זכאה

א-זכאה או א-זכאת (בתעתיק מדויק: אלזכאה בערבית: الزكاة) היא אחד מחמשת עמודי האסלאם ("ארכאן אל-אסלאם" أركان الإسلام) - המצוות העיקריות באסלאם. המצווה מחייבת את המוסלמי לתרום מכספו לצדקה. כספי הצדקה מיועדים לנזקקים, כמו אלמנות ויתומים, לצורכי הקהילה המוסלמית, למשל הקמת מסגדים או מוסדות חינוך דתיים, ובעת מלחמה משתמשים בהם גם לרווחת החיילים ולצורך פדיון שבויים.

יש להבחין בין שתי מצוות המכונות "זכאה", הראשונה נמנית עם חמשת עיקרי האסלאם ובה עוסק עיקר הערך הזה, ואילו האחרת מכונה "זכאת אל-פיטר" (زكاة الفطر, בתעתיק מדויק: זכאת אלפטר). "זכאת אל-פיטר" היא תשלום לצדקה שבו חייב כל משק-בית מוסלמי בכל יום של חודש רמדאן עבור כל נפש בבית. "זכאת אל-פיטר" נועדה לסייע למשפחות נזקקות לקיים את מצוות רמדאן כהלכתן, ולחגוג כראוי את חג עיד אל-פיטר שבסופו. תשלום "זכאת אל-פיטר" מחייב במיוחד משק בית שבו אחד מבני הבית או יותר פטורים מן הצום ברמדאן מסיבה כלשהי. לגביהם, התשלום לצדקה הוא מעין פדיון של הצום.

א-זכאה, כמצווה הכלולה בחמשת עמודי האסלאם, מהווה מעין מס המקיים קהילות מוסלמיות דתיות. א-זכאה אמורה להיות המס היחיד המושת על חברי הקהילה המוסלמית, אולם במדינות המוסלמיות המודרניות נהוגים גם מיסים אזרחיים שתפקידם לקיים את מנגנון השלטון האזרחי. במדינות מוסלמיות, השלטון האזרחי אינו מתערב בדרך-כלל בגביית א-זכאה. מקורה של א-זכאה בתפיסה כי חלק מהחובות הדתיות המוטלות על הקהילה המוסלמית הוא דאגה לנזקקים ולשירותים דתיים וחברתיים כגון: מזון, ביגוד, חינוך, דיור ועוד.

בראשית ימי האסלאם נקבע כי המאמינים ישלמו עבור א-זכאה על כל הרכוש שברשותם ובצורה גלויה. לאחר מכן, לאחר שהבינו כי בכך נוצר לחץ לא בריא על המאמינים, ולאחר שהקהילה גדלה באופן משמעותי, נקבע שיש דברים שעדיף שיהיו נסתרים, על הנותן להחליט על מה לשלם וכמה.

זכאות לכספי א-זכאה

הזכאים לצדקה נמנים עם שמונה קטגוריות של נזקקים המפורטות בסורה 9, פסוק 60 "אאית אלצדקה":

כספי הצדקה נועדו רק לעניים ולנזקקים ולמופקדים עליהם, ולאשר יש לקרב את לבו (לאסלאם), ולשחרור עבדים, ולכורעים תחת נטל חובות, ולמען אלקים, ולהלך בדרכים. כל ציווה אלקים,

— הקוראן תרגום אורי רובין, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2005

1. עני ("פקיר" فقير)
2. מסכן ("מסכין" مسكين) זהו עני שעובד אך אין ביכולתו לכלכל את עצמו ואת משפחתו (working poor)
3. גובי המס (כלומר, לגובי הזכאה מותר לקחת לעצמם ממה שגבו)
4. מתאסלמים חדשים
5. שבוי/עבד המעוניין לפדות את עצמו
6. בעלי חובות הרוצים לכסות את חובותיהם
7. לוחמי ג'יהאד
8. הנוסעים בדרכים (במערכת אשר בא אדם מזוהה על פי קשריו לשבט ולחמולה כאשר הוא יוצא לדרכים הוא נטול כל הגנה ועזרה וזכאי ליהנות מהצדקה. יש לכך קשר למסורות הכנסת אורחים וטיפול באנשים בדרכים.)

תשלום הזכאת

בחדית' תיאורים קשים של העונשים אשר יחולו על אלו שלא משלמים את הזכאת. אך בעוד הקוראן מפרט איך לתת ולשלם ולמי, אין התייחסות כיצד מחשבים זכאת, מי הם המשלמים, איך מחשבים את הזכאת בבקר, במקנה, ובתבואה. מאחר שאין בקוראן פרטים ביצועיים, החדית' משלים את התמונה – מסורות הנביא מאפשרות להפוך את המצווה למנגנון עובד. בחדית' יש רמת פירוט גבוהה ביותר. אם אין מה לתת, אומר הנביא – צאו לעבוד; ואם עדיין אין מה לתת, ניתן מה שיש. כך הלאה עד נתינת ברכה בתור צדקה. נתינת הברכה מאפשרת לנותן לצאת בכבוד – כך, למרות שאין לי שום דבר חומרי לתת, עדיין יש לי מה להעניק. גם עשיית הטוב ומניעת הרע ייחשב כצדקה, צדאקה. צדאקה הוא אלמנט המשתלב באלמנטים נוספים בחברה המוסלמית. סוג של אבן יסוד המחבר בין הפריטים בחברה. (צדאקה – רשות; זכאת – חובה).

המקבלים

הזכאים לקבל מכספי הזכאה

1.     העניים – אין להם כסף, ואין להם פרנסה. או שיש להם כסף אך לא מספיק למחייתם.

2.     המסכנים – יש לו כסף, אך לא מספיק ולא מכסה את צרכיו.

3.     אלה העוסקים במלאכת אספת וחלוקת הזכאה מהאנשים ואליהם.

4.     אלה אשר מקרבים את לבבם לאסלאם

5.     לשחרור עבדים

6.     השקועים בחובות ואשר לא יכול לכסות את חובותיהם.

7.     אלה הנמצאים במערכה למען אללה

8.     עוברי האורח.

הבחנה בין שני סוגי עוני:

1. עוני מבני, חוסר המקיף מעמד חברתי שלם של אנשים (לדוגמה - חסרי הכשרה מקצועית בעולם שנדרשת בו הכשרה מינימלית כדי למצוא עבודה). העוני הזה דורש שינוי מבני כדי לתקן אותו.
2. עוני מקרי, עוני שנובע מאירוע מסוים – הצפה, רעידת אדמה, פציעה, אסון או מלחמה. מצב שיש לתקן אותו וניתן לראות את התיקון.

עוני הוא מצב של מחסור מחסור בדברים חיוניים, חוסר יכולת (פיזית, נפשית או חברתית) לכלכל את עצמו. עם זאת זהו מושג יחסי, בעיה תלויה זמן ומקום; מפת העוני אינה רק כלכלית אלא גם חברתית. לעוני יכולה להיות הגדרה משפטית, חברתית, כלכלית וכל אחת מהן תהייה שונה. ההגדרה של עוני, של חוסר, תשפיע מאוחר יותר על מה נותנים לאותו עני, אדם. אדם עשיר עלול להיות נזקק ויש הכרה באנשים כאלו בטקסטים היסטוריים "העניים הנבוכים" – בעלי נכסים שירדו מנכסיהם ומתביישים לבקש סיוע. חברות רבות מכירות בהם כנזקקים בדיוק כמו עניים ונותנות להם סיוע באותה מידה. באסלאם כי כאשר מדובר על סיוע לעניים – הסיוע בהתאם למעמד האדם.

אצל הסופים קיימת תפיסה של עוני כדבר טוב ורצוי, סממן למעמד עליון יותר. החברה המוסלמית מעריכה קבוצות של אנשים שבוחרים לחיות בעוני, מחסור חומרי שמסמל עבורם עושר רוחני.

אלה שאסור לתת להם מכספי הזכאה

1.     העשירים.

2.     העבדים, כי הוא בבעלותו של אדונו.

3.     בני האשים ובני עבד אלמוטאליב.

4.     מי שחובה על נותן הזכאה לפרנסם: בן, בת, ואישה.

5.     הלא מאמין.

האתיקה של הזכאה

1.     להסתיר את נתינתה, למרות שמותר לגלותה על מנת לעודד את האנשים.

2.     לא לקלקלה באמירות כגון "נתתי להוא" "נתתי לזה" "אני כל הזמן נותן" וכו'.

3.     לבחור אותה ממיטב כספו ומאהוב עליו.

4.     לבחור את מקורביו, היראים והטובים.

הסוגים של הזכאה

קיימים שני סוגים:

א.     זכאת אלפיטר אשר משתייכת לגוף.

ב.     זכאת אלמאל אשר משתייכת לזהב ולכסף ומקרקעין, סחר, מקנה וצאן, ויבול ופירות, מחצבים ומטמונים.

תנאי החובה של הזכאה

1.     האסלאם.

2.     החירות.

3.     הגעה לרף מסוים של משאבים החייבים בזכאה.

4.     שנה עברה על הסכום הזה שנצבר בידיו של אותו אדם.

5.     הצאן שרועה בצורה חופשית

זכאת הזהב והכסף

חובת הזכאה בזהב בהגעתה לרף של 20 מטבעות שמשקלן הוא 85 גרם. וזכאת הכסף, הגעת הכסף ל-200 דירהם, שמקלן 595 גרם. מי שיש לו את הרף הזה, חובה עליו להוציא 2.5% מזה. ואיל הזהב של האישה וכל קישוטיה, לא נחשבים לחישוב הרף של הזכאה.

זכאת המסחר

כל דבר אשר מיועד למסחר ולקנייה ולמכירה, מהמוצרים. האחוז הוא גם 2.5% מהערך.

זכאת היבול והפירות

הרף שלה הוא 653 ק"ג. אם הם הושקו ממי הגשמים, אז מוציאים 10%, ואם הם הושקו במים ממערכת השקיה, הוא ישלם 5%.

זכאת המטמונים והמחצבים

המחצבים שמוציאים מהאדמה זה 2.5%. המטמון והכספים שהגיעו מתקופת הבורות הם 20%.

זכאת שטרות הכסף

לפי הרף של הזהב, מכפילים אותו ב-85 גרם ואז יוצא החישוב הנכון. למשל: נניח שעלות גרם זהב היום היא 140 ש"ח, אז מכפילים ב-85, התוצאה היא 11,900 ש"ח. על כן יהיה מי שמחזיק סכום כסף, תהיה עליו חובה להוציא זכאה בשיעור של 2.5% מסכום זה.

כיצד מחשבים אחוז זכאת הכספים

נניח שהרף הוא 11,900 ש"ח. אדם מחזיק סכום כסף של 20,000 שח. עברה עליו תקופת שנה, אז הוא מחשב את סכום זה כפול 2.5 אחוז ואז מחלק במאה. התוצאה המתקבלת זה 500 ש"ח, וזה הוא הסכום שהוא חייב להוציא כזכאה.

זכאת הצאן והמקנה

זה כולל גמלים, בקר, כבשים, עזים.

זכאת אלפיטר

סכום מסוים מכסף שצריך לתת ברמדאן, לפני החג, ביום או יומיים.

תנאי חובתה

1.     אסלאם.

2.     שקיעת החמה של היום האחרון ברמדאן

3.     מי שיש לו כסף. מי שאין לו, זה לא חובה עליו.

הלכתה

חובה, ובעל הבית או בעל המשפחה או אב המשפחה, מוציא על אשתו ועל ילדיו הקטנים והגדולים.

כמותה

"צאע" של המאכל הכי פופולרי בכפר. הצאע מוערך היום בכ-2 קילו ו-180 גרם. מותר להוציא את שווה הערך שלו.

הזכאים לקבל ממנה

לעניים, ומומלץ לתת לעניים שהם קרובי משפחה.

ראו גם

• צדקה (יהדות)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא זכאה בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25203412זכאה