמ' 96
- ^ לנסינג, עמ' 99
- ^ לנסינג, עמ' 102
- ^ Heacox, p. 111
- ^ Kim Heacox, "Shackleton", National Geographic p. 138-9
- ^ לנסינג, עמ' 193-191, עמ' 228
- ^ לנסינג, עמ'264-261
- ^ Heacox, p. 170
- ^ =http://www.hmsdunedin.co.uk/new_zealand.htm אגודת דנידין 11 במרץ 2006
- ^ http://aadc-maps.aad.gov.au/aadc/gaz/place_names_within_map.cfm?north=-53.8333333333&south=-55&east=-35.6666666667&west
- ^ טיימס, ג'ים מקבת, "שכחו את סקוט מאנטארקטיקה", סאנדיי טיימס, סקוטלנד, 26 בינואר 2015
24969844הארי מקניש