חצב מצוי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןחצב מצוי
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: חד פסיגיים
סדרה: אספרגאים
משפחה: אספרגיים
סוג: חצב
מין: חצב מצוי
שם מדעי
Drimia maritima
עונת פריחה
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12
פריחת החצב המצוי בצפון ישראל
תקריב על הפרחים
בשל גודלה, הצרעה המזרחית ("דבור") היא אחד המאביקים החשובים של החצב המצוי בישראל
חצב מצוי על בול משנת 1961 שיצא לכבוד יום העצמאות ה-13, בעיצובו של צבי נרקיס

חָצָב מָצוּי (שם מדעי: Drimia aphylla (Forssk.) J. C. Manning & Goldblatt) הוא צמח ים-תיכוני, רעיל ובעל בצל (גאופיט) ממשפחת האספרגיים (בעבר שויך למשפחת השושניים) הנפוץ כצמח בר ברוב חלקי ארץ ישראל[1][2]. פריחתו מתחילה בחודש יולי, בעמודי תפרחת גבוהים ולבנים, שבולטים בנוף היבש של עונה זו, והוא נחשב על-כן לאחד ממבשרי הסתיו, ממבשרי הגשם. [3]חלקי הצמח רעילים ביותר והוא מכיל חומרים אשר במינונים נמוכים משמשים ברפואה. חצב מצוי הוא ערך טבע מוגן בישראל[4].

טקסונומיה ושמות

בצלים רדומים וחשופים בסוף הקיץ לפני בוא החורף בגינה בקריית שמונה

השם המדעי הקודם של חצב מצוי בספרות העברית היה Urginea maritima והוא שויך למשפחת השושניים (Lilaceae). כיום הוא וכל בני סוגו הועברו למשפחת האספרגיים ושמו שונה ל- Drimia maritima וברבים זהו השם הנפוץ במחקרים. משנת 2004 נקבע שהחצב המצוי בישראל הוא Drimia aphylla ולא Urginea maritima שגדל בר רק באיים באיים הבאלריים, פורטוגל, ספרד ואלג'יריה[5].

ישנם חוקרים (2022) אשר מעבירים את החצב מצוי לסוג אחר והוא מכונה בשם Squilla Steinh, לפי גישה זו הסוג Squilla מונה 13 מינים, כולם ים-תיכוניים, ותפוצת החצב המצוי משתרעת מסוריה עד מצרים[6]. גישה זו עדיין לא התקבלה[7].

השם העברי השם חָצָב,  חֲצוּבָה" ניתן למין Urginea maritima במילון "ילקוט הצמחים" (הערה 222) משנת 1930 על סמך הכתוב במשנה, מסכת כלאים, פרק א', משנה ח', ובתלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק ב'. השם אושרר במילון "צמחי ארץ ישראל – שמות המשפחות והסוגים" משנת 1946 בסעיף 938.

החצב ידוע כאחד מ"מבשרי הסתיו", שכן בארץ ישראל, הוא מתחיל להציץ מתוך הבצל שלו סביב ט"ו באב, ויש הדורשים את שמו מהצירוף "חצי-אב", שכן מדובר באמצעו של החודש. עם זאת, הסיבה המוכרת יותר לשמו של החצב, היא יכולתו "לחצוב" בסלע ולהקשות על אלו שמנסים לעקור אותו. התלמוד מספר כי יהושע בן נון השתמש בחצב כדי לסמן באופן ברור את הגבול בין נחלות השבטים[8][9]. כך שלא יוכלו לעקור את הצמח בקלות ולנסות לגנוב שטח אלה מאלה[דרוש מקור].

בוטניקה

תקריב של חצב

החצב הוא גאופיט (בעל בצל), צמח שבחלק מהשנה מתים בו כל החלקים שמעל פני הקרקע ונשאר רק איבר אגירה תת-קרקעי - בצל רב-שנתי. הבצל הוא נצר תת-קרקעי, הבנוי מגבעול קצר-פרקים (עוגת הבצל) ומגלדים בשרניים, היוצאים ממפרקיו. הגלדים הם בסיסי עלים שלמים בעלי צורת קשקש אשר אינם מקיפים את הבצל כולו, אלא חופים זה על זה. בצל זה חסר גלדים קרומיים, ועל כן הוא רגיש יותר לתנאי הסביבה. בצל החצב הוא בצל דו-בדי (סימפודיאלי) אשר בו ניצן הפרחים נישא בראש הגבעול המעובה וקצר-הפרקים של הנצר התת-קרקעי, ואילו הניצנים הווגטטיביים, שמצמחים עלים הם חיקיים וצדדיים. דבר זה גורם לנצר להתפתח בצורת זיגזג[10]. בעוד שורשי בצלים של גאופיטים אחרים הם חד-שנתיים, שורשיו החצב הם רב-שנתיים והם עצמם משמשים גם איברי אגירה.

לעיתים הבצלים גדולים ומופעים קרוב לפני האדמה, ולעיתים קרובות חלקם העליון חשוף.

חצב מצוי הוא גם בעל יחידות רביה וגטטיבית בצורת בצלצלים, שתחילת התפתחותם בניצן צדדי שעד מהרה מתמלא בחומרי תשמורת. הבצלצלים נשארים ליד צמח האם והפצתן מותנה בגורם חיצוני מכני[10].

החצב בעל הבצל הגדול בבצלי צמחי הארץ, שקוטרו יכול להגיע עד ל-20 ס"מ. בחודשי החורף מצמיח החצב עלים ירוקים גדולים ורחבים, שאורכם כ-30 ס"מ ורוחבם 7 עד 10 ס"מ. גלדי הבצל נוצרים מבסיסים של העלים שצמחו בחורף האחרון, וגלדים אלו הם אשר מספקים את המזון הדרוש להתפתחות המהירה של עמוד הפריחה, כך שהתוצאה היא שהפריחה של החצב אינה מסמלת את תחילת הצימוח של העונה החדשה - קרי הסתיו, אלא היא פריחה מאוחרת מאוד של הצימוח החורפי מהחורף הקודם. הבצל הגדול אוגר מים וחומרי מזון הנוצרים בפוטוסינתזה, כדי לספק את האנרגיה הדרושה לפריחה בסוף הקיץ. באביב קמלים העלים ואז גם יורדת רעילותם. כאשר הם מתייבשים כליל לא נותר לחצב כל זכר מעל פני הקרקע. שורשי החצב רב-שנתיים, ארוכים וחזקים ומגיעים לעומק של 3–4 מטרים. השורשים מסוגלים לחדור דרך סדקים צרים בסלע ולהרחיבם כדי להגיע אל קרקע לחה. שמו של החצב ניתן לו כנראה על שום תכונה זו, הדומה לחציבה בסלע[11].

החצב פורח בין סוף הקיץ לתחילת הסתיו (בעיקר בחודשים אוגוסט עד אוקטובר). הוא בין הצמחים הבודדים שפורחים בתקופה זו, בשל החום והמחסור במים, ובזכות כך, בשילוב עם מראהו המרשים, זוכה לביקורים תכופים של חרקים ומאביקים. הפריחה היא בצורת עמוד תפרחת המגיע לגובה של מטר אחד ואף יותר. לאורך עמוד התפרחת מתפתחים פרחים רבים, לעיתים עד 250 פרחים לעמוד. משך חייו של כל פרח הוא 24 שעות בלבד. הפרח נפתח בחצות הלילה ומושך בצבעו הלבן את חרקי הלילה. ביום המחרת צפויים לבוא אליו גם דבורים וזבובים הנמשכים לצוף ולאבקה הנדירים בעונה זו. הפרחים השזורים לאורך עמוד התפרחת נפתחים בהדרגה מלמטה למעלה, בכל יום נפתחת קבוצת פרחים חדשה, וקודמתה נובלת[12]. מחקר של אמוץ דפני הראה שהחצב המצוי מואבק גם על ידי חרקים וגם על ידי הרוח - דבר המפצה על נדירות המאביקים בעונת הפריחה שלו.

פנולוגיה של הצמח ושל עמוד הפריחה

הפריחה וחניטת הזרעים בסוף הקיץ, באוגוסט, ספטמבר ואוקטובר, לפני עונת הגשמים, בעמודי תפרחת גבוהים ולבנים, מהווה את סיום מחזור החיים השנתי של חצב מצוי, שהחל עם הופעת העלים בשנה הקודמת לאחר הגשמים. במקרה של החצב מועד הפריחה נפרד מהופעת העלים ושלב הפריחה מאחר לעומת שלב הצמיחה ולא מקדים אותו. הפירות מתפתחים תוך כדי הפריחה מסוף יולי עד תחילת אוקטובר. ומדי שנה מתרוקנים הגלדים החיצוניים והופכים לקליפות. חצב מצוי המנותק ממקור מים ומונח במקום יבש אך הנתון לחילופי טמפרטורה, ממשיך לפרוח מדי שנה, משך 4 עד 5 שנים לפחות וללא עלים.

בסתיו, בחודשים נובמבר דצמבר של אותה עונת גידול מתרחשים שני אירועים: הבשלת הזרעים ופיזורם לפני בוא הגשם ואחר כך נביטתם עם הגשמים הראשונים. בהבשיל הפירות הם מתפשקים בשלושה סדקים והזרעים השחורים נחשפים ומוכנים להפצה ברוח. בעת הרטב הפרי קשוותיו נסגרות ובכך הוא “שומרים עליהם” מרטיבות.

בחורף נמשכת התבססות הנבטים, כשהעלווה מתפתחת מתחילת נובמבר עד תחילת מאי. במקרה של פרט עם בצל משנה שעברה בראשית החורף, לפעמים גם לפני היורה, בוקעים עלי החצב את הקרקע מן הבצל, כשהם חופים זה על זה. בשלב זה צבאים אוכלים מן העלים מפני שאינם רעילים כל כך ובשל מחסור במזון אחר. גם שפני סלע מסוגלים לאכול את העלים חרף רעילותם. בסיסי העלים היוצאים ממרכז הבצל מתמלאים והופכים לגלדים חדשים.

באביב, בחודש אפריל, חלה קמילה והתייבשות של הנוף הירוק, ואז העלים המצהיבים והקמלים יכולים לשמש מאכל לצאן.

בקיץ, בסוף אפריל תחילת מאי לאחר הסרת הנוף מסתיים מחזור החיים וחוזר חלילה. אך לא לפני שקודקוד הצמיחה מייצר עמוד פריחה עוברי על ניצניה בתוך הבצל, שהוא עתיד להתנשא בקיץ מעל פני האדמה. עמוד פריחה עוברי זה נותר בתוך הבצל כשהוא נתון בתרדמה עד חודש סוף הקיץ עם התקצרות הימים וירידה בטמפרטורה.

מועדי הפריחה של החצב קבוע, אבל הוא קשור בגובה הטופוגרפי של מקום גידולו של הפרט. צמחי החצב מקדימים לפרוח במקומות הגבוהים, למשל בהר רמים לעומת המקומות הנמוכים בבקעת החולה. נראה כי גורם הלחות וקובע בהופעת העלים אך, לא בהופעת הפריחה[13].

בסוף הקיץ עם תחילת הפריחה פורץ עמוד התפרחת מהבצל כאשר כל ניצני הפרחים מוכנים לאורכו. עמוד התפרחת הולך ומתארך מלמטה כלפי מעלה, בקצב צמיחה של עד כ-3 מ"מ בשעה. בתחילה מתארך חלקו התחתון חסר הפרחים ואחר כך מתפתחת התפרחת בהדרגה מלמטה כלפי מעלה. בכל יום נפתחים מספר דורים של פרחים. לרוב מופיעים בו-זמנית על אותו עמוד תפרחת כ-14 עד 30 פרחים. משך הפריחה של פרט בודד הוא כשלושה שבועות. משך חייו של פרח רק 24 שעות. הוא נפתח בחצות הלילה, ומושך תחילה בצבעו הלבן את חרקי הלילה, ולמחרת גם דבורים וזבובים. אלה נמשכים לצוף ולאבקה, הנדירים בעונה זאת. פיזור האבקה נעשה מיד עם פתיחת הפרחים בשעה אחת אחר חצות. הצוף מופרש בשפע משלושה צופנים המצויים בגובה שני שליש מבסיס השחלה בדפנות שבין שלושת עלי השחלה המאוחים. הצוף מופרש עם פתיחת הפרחים ונמשכת עד כחמש בבוקר והוא נאגר בבסיס של כל עלה שחלה.

האבקה בחצב היא בתקופה של מחסור במאביקים ומאידך הוא מואבק על ידי חרקים מקבוצות שונות ומואבק על ידי רוח ובעל אי-תאימות חלקית, כלומר מאופיין בייצור זרעים כתוצאה מהאבקה עצמית בשיעור גבוה. כל ההתאמות הללו מגבירת את שיעור חניטת הפירות[14].

מורפולוגיה

סוף התפרחת
דבורה אוכלת מן האבקה

חצב מצוי הוא גיאופיט, בעל בצל גדול בעל שורשים רב-שנתיים, המופיע קרוב לפני האדמה; כל העלים מרוכזים בבסיס הצמח ומופיעים זמן רב לאחר הפריחה[15]; הפרחים מרובים וערוכים באשכול על עמוד גבוה והם בעלי 6 עלי עטיף לבנים עם עורק אמצעי ירוק או ארגמני. הפרי הלקט.

הבצל גדול וקוטרו 5 עד 15 ס"מ ואף 20 ס"מ[16]. הוא מורכב גלדים בשרניים, רבים וצורבים. הגלדים החיצוניים קשקשנים-רעופים, מפורדים, ואינם מקיפים את הבצל[17]. הרבייה הווגטטיבית נמרצת מאוד, גם בצורה ספונטנית, אך במיוחד משנפגע הבצל על ידי חריש או כיוצא בזה. בתאים  של קשקשי הבצל של החצב מצויים עודפים של חומרים אנאורגניים המכונים ראפידים. ראפידים (מחטים) הם גבישים דקים ומאורכים בשני קצותיהם. בדרך כלל הם רבים ומצטרפים לצרורות[18].

העלים, פשוטים, תמימים, ללא לוואים ומרוכזים בבסיס הצמח, בשושנת. העלים רחבים מאוד דמויי אזמל צר אורכם 30 עד 100 ס"מ ורוחבם בין 3 עד 10 ס"מ[15][17][16]. שפת העלה תמימה וישרה (שטוחה) והיא אינה גלונית מאוד (בשונה מחצב גלונית)[15]. העלים גלדניים-בשרניים מכוסים שעווה. זו מקנה להם, במיוחד לצד העליון,  גוון ירוק-כהה עד מאפיר מעט (כחלחל) ומסייעת לאטום את העלה, לדחות קרינה ואולי גם ללכוד טיפות טל וגשם, הגולשים לעיתים במורד העלה לעבר הבצל ושורשיו.

עמוד התפרחת חסר עלים, זקוף, גבוה, אורכו  50 עד 200 ס"מ ונושא פרחים רבים (50 עד 250). הפרחים ערוכים באשכול צפוף בעל פרחים רבים, שאורכו עד 40 ס"מ[17]. הפרחים פורחים מלמטה כלפי מעלה (20 עד 30 פרחים ליום).

הפרחים נכונים, גלגליים, דו-זוויגיים, בעלי שחלה עילית ועטיף פשוט-כותרתי. צבע הפרחים לבנים (צבע האונות של בן-חצב כחול-סגול אחיד) וקוטרם 10 עד 12 מ"מ.

עוקץ הפרח ארוך עד 3 ס"מ. עוקצי הפרחים מתפשטים וארוכים יותר מהחפים. לאחר ההפריה עוקץ הפרח פונה כלפי מעלה ונצמד לגבעול. בבסיס כל פרח חפה ולפעמים חפיות[17], דמויי המרצע הממהרים לנשור לעיתים החפים משתיירים[17].

העטיף פשוט כותרתי, ניכר היטב ובולט, מפורד לעלים עד לבסיסו או כמעט כך[15]. 6 עלי העטיף מפושקים, מוארכים ואורכם 6 עד 8 ס"מ, אונות העטיף לבנות בעלות עורק ראשי כהה יותר, שצבעו ירוק או ארגמני. העטיף נושר אחרי הפריחה[16].

האבקנים 6, זירי האבקנים נימיים (אינם שטוחים) קבועים בבסיס עלי העטיף[15]. המאבקים ירקרקים מרובי אבקה ומחוברים אל הזיר בגבם.

השחלה עילית, בת 3 מגורות, השליות זויותיות, עמוד שחלה אחד, נימי בעל צלקת אחת דמוית גולה והוא שווה באורכו לאבקנים או ארוך מהם במעט[17].

הפרי הלקט קלפי בעל 3 מקצועות (עשוי שלושה חריצים) ומשולשים בחתך רוחב[15].

הזרעים מרובים שחורים, רקועים (שטוחים) ומכונפים (בעלי כנף קרומית), קלי משקל בזכות קליפתם הספוגית[15]. הפצת הזרעים באמצעות רוח וזרמי גשם. הזזת עמוד התפרחת גורמת לנשירת הזרעים מן הפרי. הפרי עצמו נפתח רק בהתייבשות, ואילו בהירטבו הוא נסגר ואינו משחרר את הזרעים.

בית גידול ותפוצה

תחום התפוצה הטבעית העולמית של חצב מצוי היא במזרח התיכון עד איראן. הוא גדל בקפריסין, באיי מזרח הים האגאי, טורקיה, עיראק, אראן, סוריה, לבנון ירדן, ישראל, מצרים, ערב הסעודית, סיני[2].

חצב מצוי נפוץ לאורכה של הארץ מהחרמון ועד להר הנגב ולאורך כל ים המלח. בנגב הדרומי המזרחי זהו צמח נדיר של משטחי סלע.

חצב מצוי גדל באזור ים המלח במשטחי סלע, מדרונות, מצוקים, וודיות. בשאר ישראל גדל בבתי גידול מגוונים על קרקעות שונות - גירניות חוליות ובזלתיות, קרקעות מנוקזות היטב. בחבל הים תיכוני גדל בבתות, שיחיות, שטחים עשבוניים ובמיוחד במקומות החשופים לרעייה. בספר יהודה ושומרון הוא מגיע לידי שליטה באזורים שבהם קיימת רעיית יתר (עין גדי)[19].

חצב מצוי גדל באוכלוסיות גדולות הפזורות באקראי, בבתי גדול פתוחים, מוארים, פיזורן מלמד על כך, כי קשה לאוכלוסייה חדשה להתבסס בשטח שכבר תפוס על ידי חד-שנתיים, אך במקומות שהתבססה בהם אוכלוסייה – בשל הפרעה שחלה שם בעבר או בדרך מקרה – היא מתמידה ומשגשגת ואף מצטופפת, אולי בעיקר באמצעות רביה וגטטיבית.

כצמח נוי החצב המצוי הוא צמח אור מלא, עמיד בקרה, ביובש ובמליחות. גדל בכל אזורי ישראל ובקרקעות מנוקזות. הריבוי באמצעות זרעים ובאמצעות חלוקה בסתיו[16].

שימושי החצב

אליעזר בן-יהודה כותב במילונו על השימושים השונים בצמח:

כבר הוכיח עמנואל לֶו[20] כי זהו ירק ממין הבצל... על פי עדותו של חכם הצמחים אשרסון, כי עוד היום נוהגים הפלחים בטרבלוס וגם באל עריש לתחם את שדותיהם בצמחי הבצלי הזה, וכן העידו סופרי הרומאים שהיה נהוג בזמן ההוא לתחוב יחור של תאנה בירק הבצלי הזה לשמר על התאנה מפני התולעים, וגם בדבר אכילת הצבאים העיד החכם שוינפורט כי מינים דומים לזה בארץ ישראל הם באמת מאכל צבאים.

— אליעזר בן-יהודה, מילון הלשון העברית, ירושלים תל אביב, 1948 (ל"א להצהרת בלפור), ג, ערך "חצב", עמ' 1703–1704, הערה 3

סגולות רפואיות

על אף רעילותם של חלקי הפרח השונים, החצב ידוע כבעל סגולות רפואיות עוד מימי קדם, עדויות לכך נמצאו בפפירוס אברס, מהמאה ה-15 לפנה"ס (מסמך עתיק המכיל רשימה של 867 מיני צמחים, בעיקר צמחים אשר מיוחסות להם סגולות רפואיות).

סגולותיו הרפואיות של החצב מתבטאות בעיקר בנוכחות החומר הכימי סְצִילַרֵן המצוי בעיקר בבצל הצמח. סצילרן, בדומה לדיגוקסין ודִיגִיטוֹקְסִין המצויים בצמח אצבעונית ארגמנית, משפיע ישירות על שריר הלב וגורם לכיווצו. במינונים קטנים ומדודים מסוגל לשמש תרופה לסובלי אי ספיקת לב.

תיחום גבול חלקות

קיימות עדויות לכך שהחצב שימש בארץ-ישראל לסימון גבולות שטחים חקלאיים. קשה מאוד לעקור את החצב בשל שורשיו העמוקים והחזקים ורעילותו הרבה מחסנת אותו מפני בעלי חיים. כך יכולה שתילת שורת חצבים לשמש קו גבול בן-קיימא.

שימוש זה מוזכר בתלמוד הירושלמי בדיון לגבי הלכת פאה בשאלה היכן נגמרת חלקת השדה.

רבי יוסי בן חנינא אמר: חצובות (כלומר חצבים) מפסיקין לפיאה (כלומר מהווים קו תיחום מובהק בין שתי חלקות נפרדות). רב חסדא בעי: בהן חלק יהושע את הארץ (כלומר גם יהושע בן נון תיחם את חלקות השבטים בחצבים).

— תלמוד ירושלמי, מסכת פאה דף יא, א פרק ב הלכה א גמרא

. במסכת בבא בתרא מסופר כי יהושע בן נון תחם את גבולות השבטים לפי החצב כיוון ששורשיו יורדים מטה ואינו יונק לא מכאן ולא מכאן (מסכת בבא בתרא דף נו' עמוד א', פרושי רש"י ורשב"ם).

גם החקלאים הבדואים בתקופת המנדט הבריטי מכירים שיטה זו, כפי שהעיד עארף אל-עארף,על סמך ניסיונו כמושל מחוז באר שבע.

כדי לתחום תחומי אדמתו מאדמת חברו זורע הבדואי "בצולה" (=חצב)... בדואי המסיג את גבול שכנו, בעקירת הבצולות המציינות את הגבולים... הריהו נקנס קנס גדול.

— אלעארף עארף, תולדות באר שבע ושבטיה, 1937; מהדורת הוצאת אריאל ומרכז ג'ו אלון, ירושלים 2000

עוד נאמרה בתלמוד[21] בהקשר זה האימרה "חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא" (החצב מקטע רגלי רשעים). כלומר, אם יש שכן רשע הפולש לחלקת שכנו וגוזל קרקע מחברו, יבוא החצב בעת פריחתו בסוף הקיץ ויעיד על קו התחום שבין השכנים.

מאכל לצבאים

למרות רעילותם הרבה של כל חלקי הצמח, בסוף החורף, כאשר עלי החצב קמלים הם הופכים לפחות רעילים והצבי הארצישראלי נוהג לאכול אותם, בניגוד לשאר בעלי החיים הנמנעים מהם[22] .

הדבר מוזכר גם הוא במקורות. האגדה בבראשית רבה מספרת שנח הכניס לתיבה חצבים עבור הצבאים:

רבי אבא בר כהנא אמר: הכניס עמו זמורות לפילים, חצובות (=חצבים) לצבאים, זכוכית לנעמיות (=יענים)

— בראשית רבה, פרשת נח, ל"א י"ד (ד"מ "ואתה קח וגו')[23]

.

ובהלכות שבת (תלמוד בבלי, מסכת שבת קכ"ח, ע"א) נאמר שמותר לטלטל בשבת חצבים כי הם מזון לצבאים.

קיימות עדויות על מאכל חלקי הצמח גם על ידי דורבנים[24].

הרכבת תאנים

במקורות (משנה מסכת כלאיים) יש דיון לגבי המנהג לתקוע ייחורים (ענפים צעירים מהם מסוגל לצמוח עץ) של תאנים אל תוך חריצים בבצל החצב. ככל הנראה עשו זאת החקלאים הקדומים כדי לחסן את הצמח הצעיר מפני מזיקים. ההלכה היא "אין נוטעין יחור של תאנה לתוך החצוב שיהא מקירו" (משנה, כלאיים א, ח).

החצב בתרבות העברית

החצב הוא הסמל המובהק של הסתיו בתרבות העברית והאזכורים לכך הם רבים ביותר. החצב פורח בתקופת ראש השנה ותחילת שנת הלימודים ומסמל לפיכך פריחה והתחדשות, גם כאשר הנוף בארץ ישראל יבש וצחיח בעונה זו. את הקשר בין החצב והסתיו ניתן למצוא בחומרי הקריאה לפעוטות בגן הילדים ובשירים רבים למשל:

רוח קלה, רוח קרירה
מנשבת בגינה,
כשיפרח בה החצב
אדע תמיד כי בא הסתיו.

— קורה גלעדי, עונות השנה

החצב נמשל לעוף החול של הצמחים, אשר כמו עוף החול הקם מחדש לתחייה מן האפר, פורח מחדש מתוך עליו המתים. עמוד התפרחת העדין והשברירי עושה את הבלתי אפשרי ופורח בתנאים קשים, וזאת בזכות שורשיו העמוקים, הסמויים מהעין. מאיר שלו סיכם את החיבה הישראלית לחצב:

[החצב] אולי אינו ההדור בפרחים אבל יש בו פער יפה בין עדינות ובין חוסן והיום שבו מתנשאת תפרחתו מבין העלים המתים - הוא יום שממלא את הלב בהתרגשות.

החצב מככב במספר שירים עבריים כמו למשל:

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חצב מצוי
  1. ^ Drimia aphylla (Forssk.) J. C. Manning & Goldblatt, צמחיית ישראל ברשת
  2. ^ 2.0 2.1 Drimia aphylla (Forssk.) J.C.Manning & Goldblatt, POWO plants of the World Online. Published on the Internet, ‏8-2023
  3. ^ גולד, שרה (2009-09-03). "הביאו את הסתיו: טיולי חצבים". Ynet. נבדק ב-2023-09-12.
  4. ^ אכרזת גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (ערכי טבע מוגנים), ה'תשס"ה-2005, ק"ת 6369, ה'תשס"ה, 15 בפברואר 2005 (תוקן ב־17 בדצמבר 2019), בספר החוקים הפתוח
  5. ^ Drimia maritima (L.) Stearn, POWO plants of the World Online. Published on the Internet, ‏8-2023
  6. ^ Martínez-Azorín, M., Crespo, M.B. & Alonso-Vargas, M.Á., Reinstatement of Squilla Steinh., a prior-ity name against the illegitimate Charybdis Speta (Hyacinthaceae, Urgineoideae)., Mediterr. Bot. 43, e78272, 2022
  7. ^ .Squilla Steinh, POWO plants of the World Online. Published on the Internet, ‏8-2023
  8. ^ תלמוד בבלי, בבא בתרא, נו, א: "מַאי חֲצוּבָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב שֶׁבּוֹ תִּיחֵם יְהוֹשֻׁעַ לְיִשְׂרָאֵל אֶת הָאָרֶץ."
  9. ^ תלמוד ירושלמי, פאה, פרק ב, הלכה א: "רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָא אָמַר חֲצוּבוֹת מַפְסִיקִין לְפֵאָה. רַב חִסְדָּא בְּעִי בָּהֶן חִלֵּק יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ. אֲתָא רִבִּי חֲנִינָא בְּשֵׁם רַב חִסְדָּא בָּהֶן תִּיחֵם יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ."
  10. ^ 10.0 10.1 אמוץ דפני, יואב ויזל (ע), כרך 8, החי והצומח של ארץ ישראל, רמת גן: משרד הבטחון - ההוצאה לאור, החברה להגנת הטבע, 1984, עמ' 74-82
  11. ^ כך מסביר זאת הרמב"ם, בפירוש המשניות למסכת כלאיים פרק א' משנה ח'
  12. ^ דנין א', ערך "חצב מצוי", בתוך: עזריה אלון (עורך), החי והצומח של ארץ ישראל, 11, עמ' 215
  13. ^ דפני, א., שמידע, א., ואבישי, מ, הפריחה של "מבשרי הגשם" בצמחיית ארץ ישראל, טבע וארץ: כתב-עת לטבע ולידיעת הארץ, 1975, עמ' 261-269
  14. ^ אמוץ דפני, דן איזיקוביץ, 131-122, האבקה בראי ישראלי, ישראל: פרדס הוצאה לאור, 2023
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 15.4 15.5 15.6 מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 א. פאהן, ד. הלר, מ. אבישי, מגדיר לצמחי התרבות בישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 546
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 17.4 17.5 נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 780
  18. ^ א. פאהן, אנטומיה של הצמח, מהדורה שניה, מורחבת ומעודכנת, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987, עמ' 37
  19. ^ אורי פרגמן-ספיר, פרחי עין גדי וחוף ים המלח, ירושלים: העמותה לעידוד וקדום שמירת הטבע במזרח התיכון, 2008, עמ' 76
  20. ^ עמנואל לב, מחבר הספר "צמחי היהודים"
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה כה, ע"ב
  22. ^ גרנות י', החצב, טבע הדברים, 120(2005) עמ' 69-72
  23. ^ פרשה לא: חטאי דור המבול, באתר "דעת"
  24. ^ ברברה אנדרס, "בשביל הפרחים" (עמ' 60), לענין החצב והדורבנים--בתחילת עמוד 43, ‏נכתב לפני נובמבר 2011
  25. ^ מילות השיר "חצבים פורחים" של תיסלם, באתר שירונט
  26. ^ מילות השיר "כמו חצב" של יהורם גאון, באתר שירונט
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37329921חצב מצוי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=חצב_מצוי&oldid=2447594"