חצב
חצב | |
---|---|
חצב מצוי | |
מיון מדעי | |
ממלכה: | צומח |
מערכה: | בעלי פרחים |
מחלקה: | חד פסיגיים |
סדרה: | אספרגאים |
משפחה: | אספרגיים |
סוג: | חצב |
שם מדעי | |
Drimia |
הֶחָצָב (שם מדעי: Drimia) הוא סוג במשפחת האספרגיים (שם מדעי: Asparagaceae (אנ')). הסוג כולל כ-100 מינים אפריקניים וים-תיכוניים.
בוטניקה
החצב הוא גאופיט. עליו מרוכזים בבסיס-הצמח והם בעלי ציפוי שעוותי בצבע כחלחל המונע היקוות מים עליהם. הפרחים נישאים לגובה על עמוד תפרחת בעל צורת חרוט. צבע הפרחים משתנה בין לבן, צהוב וורוד והם בעלי 6 עלי כותרת, 6 אבקנים ושחלה בעלת עמוד עלי אחד. בצל הצמח המצוי מתחת לקרקע הוא רב שנתי ועשיר בחומרי-תשמורת. מהבצל יוצאת ציצת שורשים הצומחת לעומק האדמה ומספקת מים ומינרלים לצמח.
בדומה לצמחי-בצל אחרים, החצב יכול גם הוא להתרבות על ידי ניצני ריבוי הנוצרים בחיק הגלדים (רבייה וגטטיבית).
פרי החצב הוא הלקט וזרעיו מצוידים בכנפיים העוזרות בהפצה על ידי הרוח.
שורשי החצב ארוכים וחזקים ומסוגלים לחדור דרך סדקים צרים בסלע ולהרחיבם כדי להגיע אל קרקע לחה. שמו של החצב ניתן לו כנראה על שום תכונה זו, הדומה לחציבה בסלע[1].
מיני החצב
החצב מכיל חומרים חריפים ומגרים כך שאין באפשרות בעלי-החיים לאכול אותו, אך האדם מצא דרכים שונות לתרבת את הצמח ולעבד חומרים מתוכו.
אצל האדם, מיני החצב משמשים כצמחי-נוי ואף להפקת משקאות חריפים, תרופות וחומרים משלשלים. דבש המופק מפרחי חצב נחשב למשובח. החומרים השונים בצמח משמשים לשימושים אלה: פוליסכריד סיניסטרין (מורכב מפרוקטוז) מופק מהבצל, משמש להכנת משקאות חריפים; סציליארן משמש כחומר המשפיע על פעולת הלב. חומרי-רעל שונים המצויים בבצל הצמח משמשים להפקת רעל עכברים.
החצב המצוי נפוץ ביותר בארץ-ישראל ושימושו העיקרי היה תיחום נחלות וחלקות-שדה[2], שכן בצל הצמח הוא עמיד ועשוי להישאר מתחת לאדמה גם לאחר עקירת הצמח ולפרוח שוב בשנה הבאה.
החצב הגלוני מתאפיין בפרחים אדמדמים ובגובה עמוד-תפרחת נמוך - כ-30 סנטימטר בלבד.
הסוג הקרוב לחצב הוא הסוג בן-חצב (Scilla) המונה כ-90 מינים המצויים בעיקר באירופה ובאסיה.
קישורים חיצוניים
- חצב, באתר למטייל בישראל
- חצובות בהן תיחם יהושע את הארץ - החצב בספרות חז"ל מאת ראובן קמפנייאנו
- החצב מבשר בואו של הסתיו מאת אורי פרגמן ספיר - מדען ראשי, הגן הבוטני האוניברסיטאי, ירושלים
- "החצב והסתוונית" באתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים