המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית
המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית (1917-1914), (באנגלית: Imperial Trans-Antarctic Expedition) הידועה גם בשם "משלחת אנדיורנס", נחשבת למשלחת הגדולה האחרונה של העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה. תכלית המשלחת, פרי הגותו ותכנונו של סר ארנסט שקלטון, הייתה לחצות לראשונה ברגל את יבשת אנטארקטיקה. לאחר כיבוש הקוטב הדרומי בידי רואלד אמונדסן בשנת 1911, נשארה חצייה זו מים אל ים, במילותיו של שקלטון, "המסע הגדול האחרון לקוטב ... עכשיו עומד בפנינו האתגר הגדול מכולם - חציית היבשת".[1] המשלחת כשלה בניסיונה להשיג מטרה זו, אך הוכרה תחת זאת כמעלל אפי של כוח עמידה, התמדה ודבקות במטרה.
ההכנות למסע
שקלטון שירת באנטארקטיקה במשלחת דיסקברי של קפטיין סקוט, 1904-1901, ועמד בראש המשלחת הבריטית לאנטארקטיקה, 1909-1907. במשלחת חדשה זו התכוון להפליג אל ים ודל ולהנחית קבוצת חוף סמוך למפרץ ואהסל, כהכנה לצעדה חוצה-היבשת דרך הקוטב הדרומי אל ים רוס. פלוגה מסייעת, המשלחת של ים רוס, תפליג במקביל אל צדה השני של היבשת, תקים מחנה במצר מקמרדו, ומשם תתקדם דרך שורה של מצבורי צידה על פני מדף הקרח רוס עד לרגלי קרחון בירדמור, מצבורי הצידה האלה יהיו חיוניים לשרידתה של המשלחת חוצה היבשת, כיון שזו לא תוכל לשאת עמה כמות מספקת של מצרכים לכל החצייה. המשלחת הייתה זקוקה לשתי ספינות: אנדיורנס בפיקודו של שקלטון לקבוצה של ים ודל, ו"אורורה", בפיקודו של קפטיין אניאס מקינטוש, לקבוצת ים רוס.[2]
תלאות המסע
"אנדיורנס" נלכדה בקרח של ים ודל ב-24 בינואר 1915, לפני שהגיעה אל מפרץ ואהסל, ועל אף מאמצים חוזרים ונשנים לחלצה, נסחפה צפונה בתוך הקרח הדחוס, במשך כל החורף האנטארקטי של 1915. במשך חודשים עמדה הספינה, אולי החזקה ביותר שנבנתה מאז ומעולם,[3] בלחצי מצופי הקרח שהתנגשו בה והעיקו עליה מכל צדדיה, עד שלבסוף, ב-24 באוקטובר, ריסק לחץ הקרח את דפנות האוניה ואילץ את 28 חברי המשלחת להימלט ממנה אל מצופי הקרח שהקיפו אותה. במשך חמישה חודשים התקיימו חברי המשלחת בתנאים קשים ביותר על מצוף קרח, שהתבקע והצטמצם יותר ויותר, אך ללא נתיב מים פתוח שיאפשר להם להימלט ממנו בסירות הצלה אל אחד האיים, שבו יהיה להם סיכוי להינצל.[4] לבסוף, ב-9 באפריל, כשכל אנשי המשלחת מלבד שני השומרים ישנו באוהליהם, נבקע בבת אחת מצוף הקרח במקום שבו ניצב אחד האוהלים. שני חלקי האוהל נמשכו לכאן ולכאן על בקיעי המצוף עד שנקרעו, ואחד מן הימאים שישן באוהל נפל עם שק השינה שלו המיימה. שקלטון, בהפגנת תושייה וכוח פיזי יוצאים מגדר הרגיל, הסתער מיד על הבקע בקרח ועל אף החשיכה, הצליח למשות את הימאי בתוך שק השינה שלו ולהרימו אל פני המצוף. שניות לאחר מכן התנגשו שני חלקי המצוף שנבקע זה בזה בעוצמה.[5] התבקעות המצוף חייבה את האנשים לנוס ממנו על נפשותיהם ולהתחיל במסע ימי רב-תלאות, נתונים לחסדי רוחות סערה וזרמי ים, בשלוש סירות הצלה, שבדרך נס הצליחו להישאר יחד ולא להיסחף אל הים הפתוח. ארנסט שקלטון, טום קרין ופרנק וורסלי הנהיגו את שלוש הסירות ולאחר שישה ימים הצליחו לנווט אותן בקשיים רבים אל מפרצון מוקף סלעים בחופו של אי הפיל השומם.[6]
שקלטון, קרין, וורסלי, הארי מקניש וינסנט ומקרתי הפליגו למרחק 1,300 ק"מ בסירה הגדולה והחזקה בשלוש, "ג'יימס קיירד", אל ג'ורג'יה הדרומית, להזעיק עזרה. לפני צאתם להפלגה, מינה שקלטון את פרנק ויילד למפקד בהיעדרו והפקיד בידיו מכתב, שבו הטיל עליו לעשות כמיטב יכולתו לחילוץ המשלחת מן האי.[7] יתר האנשים נשארו על אי הפיל, בתנאים קשים מכל שידעו עד אז, בעיקר משום שלא הייתה להם שום ודאות, ששקלטון ואנשיו יצליחו להתגבר על קשיי הדרך ולהגיע לג'ורג'יה הדרומית. אמצע אוגוסט נקבע כמועד האחרון הסביר לחילוץ, שאחריו לא תישאר להם ברירה אלא לצאת בעצמם להפלגה בסירה שנשארה להם - קטנה, משוללת תרנים ומפרשים, עם צוות שחלקו חולה ונכה וכולו חלש ומורעב.[8]
חילוץ
בינתיים, שקלטון, וורסלי, קרין, הארי מקניש, ג'ון וינסנט וטימותי מקרתי, היטלטלו במשך שבועיים בגלי ענק שאיימו להטביעם, בתנאים שסיכנו את עצם קיומם והכבידו יותר ויותר על חייהם, עד שהצליחו לבסוף, ב-10 במאי 1916 בשעה 5:00 אחר הצהריים, להידחק במעבר צר כל כך, שחייב אותם להרים ברגע האחרון את המשוטים אל תוך הסירה, ונחתו על היבשה. הדבר הראשון שעשו היה להסתער על פלג מי-קרחון שפיכה על החוף ולהרוות את צמאונם הנורא, לאחר שהמים שלקחו עמם אזלו לחלוטין.[9][10]
ב-19 במאי, אחרי שנחו והשיבו לעצמם משהו מכוחותיהם שתשו במסע הימי המפרך, יצאו שלושה מחברי המשלחת - שקלטון, וורסלי וקרין - לטיפוס על ההרים, ללא אוהלים או שקי שינה, עם קרדום, חבל, מצפן, פתילייה ומזון לשלושה ימים. בטיפוס, ירידה וגלישה במדרון ארוך ותלול, שלא ידעו מה בסופו, הגיעו לבסוף ב-21 במאי אל תחנת ציידי הלווייתנים במפרץ סטורמנס וזכו, לראשונה לאחר חצי שנה, לרחצה, גילוח ובגדים שלמים ונקיים. למחרת הפליג וורסלי בספינת התחנה אל צדו השני של האי, שם השאירו את שלושת חבריהם, אבל עוד למעלה משלושה חודשים של ניסיונות חוזרים ונשנים נדרשו, עד שהצליחו לבסוף, ב-30 באוגוסט, להגיע אל אי הפיל ולחלץ משם את עשרים ושניים חברי המשלחת הנותרים, שכמעט נואשו משובם. החילוץ הושלם.[11]
קבוצת ים רוס
ערך מורחב – קבוצת ים רוס
"אורורה" הפליגה מהובארט ב-24 בדצמבר 1914, לאחר עיכוב עקב בעיות מימון וארגון. הגעת הספינה אל מצר מקמרדו ב-15 בינואר 1915 הייתה מאוחרת בעונה מכפי שתוכנן, אבל מפקד המשלחת אניאס מקינטוש ערך תוכניות מיידיות למסעות הנחת מצבורים על מדף הקרח רוס, מתוך הנחה, ששקלטון עשוי לנסות חצייה מים ודל במשך העונה הראשונה. לא האנשים ולא הכלבים הורגלו באקלים והקבוצה הייתה, בכללה, חסרת ניסיון בתנאי הקרח. המסע הראשון, המזורז הזה על פני הקרח הסתיים באובדנם של עשרה מ-18 כלבי המשלחת; שני מצבורי אספקה לא מלאים, וקבוצת חוף נגועה בכוויות כפור ומדוכדכת באופן כללי.
ב-7 במאי נעקרה "אורורה" ממעגנה במטה המשלחת בכף אוונס במהלך סופה עזה וסחף הקרח שנשא אותה הרחק אל מרחבי הים מנע את שיבתה. היא נשארה כלואה בקרח עד 12 בפברואר 1916, לאחר ששייטה למרחק של 1600 ק"מ לפני שנחלצה ונמלטה כל עוד נפשה בה אל ניו זילנד. על הספינה הייתה רוב אספקת הדלק, מנות המזון, הביגוד והמכשירים, אם כי מנות המגררות שנועדו למצבורים נפרקו אל החוף. כדי להמשיך במשימתה נאלצה קבוצת החוף לחדש את ציודה משיירי משלחות קודמות, בעיקר של משלחת טרה נובה של קפטיין סקוט, שישבה בכף אוונס כמה שנים קודם. הודות לאלתורי הקבוצה החלו מסעות הנחת המצבורים של העונה השנייה במועדם, ספטמבר 1915.
בחודשים הבאים צוידו המצבורים הדרושים, ברווחים של מעלה אחת לרוחב מדף הקרח רוס אל מרגלות קרחון בירדמור. במסע חזרה מן הקרחון נפלה הקבוצה קורבן לצפדינה; ארנולד ספנסר-סמית', הכומר וצלם המשלחת, התמוטט ומת על הקרח. שאר חברי הקבוצה הגיעו למחסה הזמני של האט פוינט ושם התאוששו. ב-8 במאי 1916 החליטו מקינטוש ווויקטור הייוורד לחצות ברגל את ים הקרח הלא-יציב אל כף אוונס, נלכדו בסופת שלג ולא נראו שוב. שבעת הנותרים נאלצו לחכות בתנאים קשים עוד שמונה חודשים, עד שב-10 בינואר 1917 הגיעה "אורורה" המתוקנת והמצוידת מחדש להשיבם לציוויליזציה.
שקלטון ליווה את ה"אורורה" כקצין נוסף, לאחר שבקשתו לפקד על הספינה נדחתה על ידי ממשלות ניו זילנד, אוסטרליה ובריטניה, שארגנו במשותף את חילוצה של משלחת ים רוס.
חברי משלחת שקלטון
|
|
לקריאה נוספת
- "אנדיורנס", אלפרד לנסינג, תרגום מרינה גרוסלרנר, הוצאת וכטנברג 2001, הוצאת ידיעות אחרונות 2013
- "Antarctic Rescue" מסע הסירה של שקלטון" מאת פרנק וורסלי, Sphere Books Ltd., לונדון 1979
קישורים חיצוניים
- South: the story of Shackleton's 1914–1917 expedition - אתר פרויקט גוטנברג by Sir Ernest Shackleton
- http://librivox.org/south-by-ernest-shackleton/ South!] – Audiobook from LibriVox]
- Google Earth KML file of the Imperial Trans-Antarctic Expedition
- Biography of each of the crew members of the crew of the Imperial Trans-Antarctic Expedition
- Crew member biographies, including sizeable entries on some of the least well-known, at Coolantarctica.com.
- The Endurance Obituaries, The story of the men of Sir Ernest Shackleton’s ship S.Y. Endurance, at Enduranceobituaries.co.uk.
- Kodak feature on expedition photographer Frank Hurley and the voyage of the Endurance
- James Caird Society remembers the man that rescued the Endurance crew
- Ernest Shackleton on wax cylinder.
- Imperial Trans-Antarctic Centenary Expedition 2014.
- [http סרטון וידאו על משלחות לקוטב הדרומי באתר "קוּלאָנטארקטיקה"
- http://arstechnica.com/science/2014/01/lost-photos-of-antarctic-expedition
- קרן מורשת אנטארקטיקה, תמונות שלא פותחו בשעתן ממשלחות מראשית המאה ה-20' והתגלו עכשיו.
הערות שוליים
- ^ אלפרד לנסינג, "אנדיורנס", עמ' 18
- ^ לנסינג, עמ' 21-18
- ^ לנסינג, עמ' 27
- ^ לנסינג, עמ' 144-70
- ^ פרנק וורסלי, "חילוץ אנטארקטי", עמ' 43
- ^ לנסינג, עמ' 181-145
- ^ לנסינג, עמ' 196
- ^ לנסינג, עמ' 218-217
- ^ לנסינג, עמ' 258-227
- ^ Tom Griffiths, "Slicing the Silence", Harvard University Press, 2007, מסת"ב 978-0-674-02633-9, pp. 33-34
- ^ לנסינג, עמ' 282-265
