ז'ורז' ואניה
 | |||||||||||||
| ואניה כקצין בגדוד ה-22 של חיל המשלוח הקנדי, 1918 | |||||||||||||
| לידה |
23 באפריל 1888 מונטריאול, קנדה | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
5 במרץ 1967 (בגיל 78) אוטווה, קנדה | ||||||||||||
| שם מלא | ז'ורז'-פילאס ואניה | ||||||||||||
| מדינה |
 קנדה | ||||||||||||
| מקום קבורה | קפלת ההנצחה, מצודת קוויבק, קוויבק סיטי, קנדה | ||||||||||||
| בת זוג | פאולין ארצ'ר | ||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
מייג'ור גנרל ז'ורז'-פילאס ואניה (בצרפתית: Georges-Philéas Vanier; 23 באפריל 1888 – 5 במרץ 1967) היה איש צבא ודיפלומט קנדי שכיהן בתפקיד המושל הכללי של קנדה, ה-19 במניין מאז איחוד קנדה.
ואניה נולד והתחנך בקוויבק. ב-1906 הוא סיים את לימודי התואר הראשון שלו בהצטיינות בלויולה קולג' והיה הסטודנט שנשא את הנאום בטקס הסיום. לאחר שסיים את לימודי המשפטים באוניברסיטה הוא התגייס לצבא קנדה ושירת בו במהלך מלחמת העולם הראשונה. בפעילותו הקרבית בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה הוא איבד את רגלו הימנית וצוין לשבח במספר רב של עיטורים שאותם קיבל מהמלך. לאחר מכן שב ואניה לקנדה והמשיך את שירותו הצבאי עד לראשית שנות השלושים, אז הוא הוצב בתפקידים דיפלומטיים באירופה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס ואניה שוב לצבא ופיקד על כוחות בעורף עד לסיום המלחמה ב-1945, אז שב לשירות הדיפלומטי. ב-1959 הוא מונה על ידי המלכה אליזבת השנייה, בהמלצת ראש ממשלת קנדה, ג'ון דיפנבייקר להחליף את וינסנט מאסי בתפקיד המושל הכללי של קנדה, תפקידו בו הוא כיהן עד מותו ב-1967. ואניה היה מושל כללי שזכה לאהדה רחבה בציבור הקנדי, בעיקר בשל עברו הצבאי.[1] אף על פי כן, כקנדי צרפתי, הוא נתקל בעוינות מצדם של הבדלנים מקוויבק.
ראשית חייו
ואניה נולד בשכונת בורגונדי הקטנה שבמונטריאול לאם ממוצא אירי ולאב ממוצא צרפתי - נורמני, שגידלו אותו כדו-לשוני. לאחר סיום לימודיו בבית הספר התיכון הוא למד בקולג' לויולה שבעיר וב-1906 הוא סיים את לימודי התואר הראשון בלימודי דת.[2] ב-1911 הוא סיים תואר במשפטים מהקמפוס המונטריאולי של אוניברסיטת לאוול.[3] באותה שנה הוא הוסמך על ידי אכסניית המשפט של קוויבק.[4] על אף עיסוקו בתחום המשפטי, הוא שקל להיות כומר קתולי. אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא החליט להתייצב לצד מלכו וארצו והתגייס לצבא קנדה. ואניה לקח חלק פעיל בגיוסם של אחרים ובסופו של דבר ב-1915 הוא סייע לארגן את הגדוד הקנדי צרפתי ה-22 של חיל המשלוח הקנדי, שבו הוא הוצב כקצין, ומאוחר יותר, ב-1920, היה לרגימנט המלכותי ה-22.[5]
לאחר שב-1916 הוענק לו על פועלו הצלב הצבאי, הוא המשיך לפעילות קרבית בחזית. בסוף 1918 הוא הוביל את המתקפה בשריזי (Chérisy), בה הוא נפגע בחזהו ובשתי רגליו,[1] וכתוצאה מכך הוא איבד את רגלו הימנית. תהליך ההחלמה שלו היה ממושך, אך הוא בילה אותו בצרפת וסירב להתפנות לקנדה בעוד חבריו לנשק המשיכו להילחם.[2] בתום המלחמה הוענק לו שוב הצלב הצבאי, בנוסף לכוכב 1914–1915 ואות השירות המצוין. הוא שב למונטריאול וחזר לעבודתו כעורך דין. ב-29 בספטמבר 1921 הוא נשא לאישה את פאולין ארצ'ר ויחד הם הביאו לעולם חמישה ילדים, בניהם תרז ואניה, ששירתה בשירות צבאי במלחמת העולם השנייה והייתה רופאה ידועת שם, והתאולוג והפילוסוף ז'אן ואניה.
קריירה דיפלומטית
משנת 1921, במשך ארבע שנים, שימש ואניה כשלישו האישי של המושל הכללי של קנדה, ג'וליאן בינג וסיים את תפקידו כאשר הוא קודם לדרגת לוטננט קולונל וקיבל את הפיקוד על הרגימנט ה-22 במצודת קוויבק. ואניה שימש בתפקיד זה שנה אחת בלבד ואז היה שוב לשלישו האישי של יורשו בתפקיד של בינג, המרקיז וילינגדון.[5]
ב-1928 מונה ואניה כחבר במשלחת הצבאית הקנדית לפירוק הנשק בחבר הלאומים וב-1930 הוא מונה לתפקיד המזכיר האישי של הנציב העליון של קנדה בלונדון, תפקיד אותו מילא במשך כמעט עשר שנים, שבמחציתם הוא שימש מזכירו של מי שקדם לו בתפקיד המושל הכללי של קנדה וינסנט מאסי. אותה תקופה כללה גם את השנה רבת התהפוכות, 1936, שבראשיתה הלך לעולמו המלך ג'ורג' החמישי, שבמקומו עלה למלוכה בנו הבכור אדוארד השמיני, שבסוף השנה ויתר על הכתר לטובת אחיו הצעיר, ג'ורג' השישי. ב-12 במאי 1937, כשלצדו בנו ז'אן, צפה ואניה מגג בית קנדה על תהלוכת ההכתרה של המלך החדש.[6] בתהלוכת ההכתרה יכול היה ואניה לראות את מי שלימים יכהן גם הוא כמושל הכללי של קנדה, הרולד אלכסנדר, אז שלישו האישי של המלך.[7]
ב-1939 קודם ואניה לתפקיד הציר של קנדה בצרפת. אך עם פרץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש צרפת על ידי הגרמנים ב-1940, נמלטו ואניה ורעייתו לבריטניה וב-1941 שבו לקנדה, שם הוא מונה לתפקיד מפקד המחוז הצבאי של קוויבק והחל ליישם מדיניות מוקדמת של דו-לשוניות בצבא.[5] בשנה שלאחר מכן קודם ואניה לדרגת מייג'ור גנרל ומונה לתפקיד נציגה של קנדה כלפי הממשלות הגולות של בלגיה, צ'כוסלובקיה, יוון, הולנד, נורווגיה, פולין ויוגוסלביה וכן נציגה של ממשלת קנדה כלפי ממשלת צרפת החופשית ומאוחר יותר מועצת תנועת ההתנגדות הצרפתית. במשך כל אותה תקופה עשה ואניה מאמצים לשקף לבכירי הממשל הקנדי את חומרת המצב באירופה, במיוחד בנוגע לפליטים שנמלטו מאימת המשטר הנאצי. לתסכולו של ואניה, מאמצים אלו נתקלו בעיקר באדישות ואף בזעם ומכתביו של ואניה לראש הממשלה, ויליאם ליון מקנזי קינג לא הצליחו לחולל שינוי במדיניות ההגירה הקנדית.[8]
לאחר כניעתה של צרפת של וישי לבעלות הברית ב-1944 הוצב ואניה כשגרירה הראשון של קנדה בצרפת. בעת ששימש בתפקיד זה, לצד היותו שגריר קנדה באו"ם,[5] הוא סייר ב-1945 במחנה הריכוז בוכנוואלד ובשובו לביקור בקנדה, נשא באמצעות תאגיד השידור הקנדי CBC נאום שהביע את בושתו בנוגע למחדל הקנדי, באומרו: "כיצד היינו חרשים כאשר, האכזריות ודמעות הכאב הגיעו לאוזנינו, הבשורות המחרידות של העינויים והרציחות ההמוניות שבאו בעקבותיהם". בשובם לפריז, המשיכו בני הזוג ואניה לסייע לפליטים שהגיעו לשגרירות ודאגו להם למזון ולמקלט זמני. בני הזוג, בסיועם של אחרים, הניעו את ממשלת קנדה לשנות את תקנות ההגירה ובין השנים 1947 – 1953, התיישבו בקנדה יותר מ-186,000 פליטים שהגיעו מאירופה.[8]
ב-1953 פרש ואניה מהשירות הדיפלומטי ושב למונטריאול, אף על פי שהוא ורעייתו המשיכו בפעילות הסיוע החברתי שם. ואניה שימש בו-זמנית כמנהל בנק מונטריאול, חברת האשראי הפרנקו-קנדית לנכסים (Credit Foncier Franco-Canadien) וחברת הביטוח סטנדרט לייף וכן היה פעיל במועצת האומנויות של קנדה.[5]
המושל הכללי של קנדה
ואניה היה הקנדי צרפתי הראשון שכיהן בתפקיד המושל הכללי של קנדה. דו-הלשוניות שלו הוכחה כנכס עבור המנדט שלו לטיפוח האחדות הקנדית. לאחר וינסנט מאסי, שהיה קנדי אנגלי, מינויו של ואניה החל מסורת של רוטציה בין אנגלים וצרפתים שמונו לתפקיד. תקופת כהונתו של ואניה כמושל הכללי עמדה בסימן של קשיים כלכליים שהעיקו על קנדה ורצף של ממשלות מיעוט, אך האיומים הגדולים ביותר על הקונפדרציה באו מתוך עלייתן של מה שכונה "המהפכה השקטה", "הלאומיות הקוויבקית" ו"התנועה לריבונות קוויבק", כולל פעולת טרור שבוצעו על ידי החזית לשחרור קוויבק. אכן, כתושב קוויבק שייצג את המלוכה הקנדית וכמישהו שקידם את הגישה הפדרליסטית, התקבל ואניה על ידי רבים מהבדלנים הקוויבקים כבוגד בעמו. בין שאר המעגלים החברתיים של קנדה הוא התקבל בכל הכבוד הראוי למושל הכללי.
מועמדותו
ב-1 באוגוסט 1959, במהלך ישיבה של מועצת המלוכה של קנדה שבה נכחה המלכה אליזבת השנייה ושהתקיימה בהליפקס נובה סקוטיה, הוכרז שהמלכה החליטה למנות את ואניה לתפקיד המושל הכללי של קנדה. על אף האתגרים שהציבו בריאותו הלקויה של ואניה ואי-השקט הפוליטי בקנדה, אמר ואניה לחברי המועצה: "אם האל בחר בי לתפקיד זה, הוא ייתן לי את הכוח לבצע אותו".[5]
בשל העובדה שוואניה היה ידוע כתומך נלהב של המפלגה הליברלית של קנדה ומנגד, הממשלה שכיהנה אז הייתה מטעם המפלגה הפרוגרסיבית-שמרנית, מינויו של ואניה התקבל בהפתעה בחוגי הממשל באוטווה ובתקשורת. בכל אופן, ראש ממשלת קנדה, ג'ון דיפנבייקר חש שייצוג בולט יותר לדוברי הצרפתית הוא מה שדרוש מאד לממשל הקנדי. בזיכרונותיו ציין דיפנבייקר שהוא שקל להציע אישיות חוץ-קנדית לתפקיד והוא ייחס את החלטתו להמליץ על ואניה למפגש מקרי אתו.
כהונתו
עם הגיעו לאחוזת רידו, המעון הרשמי של המושל הכללי, ביקש ואניה שיוצב על השער הראשי שילוט דו-לשוני ושתבנה קפלה לקיום מיסות,[1] שתי בקשות ששיקפו את שני הכוחות העיקריים שהניעו את חייו: דת והאחדות הקנדית. בעת שהתגורר במעון הרשמי נהג ואניה להתפלל פעמיים ביום בקפלה, שבסופו של דבר הוקמה בקומה השנייה של האחוזה.[1] באותה תקופה, בה נשקפה לפדרציה הקנדית סכנה מצד הבדלנים מקוויבק, הוא נהג לשאת נאומים רבים הן באנגלית והן בצרפתית והעשיר אותם במילים ששיבחו את הדו-קיום שבין דוברי שתי השפות בקנדה. באחד מנאומיו האחרונים הוא אמר: "הדרך לאחדות היא דרך של אהבה. אהבת המולדת והאמונה בעתידה תתווה דרך ומטרה לחיינו, תרומם אותנו מעל לוויכוחים הפנימיים שלנו ותאחד אותנו בשותפות... נושא אני תפילה לאל שנצעד קדימה יד ביד. אין אנו יכולים לקחת את הסיכון שבריסוק הארץ הגדולה הזאת לרסיסים".[5] עם זאת, התבטאויות כאלה הביאו על ואניה את זעמם של הלאומנים מקוויבק, שהפגינו ב-24 ביוני 1964, יום ז'אן בפטיסט הקדוש, והוא מצא את עצמו כמטרה למתקפותיהם של אנשים כאלו במונטריאול, שהחזיקו שלטים בהם נכתב "ואניה הבוגד" (בצרפתית: Vanier vendu) ו"ואניה ליצן החצר של המלכה" (Vanier fou de la Reine).[9]
על אף בריאותו הרופפת, ועל אף האזהרות של רופאו מפני מצבי מתח, סייר ואניה ברחבי קנדה וזכה לחיבה מבני עמו. כחלק מתפקידיו הרשמיים, ואניה, יחד עם המלכה, נכח בטקס חנוכת נתיב המים סנט לורנס ב-26 ביוני 1959 וב-1965, באותה שנה בה הונף לראשונה דגל קנדה החדש, הוכתר ואניה כצ'יף הנשר הגדול של שבט הבלאקפוט בקלגרי. הוא גם היה פעיל בעידוד ילדים להישגיות תוך שהוא עושה שימוש בתפקידו כראש תנועת הצופים של קנדה. דאגתו של ואניה ושל רעייתו לחיי המשפחה הובילו אותם לייסד ב-1964 את "ועידת המשפחה הקנדית", שבהמשך הפכה ל"מכון המשפחה על שם ואניה". כנציגה של המלכה, אירח ואניה אורחים רשמיים, כולל נשיא ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי והגברת הראשונה, ג'קלין קנדי; היילה סלאסי, קיסר אתיופיה; ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון; מוחמד רזא שאה פהלווי, השאה של איראן; והגנרל שארל דה גול, נשיא צרפת.[5]
מותו
ב-1966, על אף שלוח הזמנים שלו לא צומצם, החל כוחו של ואניה להיחלש. ב-4 במרץ 1967, לפני שצפה בטלוויזיה במשחקה של קבוצת ההוקי קרח, מונטריאול קנדיאנס, שוחח ואניה עם ראש הממשלה דאז, לסטר פירסון, והביע בפניו את רצונו להמשיך לכהן כמושל הכללי עד סיום שנת יובל המאה לאיחוד קנדה. לאור מצבו הבריאותי של ואניה, היסס פירסון אם לייעץ למלכה לפעול לאור קו זה, אך דאגתו לא האריכה ימים, שכן ביום המחרת, לאחר שהשתתף במיסת הסעודה האחרונה, הלך ז'ורז' ואניה לעולמו. נשיא בית המשפט העליון של קנדה, רובר טאשרו, כיהן כממלא מקומו ויותר מ-15,000 מסרים של השתתפות בצער זרמו לאחוזת רידו.[8]
לאחר הלוויה ממלכתית שנערכה ב-8 במרץ 1967 בבזיליקת נוטרדאם באוטווה, נטמן ואניה בקפלת ההנצחה שבמצודת קוויבק ב-5 במאי. אף על פי שואניה אירח את נשיא צרפת, דה גול או נציג מטעמו לא נכחו בהלוויה, מהלך שפורש על ידי דיפלומטים קנדים בכירים כרמז לשינוי שחל ביחסי צרפת-קנדה והניע שרשרת של אירועים שהגיעו לשיאם בקריאתו של דה גול תחי קוויבק החופשית! בנאום שנשא במונטריאול מאוחר יותר באותה שנה.
מורשתו
זכרו של ז'ורז' ואניה מונצח בפרסים רבים על שמו, בעיקר בתחומי הספורט והמנהל. על שמו קרויים אינספור ארגונים, רחובות, פארקים ובתי ספר בכל רחבי קנדה.
קישורים חיצוניים
- מידע מתוך אתר המושל הכללי של קנדה
- Georges P. Vanier: Soldier, Diplomat, Governor General - A National Film Board of Canada documentary
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 DeSouza, Raymond (5 March 2007). "An extraordinary life". National Post. Archived from the original on 5 September 2012.
- ^ 2.0 2.1 Cowley, George (1998). "Georges Vanier". Canada's Christian Heritage. Retrieved 13 March 2009.
- ^ "The Royal Canadian Legion West Vancouver (BC/Yukon) Branch 60 > History on Stamps > Miscellaneous Stamps > Georges Philias Vanier, Governor-General, 1959-1967". The Royal Canadian Legion West Vancouver (BC/Yukon) Branch 60. Archived from the original on 19 August 2008.
- ^ Monet, Jacques. "The Canadian Encyclopedia". In Marsh, James Harley. Biography > Governors General of Canada > Vanier, Georges-Philéas. Toronto: Historica Foundation of Canada.
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 5.6 5.7 Office of the Governor General of Canada. "Governor General > Former Governors General > General The Right Honourable Georges Philias Vanier". Queen's Printer for Canada.
- ^ Renzetti, Elizabeth (26 December 2008). "'Vulnerability brings us together'". The Globe and Mail. Archived from the original on 16 January 2009.
- ^ "No. 34264". The London Gazette. 13 March 1937. p. 1657.
- ^ 8.0 8.1 8.2 "Pauline & Georges P. Vanier and Jewish Refugees". Vanier College. Retrieved 14 March 2009.
- ^ John Fraser, Georges and Pauline Vanier: Portrait of a Couple, by Mary Frances Coady, The Globe and Mail, 3 Oct 2011.
| המושל הכללי של קנדה | ||
|---|---|---|
|
