שרה עזריהו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. שרה עזריהו-אוזרקובסקי (מאירוב) (17 ביולי 1873, כ"ב בתמוז תרל"ג, דינאבורג (דווינסק), לטביה — 22 באוקטובר 1962, כ"ד בתשרי תשכ"ג, קיבוץ אפיקים, ישראל) הייתה פעילה ציונית, פמיניסטית, סופרז'יסטית ואשת חינוך, ממייסדי תל אביב. צירה בקונגרס הציוני, חברת אספת הנבחרים והוועד הלאומי, ממקימות התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות, ממובילות המאבק למען זכות בחירה לנשים ביישוב היהודי בארץ-ישראל, לוחמת למען זכויות האישה ושחרורה.

ביוגרפיה

ילדות ונעורים

נולדה ב-17 ביולי 1873 בעיר דינאבורג שברוסיה, כיום בלטביה, לבלומה לבית איזנשטין ולשמריהו מאירוב.[1] בילדותה הייתה קרובה לסבה, הרב אהרן שאול זליג מאירוב, שהיה הרב הראשי של העיר. כשהייתה בת שמונה עברה עם הוריה לעיירה נובו-אלכסנדרובסק, בה החכירו הוריה טחנת קמח לפרנסתם, אימה, שהייתה אדוקה, הייתה אמונה על חינוכה, והעניקה לבתה השכלה עברית וכללית. בגיל שבע החלה ללמוד חומש ונביאים ראשונים ולמדה עברית ורוסית. כשהייתה בת ארבע עשרה חזרה המשפחה לדינאבורג. היא לא למדה בבית הספר הממשלתי כדי לא לחלל שבת, והשלימה השכלתה בעזרת מורים פרטיים.[2]

מכיוון שנמנתה עם בני הנוער היהודי של תקופת ההשכלה ברוסיה, הכירה את הספרות הרוסית המהפכנית ובנעוריה יצרה קשר עם תנועת הבונד, במסגרתה עזרה בהפצת השפה הרוסית בקרב בחורי ישיבות, אך זיקתה לאידאולוגיה הציונית הרחיקה אותה מתנועה זו. בכתביה סיפרה כי הושפעה רבות מהגותם של אחד העם, יהודה לייב פינסקר, משה לייב ליליינבלום ואחרים. בנוסף, זיקתה לציונות התחזקה בעקבות גל הפוגרומים ברוסיה בשנות השמונים של המאה ה-19.[3]

פעילות ציונית ופמיניסטית ברוסיה

בתחילת שנות התשעים החלה להתקרב אל חובבי ציון בדינאבורג, אך לא מצאה שפה משותפת עם עסקני התנועה בעיר. בשנת 1892 ביחד עם חברתה, החלה לצרף נשים לתנועה הלאומית והקימה את אגודת "בנות ציון". האגודה עסקה בלימוד קורות ותרבות ישראל, סקירת המתרחש בתפוצות העם, מסירת ידיעות על הנעשה בארץ ישראל והפצת השפה העברית.[4] בגיל עשרים הפסיקה את לימודיה עקב מחלתה הקשה של אחותה הצעירה, בה טיפלה קרוב לשלוש שנים עד להחלמתה. אחות זו נשלחה לארץ ישראל להמשך תהליך ההבראה באביב 1897. אז החליטה גם היא להגשים את אחת ממשאלות ליבה להיות ל"חי הנושא את עצמו", כשכיוונה לחשיבות עצמאותה הכלכלית של האישה.[5] לדעתה, עצמאות כלכלית היא אמצעי חיוני לנשים לשפר את מצבן במשפחה ולהתקדם לעשייה ציבורית.[6] היא עברה לביאליסטוק והתפרנסה ממתן שיעורים פרטיים. תודעתה הפמיניסטית התגבשה עוד בימי נעוריה, אז הייתה ערה למצבן של נשים סביבה ועל בסיס ספרים שקראה. עמדתה לא צמחה מתוך מצוקה אישית, אלא דווקא מפני שבאה מבית מבוסס, שלא הפלה בין חינוך הבנות לבין חינוך הבנים.[6]

משחר ימי נעורי התחלתי לתת דעתי בעיקר על שתי בעיות: א. גורלו המר של עמי הנודד והנרדף; ב. מצבה המקפח של האישה במשפחה.

— שרה עזריהו, פרקי חיים, תל אביב: מ. ניומן, תשי"ז, עמ' 12

בביאליסטוק קשרה קשר עם חובבי ציון והייתה פעילה באסיפות התנועה, בהן שמעה לראשונה על הקונגרס הציוני מפי שליח מטעם ד"ר תיאודור הרצל. היא התרשמה רבות מיחסו לשאלת האישה בכך שקבע שוויון מלא לבת ישראל בהסתדרות הציונית העולמית וזכות בחירה לקונגרס הציוני לאיש ולאישה בתנאים שווים.[7]

לימודים באקדמיה

ב-1899 הוסמכה להוראה וכעבור שנה החליטה להגשים את חלומה וללמוד באקדמיה. בתקופה זו האוניברסיטאות היו סגורות בפני נשים בכלל ונשים יהודיות בפרט, מלבד שני בתי ספר גבוהים לנשים בלבד. בתי ספר אלו הוקמו בעיר בפטרבורג ובתקופה זו היה אסור באיסור חמור ליהודים להתגורר בה, פרט ליהודים בעלי השכלה אקדמית וסוחרים מרמה גבוהה. על אף מכשול זה, מצאה דרך שתקנה לה זכות ישיבה בעיר כתלמידה, בבית ספר לחובשות. עד להסדרת אישורי השהייה בעיר, התגוררה באופן לא חוקי אצל מכרה, בידיעה ש"ציידי עבריינים" עלולים לתפוס אותה בחיפושי לילה שנערכו בעיר. על אף שהייתה לקראת סיום לימודי החובשות ועמדה לקבל אישור להתיישב בעיר, החליטה עקב גילויי אנטישמיות, לעזוב אותה. היא הרגישה שבסביבה בה היא מופלית לרעה ונפגעת, לא תוכל לעבוד וללמוד. צמאונה ללמידה ומשיכתה לרכישת השכלה גרמו לה לעבור למרכז תרבותי יהודי גדול, העיר וורשה, במטרה למצוא עבודה. בוורשה עבדה כמורה מחליפה בבית ספר היהודי של י. רביץ.[8]

ב-1901 נישאה ליוסף עזריהו ששם משפחתו עוברת מאוזרקובסקי. ויחדיו נסעו לשווייץ לאוניברסיטת ברן ללמוד את מקצוע ההוראה והחינוך. בדצמבר אותה שנה, כחברה במועדון הסטודנטים הציוניים, נבחרה לשמש צירה בקונגרס הציוני החמישי בבזל, בו שימש גם יוסף עזריהו ציר. הייתה נציגה של סיעת הפרקציה הדמוקרטית בהסתדרות הציונית, שדגלה ברעיון לפיו התנועה הציונית תפעל בהיקף רחב, תאמץ יסודות עממיים ודמוקרטיים ותפעל בתחומי החינוך והתרבות.[9] לקחה חלק בדיונים בקונגרס בנושאים שנגעו לקבלת תקנון חדש להסתדרות הציונית וייסוד הקרן הקיימת לישראל.

לאחר הקונגרס חזרו ללימודיהם בברן. הם הקדישו את זמנם הפנוי לביקורים בבתי חינוך ולהיכרות קרובה עם מהלך הלימודים, ניהול המוסדות ועבודת ההוראה בפועל. הם הצטיידו בחומר רב של תוכניות לימודים בשאיפה להקים יום אחד מוסדות חינוך עבריים בארץ ישראל. ב-1902, עם סיום שנת הלימודים השנייה ועקב משבר כלכלי, חזרו לרוסיה וישבו בעיר גולטה, ליד אודסה, בה עבדו בבית ספר יהודי לבנות על שם תרזה מרגולית. היא עבדה בו שנתיים כמורה ושנה כמנהלת. בית ספר זה הוקם כדי לתת מענה לילדות יהודיות מהערים גולטה, בוגופול ואולוויאפול, והרוח החינוכית בו הלמה את ערכי התרבות העברית במטרה להכשיר את הנערות לעצמאות כלכלית. לא מעט מהן פגשה אחר כך בארץ ישראל, ובכתביה תיארה תקופה זו כאחת המאושרות בחייה.[10]

עלייה לארץ ישראל

ביקרה לראשונה בארץ ישראל בסתיו 1897 במטרה להחזיר את אחותה החולה הביתה לרוסיה. במהלך שהותה ביפו ביקרה במושבות רחובות וראשון לציון, ובבתי הספר אליאנס ומקווה ישראל. עם חזרתן לרוסיה באביב 1898 נפטרה אחותה האהובה. על מסעה לארץ כתבה:

ובכן קיימת באמת ובתמים ולא רק במכתבים התנחלות יהודית בארץ. וחיים וקיימים עובדים יהודים היושבים בכרמיהם ובגניהם... הפגישה הראשונה עם מציאות הכפר היהודי הרעידה את כל נימי נפשי [...] ובעמדי אצל החלון הפתוח בדממת הליל הארץ ישראלי התמסרתי כולי לחוויית המגע הראשון עם ניצני החיים היהודיים החדשים על אדמת ארץ אבותינו.

— שרה עזריהו, פרקי חיים, עמ' 26

מורה ומחנכת

ב-1905 קיבלו בני הזוג עזריהו הצעה לעבוד כמורים בארץ ישראל - הוא ברחובות והיא בבית ספר לבנות ביפו. הם החליטו לקבל את ההצעה, אך מכיוון שלא רצתה לעזוב את בית הספר שניהלה באמצע השנה, יוסף עלה לישראל כשנה לפניה, בעוד היא נשארה עם בנם יעקב, שהיה אז בן ארבע.
בתום שנת הלימודים היא החלה להתכונן לעליה לארץ אך נתקלה בחוק משפיל לדבריה, לפיו אישה נשואה אינה רשאית לצאת מארצה בלי הסכמתו הרשמית של בעלה. יוסף, שכבר עלה לארץ ישראל, נתקל בסירובו של הקונסול הרוסי לחתום על מסמכי האישור. למחרת ההכרזה על מהפכת 1905 פרצו בדרום רוסיה ובעיר גולטה בה גרה, פרעות קשות ביהודים. לאחר מספר ימים עם שוך הזוועות ולמרות הסכנה הגדולה, יצאה עם בנה לחרסון ומשם לאודסה על מנת לזרז את קבלת האישורים לעלייה. לאחר מספר שבועות הפליגו על סיפון אנייה רוסית מאודסה לארץ ישראל.

כאן תחת שמיים אלה נולדתי וגם גדלתי... ברם עכשיו נתונים לבי ונפשי ל"מהפכה" אחרת... הולכת אני להצטרף לציבור קטן של מהפכנים נלהבים ואמיצים, אשר כבר יושבים ופועלים במולדתנו העתיקה, וכמותם אני שורפת עתה מאחורי את כל הגשרים שפעם קשרו אותי לארץ זו.

— שרה עזריהו, פרקי חיים, עמ' 59


ב-1906 הגיעו ארצה, והצטרפו ליוסף ברחובות שם עבד כמורה המושבה. בקיץ אותה השנה עברו לגור ביפו ולימדו בבית הספר לבנות. היא עבדה תחילה כמורה מחליפה וב-1907 עבדה כמורה ללימודים כלליים – גאוגרפיה, חשבון ויסודות המתמטיקה,[11] מקצועות שנחשבו לגבריים בתקופה זו, והייתה האישה הראשונה שלימדה אותם.[1] השכר שקיבלה היה שווה לשכר של גברים שעבדו באותו מקצוע.[12] בעבודתה זו ובמעשיה בכלל הדגימה והפגינה את עצמאותה הכלכלית של אישה, שאינה תלויה מבחינה כלכלית בבן הזוג שלה, ונעה ממקום עבודה אחד לאחר גם בלעדיו.[6]


הקמת אחוזת בית

בשנת 1908 הצטרפו לגרעין מתיישבים ומתיישבות להקמת שכונה יהודית בעלת צביון כפרי, היא אחוזת בית, שלימים תהיה השכונה הראשונה בעיר העברית תל אביב. יחד השתתפו בהגרלת המגרשים לאחוזת בית ונמנו עם 66 מייסדי תל אביב. ב-1909, למרות הקושי הכלכלי שהיה כרוך בכך, הקימו בית ברחוב אחד העם 14 מול הגימנסיה העברית "הרצליה". בית זה היה ברשותם עד 1943, אז נאלצו למכור אותו עקב חובות.[13] על הימים הראשונים בתל אביב כתבה:

הכסף שולם. המגרשים הוגרלו והוחל בבנין הבתים. הגיע גם תורנו להניח אבן יסוד לביתנו אנו. חג גדול...יצאנו לדרך אל מגרשינו... לעיני נתגלה ים אדיר של חולות שהשתרע עד לאופקים המרוחקים. דומית מות ושממת מות מסביב. הרגשתי הייתה שאני עומדת במקום מבודד מכל ישוב ללא סימן כלשהו לעץ או שיח. השיממון והבדידות לחצו עלי כעופרת כבדה והרהור מר פלח את ליבי: שאיפה זאת ליצור "נווה גנים" בלב מדבר מבודד זה, כלום אינה גובלת עם טירוף הדעת? אך מניה וביה עלתה בי מחשבה אחרת על ליבי: וכל התנועה הציונית - תנועת שחרור עמנו - כלום אינה הליכה לארץ לא זרועה? כלום לא גלומה בה המחשבה להפוך אגדה קסומה למציאות ראלית? ומיד התמסרתי בדחילו וברחימו להנחת אבן הפינה לביתנו, שיסייע אולי אף במעט שבמעט לכיבוש השממה במולדת העתיקה.

— שרה עזריהו, פרקי חיים, עמ' 96

בשנת 1914, בזמן מלחמת העולם הראשונה, הוצע ליוסף לנהל את בית הספר הריאלי בחיפה, שמנהלו הקבוע, ד"ר ארתור בירם, גויס לצבא. לה הוצעה עבודה כמורה בבית הספר הריאלי, אך בבית הספר לבנות ביפו לא נמצא מי שיחליפו אותה במקצועות אותם לימדה, לכן נשארה ביפו כשנה. בקיץ 1915 עברה עם ילדיהם לחיפה והחלה ללמד גם היא בבית הספר הריאלי.[14]

המאבק למען זכויות נשים

הקמת אגודת נשים לזכות בחירה שווה

לאחר הצהרת בלפור, יחד עם קבוצת נשים, בכללן מ. כהן, רחל לונץ, א. נתנזון, היא הקימה ארגון נשים קטן בשם "אגודת נשים" שמטרתו הייתה זכות בחירה שווה לאיש ולאישה בבחירות לוועד הקהילה בחיפה ומתן עזרה לנשים במצוקה בנושאי משפחה ונישואין, בעיות משפטיות ובעיות אישיות.[15] היא עסקה בגיוס נשים לאספת עם בה דנו בשאלת זכות הבחירה לנשים. בהשפעת "אגודת נשים" השתתפו נשות חיפה באסיפות ובפעם הראשונה בחייהן עלו נשים על בימה פומבית ודרשו את זכותן לקחת חלק בחיים הציבוריים.[16] לדרישה זו קמו מתנגדים רבים, ביניהם כאלה שטענו כי "לא יאה ולא נאה לייצור ענוג זה ששמו אישה, לעסוק בענייני ציבור". על כך ענתה באספה:

אנו, נשי העלייה האחרונה, הנמשכת למן הביל"ויים למעלה משלושים שנה, לא כ"יצורים ענוגים" באנו הנה, אלא כבנות העם שרצונו למלא את החובה הלאומית שהגורל הטיל על דור זה. מוכנות ומזומנות אנו לעשות כל עבודה קשה ומפרכת ואין אנו נרתעות מכל קרבנות שהתנאים האכזריים של חיינו כאן יתבעו אותם מאתנו... בבית זה אשר למען תקומתו באנו ארצה, ישררו דרור ושוויון לכל אזרחיו ותושביו לאנשים ונשים כאחד. בתור שותפות נאמנות לחובות שאנו מתאמצות למלא בכל נפשנו ומאודנו, אנו הנשים תובעות את חלקנו השווה לזה של הגבר גם בזכויות. אנו דורשות זכות בחירה אקטיבית ופסיבית לכל מוסדותיו הנבחרים של הישוב.

— שרה עזריהו, פרקי חיים, עמ' 159-158

ב-1919 עברה משפחת עזריהו לירושלים, לאחר שהוזמנו שרה ויוסף עזריהו על ידי מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית לעבוד בעיר. היא ניהלה בזה אחר זה שני בתי ספר לבנות בעיר והוא נבחר לפקח על בתי הספר העבריים בארץ.[17]


בהתאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות

עם הגעתה לירושלים הצטרפה לאגודת הנשים בעיר אשר פעלה לקידום מעמדה של האישה בכל תחומי החיים. בתקופה זו פעלו החרדים להדרת נשים ממרחבי החיים האזרחים והמדיניים ונאבקו לביטול החלטת ה"מועצה הארץ ישראלית" לאפשר לנשים לבחור ולהיבחר לאספת הנבחרים. היא, שהאמינה כי "עם שתובע לעצמו שוויון במשפחת העמים, ראוי שיעניק שוויון לכל בניו ובנותיו", פעלה בתגובה לכך יחד עם נשים נוספות, למען איחוד אגודות הנשים השונות והקימו אגודת נשים ארצית, התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל. סיסמתן הייתה: "חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה".[18] היא הייתה הדמות המזוהה ביותר עם ארגון זה, ואת סיפור מאבקה של ההתאחדות לזכות בחירה לנשים תיעדה בספר שכתבה, שפורסם בשנת 1949.[6]הספר, "התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות בא"י: פרקים לתולדות תנועת האשה בארץ", יצא לאור ב-1977 במהדורה מחודשת, על ידי מרשה פרידמן ו"הקרן לעזרת האשה בחיפה". ב-1980 יצאה מהדורה אנגלית של הספר, בתרגומה של פרידמן.[19]

מלבד המאבק על זכות הבחירה פעלה ההתאחדות למען קידום נשים יהודיות והעלאת המודעות לשוויון זכויות בתחומים שונים במטרה לקדם את מעמד האישה, ביניהם זכויותיה משפטיות, מעמד האישה במשפחה, רכישת השכלה, לימוד השפה העברית, חתירה לעצמאות כלכלית וסיוע בנושאי ביגמיה ועגינות. בנוסף, שיתפה ההתאחדות פעולה עם גופים פמיניסטים בינלאומיים והצטרפה ב-1920 לברית הבינלאומית של הסתדרויות נשים לשוויון זכויות.[20]

פעולתה למען זכות הבחירה לנשים לאספת הנבחרים

במלאת שנה להתאחדות, נבחרה לוועד הראשון שניהל את הפעילות השוטפת של הארגון יחד עם ד"ר רוזה וולט-שטראוס, ד"ר מרים נופך, פניה מטמן-כהן וחסיה פיינסוד סוקניק. בכמו כן נבחרה למזכירת הארגון והייתה לדמות מובילה בהתאחדות בזירה הארצית.[6]

ב-19 באפריל 1920, לאחר מאבק של התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות מימשו נשים ביישוב את זכות הבחירה. שבע נשים נבחרו לאספת הנבחרים הראשונה, ביניהן היא, שנבחרה מטעם רשימת ה"מתקדמים". היא אף נבחרה לשבת במזכירות הכבוד של המושב הראשון של אספה אך נוכחותה כאישה הפריעה לנציגי החרדים ובשל כך כל מזכירות הכבוד התבקשה לרדת מהבמה.[21] באסיפות הבאות התמודדה ברשימת נשים לשווי זכויות.[1] ב-1925 השתתפה במושב השני של אספת הנבחרים והייתה חברה בוועד הלאומי, שמטרתו להוציא לפועל את החלטות אספת הנבחרים. במושב זה הקדישה זמנה למאבק באפליית נשים במשפחה בסוגיות ירושה ואפוטרופסות.[22]

על אף שנשים בחרו ונבחרו לאספה, החוגים החרדים ו"המזרחי", שהתנגדו לזכות הבחירה לנשים לא פסקו מניסיונות חוזרים ונשנים להדיר את הנשים מהחיים הפוליטיים ושאלת מעמדה וזכויותיה של האישה עודנו נותר במאבק. לקראת המושב השלישי של אספת הנבחרים בשנת 1925, נודע לה כי נערך "הסכם" מחשיד אשר תוכנו לא פורסם בין החרדים לוועד הלאומי. עוד נודע לה כי החרדים פרסמו מודעה לפיה זכות הבחירה לאישה העברייה אסורה לפי דיני תורה. בתגובה לכך פנתה לארכיון עיתון הארץ, בו היא מצאה מודעה מ-1920, מטעם "המזרחי" בה פנתה המפלגה בשם התורה אל ציבור נשים דתיות ללכת להצביע בהמוניהן בעד רשימת הדתיים. בנאומה בפתיחת המושב השלישי, באמצעות שתי מודעות אלו, שסתרו זו את זו, בטענה שהתורה מחייבת נשים לקחת חלק פעיל בבחירות בעוד בשנייה התורה אוסרת זאת מפורשות, חשפה את "תכסיס" המתנגדים למתן זכות בחירה לאישה. במושב זה נתקבלה החלטה היסטורית לפיה "חוקת הבחירות לאספת הנבחרים מבוססת על העיקרון של שוויון לכל יהודי ארץ –ישראלי ללא הבדל מין".[23]

ב-5 בדצמבר 1925 נבחרה לצירה באספת הנבחרים השנייה, ולחברה בוועד הלאומי,[24] לצד 25 צירות. יחד היוו 12 אחוז מהצירים.

זכורה לי היטב התרוממות הרוח שמילאה את כל ישותי כאשר עברתי את סף האולם בו נתכנסה אסיפת הנבחרים השנייה. בלב קל תפסתי את מקומי בין הצירים, כשווה בין שווים ומתוך הרגשה פנימית כי לעתיד לא יהין איש בין הכתלים האלה להטיל פסול ודופי בזכות השתתפותי במוסד זה. בנפשי פנימה התרוננה חדות ההכרה כי אחת הפרשיות הסוערות והדרוכות במלחמת האשה העברית על שוויון זכויותיה נסתיימה. האשה כבשה בזכות ובצדק את מקומה במוסד העליון של הישוב ובתנאים שווים לאלה של האיש. הפרק הגדול והחשוב הזה נשלם.

— שרה עזריהו, פרקי חיים, עמ' 224-225.

מאבקיה המשפטיים למען זכויות הנשים

במקביל לפעולתה באספת הנבחרים ולאחריה הקדישה זמנה ומרצה למאבק על זכויות נוספות לנשים. במשך עשור פעלה בלשכות המשפטיות של ההתאחדות, שם הגנה על זכויותיהן של נשים נשואות וילדיהן במקרים של סכסוך במשפחה. היא שימשה כ"טוענת לאשה", תפקיד אשר כלל ייצוג נשים בבית דין רבני במאבק נגד עגינות ובהגנה על זכויות הנשים. פעלה לייסד בתי דין עבריים חילוניים שכן התנגדה לכך שהשיפוט יימסר כולו לבתי הדין שבהם הגבר בלבד הוא בעל הזכויות.[25]

נישואי ילדות וביגמיה

כאשת חינוך וכפעילה פמיניסטית נלחמה בתופעת נישואי ילדות, אליה נחשפה כמחנכת פעמים רבות. במסגרת פועלה בהתאחדות נאבקה לחוקק חוק אשר יקבע את הגיל המינימלי לנישואי בנות.[26] השקיעה ממרצה וזמנה גם במאבק בתופעת הביגמיה. היא נחשפה להרס משפחות ופגיעה בזכויותיהן של הנשים והתנגדה ליחס המפלה של הרבנות בין גברים ונשים במצבים זהים. במסגרת אספת הנבחרים דיברה תכופות על נושא זה מתוך שאיפה להעלות את המודעות לנושא,[27] במיוחד לנוכח ריבוי הנישואין והנישואין המוקדמים בקרב יוצאי תימן.[28] משנת 1930 שימשה שופטת בית המשפט השלום העברי.[29]


משפחתה

אורח חייהם המשפחתי של שרה ויוסף עזריהו התבסס על שוויון, בנם הצעיר ארנן (סיני) עזריהו סיפר כי היחסים המשפחתיים התבססו על כבוד ושוויון, הן בין בני הזוג והן בין ההורים לילדים.[30] ב-1926 חזרה המשפחה להתגורר בבית המשפחה בתל אביב והיא פרשה מהוראה. נסעה תכופות לאספות הוועד בירושלים ולקחה חלק בכל ארבע אסיפות הנבחרים עד קום המדינה.[31] ב-1954 עברה לגור בקיבוץ אפיקים לצד בתה תחיה, שהייתה ממקימותיו. הייתה אם לארבעה: יעקב עזריהו (1901), תחיה גלבוע (1907), גדעון עזריהו (1912) וארנן (סיני) עזריהו (1917), מוותיקי הפלמ"ח ואיש תנועת העבודה.

נפטרה ב-22 באוקטובר 1962 בקיבוץ אפיקים. נטמנה בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב בחלקת הסופרים ואישי הציבור לצד יוסף עזריהו. בתה תחיה ספדה: "הכבוד שרחשה לאדם באשר הוא אדם... העריכה כל איש לפי סגולותיו המוסריות והייתה תמיד מוכנה לעזור לאלה הזקוקים לעזרה".[32] בהלווייתה השתתפו חברי כנסת, מייסדי העיר תל אביב וותיקיה, נציגי המשקים אפיקים וגינוסר, נציגי מזכירויות הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד, נציגות ויצ"ו וחברות התאחדות נשים לשוויון זכויות.[33]

הנצחתה

יחד עם יוסף עזריהו הונצחה בקרב 66 מקימי אחוזת בית באנדרטה ברחוב רוטשילד בתל אביב.[34] בדצמבר 2014 אישרה ועדת השמות של עיריית ירושלים קריאת רחוב על שמה.[35]

כתביה

  • התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות בא"י, ירושלים: התאחדות נשים לשווי זכויות בישראל, תש"ט-1949.
  • פרקי חיים, תל אביב: מ. ניומן, תשי"ז-1957.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • מרגלית שילה, המאבק על הקול: נשות היישוב וזכות הבחירה 1926-1917, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2013.
  • נורית כהנא (1984). השתתפות נשים בפוליטיקה: המקרה של המאבק על זכות ההצבעה לנשים בתקופת היישוב, חיפה; אוניברסיטת חיפה.[36]
  • חנה ספרן, לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל, חיפה: פרדס, 2006.
  • שביט בן אריה, "יסוד ושורש", חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, תל אביב: מדיה 10, 2011, עמ' 33.
  • מאיר חזן, מהפכת הענוות: אישה ורובה בארץ ישראל, 1907-1945, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015, עמ' 85.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שרה עזריהו בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 דוד תדהר (עורך), "שרה עזריהו", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1191
  2. ^ שרה עזריהו, פרקי חיים, תל אביב: מ. ניומן, 1957, עמ' 1-11.
  3. ^ עזריהו, פרקי חיים, עמ' 12-13.
  4. ^ עזריהו, פרקי חיים, עמ' 14.
  5. ^ עזריהו, פרקי חיים, עמ' 11.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 מרגלית שילה, המאבק על הקול: נשות היישוב וזכות הבחירה 1926-1917, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2013, עמ' 146-148.
  7. ^ עזריהו, פרקי חיים, עמ' 14-17.
  8. ^ עזריהו, פרקי חיים, עמ' 39-40.
  9. ^ הפרקציה הדמוקרטית באתר תנועת העבודה הישראלית.
  10. ^ עזריהו, פרקי חיים, עמ' 52-54.
  11. ^ עזריהו, פרקי חיים, עמ' 60-70.
  12. ^ יהודית שטיימן, חינוך בנות בראשית המאה ה-20: דמויות מודל במציאות ובטקסטים, אתר News1 מחלקה ראשונה.
  13. ^ עזריהו, פרקי חיים, עמ' 95.
  14. ^ עזריהו, פרקי חיים, עמ' 119.
  15. ^ חנה ספרן, לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל, חיפה: פרדס, 2006, עמ' 52.
  16. ^ עזריהו, פרקי חיים, עמ' 156.
  17. ^ עזריהו, פרקי חיים, עמ' 162.
  18. ^ שרה עזריהו, התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות בא"י, ירושלים: התאחדות נשים לשווי זכויות בישראל, תש"ט-1949, עמ' 15.
  19. ^ חנה ספרן, יום אחד יבינו שאנחנו צודקות, פנים: תרבות חברה וחינוך 22, חורף 2002.
  20. ^ עזריהו, פרקי חיים, עמ' 178.
  21. ^ עזריהו, פרקי חיים, עמ' 183.
  22. ^ עזריהו, פרקי חיים, עמ' 194.
  23. ^ עזריהו, פרקי חיים, עמ'216-221.
  24. ^ אספת הנבחרים השנייה", דבר, 15 בינואר 1926.
  25. ^ עזריהו, פרקי חיים, עמ' 200-203.
  26. ^ עזריהו, פרקי חיים, עמ' 204-206.
  27. ^ לזכר נעדרים: שרה עזריהו, דבר, 26 בנובמבר 1962.
  28. ^ בהתאחדות הנשים לשווי זכויות, דבר, 20 ביולי 1932
  29. ^ שופטי בית משפט השלום העברי, דואר היום, 20 באפריל 1930
  30. ^ שילה, המאבק על הקול, עמ' 293.
  31. ^ עזריהו, פרקי חיים, עמ' 221.
  32. ^ שילה, המאבק על הקול, עמ' 147.
  33. ^ שרה עזריהו – למנוחות, דבר, 24 באוקטובר 1962.
  34. ^ אנדרטה למייסדי תל אביב, אתר ארכיון עיריית תל אביב.
  35. ^ מעכשיו אמרו: רחוב שרה עזריהו, עדה גלר, רוזה גינצברג גינוסר, אתר עיריית ירושלים.
  36. ^ נורית כהנא, השתתפות נשים בפוליטיקה, באתר ספריית אוניברסיטת חיפה
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28007441שרה עזריהו

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=שרה_עזריהו&oldid=1860648"