חסיה סוקניק
| לידה | 7 בדצמבר 1889 |
|---|---|
| פטירה | 5 בינואר 1968 (בגיל 78) |
| בן זוג | אלעזר ליפא סוקניק |
חסיה פַיְינְסוֹד-סוּקֶנִיק (7 בדצמבר 1889, ביאליסטוק, פלך גרודנה, רוסיה – ד' בטבת תשכ"ח, 5 בינואר 1968, ירושלים) הייתה גננת, אשת העלייה השנייה, מנהלת סמינר המורות בירושלים ומפקחת על גני הילדים בעיר, ופעילת ציבור, חברת ועד הקהילה בעיר ולוחמת לשוויון זכויות הנשים, ממייסדות התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל. בשנת 1914 הקימה בשכונת זיכרון משה את גן הילדים העברי המודרני הראשון מחוץ לחומות העיר העתיקה. עמדה בראש התאחדות הגננות והייתה מעמודי התווך שלה. שימשה כבאת כוח הגננות במרכז המורים וכבאת-כוח יחידה בוועד החינוך.[1]
ראשית דרכה ברוסיה: לימודי הוראה ופעילות ציונית
חסיה סוקניק נולדה בשנת 1889 בעיר ביאליסטוק שבפלך גרודנה של רוסיה, בתם של דבורה ומתתיהו (מאטיס) פַיְינְסוֹד, סוחר זכוכית אמיד.[2] גדלה בבית ציוני ושומר מסורת, בו למדה עברית, תנ"ך, מדרש ותלמוד. כשהגיעו ההדים של חיבת ציון ורעיונות הציונות המדינית אל העיר, הצטרפה סוקניק לאגודת בנות ציון.[3] המאסר הראשון מבין שלושת מאסריה אירע בעת אספה באגודה בעירה. העילה לשחרור הייתה גילן הצעיר של המשתתפות, שהיו מתחת ל-16 שנים.[4] בשנת 1907 נסעה סוקניק לעיר הפלך גרודנה על מנת להירשם לקורסים הפדגוגיים הגרודנאיים להכשרת מורים עבריים מיסודה של חברת מפיצי השכלה. כשהגיעה, שמעה מפיו של בצלאל יפה, איש חובבי ציון ומייסד החדר המתוקן בעיר, כי הקורסים מיועדים לגברים בלבד. בעצתו כתבה מכתב למנהל הקורסים, ד"ר אהרן כהנשטם, שהרשה לה להשתתף בהם אך לא כתלמידה מן המניין. עם ביקור המפקח, שאותו הרשימה בשאיפותיה ובמידת שליטתה בשפה העברית, קיבלה את הזכות להיחשב תלמידה מן המניין; אולם זכות זו נשללה ממנה לאחר מאסרה בעוון השתייכותה לפועלי ציון ועל כן לא יכלה לגשת לבחינות ההסמכה להוראה.[5]
בשנים 1909–1911 למדה במכון הפדגוגי ע"ש פֶּסטָלוֹצי-פרֶבֶּל (Pestalozzi-Fröbel-Haus) בברלין. בעת לימודיה התעקשה שלא להשתתף בהתנסות בהוראה בגן במהלך ההכנות לחג המולד, והסבירה "אין מחנכת כנה צריכה למסור לחניכיה דברים של אמונה ומסורת, אלא דברים שהיא עצמה מאמינה בהם בלב ובנפש".[6] המנהלת העריכה את עמדתה והעבירה אותה להמשך ההתנסות בהוראה בגן אחר. בהמשך הציעה לה מנהלת זו עבודה בגן ילדים בפטרבורג, אולם סוקניק התעקשה לעלות לארץ ישראל ולעבוד בגן ילדים עברי.[7] בשנת 1911, עם תום לימודיה, חתמה על חוזה עם חברת "עזרה" לנהל את גן א' בירושלים ולהדריך בו את תלמידות בית הספר לגננות. כשחזרה לביאליסטוק להיפרד ממשפחתה לפני נסיעתה לארץ ישראל, נאסרה שוב; בחיפוש בביתה התגלו בולים של קק"ל ומכתבים שונים, ביניהם גלויה מבצלאל יפה, שעליה הודפס שמו ותפקידו: חבר הוועד הפועל הציוני. הגלויה נמסרה למתרגם, שתרגם את הכתוב בטעות כ"חבר פועלי ציון" – מפלגה בלתי חוקית, שהעונש על חברות בה היה ארבע שנות מאסר ועבודת פרך. לאחר שהתגלה כי המתרגם הוא חברו של אביה ל"חדר", הסכים זה לחזור בו מתרגומו, ופגישתה עם הקטגור שכנעה אותו שלא לאסור אותה.[8] לאחר שחרורה היא מיהרה לנסוע לארץ ישראל יחד עם אחייניתה בת ה-18 מרים פיינסוד (כהן לאחר נישואיה), אף שאביה, חרף היותו ציוני, התנגד לכך.
עלייה לארץ ישראל והקמת גן הילדים העברי בירושלים מחוץ לחומות
סוקניק הגיעה לארץ ישראל בשנת 1912, בגיל עשרים, והחלה לעבוד בגן הילדים של חברת "עזרה" בירושלים. במכתביה היא מתארת את הקושי בפיתוח הגן, שהתבטא במחסור בכיתות לימוד, בציוד ובצוות ההוראה הדל. הילדים והילדות שלמדו בו היו מכל מגוון האוכלוסייה והעדות בירושלים, ורובם סבלו ממחלות עיניים ועור.[9] באותם ימים היו הגנים בארץ ישראל בראשית התפתחותם. גן הילדים הראשון שנפתח בירושלים בשנת 1904 על ידי לשכת בני ברית ובסיוע הארגונים "העזרה", "חובבי ציון", ו"למען ציון", התקבל בהתנגדות חריפה ובחרם מצד בתי הדין והממסד הדתי. נתלו מודעות אזהרה, אולם למרות החרם נרשמו לגן 70 ילדים. בגני הילדים הראשונים למדו ילדים ממוצא שונה, ולעיתים דוברו בגן כאחת-עשרה שפות שונות. על כן, הקניית השפה העברית כגורם מחבר נחשבה לפלא בעיני המבקרים בו.[10]
לקראת עלייתה לארץ ישראל ב-1912, אספה סוקניק שירים וסיפורים שלמדה בגרמניה, ודאגה שיתורגמו לעברית. לפני עלייתה תרגם זאת בעבורה המשורר פסח קפלן, ובדרכה לארץ פגשה את הסופר דוד פרישמן, ולאוסף הספרותי נוספו אגדות אנדרסן שתורגמו לעברית על ידו. בירושלים מצאה שירים שתורגמו מאנגלית ומצרפתית וכמו כן שירים שנכתבו במקורם בעברית. לפי חוקר הזמר העברי אליהו הכהן, היא הייתה זו שהזמינה מהמשורר יעקב פיכמן את השיר "אגדה" (על שפת ים כנרת). בזיכרונותיה כתבה כי אספה את השירים "כי ידעתי שהשירה היא נשמת הגן. [...] כל השירה הייתה מכוונת להקנות עברית לילדים. אולם רצינו לתת לילדים ילדות, חיפשנו את השירה, החרוז, הסיפור והחידה".[11] השירים שנהגו הילדים לשיר בגני הילדים הראשונים כוּונו בעיקר ללמידת השפה העברית, ותוכנם היה על פי רוב איברי הגוף ופעולותיהם. הגננות נעזרו בספרות קלאסית ואוניברסלית, בתרגום לעברית. לוין קיפניס, אז סטודנט צעיר ב"בצלאל", היה הראשון שמתוך היכרותו האישית עם הגן של סוקניק ראה את הצורך ביצירת חומר ספרותי לילדים, ושיריו היו בין השירים המקוריים הראשונים שנכתבו לגיל הרך. שירו הראשון לילדים נכתב לחג החנוכה תרע"ה (1914). היה זה השיר "נס החנוכה" ("חנוכיה חנוכיה ספרי נא לי מעשיה"),[12] על פי הלחן של "מעוז צור", והוא בוצע בגן כשיר משחק לפי הוראות הבימוי שלו.[13] תוכן יצירתו של קיפניס, כמו גם לשונה, היו עבריים: הוא כתב מחזות וסיפורים לחגי ישראל, עיבד סיפורים מהתורה וכתב סיפורים הקשורים לחיי הארץ. סוקניק ראתה ביצירותיו של קיפניס נכס חשוב לחינוך הגיל הרך והקניית השפה והתרבות העברית.[14] הפיכת השפה העברית ללשון הלימוד בגן השפיעה על המשפחה והחברה כולה. הילדים, שהחלו לדבר בעברית גם בבית, גרמו לסובבים אותם לדבר באותה השפה. לימים אמרה על כך: "הכניס הפעוט שבגן את העברית הביתה, הולכת האם בערב ללמוד עברית... ונוצרה שפה אחת – שפת האם והילד".[15] זיכרונותיה מלמדים שבעבורה היה המקצוע שבו בחרה אמצעי לאיחוד העם ומיזוג תרבויותיו השונות.[16]
ב"מלחמת השפות"
בשנת 1913, במהלך מלחמת השפות כנגד חברת "עזרה", סוקניק המשיכה לעבוד בגן עד לסיום החוזה שלה, אולם מתוך הזדהות עם השובתים הפסיקה את ההוראה בבית הספר לגננות של "עזרה", כתבה יחד עם מורים אחרים מכתב מחאה, סירבה לחנוך את התלמידות שהמשיכו ללמוד בסמינר ואסרה עליהן לבקר בגן הילדים שלה.[17] כשפג חוזה ההתקשרות שלה עם חברת "עזרה" בנוגע לניהול הגן, היא הגישה להם את כל הדו"חות הכספיים מתקופת ניהולה. כדמי נסיעה חזרה הביתה קיבלה 500 מארק, שבהם השתמשה על מנת לרכוש ציוד לגן העברי הראשון שהקימה בשכונת נחלת שבעה לאחר מלחמת השפות.[18]
גן הילדים: שפה עברית ומהות חינוכית
עוד בטרם הקמתו של גן הילדים של סוקניק פעלו בירושלים גני ילדים שהתנהלו על טוהרת העברית, אולם גן הילדים שלה היה הגן הראשון שהוקם על ידי ועד החינוך לאחר מלחמת השפות. מיום היווסדו שימש גן זה כמקום התנסות לפרחי ההוראה של סמינר הגננות שבו לימדה סוקניק. מאוחר יותר, כשאוחד הסמינר עם סמינר לוינסקי שביפו, המשיכו להתנסות בו פרחי ההוראה של בית המדרש למורים "מזרחי".[19]
בשנת 1919 מינה ועד החינוך בירושלים את סוקניק למפקחת על גני הילדים בעיר. כאשר החליט ועד הלשון העברית לקבוע טרמינולוגיה אחידה לגן הילדים, פנה מזכיר הוועד לסוקניק בבקשה ליצור רשימת מונחים מתאימה (מכיוון שמושגיו של פרֶבֶּל נוצרו במקורם מגרמנית, כל גננת תרגמה את המושגים בצורה אחרת). סוקניק הוזמנה ביחד עם הגננות הירושלמיות שלומית פלאום וחיה ברוידא לישיבת ועד הלשון בנשיאותו של אליעזר בן יהודה. בישיבה הוכרזו השמות העבריים הרשמיים לעבודות פרבל, והמונחים האחידים התקבלו בתוך הארץ ומחוץ לה.
סוקניק שינתה בצורה משמעותית את מבנה הגן והפעילות בו. בתחילה תפקד הגן ככיתה לילדים בגיל צעיר מגיל בית ספר, וסידורו היה דומה לשל כיתה – שולחנות ארוכים מסודרים זה אחר זה ומאחוריהם ספסלים. הגננת נהגה לשבת בקדמת הכיתה והעבירה את השיעור לילדים. מערכת השעות הייתה מובנית וצלצול פעמון סימן את סיומו שיעור אחד ותחילתו של אחר. נושאי השיעורים היו חומר תאורטי ופעולות כגון בניית קוביות או קיפול נייר, שנעשו לפי דוגמה ובהתאם להוראות ולא ביצירה חופשית. עם כניסתן של הגננות החדשות שלמדו את מקצוע הגננות לפי תורת פרבל, וחסיה סוקניק מהראשונות שבהן, השתנתה מהותו של הגן. העבודה השנתית לפי מערכת השעות הופסקה וכך גם השיחות התאורטיות. הגננות אימצו את שיטת הנושא, שמזמנת את הילדים להכיר את סביבתם הקרובה, את הטבע, הצמחים ובעלי החיים המקיפים אותם. הילדים הועסקו בעבודה פרודוקטיבית, שלה תוצאות מעצימות, והתעניינו בתהליכים שסביבם, כמו התהוות הלחם מרגע הזריעה ועד לפעולת האפייה, או התהוות הגבינה החל משלב החליבה ברפת. העבודות והנושאים היו קשורים זה לזה, ולנושא שנבחר הייתה זיקה לתופעות הטבע והסביבה באותה עת. צורתו של הגן השתנתה גם היא: הילדים והילדות ישבו סביב שולחנות שחוברו יחד על מנת שיוכלו לראות זה את זו, והגננת ישבה יחד איתם. התמונות על הקירות היו מעולמם של הילדים, ובגן היו גם עציצים ודגי זהב, שבהם טיפלו הילדים. באופן כללי, הגן הותאם עתה לעולמם הפנימי של הילדים ולא רק הכין אותם ללימודיהם בכיתות גבוהות יותר.[20]
פעילות לקידום בריאות ילדי הגן ורווחתם
באותה תקופה היה נהוג להפריד בין הילדים אשר חלו בגרענת ובגזזת, שהיו נפוצות באותה תקופה, לבין הילדים הבריאים. סוקניק הקפידה לקלוט את הילדים הבריאים בגן אחד. בנוסף, פעולותיהם של החלוצות הראשונות של ארגון "הדסה" לריפוי עיניי הילדים עזרו לשיפור מצב התחלואה.[21]
אלמנט נוסף שהנהיגה סוקניק היה ארוחת צהריים משותפת לכלל ילדי הגן. לפני הקמת הגנים המודרניים נהג אב הבית של הגן לאסוף את ארוחות הצהריים מבתי הילדים, כך שארוחות הצהריים השתנו בהתאם למעמד הכלכלי של כל ילדה וילד, והפער ניכר בגן, שבו חלק מהילדים אכלו ארוחה מלאה ומשביעה וחלקם נאלצו להסתפק בפרוסת לחם. הניסיונות להנהיג ארוחה משותפת בגן נתקלו בהתנגדות מצד ההורים, שלא רצו שילדיהם יאכלו אוכל שלא הוכן על ידיהם. רק בזמן מלחמת העולם הראשונה ובעקבות המצב הכלכלי הקשה הצליחה סוקניק להנהיג ארוחה חמה מרוכזת ומשביעה אחידה, שמומנה על ידי אגודה בשם "ידידי הילדים", שהוקמה למטרה זו. בעבור רבים מהילדים באותה תקופה הייתה זו הארוחה היומית העיקרית.[21]
המאבק על קיום הגן
לאחר מלחמת העולם הראשונה הרחיבה ההנהלה הציונית את רשת גני הילדים בירושלים, אולם הקושי הכלכלי להחזיק את כל מוסדות החינוך תחתיה גבר והוחל בתהליך צמצום וסגירת הגנים. בשנת 1931, כאשר ההנהלה הציונית העבירה את מוסדות החינוך לוועד הלאומי, נותרו הגנים ללא פיקוח.[22] ובמילותיה של פיינסוד-סוקניק: "הגנים הופקרו! רשת הגנים שבבניָנם ובסוסם הושקעו כל כך הרבה עמל ומסירות, התחילו להתפרק ולהתמוטט".[23] ביוזמתה וביוזמת גננות נוספות, ובתמיכתה של הנרייטה סולד, נוסדה בירושלים ועדה שמטרתה לדאוג להמשך קיומם התקין של הגנים.[24] סוקניק כתבה מכתבים רבים לאישי ציבור במטרה להמשיך ולקיים את גני הילדים. במכתבה לד"ר ברנרד כהן, חבר הנהלת הסוכנות, כתבה: "הצורך בגנים הוא כה הכרחי וכה חיוני, עד שאין שום אמצעי כדי לעמוד בפרץ ולא לתת לילדים האלה לבקר את הגנים של המיסיון- מלבד אם להעמיד לרשותם גן עברי. הגן העממי נעשה שאלת חיים!"[9]
גן הילדים שלה בזיכרון משה המשיך בעבודתו בתמיכתם של הורי הילדים. כאשר נחלצו לעזרת גני הילדים גופים ציבוריים כגון ועד הקהילה, ויצו העולמית, "הדסה הצעירה" ומועצת הגנים הציבוריים בירושלים, שוּפר מצבם של הגנים ורבים מהם חזרו לתפעול רגיל.[24] עם זאת, הקשיים לא נעלמו: בעלי הדירות שבהן פעלו הגנים איימו לסגור את הגנים אם לא ישולם שכר הדירה. רבות מהגננות הוותיקות ויתרו על חלק ממשכורותיהן לשם כך ואף ערכו יום התרמה בירושלים למען גני הילדים. על כך כתבה סוקניק: "זכורתני, כי בעברי אותו יום בחוצות ירושלים ובראותי את זוגות "הצופים" וארגוני נוער אחרים הפונים אל העוברים ושבים, מקשקשים בקופסאות ומבקשים תרומה בשביל הגנים, לא ידעתי אנא אשא עיני מהבושה – אכן הרגשתי כי ירדנו מאיגרא רמא... אולם מפלט אחר לא היה."[25]
ניהול סמינר ההוראה לגננות
הסמינר לגננות נפתח לאחר מלחמת השפות במקביל לפתיחת גן א'. ההתנסות בהוראה נערכה בגן הסמוך עד לשנת 1919, אז אוחד הסמינר עם סמינר לוינסקי. סוקניק ניהלה את הסמינר בין השנים 1919–1914. בסמינר נקלטו בין היתר עולות חדשות מרוסיה והונחלו בו לימודים עבריים ולימודים מקצועיים.[דרושה הבהרה] סוקניק הורתה בו את הקורסים על תולדות הפדגוגיה, תורת הגננות, הקראות פדגוגיות ועבודת פרבל. במסגרת לימודיהם בנו פרחי ההוראה תוכנית עבודה והתנסו בגן א' שבניהולה של סוקניק. הנהלת הסמינר תמכה כלכלית בתלמידות, שרבות מהן לא יכלו לקבל סיוע ממשפחתן באירופה בשל מלחמת העולם הראשונה. מיד עם סיום לימודיהן השתלבו הגננות החדשות בעבודה.[9] אחת התלמידות כתבה עליה:
כאן, בסמינר, הופיעה חסיה סוקניק במלוא זוהר אצילותה, ובכל חום ליבה. היא הייתה לכולנו אם נאמנה, חמה ומסורה, כאם לבנותיה ממש: לאחת דאגה לכיכר לחם, פשוטו כמשמעו, לשנייה לרופא ולבית חולים: לאחרת בנגיעה קלה על השכם ובדברי נחמה בפיה: "אל יאוש, עוד נזכה לראות את הורינו [הכוונה לבנות החוץ]. דברי תנחומים, שיצאו מלב חם נכנסו עמוק ללב וניחמו.[26]
כחלק מהעצמת תחום הגננוּת הקימו התלמידות תערוכה שהציגה את התפיסה החינוכית. לאחר התערוכה כתבה פיינסוד כי "הגננת תופסת לאט לאט את המקום הראוי לה בחברה, והקהל החל להעריך את ערכן ולהכיר בעבודתן ובתועלת הרבה שהם מביאות לחברה בתור מחנכות הפעוטים".[9] בנוסף, היא ראתה בתערוכה מקור השראה למורים ומורות הממשיכים את התהליך החינוכי שהחלו הפעוטות בגן.[21] סוקניק הייתה מהמובילות הראשונות של תפיסות חינוך פרוגרסיבי בארץ, ומעבר לשיטת פרבל, שהייתה התפתחות משמעותית בתפיסת החינוך לגיל הרך, היא האמינה גם בשיטת החינוך המוֹנטֶסוֹרי ותרגמה לעברית מכתביה של מריה מונטסורי.[27]
פעילות ציבורית
חסיה סוקניק הייתה שייכת לוועד הירושלמי שהקים את "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל". הארגון נוצר כתוצאה מאיחודן של אגודות נשים שפעלו ביישובים שונים בארץ בהתאם לצרכים המקומיים של כל היישוב. האגודה הראשונה בירושלים פתחה שיעורי עברית לנשים, ארגנה קורסים ללימוד מקצועות לנערות וערכה שיחות והרצאות. כשעלה הדיון בנוגע לשאלת זכותן של הנשים לזכות בחירה, נוצר צורך בפעולה משותפת. סוקניק נמנתה עם חמש חברות הוועד הירושלמי שביצעו את האיחוד, ביחד עם ד"ר רוזה וולט-שטראוס, ד"ר מרים נופך, אסתר ייבין ושרה עזריהו. ההתאחדות הגדירה את עצמה כארגון א-מפלגתי ומטרתה הייתה מאבק לשוויון זכויות נשים תחת הססמה "חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה".[28] בבחירות לאספת הנבחרים השנייה (דצמבר 1925) נבחרה סוקניק כצירה לאספה מטעם התאחדות נשים עבריות. בפברואר 1932 נבחר לוועד הקהילה של ירושלים מטעם הסתדרות נשים עבריות.[29]
סוקניק הייתה האישה היחידה שלקחה חלק ב"ועדת העשרים"[9][30] – הוועדה שמינה הקונגרס הציוני ה-24 (1925) לבחון את מבנה מערכת החינוך בארץ ישראל. הוועדה, שהוקמה בשנת 1926, הורכבה מנציגי ההסתדרות הציונית, הוועד הלאומי והסתדרות המורים, ותפקידה היה לעבד תוכנית מפורטת של עבודת החינוך והתרבות בארץ. בין היתר היה עליה להחליט כיצד יאורגנו מוסדות החינוך ומה יהיו דרכי הפיקוח עליהם. לוועדה זו מיוחסת חשיבות היסטורית כזו שהניחה יסודות מוצקים לחינוך העברי בארץ ישראל.[31]
בנוסף, סוקניק נמנתה עם חברי ועד הקהילה הראשון בירושלים, שהקים את מועצת הגנים ודאג להמשך קיום מוסד גני הילדים.[25]
סוף ימיה, הוקרה והנצחה
בשנת 1966 הוענק לסוקניק התואר יקירת ירושלים.[32]
חסיה פיינסוד-סוקניק נפטרה בירושלים ב-5 בינואר 1968, בגיל 78. נקברה בבית הקברות סנהדריה. בהלווייתה נכחו מ"מ ראש הממשלה, שרים וחברי הכנסת, נשיא האוניברסיטה העברית ופרופסורים מן המחלקה לארכאולוגיה, מורים וגננות ותלמידיה.[33]
עשור לאחר מותה פרסמה חברתה צביה קטרבורסקי הספד עליה בכתב העת "הד הגן", שבו כתבה:
חלקה של חסיה פיינסוד סוקניק ז"ל בשדה החינוך היה איפוא שזור שרשרת ארוכה של פעולה ומעש. הכל נעשה בכנות ובצניעות. מעולם לא אמרה די. דחפה אותה הנטייה הטבועה בנפשה לעבודה חברתית ציבורית... בכל מקום, בכל חברה, קצרה חסיה פיינסוד סוקניק אהבה, הערצה וכבוד. חייה היו מלאי פעולה ומעש לטובת הכלל, לעם, לארץ ולמדינה.[34]
האוסף הארכיוני שלה הופקד בארכיון לחנוך יהודי על שם אביעזר ילין באוניברסיטת תל אביב.
ב-7 בדצמבר 1980 קבעה מועצת עיריית ירושלים רחוב על שמה: רחוב "הגננת" בשכונת גילה.
משפחתה
חסיה סוקניק הייתה אשתו של הארכאולוג הידוע אלעזר ליפא סוקניק. הם נישאו בשנת 1914, ונולדו להם שלושה בנים:
- יגאל ידין (1917–1984), הרמטכ"ל השני של צה"ל, ארכאולוג ופוליטיקאי;
- יוסף (יוסי) ידין (1920–2001), שחקן תיאטרון;
- מתתיהו סוקניק (1929–1948), טייס חיל האוויר שנפל במלחמת השחרור, כאשר יצא, יחד עם אהרן דויד שפרינצק, לבלום ספינה מצרית שהפגיזה את תל אביב.[35]
זיכרונותיה
- חסיה פיינסוד-סוקניק, פרקי גן: זכרונות ומעש, תל אביב: אוצר המורה, תשכ"ו.
לקריאה נוספת
- אברהם חיים אלחנני, "חיה סוקניק", בספרו איש ושיחו, ירושלים: ר' מס, 1966, עמ' 79–82.
- צביה קטרבורסקי, 'לזכר חסיה פיינסוד-סוקניק ז"ל', הד הגן מב (1978), 294–298.
ממאמריה:
- "התפתחות גן הילדים העברי בארץ", בתוך: דב קמחי (עורך), ספר היובל של הסתדרות המורים: תרס"ג–תרפ"ח, א, ירושלים: מרכז הסתדרות המורים בירושלים, תרפ"ט, עמ' 158–166.
- "להתפתחות הגן העברי בארץ", הד הגן, שנה ב, חוב' ה–ו (תרצ"ז); נדפס שוב בהד הגן מג (1979), 246–250.
- "טקס חלוקת פרס טורוב", הד הגן כא, א (תשי"ז), 45–46.
- "לקורות הגנים בירושלים", הד הגן, ד' (אלול תש"ך), 83–84.
קישורים חיצוניים
- דוד תדהר (עורך), "חסיה סוקניק", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ו (1955), עמ' 2672
- צפורה שחורי-רובין, חסיה סוקניק, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
- מרגלית שילה, "לדמותה של האישה בעלייה השנייה: האזרחית", ישראל 6 (2004), 83–105
- א. אלחנני, מחנכת – ואם בישראל: (40 שנים לעבודתה של חסיה פיינסוד-סוקניק), דבר, 18 ביולי 1952, המשך
- א. ח. אלחנני, דמויות בירושלים | חמשים שנות גננות, דבר, 18 במרץ 1960
- חסיה פיינסוד־סוקניק, דבר, 7 בינואר 1968
- מתה חסיה סוקניק: אמם של פרופ' ידין והשחקן יוסף ידין, מעריב, 7 בינואר 1968
- חסיה סוקניק – למנוחות, דבר, 8 בינואר 1968
הערות שוליים
- ^ צפורה שחורי-רובין, "גננות עבריות בתקופת העלייה הראשונה והשנייה", דור לדור יט (תשס"ב) (להלן: "שחורי-רובין, גננות עבריות"), 182.
- ^ חיים שאָשקעס, פון מאָסקווע ביז עבר הירדן, תל אביב: פארלאג י"ל פרץ, 1961, עמ' 220. על אחיה הצעיר שמואל ראו: שמואל פיינסוד, דבר, 25 במרץ 1946.
- ^ חסיה פיינסוד-סוקניק, פרקי גן: זכרונות ומעש, תל אביב: אוצר המורה, תשכ"ו (להלן: "סוקניק, פרקי גן"), עמ' 10.
- ^ סוקניק, פרקי גן, עמ' 13.
- ^ סוקניק, פרקי גן, עמ' 20–22.
- ^ סוקניק, פרקי גן, עמ' 24.
- ^ סוקניק, פרקי גן, עמ' 25–26.
- ^ סוקניק, פרקי גן, עמ' 14–16.
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 תיק חסיה פיינסוד-סוקניק (5.121), הארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה, אוניברסיטת תל אביב.
- ^ חסיה פיינסוד-סוקניק, "התפתחות גן הילדים העברי בארץ", בתוך: דב קמחי (עורך), ספר היובל של הסתדרות המורים: תרס"ג–תרפ"ח, א, ירושלים: מרכז הסתדרות המורים בירושלים, תרפ"ט (להלן: "פיינסוד-סוקניק, התפתחות גן הילדים"), עמ' 158–161.
- ^ חסיה פיינסוד-סוקניק, "טקס חלוקת פרס טורוב", הד הגן כא, א (תשי"ז), 45–46.
- ^ מילות השיר "נס חנוכה" והאזנה לו, באתר זמרשת.
- ^ אליהו הכהן, "300 שירי זמר", עת-מול יד, 4 (1989), 8; לאה נאור, מלך הילדים: סיפורו של לוין קיפניס, ירושלים: יד יצחק בן-צבי ('סדרת ראשונים בארץ'), תשס"ח 2008, עמ' 139; ש. שבא, בין השורות | פיינסוד הכריזה: יש שיר!, דבר, 7 בפברואר 1962; חביב הילדים, מעריב, 30 במרץ 1967.
- ^ חסיה פיינסוד-סוקניק, "שלבי ההתפתחות בגן הילדים העברי", ספר היובל של הסתדרות המורים, ב, עמ' 148.
- ^ שלמה הרמתי, המורים החלוצים, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור ('ספריית האוניברסיטה המשודרת'), תש"ס 2000, עמ' 70–71.
- ^ סוקניק, פרקי גן, עמ' 12.
- ^ סוקניק, פרקי גן, עמ' 28.
- ^ סוקניק, פרקי גן, עמ' 30.
- ^ שחורי-רובין, "גננות עבריות בתקופת העלייה הראשונה והשנייה", עמ' 179.
- ^ פיינסוד-סוקניק, "התפתחות גן הילדים", עמ' 161–164.
- ^ 21.0 21.1 21.2 פיינסוד-סוקניק, "התפתחות גן הילדים", עמ' 164.
- ^ שחורי-רובין, "גננות עבריות בתקופת העלייה הראשונה והשנייה", עמ' 180.
- ^ חסיה פיינסוד-סוקניק, "לקורות הגנים בירושלים", הד הגן, ד' (אלול תש"ך), 83–84.
- ^ 24.0 24.1 שחורי-רובין, "גננות עבריות בתקופת העלייה הראשונה והשנייה", עמ' 181.
- ^ 25.0 25.1 פיינסוד-סוקניק, "התפתחות גן הילדים", עמ' 150.
- ^ צביה קטרבורסקי, "לזכר חסיה פיינסוד סוקניק ז"ל", הד הגן מב (1978), 294–298.
- ^ סוקניק, פרקי גן, עמ' 97–135.
- ^ חנה ספרן, לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל, חיפה: פרדס, תשס"ו, 2006, עמ' 30 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר").
- ^ תוצאות הבחירות לועד הקהלה, דואר היום, 3 בפברואר 1932
- ^ אברהם חיים אלחנני, "חיה סוקניק", בספרו איש ושיחו, ירושלים: ר' מס, 1966, עמ' 81.
- ^ שמעון רשף, מקורותיה ותולדותיה של תנועה חינוכית: זרם העובדים בחינוך בשנים תרפ"א–תרצ"ט, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב; הקיבוץ המאוחד, תש"ם, פרק טז: 'ועדת העשרים – ראשיתו של ויכוח ואישורה של מציאות', עמ' 315 ואילך (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר").
- ^ עיטורי כבוד הוענקו ל-24 מ"יקירי ירושלים", מעריב, 14 בדצמבר 1966.
- ^ חסיה סוקניק – למנוחות, דבר, 8 בינואר 1968.
- ^ צביה קטרבורסקי, "לזכר חסיה פיינסוד סוקניק ז"ל", הד הגן מב (1978), 298.
- ^ קורות החיים של מתתיהו סוקניק, באתר "יזכור" של משרד הביטחון.
25744674חסיה סוקניק