גזזת

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מחלה ריקה.

קרקפת של חולה גזזת
גזזת על העור בתצורה הדומה לפטרת העור

גזזת (בלועזית: tinea capitis) היא מחלת עור פטרייתית, הנגרמת על ידי פטריות דרמטופיטיות העלולות לחולל גם מחלות אחרות. שלושת הסוגים העיקריים של הדרמופיטים הם מיקרוספורום, אפידרמופיטון וטריכופיטון.

המחלה עלולה להופיע על כלל שטח העור, על הקרקפת, על השיער, הגוף, כפות הרגליים ולעיתים גם בציפורניים. התסמינים העיקריים של המחלה הם הופעת כתמים אדומים דמויי טבעת הגורמים לגירוד, פגיעה בזקיקי השיער וקרחות המתפשטות על גבי הקרקפת. על עור הקרקפת באזורים אלה נוטה להופיע קשקשת. במקרים חמורים יותר עלולות להיות הפרשות מוגלתיות מהמקום הנגוע ואף זיהומים משניים. זו מחלה מידבקת מאוד, ומועברת מאדם לאדם באמצעות מגע או באמצעות שימוש בציוד משותף, כגון מגבות ומסרקים. המחלה יכולה לעבור גם באמצעות מגע עם בעל חיים נגוע.

היסטוריה של הטיפול בגזזת בעולם

מחלת הגזזת הייתה ידועה כבר בעת העתיקה ומופיעה בציורי קיר שהתגלו במצרים והיא מתוארת לראשונה על ידי קלסוס במאה הראשונה לספירה. בשנת 400 לספירה היא מוזכרת שוב בכתביו של קסיוס פליקס בחיבורו על הרפואה. גי דה שוליאק, רופא צרפתי מפורסם מהמאה ה-14, מבדיל בין חמישה סוגים של tinea. חלוקה זו תהיה תקפה עד תחילת המאה ה-19.[1] בתחילת המהפכה התעשייתית, עם התגברות ההגירה לערים וצמיחתן של שכונות עוני, נפוצה המחלה והפכה למחלה של עניים, מהגרים ופליטים החיים בצפיפות. עקב הביטויים החיצוניים שלה בכתמים ובקרחות, תייגו אותה כמחלה מכוערת ודוחה. בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 שלושה חוקרים, Remak‏, Gruby ו-Schoenlein עבדו במקביל וביצעו חלוקה טקסונומית של זני הפטריות השונים אשר גורמים למחלה; חלוקה זו מקובלת ברובה עד היום. על אף הגילוי של זני הפטריות אשר הובילו להתפרצות המחלה, מציאת תרופה למחלה ארכה עוד כמאה שנים.

טיפול מסורתי בגזזת – לפני גילוי קרני הרנטגן

עד ראשית המאה העשרים הטיפול במחלת הגזזת התבסס בעיקר על תלישת השערות באזור הנגוע או של כל הקרקפת באופן ידני על מנת להיפטר מהנגע הפטרייתי בסיוע חומרי רפואה כעטרן, גופרית, שעווה ומי סוכר. במקרים אחרים נהגו לתת לילדים תליום-אצטט (חומר מתכתי רעיל, ששימש לעיתים גם להדברה, למשל כרעל עכברים וכדומה) במינון נמוך על מנת לגרום לנשירת השיער. באופן מסורתי הורחקו הילדים נגועי הגזזת ממוסדות חינוך ולא הותר להם לחזור וללמוד בהם, אלא לאחר שהמחלה טופלה, דבר שהוביל להחזקתם בהסגר, בדרך כלל ביתי, במשך חודשים רבים ואף מספר שנים. החזקת ילדים חולי גזזת בהסגר הייתה נהוגה בכל העולם. בצרפת ובארצות הברית אף הוקמו בתי ספר מיוחדים לילדים חולי גזזת; בצרפת מוקמו בתי ספר אלה במתחם בתי החולים. הילדים שהו בבתי ספר אלה, בהסגר, עד שלוש שנים.

הקרנות רנטגן כטיפול בגזזת

כבר בשנת 1897 הציע ליאופולד פרוינד להשתמש בתופעה של נשירת שיער בהשפעת הקרנות הרנטגן לצורך טיפול במחלת הגזזת. בהמשך לפרוינד פרסם ריימונד סאבורו בשנת 1904 פרוטוקול רפואי מסודר לשימוש בקרני רנטגן כחלופה לתלישת השיער הידנית שהייתה נהוגה בטיפול בגזזת. סאבורו עבד על מחקריו בשותפות עם דוד גרובי, ממגלי פטריית הגזזת, ובמספר מחקרים נקראת הגזזת גם "מחלת גרובי-סאבורו". [2] בהמשך פרסם רוברט קיינבוק בשנת 1907 שיטת הקרנה שחילקה את הקרקפת לחמישה שדות. בשנת 1909 שיפר הורציו אדמסון את הטכניקה של קיינבוק למה שיקרא "שיטת קיינבוק-אדמסון".[3]

לאחר ההקרנה מרחו את ראשו של הילד במשחה וכיסו את ראשו במטפחת או כובע על מנת למנוע נשירת ופיזור השיער הנגוע, אשר יכול היה לגרום להדבקת הסובבים אותו. שארית השיער בעיקר בתחומי הגבולות שבין השדות המוקרנים נתלשה באופן ידני, כמו בשיטה המסורתית, באמצעות פינצטה, ולעיתים בסיוע של שעווה או עטרן להשלמה מהירה של ההליך. בדרך כלל החלה צמיחה מחודשת של שיער בריא לאחר כשישה שבועות, ותוך זמן קצר יכול היה הילד לחזור למסגרת החינוכית או החברתית בה פעל ולצאת מההסגר הביתי בו היה נתון.

שיטת קינבוק-אדמסון, שהתפרסמה בשנת 1909 בכתב העת הרפואי "לנסט", הפכה לפרוטוקול ולשיטה הרפואית המקובלת בעולם הרפואי לטיפול בגזזת בסיוע הקרנות רנטגן, והייתה בשימוש גורף עד לשנת 1960, עם הכנסתה לשימוש של תרופת הגריזופולבין (תרופה אנטי-פטרייתית) הנלקחת דרך הפה במשך כמה שבועות ובאה להחליף את הקרנות הגזזת כטיפול העיקרי. בעקבות ההחלטה, ארגון יוניצ"ף החליט לסייע במימון התרופה למדינות שביקשו לעבור לטיפול בגריזופולבין, ביניהן ישראל.

עד להמצאת הגריזופולבין, הצלחת הקרנות הרנטגן בטיפול בגזזת עודדה ביצוע טיפולים המוניים מאורגנים לביעור הגזזת, בהם מבצע לביעור גזזת בקרב הקהילות היהודיות במזרח אירופה, בעיקר בפולין ובליטא, בסיוע ארגון הבריאות היהודי אז"ע-טאז,[4]במסגרתו טופלו ברנטגן 27,600 ילדים. ככלל מבצעים לביעור גזזת נעשו באופן סדיר ברוב מדינות אירופה. הבולטים שבהם המבצע לביעור גזזת בבתי הספר באנגליה בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, המבצע לביעור גזזת בשנות ה-50 ביוגוסלביה(סרביה) בסיוע ארגון יוניצ"ף, במסגרתו טופלו כ-90,000 ילדים,[5] ובפורטוגל כ-30,000 ילדים.

השימוש בהקרנות לטיפול רפואי לא נעשה רק למחלת הגזזת אלא שימש למספר רב של מחלות שונות, כגון פצעי בגרות ובלוטות מוגדלות (תימוס ותריס), וכן לטיפול בבעיות עקרות אצל נשים ונשירת שערות קוסמטית אצל נשים.

טיפולים בהקרנות לגזזת היו מקובלים במדינות רבות בעולם, וקיים תיעוד לטיפולים אלה בין השאר בארצות הברית,[6] ביוגוסלביה,[7] בבריטניה,[8] בפינלנד,[9] באיטליה,[10] בסרביה,[11] באוסטרליה,[12] בקנדה,[13] בסוריה[14] ובאיראן.[15] בארצות הברית ובקנדה השימוש הנפוץ ביותר בהקרנות נעשה לטיפול בפצעי בגרות ובבלוטות-צוואר מוגדלות.[16] מספר הילדים המוקרנים מכל הסיבות שנזכרו לעיל בארצות הברית בלבד עומד על כארבעה מיליון ילדים[17]

טיפול בגזזת

באמצעות תרופות אנטי־פטרייתיות: גריזופולבין (גריפולין), טרבינפין (למיזיל), איטרקונזול (ספורנוקס) ופלוקונזול (דיפלוקן) [18].

גזזת בישראל

ביישוב

מחלת הגזזת הייתה אחת המחלות הזיהומיות הנפוצות ביותר ביישוב היהודי בארץ ישראל ובקהילות יהודיות שונות בחו"ל. על פי דיווחי מחלקת העור של "הדסה" כ-40% מהילדים במוסדות החינוך בירושלים היו נגועים בגזזת.[19] בתחילת המאה ה-20 טופלו ריכוזי הגזזת בקרב יהודי היישוב הישן בירושלים על ידי ארגון "הדסה" באמצעות קרני רנטגן, והמחלה כמעט ונעלמה. יוזמי המבצע לביעור הגזזת שהחל בשנת 1925 ונימשך לסירוגין עד שנת 1938 היו פרופ' אריה דוסטרובסקי ממחלקת העור של "הדסה" ופרופ' אברהם דרוקמן ממחלקת הרנטגן של "הדסה". בשנים 1925–1928 נשלחו כ-3,500 ילדים בירושלים להקרנות במחלקת הרנטגן ב"הדסה" בניהולו של דרוקמן. בנוסף לירושלים, הוקרנו 343 ילדים בבית החולים הדסה בתל אביב. שיטת הטיפול הרנטגני שהונהגה ב"הדסה" הייתה, כמקובל, שיטת "קינבוק–אדמסון".[20]

בתל אביב טופלו חולי הגזזת על ידי הד"ר ישעיהו אליהו במכון הרנטגן הראשון שהוקם בעיר באמצע שנות העשרים, בשדרות רוטשילד פינת רחוב הרצל.[21]

על מנת למנוע התפשטות חוזרת של הגזזת על ידי ילדי עולים, שהגיעו במשך כל שנות ה-20 וה-30 לארץ ישראל, קבעו דוסטורובסקי וד"ר מרדכי ברכיהו, מנהל מחלקת ההיגיינה של "הדסה" כי כל העולים וילדיהם יעברו בדיקות מאורגנות עם בואם לאיתור מוקדם של מחלות מידבקות ובאופן מיוחד גרענת וגזזת. עולים ממזרח אירופה וילדיהם נבדקו בדרך כלל בדיקות קדם-עלייה בארצות מוצאם,[22] ואם היה צורך טופלו לפני עלייתם.

במקרים של סירוב הורי הילדים החולים לשלחם לטיפול רנטגני, הורחק הילד מבית הספר. ילדים לא הורשו לחזור לבית הספר אלא אחרי המצאת אישור שאכן עברו את הטיפול הרנטגני הנידרש. מימון הקרנות הרנטגן נעשה במשותף על ידי מחלקת ההיגיינה של בתי הספר והרשויות המקומיות. עלות הטיפול בילד הייתה 1.5 לירה ארץ ישראלית.

הגזזת הייתה שכיחה במידה מרובה גם בקרב התושבים הערבים, אשר שלחו את ילדיהם לטיפול במכוני רנטגן פרטיים בתל אביב, ביפו, בחיפה ובירושלים. לקראת סוף תקופת המנדט נעלמה הגזזת כמעט לחלוטין בקרב התלמידים היהודים.

בעלייה ההמונית

עם העלייה ההמונית בשנות ה-40 וה-50 הופיעו שוב מקרים רבים של גזזת, בעיקר בקרב ילדי העולים מאסיה ומצפון אפריקה, עקב צפיפות ותנאי תברואה לקויים. בראשית שנות ה-50 יזם משרד הבריאות מבצע לביעור גזזת בקרב ילדי העולים. במסגרת זו נשלחו ילדים לטיפול רנטגני בגזזת במכוני הרנטגן של "הדסה" בירושלים ובתל אביב, במחנה הילדים שנלר ובמחנה העולים בראש העין, שנוהלו אף הם על ידי "הדסה". קופת החולים הכללית הפעילה מרכז טיפולי במכון הרנטגן של מרפאת זמנהוף בתל אביב ובמכון הרנטגן שלה בחיפה. החל משנת 1952 ריכזה מדינת ישראל את רוב הילדים לטיפול נגד גזזת בבית החולים לגזזת וגרענת שהוקם במחנה העולים שער העלייה. החל משנת 1953 הוחל בטיפול רנטגני בגזזת גם בבית החולים תל השומר. גורם מרכזי שפעל לביעור הגזזת ואף סייע ברכישת מכונות רנטגן לשם כך היה ארגון יוניצ"ף (UNICEF), קרן הסיוע הבינלאומית לילדים של האו"ם. יוניצ"ף היה המפעיל המרכזי בהקרנות רנטגן גם ביוגוסלביה ובסוריה ואף סיפק את שתי מכונות הרנטגן שפעלו במחנה שער העלייה בישראל.[23]

מראשית הקמתו קבע משרד הבריאות כי האחריות הרפואית לפיקוח על כל הפעילות הרנטגנית לביעור הגזזת בישראל תימסר לידיה של מחלקת העור והרנטגן של "הדסה" בראשותם של דוסטורבסקי ודרוקמן. במקביל לביעור הגזזת המאורגן בישראל פעלו גורמי עלייה ובריאות לביעור הגזזת בקרב ילדי המועמדים לעלייה במדינות השונות, ובעיקר בצפון אפריקה שם היה קיבוץ העולים המרכזי. האחריות למבצע הגזזת בקרב הקהילה היהודית בצפון אפריקה נמסרה לארגון אז"ע - ארגון הבריאות היהודי שפעל גם בקהילות היהודיות במזרח אירופה. פרופ' משה פריבס, חבר הנהלת אז"ע, לימים נשיא אוניברסיטת בן-גוריון והדיקן המייסד של בית הספר לרפואה בה, נסע לצפון אפריקה בשנת 1947 ולאור ביקורו שם גיבש את התוכנית הכוללת לביעור מחלות זיהומיות בקרב המיועדים לעלייה. המבצע לביעור המחלות הזיהומיות בצפון אפריקה ניקרא .T.T.T, על שם שלוש המחלות המובילות; גזזת (Tinea), גרענת (Trachoma) ושחפת (Tuberculosis). בצפון אפריקה טופלו בהקרנות כ-25,000 ילדים, רובם בקהילות היהודיות במרוקו. מספר המטופלים המדויק אינו ידוע, אך לפי הערכות כ-25,000 ילדים קיבלו את הטיפול בישראל, ועוד כ-30,000 ילדים קיבלו טיפול דומה בדרכם לעלייה לישראל. מרבית המטופלים היו יהודים, אולם בקבוצה נכללים כ-3,700 ערביי ארץ ישראל. אל מחנה הגזזת בשער-העלייה נשלחו ילדים בקבוצות של עד עשרה ילדים, בטנדר, בליווי אחות או מטפלת, ללא ליווי הורים ונותרו שם מספר שבועות לטיפול שכלל תלישת שערות והקרנות. חלק מן ההורים התנגדו לכך נחרצות. המערכת הגיבה על ההתנגדות בהוצאת הילד מבית הספר, מה שאילץ את רוב ההורים המתנגדים לוותר.[24]

תופעות לוואי

הטיפול באמצעות קרני רנטגן גרם לאחר מספר שנים אצל חלק מהחולים להתפתחות גידולים סרטניים או גידולים שפירים (מנינגיומות) על קרומי המוח ובבלוטת התריס. מספר קבוצות מחקר בישראל ובעולם עקבו אחר חולים שהוקרנו ובדקו תופעות לוואי לטיפול. חלוצי המחקר בארצות הברית היו אלברט ואומרן שפרסמו כבר בשנת 1966 מחקר ראשון על נזקי בריאות מאוחרים בילדים בניו יורק שהוקרנו לגזזת.[25] בישראל הוביל את המחקר פרופ' ברוך מודן. על מנת לבצע מחקר אמין וחסר הטיה בחר מודן קבוצה הומוגנית של 10,834 ילדים, שניתן היה לאתרם במרשם התושבים. רובם ככולם מעולי המזרח שהגיעו לישראל בשנות ה-50 וטופלו בעיקר במחנה שער העלייה. מסיבות טכניות הוגבל המעקב לילדים שהוקרנו עד גיל 15, מאותה סיבה של שמירה על הומוגניות לא הוכנסו למעקב אנשים שנולדו באירופה וכן לא בעלי שמות משפחה נפוצים כהן ולוי שלא ניתן היה לאתר את מוצאם.[26] מודן מצא במחקרו קיום קשר סיבתי בין טיפולי ההקרנה לחולי גזזת לבין הופעת גידולים בראש ובצוואר. את ממצאי מחקרו פרסם מודן בשנת 1974 בכתב העת הרפואי "לנסט" . במאמר נוסף של מודן הושוו שיעורי התמותה בקרב מטופלי הגזזת לשיעוריהם באוכלוסייה שלא קיבלה טיפול כזה, ולקרובי המטופלים (בקיזוז מקרי מוות ממקור בלתי רלוונטי, כגון תאונות דרכים). המחקר בחן אוכלוסייה של כ-10,800 מטופלים, אשר מתוכם מתו מסיבות הקשורות למחלה כ-113, בהשוואה לשיעור תמותה של 74 באוכלוסייה הכללית. סיכויי התמותה ללא טיפול בגזזת עמדו על כ-0.7%, בעוד שלאחר טיפול בגזזת הם עמדו על 1.13%.

בשנת 1975 פרסם מודן את מחקרו גם בעיתונות הישראלית. במסגרת הפרסום יצא מודן בקריאה לציבור המוקרנים להגיע אליו לבדיקות סקר ומעקב במימון משרד הבריאות, אך היענות הציבור הישראלי לקריאה הייתה נמוכה. רק 440 איש נענו להזמנתו והגיעו לביצוע בדיקות מעקב. בדיקת הפונים העלתה כי רק ארבעה מהם סבלו מבעיות שדרשו התערבות כירורגית ואף לא אחד מהם סבל מגידול ממאיר. על סמך זאת החליטו מודן ועמיתיו שלא להמשיך או להרחיב את הקריאה למטופלים להגיע למעקב. בעקבות פניות של מוקרני גזזת למשרד הבריאות במהלך שנות ה-80, יזם מנכ"ל המשרד הד"ר משה משיח בשנת 1989 הקמתה של ועדה לבדיקת הנושא בראשותו של ד"ר מיכאל לביא מבית החולים ברזילי באשקלון. בעקבות הוועדה פרסם הד"ר משיח בשנת 1992 חוזר מנכ"ל לכלל רופאי ישראל המפנה את תשומת לבם לנושא. חוזר המנכ"ל פורסם במלואו גם בעיתונות היומית. ריבוי הפרסומים בתקשורת הובילו ליוזמתו של ח"כ עמיר פרץ לחקיקת החוק לפיצוי נפגעי גזזת.

החוק לפיצוי נפגעי גזזת

בעקבות גילוייו של פרופ' מודן, חוקק בשנת 1994 החוק לפיצוי נפגעי גזזת,[27] אשר על פיו מפוצים חולים שטופלו כנגד גזזת באמצעות קרינת רנטגן בין 1 בינואר 1946 ובין 31 בדצמבר 1960 וחלו בעקבות זאת במחלות המצוינות בחוק, וכן קובע החוק פיצוי לשארי בשרם. ישראל היא המדינה היחידה שבה נחקק חוק מעין זה.

גובה הפיצויים המשולמים על ידי המדינה לנפגעים תלוי בהיקף הנכות שנקבעה לנפגע על ידי ועדה רפואית מיוחדת, הבודקת את מצבו בהתאם לידוע אודות תופעות הלוואי של טיפולי ההקרנה. מי שנקבעו לו בין 40% נכות לצמיתות ל-74% נכות לצמיתות, זכאי לקבלת פיצוי חד פעמי בסך של 50,000 ש"ח, ומי שנקבעה נכותו על 75% לצמיתות ומעלה זכאי לקבלת סכום פיצויים חד פעמי בסך של 100,000 ש"ח. בנוסף לסכומים אלו, זכאים אותם נפגעים אשר נכותם נקבעה על למעלה מ-40% לצמיתות, לקצבה חודשית בסכומים משתנים הנעים בין כ-700 ש"ח ועד כ-1,700 ש"ח למשך כל חייהם. נפגעי הגזזת אשר הוועדה הרפואית קבעה את נכותם בין 5% ועד 39% (לצמיתות), זכאים לקבל מענק חד פעמי בסך של כ-1,200 ש"ח עבור כל 1% נכות שנקבעה. התביעות מוגשות אל המרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת השייך למשרד הבריאות. עד לחודש יולי 2013 הוגשו למרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת 43,543 תביעות, ומתוכן הוכרו 24,314 אנשים כמי שנפגעו מהטיפול וקיבלו פיצויים בהתאם למצבם הבריאותי. עד אמצע 2011 הוכרו כ-4,000 איש שהגישו תביעות עם 100% נכות.[28] החוק לפיצוי נפגעי גזזת אינו מעניק פיצוי לעגמת נפש, אולם לנפגעים מוענק פיצוי באמצעות תקנה 34 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956 הקובעת נכות נפשית, וכתוצאה מהחלטה זו, נכון לחודש יולי 2013 קיבלו 18,805 אנשים שהוכרו נפגעי הקרנות גם פיצוי עבור כאב וסבל באמצעות קביעת נכות נפשית.

הגזזת בביקורת אקטיביסטית מזרחית

הטיפול בחולי הגזזת בארץ נחשב בעיני אקטיביסטים מזרחים לדוגמה לעוול שנגרם לעולי שנות החמישים בגלל רשלנות, פטרונות, חוסר אחריות של הרשויות ואף זדון מכוון. הגבלת הפניות בחוק לפיצוי נפגעי הגזזת רק למי שטופלו בין השנים 1946- 1960 הובילה בדיעבד לאפליה בין מטופלי הגזזת שלפני שנת 1946 (הן בישראל והן במי שטופל בקהילות היהודיות בחו"ל, רובם במזרח אירופה) שנותרו מחוץ למסגרת החוק לבין אלה שנכללו במסגרת החוק, רובם ככולם ילדי עולים מארצות המזרח שעלו לישראל בשנות ה-50. בדיעבד יצרה הגבלה זו בחוק, בסיס לטיעונים כי הטיפול הקרינתי לגזזת ניתן רק לעולים מארצות המזרח בעוד שילדים שטופלו באירופה, בעיקר  בפולין או ביישוב היהודי הוותיק בתקופת המנדט בישראל נותרו מחוץ  למסגרת החוק. כמו כן בעת חקיקת החוק לא נלקחו בחשבון ילדים ערבים שטופלו במסגרת משרד הבריאות הישראלי מהעדר מידע על היקף הטיפול בהם.

סרט דוקומנטרי על הפרשה בשם "ילדי הגזזת" הופק בשנת 2003 על ידי מרכז התקשורת דימונה והבמאים אשר נחמיאס ודוד בלחסן, הסרט זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה. הסרט תוקף בבוטות את הממסד הרפואי של שנות ה-50 ומכנה את הפרשה "שואת ילדי הגזזת".[29] הוא גם תוקף את החוק לפיצוי נפגעי גזזת ואת הפוליטיקאים שהיו מעורבים בחקיקה. בלהט הדיון הציבורי ונטען[דרוש מקור] כי פרשת הגזזת בוצעה בכוונת מכוון על מנת לפגוע במזרחים, כן נטען כי לכל הפחות כמאה אלף ילדים הוקרנו לגזזת.[30] לאחר הופעת מחקרים עדכניים שהראו כי הטיפול ההמוני בגזזת בישראל היה מבוסס על טיפול מקביל שבוצע בכ-27 אלף ילדים אשכנזים בארצות מזרח אירופה בתחילת המאה ה-20 על ידי ארגון הבריאות היהודי אז"ע, וכי בעולם המערבי (אירופה ואמריקה) טופלו למעלה מ-200,000 ילדים באותו האופן, וכי בהיעדר מעקב אחר תופעות לוואי אף נחשב לטיפול איכותי ומוצלח, שככה הביקורת במידה רבה. יוצרי הסרט, אשר נחמיאס ודוד בלחסן מסתייגים כיום ממסקנות סרטם, בעקבות השימוש שעשו גורמים העוינים לישראל בסרט.

מחקר ארכיוני[31] העלה כי אין בסיס לטיעונים לפיהם בישראל נערך מבצע המוני ויחיד במינו לביעור גזזת באמצעות הקרנות, וכי אוכלוסיית היעד של ההקרנות כנגד גזזת הם באופן בלעדי ומוחלט ילדי העולים המזרחיים והטיפולים נעשו באופן מכוון תוך התעלמות מסיכוני הקרינה. המחקר מציג ראיות לאי נכונותו של טיעון נוסף ולפיו מוקרני הגזזת היו אך ורק ילדים מזרחים שמספרם נע בין 200,000-100,000 ילדים, ולפי מסמכים ארכיוניים מספר המוקרנים בארץ ישראל ובהמשך במדינת ישראל, יהודים ומיעוטים, עומד על כ-31,400 ילדים, מהם 4,300 בתקופת המנדט, 12,000 בשער העלייה, 10,600 במכונים פרטיים, 4,500 מיעוטים (14%), וכן כ–47,600 ילדים יהודיים טופלו מחוץ למדינה, בקהילות היהודיות במזרח אירופה ובצפון אפריקה גם יחד (במזרח אירופה כ–27,600 ילדים ובצפון אפריקה כ–22,000 ילדים).

הדיון התקשורתי אודות תוצאות הטיפול בהקרנות בחולי הגזזת בישראל

החל משנות ה-80, הפרסום על מחקר הגזזת של מודן בישראל היה רחב מאוד ובכל האמצעים (עיתונות, רדיו, טלוויזיה ואינטרנט). הכתבות המרכזיות על הנושא התפרסמו כבר בשנת 1975 בעיתון "דבר" וציינו את הקשר שבין הקרנות הגזזת בילדות לבין גידולים סרטניים.[32] בסך הכל התפרסמו בעיתונות הישראלית בעברית מעל 100 כתבות בנושא הקרנות לגזזת בין השנים 1950-2009; 70 כתבות מתוכן עסקו בקשר הישיר שבין סיבוכי הקרנות ומחלות מאוחרות; שודרו 5 כתבות רדיו (1989) ו-2 תוכניות טלוויזיה ייעודיות לנושא (בשנת 2003). בשנת 2012 התפרסמה ברשת א' ובאינטרנט תוכנית התחקיר "כוכבית גזזת" אשר בוחנת את הפרשה המורכבת על היבטיה השונים ומתמקדת בעיקר בהתנהלות המדינה כלפיה בשנים האחרונות.

רק בישראל[דרוש מקור], בהשוואה לכל מדינות העולם המערבי בהן הקרינו ילדים מסיבות רפואיות שונות (גזזת, בלוטות מוגדלות של התריס והתימוס, אקנה, אקזמות, יבלות, אסתמה, הפרעות בפוריות ובווסת ועוד), זכתה קבוצת מוקרני הגזזת להתייחסות תקשורתית ייחודית ובלעדית והפכה לסוגיה פוליטית חברתית-בריאותית המטופלת על ידי המדינה.

סקר לאומי הבוחן את סוגיית היידוע בסיפור הגזזת בקרב רופאים בישראל מעלה כי קרוב למחציתם אינם יודעים את סיפור הגזזת, וכמקורות מידע לנושא בקהילה הרפואית בישראל משמשים בעיקר כתבי עת רפואיים, בתי ספר לרפואה, עמיתים ובהמשך התקשורת, יותר מאשר מעסיקים/רגולטורים במערכת הבריאות הציבורית – קופות החולים ומשרד הבריאות.[33]

לקריאה נוספת

  • שפרה שורץ, סיגל סדצקי (עורכות), הגזזת - היבטים היסטוריים, רפואיים וחברתיים של הטיפול במחלה, בהוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2018.
  • עינבל מימון-בלאו "בחינה משפטית-חברתית בראי ההיסטוריה של מנגנוני פיצוי באירועי נזק גוף המוניים" [עבודת דוקטורט, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב, 2018].
  1. Albert RE., Omran AR., Follow-Up Study of Patients Treated by X-ray Epilation for TC, Archives of Environmental Health,1968;17(6) 899-918.
  2. Crossland P., Therapy of tinea capitits, the value of x-ray epilation, California Medicine, vol. 84 p, 351-353 (1956).
  3. Corbet D, New Radiometer for use with Sabouraud's Pastilles, The Lancet, 21 Feb. 191, abstract published in the American Journal of Roentgenology, June 1914, page 194-197;
  4. Crawford GM, Linkart RH II, Tiley RF. Roentgen Therapy in Acne. N Engl J Med.1951;245: 726–28;
  5. Cipollaro AC, Kallos A., Measurement pf Gonadal Radiations During Treatment for TC, NY State Journal of Medicine 1959(59) 16: 3033-3040.
  6. Harley N.H. et al., Follow-up study of patients treated by X-ray epilation for tinea capitis. Estimation of the doses to the thyroid and pituity glands and other structures of the head and neck, Physics Medical Biology, 1976, 21(4) 631-642.
  7. Kaplan I. The Treatment of Female Sterility with X-Rays to the Ovaries and Pituitary. Can Med Assoc J 1957; 76:43–64

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גזזת בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Rosenthal T.:” Perspectives in ringworm of the scalp” Arch. Dermatol. Vol: 82, p: 851-856 (1960)
  2. ^ H. G. Adamson, “A simplified method of x-ray application for the cure of ringworm of the scalp,” The Lancet, 1(1909):1378-1380; Charles Steffen, “Dermatopathology in Historical Perspective, The Man Behind the Eponym: Horatio George Adamson and Adamson’s Fringe,” The American Journal of Dermatopathology, 23(2001)5, 485–488; Crawford GM, Linkart RH II, Tiley RF. Roentgen Therapy in Acne. N Engl J Med.1951;245: 726–28; Kaplan I. The Treatment of Female Sterility with X-Rays to the Ovaries and Pituitary. Can Med Assoc J 1957; 76:43–64
  3. ^ X-Ray Shoe Fitting Machine: Curators' Favorites: Museum Online Collections from the Wisconsin Historical Museum
  4. ^ שורץ ש., רומם פ., רומם י., שני מ., מסע הגזזת הנשכח של "אזע־טאז" OZE-TOZ( ( פולין), הרפואה • כרך 148 • חוב' 4 • אפריל 2009
  5. ^ Shvarts S 10(8):57, Sevo G., Tasic M., Shani M., Sadetzki S., "The Tinea Capitis Campaign in Serbia in 1950s".The Lancet Infectious Diseases, 1-576, 2010.
  6. ^ Harley NH, Albert RE ,Shore RE, Pasternack BS. Follow up Study of Patients Treated by X-Ray Epilation for Tinea Capitis, Estimation of the Dose to the Thyroid and Pituitary Glands and Other Structures of the Head and Neck. Physics in Medicine and Biology. 1976; 21(4):631-642.
  7. ^ Grin EI. Epidemiology and Control of Tinea Capitis in Yugoslavia. Transactions of the St. Johns Hospital Society of Dermatology. 1961; 47:109-122.
  8. ^ Warren CM. Tinea Capitis in East London and Essex, 1944-1955. British Journal of Medicine. 1956; 68(7):264-267.
  9. ^ Putkonen T, Blomqvist K. Trichophyton Violaceum Infection in a Home for Mental Defectives in Helsinki. Acta Dermato Venereologica. 1959; 39:307-310.
  10. ^ Tilles G. L’Histoire Inacheve´ e des Enfants Teigneux Irradie´ s (the unfinished story of the ringworm children: irradiation for Tinea capitis). La Presse Médicale. 2008; 37(3):542-546.
  11. ^ Shvarts S, Sevo G, Tasic M, Shani M, Sadetzki S. The Tinea Capitis Campaign in Serbia in 1950s. The Lancet Infectious Diseases, 2010; 10(8):571-576.
  12. ^ Anon. Some of My Patients: Signs of Parkinson’s Disease, X Ray Cure for Ringworm. Australian Women’s Weekly. 1952 Jul 9; p.15(col.1-3).
  13. ^ Machaffie LP, Penny SF, Beck, EC. Ringworm of the Scalp in Ottawa Public School Children, 1946-1947. Canadian Journal of Public Health. 1948; 39(3):89-94.
  14. ^ Cipollaro, AC, Kallos A, Ruppe JP. Measurements of Gonadal Radiations during Treatment for tinea Capitis. New York State Journal of Medicine. 1959; 59(16):3033-3040.
  15. ^ Hassanpour SE, Kalantar-Hormozi A, Motamed S, Moosavizadeh SM, Shahverdiani R. Basal Cell Carcinoma of Scalp in Patients with History of Childhood Therapeutic Radiation: a Retrospective Study and Comparison to Nonirradiated Patients. Annals of Plastic Surgery. 2006; 57(5):509-512.
  16. ^ Crawford GM, Luikart RH II, Tilley RF. Roentgen therapy in acne. N Engl J Med 1951; 245: 726–28. ; Kaplan II. The treatment of female sterility with x-rays to the ovaries and the pituitary; with special reference to congenital anomalies of the offspring. Can Med Assoc J 1957; 76: 43–64.
  17. ^ A Cancer in Young Linked to X-rays. NY Times 16.9.1960
  18. ^ אתר הכללית: גזזת
  19. ^ אריה דוסטרובסקי, המלחמה במחלות העור המדבקות, החינוך, ט', חוברת ב' תרפ"ו (1926), עמ' 98.; שורץ ש.,'פַּארְך על הראש': המבצע לביעור הגזזת ביישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי, קתדרה, 153 תשרי תשע"ה,1–26.
  20. ^ Adamson HG, A simplified method of x-ray application for the cure of ringworm of the scalp, The Lancet, 1909;1:1378-1380.
  21. ^ יבנאל מטלון, תל אביב: זכרונות 1919–1939, פרויקט בן-יהודה
  22. ^ כתבן אייל, הקמת "המשרד הרפואי" והמנגנון המרכזי לבדיקת העולים לארץ ישראל (1924-1939), עיונים בתקומת ישראל, כרך 18 (2008) עמ' 1–27, ; הנ"ל, מי בעל הבית?": הקרנטינה ובדיקת העולים בשערי ארץ ישראל 1918–1929, קורות, כרך כ' תש"ע-תשע"א, עמ' ל"ז ע"א.
  23. ^ שפרה שורץ, סיגל סדצקי, הגזזת, היבטים היסטוריים רפואיים וחברתיים,, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2018
  24. ^ שחלב סטולר-ליס ושפרה שוורץ, ‏'נלחמות בבערות ובהרגלים נחשלים': עמדות של רופאים ואחיות כלפי עולים בעליה הגדולה של שנות ה-50, ישראל 2004, עמ' 49
  25. ^ R. E. Albert, A. R. Omran, E. W. Brauer, D. C. Dove, Follow-up study of patients treated by x-ray for tinea capitis, American Journal of Public Health and the Nation's Health 56, December 1966, עמ' 2114–2120
  26. ^ מודן ברוך, שלומית פרי, גורמי סיכון וגורמי פיצוי: מדיניות הממשלה מול מוקרני הגזזת, בתוך דילמות באתיקה רפואית ( עורך: רפאל כהן אלמגור) הוצאת ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2002, עמ' 388-411
  27. ^ חוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד-1994, באתר "נבו"
  28. ^ צ'רקה, מוריה. (2014). מאבקם של נפגעי הטיפול בגזזת: האומנם מאבק שנכשל?. מעשי משפט, כרך ו', עמ' 135-156.
  29. ^ רנית נחום-הלוי, "שואת ילדי הגזזת גבתה יותר קורבנות מכל מלחמות ישראל ביחד", באתר NFC;
    שואת ילדי הגזזת, באתר וואלה
  30. ^ נענע10 - ילדי הגזזת: הזעקה - פורומים
  31. ^ בר עוז א. מאחורי "המאה אלף" של פרשת הגזזת. הרפואה. 2016;155(10):641-637.
  32. ^ ארנון מגן, רופאים חרוצים מדי, דבר, 28 באוקטובר 1975.
  33. ^ Even D, Sharts S. Oral Presentation: Complications in Medical Treatments Revealed in Retrospect: Should the Public be Alert? American Academy on Communication in Healthcare AACH Research Forum. Yale University, CT, U.S.A. 16-19.6.2016; Even D, Shvarts S, Vinker S, Ziv A, Kaplan G. Oral Presentation: Physicians’ Perspectives of Notifications for Complications in Medical Treatments Discovered in Retrospect: The Irradiation for Ringworm as a Case Study. 6th International Jerusalem Conference on Health Policy, Israel. 24.5.2016.

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה יעוץ רפואי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27203009גזזת

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=גזזת&oldid=969418"