זאב ערבי
 זאב ערבי
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | טורפים |
| משפחה: | כלביים |
| סוג: | כלב |
| מין: | זאב מצוי |
| תת־מין: | זאב ערבי |
| שם מדעי | |
 Canis lupus arabs
| |
| תחום תפוצה | |
| |
זאב ערבי (שם מדעי: Canis lupus arabs) הוא תת-מין של זאב מצוי מהסוג כלב. זאב זה הוא אחד מ-2 התת-מינים החיים בישראל ומצוי ברחבי חצי האי ערב ומערבה עד לסיני וצפון מצרים.
הזאב הערבי הוא תן-המין הקטן ביותר הידוע של הזאב האפור, והוא בעל התאמה גדולה למדבר בכך, שהוא חי בקבוצות קטנות והוא אוכל כל, כמו גם פגרים ופסולת וכן טרף קטן עד בינוני.
טקסונומיה
בעבר חשבו שהזאב הערבי שייך לתת-המין של הזאב ההודי, אך בשנת 1934 הזואולוג הבריטי רג'ינלד אינס פוקוק, ציין את הגולגולת הקטנה יותר וכך גם את גופו הקטן יותר של הזאב הערבי ביחס לזאב ההודי. במהדורה השלישית של "מיני יונקים בעולם" שפורסם בשנת 2005, הממלוג כריסטופר ווזנקראפט (Christopher Wozencraft) פירט וציין את הזאב הערבי כתת-מין ייחודי של הזאב האפור בשם המדעי Canis lupus arabs.
מחקר שנערך בשנת 2014 מראה כי מבחינה גנטית הזאב הערבי קרוב יותר לזאב אירואסייתי מאשר לזאב הודי. בנוסף, ישנם בני כלאיים של זאבים ערביים עם כלבי בית, אך לא ברור אם זו הסיבה שהזאב הערבי קרוב גנטית לזאב האירואסייתי. ההכלאות בין הזאבים לכלבים מעלות חשש להכחדות בני הכלאיים הללו, כיון שהזאבים הטהורים מותאמים יותר לחיים במדבר מאשר בני הכלאיים.
בישראל ובשטחים הפלסטיניים יש מחלוקת לגבי המעמד הטקסונומי המדויק של זאבים אלה. כמה מדענים סבורים שישנם שני תת-מינים של הזאב האפור באזורים אלה; הזאב ההודי שנמצא בצפון, והזאב הערבי שנמצא בדרום. המדענים מציינים שהזאבים הדרומיים יותר קטנים מן הזאבים הצפוניים, והזאבים הצפוניים כהים יותר ובעלי פרווה ארוכה יותר. לעומת זאת, מדענים אחרים סבורים שאין הבחנה אמיתית בין הזאבים הצפוניים לדרומיים. כמו כן, במדינות אחרות ישנם בני כלאיים עם כלבי פרא שמחמירים את חוסר הודאות הגנטית.
תיאור
הזאב הערבי קטן בגודלו ביחס לשאר תת-המינים של הזאב האפור, ועומד על גובה ממוצע עד הכתף של 64-66 ס"מ, ובוגרים שוקלים בממוצע כ-20 ק"ג. אורך גולגולת ממוצע של זאב ערבי בוגר הוא כ-200 מ"מ, שהוא קטן יותר משל רוב הזאבים. יחד עם הזאב ההודי, תת-מינים אלה קטנים יותר מזאבים אחרים, כדי להסתגל טוב יותר לאקלים חם ויבש.
גודלו של הזאב הערבי הוא דוגמה לכלל ברגמן, שבו גודל היונקים משתנה על ידי אקלים הסביבה שלהם. האוזניים של הזאב הערבי גדולות יחסית ביחס לגודל הגוף שלהם בהשוואה לתת-מינים אחרים של הזאב האפור, הסתגלות שפותחה ככל הנראה כדי לסייע בפיזור חום הגוף (כלל אלן). זאבים אלה אינם חיים בדרך כלל בלהקות גדולות, ובמקום זאת צדים בזוגות או בקבוצות של שלושה או ארבעה פרטים.
הזאבים הערביים בעלי פרווה דקה וקצרה שהיא בדרך כלל בצבע אפור בז', ולדברי הזואולוג רג'ינלד אינס פוקוק: "תערובת של שחור עם מעט אפור". בדומה לכלבים אחרים, אין לזאב הערבי בלוטות זיעה, ולכן הוא חייב לשלוט בטמפרטורת הגוף על ידי התנשמות מהירה, מה שגורם לאידוי מהריאות. מדי פעם מחליפים הזאבים את כפות רגליהם כדי להפחית את המגע, ותכונה זו מבדילה את עקבותיו של הזאב הערבי משאר הכלבים.
תזונה
הזאבים הערביים הם בעיקר טורפים אך גם אוכלי כל, ותזונתם תלויה במידה רבה בפסולת אדם. תזונתם מורכבת בין השאר מ: ארנבים, מכרסמים, פרסתנים, חתולים, פירות מתוקים ונבלות. בנוסף במצבים קשים הם יכולים לאכול גם חיות קטנות, דגים, חלזונות ובבונים. למרות זאת הזאבים הערביים תוקפים חיות בית למרבית כבשים ועזים, ובגלל זה בדואים וחקלאים שונים נוקטים בפעולות שונות נגדם כמו: יריות, הרעלות ומלכודות.
תפוצה ושימור
בעבר תפוצתו של הזאב הערבי כללה את חצי האי ערב, אך כיום הוא חי באזורים קטנים בדרום ישראל, דרום ומערב עיראק, עומאן, תימן, ירדן, סעודיה וחלקים מסיני במצרים. לכל אורך תפוצתו נדיר לראותו עקב הרדיפה האנושית, אך אוכלוסיות הזאבים בעומאן עשויות להגדיל את עצמן במקומות מסוימים בתוך טווח תפוצה קרוב יחסית לתפוצה המקורית עקב האיסור על ציד הזאבים שם.
בישראל, נמצאים בערך כ-150 זאבים בנגב ובערבה. ונוסף לכך, לאיחוד האמירויות הערביות ומצרים יש גם תוכנית ריבוי בשבי, וזאבים אלה מוגנים בעומאן ובישראל אבל במקומות אחרים עתיד האוכלוסיות אינו ברור. לעומת זאת, בסעודיה הזאבים מוגנים באזורים מסוימים שבהן האוכלוסיות דלילות.
קישורים חיצוניים
