המשלחת הסקוטית הלאומית לאנטארקטיקה
המשלחת הסקוטית הלאומית לאנטארקטיקה (באנגלית: Scottish National Antarctic Expedition (SNAE), 1902 - 1904), הייתה פרי ארגונו והנהגתו של ויליאם ספירס ברוס, איש מדעי הטבע ולשעבר סטודנט לרפואה באוניברסיטת אדינבורו. אף כי במונחי יוקרה העיבה עליה משלחת דיסקברי של רוברט פלקון סקוט, שיצאה לאנטארקטיקה במקביל אליה, הרי המשלחת הסקוטית השלימה תוכנית מלאה של חקר ארצות ועבודה מדעית. הישגיה כללו הקמת תחנה מטאורולוגית מאוישת, הראשונה בשטחי אנטארקטיקה, וגילוי ארץ חדשה ממזרח לים ודל. אוסף הדגימות הגדול, ביולוגיות וגאולוגיות, של המשלחת, יחד עם הממצאים ממסעותיו הקודמים של ברוס, הוביל להקמת המעבדה האוקיינוגרפית הסקוטית בשנת 1906.[1]
ברוס עשה את רוב שנות ה-90 של המאה ה-19 במשלחות לאנטארקטיקה ולחוג הארקטי, ובשנת 1899 היה מדען הקטבים המנוסה ביותר של הממלכה המאוחדת. במרץ של אותה שנה הגיש בקשה להצטרף למשלחת דיסקברי, אך הצעתו להרחיב את תחום עבודתה של משלחת זו למעוין ים ודל, תוך שימוש בספינה שנייה, נדחתה בביטול כ"יריבות זדונית" על ידי נשיא החברה הגאוגרפית המלכותית, סר קלמנטס מרקהם. ברוס הגיב בגיוס מימון עצמאי; המיזם שלו זכה לתמיכה וקידום מצד החברה הגאוגרפית המלכותית של סקוטלנד.
המשלחת מתוארת כמי שהייתה, הרבה מעבר לאחרות, "המשלחת המדעית היעילה ביותר בהישגים לעומת עלות והזהירה ביותר בתכנונה בעידן ההרואי". אף על פי כן, ברוס לא זכה לשום אות כבוד או הוקרה רשמי ממשלחת בריטניה, ומחברי המשלחת נשללה מדליית הקוטב היוקרתית, על אף שתדלנות נמרצת. אחרי המשלחת הסקוטית הלאומית, לא יצא ברוס לעוד משלחות לאנטארקטיקה, אף כי הרבה במסעות לחוג הארקטי. התמקדותו במחקר מדעי רציני לא הייתה באופנה בתקופתו, והישגיו, בניגוד לאלה של הרפתקני הקוטב סקוט, שקלטון ואמונדסן, נמחו תוך זמן קצר מן הזיכרון הקיבוצי. יד הזיכרון המתמדת למשלחת הסקוטית היא תחנת החיזוי אורקדאס, שהוקמה בשנת 1903 בשם "בית אומונד" על האי לורי, מקבוצת איי אורקני הדרומיים, ופועלת דרך קבע מאז.
הרקע למשלחת
בתקופת לימודיו באוניברסיטה רכש ברוס ידע רב במדעי הטבע ובאוקיינוגרפיה, בקורסי קיץ אצל מורים ידועי-שם כמו פטריק גדס וג'ון ארתור תומסון. כמו כן עבד בהתנדבות אצל האוקיינוגרף ג'ון מאריי, בעזרה במיון דגימות שנאספו במהלך משלחת צ'אלנג'ר. בשנת 1892 ויתר ברוס מכל וכל על לימודי הרפואה ויצא למסע לאנטארקטיקה בספינת ציידי הלווייתנים "באלנה", כחלק ממשלחת דנדי לציד לווייתנים. עם שובו, החל לארגן משלחת משלו לג'ורג'יה הדרומית, באמרו "טעמתי ועכשיו אני רעב לעוד", אבל לא הצליח לגייס מימון. הוא עבד בתחנה מטאורולוגית על פסגת ההר בן נוויס בסקוטלנד ואחר הצטרף למשלחת ג'קסון-הרמסוורת' אל ארץ פרנץ יוזף בחוג הארקטי, כעוזר מדעי. בין 1897 ל-1899 יצא לעוד מסעות ארקטיים, אל שפיצברגן ונוביה זמליה, תחילה במסע פרטי שארגן מייג'ור אנדרו קואטס, ואחר כמדען בספינת הסקר הארקטי "הנסיכה אליס". ספינה זו הייתה שייכת לנסיך אלברט הראשון ממונקו, אוקיינוגרף נודע, שהיה לידיד ותומך של ברוס.
אחרי שובו מן החוג הארקטי ב-1899, שלח ברוס מכתב ארוך לחברה הגאוגרפית המלכותית בלונדון, ובו הגיש מועמדות למשרה מדעית במשלחת חשובה לאנטארקטיקה (שנודעה בהמשך בשם משלחת דיסקברי), שהחברה הגאוגרפית ארגנה אותה עת. הודות לניסיון הרב שצבר סמוך לאותו מועד "לא היה זה סביר, שלאיזה שהוא אדם אחר באיים הבריטיים בזמן ההוא יש כישורים טובים יותר לכך". מכתבו של ברוס, שפירט את כל כישוריו הנוגעים לעניין, אושר אך לא נענה כראוי עד שעברה למעלה משנה. במועד זה, רחקו רעיונותיו של ברוס מן הציפייה המקורית למשרה זוטרה בסגל המדעי. עכשיו הציע ספינה שנייה למשלחת, במימון נפרד ממקורות סקוטיים, שתעשה את עבודתה במעוין ים ודל בעוד שהספינה הראשית תתבסס בים רוס. את ההצעה הזאת הוקיע נשיא החברה הגאוגרפית המלכותית, סר קלמנטס מרקהם, כ"זדונית" וברוס גמר אומר, לאחר חילופי מכתבים נזעמים, להתקדם באופן עצמאי. כך נולד רעיון גיבושה של משלחת סקוטית לאומית נפרדת לאנטארקטיקה. ברוס נהנה מתמיכתה של משפחת קואטס, התעשיינים העשירים, שהיו מוכנים לממן בלב שלם וביד רחבה משלחת סקוטית בהנהגתו. יוזמה זו הקימה עליו את מרקהם כאויב עד יומו האחרון.
הכנות
ה"סקוטיה"
בסתיו 1901 רכש ברוס ספינת ציידי לוויתנים נורווגית בשם "הקלה", תמורת 2,620 ליש"ט. במהלך החודשים הבאים, נבנתה הספינה כולה מחדש כספינת מחקר אנטארקטית, עם שתי מעבדות, חדר חושך וציוד ייחודי יקר-ערך. שני גלילי ענק מסתובבים, שכל אחד מהם נושא כבל באורך 11,000 מ', חוברו אל הסיפון כדי לאפשר איסוף דגימות ימיות באמצעות מכמורת. עוד פריטי ציוד הותקנו בספינה לעריכת מדידות עומק, לאיסוף מי-ים ודגימות מקרקעית הים, ולתצפיות מטאורולוגיות ומגנטיות. השדרית חוזקה בקורות איתנות לעמידה בלחץ קרח הים האנטארקטי, והותקנו מנועי עזר. עבודה זו העלתה את מחיר הספינה ל-16.700 ליש"ט, הפרש שכיסתה משפחת קואוטס (Coats), שתרומתה הסתכמה בסך 30,000 ליש"ט מתוך העלות הכוללת של המשלחת בסך 36,000. הספינה, בשמה החדש "סקוטיה", הייתה מוכנה לצאת לניסויים ימיים באוגוסט 1902.[2]
הסגל
בסגל המדעי של המשלחת היו שישה אנשים, כולל ברוס. הזואולוג היה דייוויד וילטון, שהשתתף, כמו ברוס, במשלחת ג'קסון-הרמסוורת'. הוא רכש כישורי סקי שטח ונהיגת כלבי מזחלות במשך שנים אחדות שעשה בצפון רוסיה. רוברט רודמוז-בראון, מאוניברסיטת דנדי, ובעברו עוזר במחלקת הבוטניקה במוזיאון הבריטי, היה הבוטינקאי של המשלחת. ד"ר הארווי פירי, שעבד במשרד של משלחת צ'אלנג'ר אצל ג'ון מאריי, היה גאולוג, בקטריולוג וקצין הרפואה של המשלחת. רוברט מוסמן ניהל את העבודה המטאורולוגית והמגנטית, ואלאסטר רוס, סטודנט לרפואה, היה אחראי על יצירת פוחלצים.
ברוס מינה את תומאס רוברטסון לרב החובל של ה"סקוטיה". רוברטסון היה ימאי מנוסה במימי אנטארקטיקה והחוג הארקטי, שפיקד על ספינת ציידי הלווייתנים "אקטיב" במשלחת דנדי. יתר 25 הקצינים והמלחים, שחתמו על חוזי עבודה לשלוש שנים, היו כולם סקוטים, ורבים מהם היו רגילים לשייט במי קרח במסעות ללכידת לווייתנים.
מטרות
מטרות המשלחת התפרסמו ב"מגזין הגאוגרפי הסקוטי" וב"כתב העת הגאוגרפי" (RGS) באוקטובר 1902. הן כללו הקדמת תחנת חורף "קרוב אל הקוטב הדרומי ככל שיימצא מעשי", חקר מצולות והיבטים אחרים של האוקיינוס הדרומי, ותצפיות שיטתיות ומחקר במטאורולוגיה, גאולוגיה, ביולוגיה, טופוגרפיה ופיזיקה יבשתית. האופי הסקוטי במהותו של המשלחת בא לביטוי ב"סקוטסמן" זמן קצר לפני ההפלגה: "המנהיג וכל אנשי הסגל המדעי והימי של המשלחת הם סקוטים; המימון גויס ברובו הגדול מצד זה של הגבול; זהו תוצר של מאמץ התנדבותי, ושלא כמו המשלחת שתעסוק במקביל בחקר אנטארקטיקה, אין היא חייבת דבר לעזרת הממשלה".
כיוון שרוב עבודת המשלחת נועדה להתבצע בים, או בתחומי תחנת החורף, נלקחו רק כלבים מעטים, לסייע במסע מזחלות מזדמן. רודמוס בראון מציין, שמתוך שמונת הכלבים המקוריים, שרדו ארבעה את המשלחת; הם "משכו היטב ברתמה, ונקודת התורפה היחידה שלהם הייתה בכפותיהם ... שנטו להיחתך על קרח טרשי".
המשלחת
המסע הראשון 1902–1903
"סקוטיה" יצאה מטרון, סקוטלנד ב-2 בנובמבר 1902. בדרכה דרומה עצרה בנמל הנמל קינגסטון האירי (עכשיו Dún Laoghaire), בפונשל במדיירה ואחר באיי קייפ ורדה לפני שעשתה ניסיון כושל לרדת אל חופי הארכיפלג המשווני הנידח הידוע בשם סיינט פיטר ופול רוקס. הניסיון הזה כמעט עלה בחייו של הגאולוג וקצין הרפואה של המשלחת, ג'יימס הרווי פירי, שהצליח להימלט בעור שיניו מים שורץ כרישים, לתוכו נפל כשלא אמד נכונה את המרחק כשקפץ לחוף. "סקוטיה" הגיעה אל פורט סטנלי באיי פוקלנד ב-6 בינואר 1903, שם הצטיידה מחדש לקראת המסע לאנטארקטיקה.
ב-26 בינואר הפליגה "סקוטיה" אל מימי האנטארקטיקה. בדרכה נתקלה ב-3 בפברואר בקרח דחוס כבד, 40 ק"מ צפונית לאיי אורקני הדרומיים, ונאלצה לתמרן סביבו. למחרת, הצליחה "סקוטיה" להתקדם שוב דרומה ולהנחית קבוצה קטנה על אי האוכף בקבוצת איי אורקני הדרומיים, שם נאספו דגימות בוטניות וגאולוגיות רבות. תנאי הקרח מנעו כל אפשרות להתקדמות נוספת עד 10 בפברואר, אז המשיכה "סקוטיה" דרומה, "במהירות של שבעה קשרים תחת מפרש". ב-17 בפברואר היה מיקומה '18 64° דרום, וכעבור חמישה ימים עברה את 70° דרום, עמוק בים ודל. זמן קצר אחר כך, כשקרח חדש נוצר ואיים על הספינה, פנה רוברטסון צפונה, לאחר שהגיעו אל '25 70° דרום.
כיוון שלא הצליחו למצוא יבשה, הייתה המשלחת צריכה להחליט היכן לחרוף. העניין היה דחוף, הואיל ותוך זמן קצר היה הים מועד לקפוא כולו והספינה הייתה עלולה להיכלא בקרח. ברוס החליט לחזור לאיי אורקני הדרומיים ולמצוא שם מעגן.[3] בניגוד לתוכניתו המקורית, לחרוף הרחק דרומה ככל האפשר, איי אורקני הדרומיים היו מרוחקים יותר מ-3,200 ק"מ מן הקוטב הדרומי, אבל למיקום הצפוני היו מעלות משלו. התקופה הקצרה יחסית שבה תהיה הספינה כלואה בקרח תאפשר יותר זמן למסע ולסריקות מכמורת להעלאת דגימות ביולוגיות מן הים בראשית האביב. זאת ועוד, מיקום האיים התאים להצבת תחנה מטאורולוגית - קרבתם היחסית ליבשת דרום אמריקה נתנה סיכוי לביסוס תחנה קבועה.
חודש תמים של הפלגה בתנאים קשים עבר עד ש"סקוטיה" הגיעה אל האיים. לאחר כמה ניסיונות כושלים לאתר מעגן מתאים, ובמשוט-היגוי שניזוק קשות מן הקרח, מצאה סוף סוף "סקוטיה" מפרץ מוגן בחופו הדרומי של האי לורי, המזרחי ביותר בשרשרת איי אורקני הדרומיים.[4] ב-25 במרץ השליכה הספינה עוגן מאובטח והתחברה אל הקרח מן החוף. אז הוסבה במהירות למגורי חורף, מנועיה פורקו, דוודיה רוקנו, וחופת קנווס נפרשה על הסיפון. ברוס קבע תוכנית עבודה מקיפה, שכללה קריאות מטאורולוגיות, סריקות מכמורת להעלאת דגימות בוטניות, ואיסוף ממצאים ביולוגיים וגאולוגיים. המשימה העיקרית שהושלמה במשך הזמן הזה הייתה הקמת מבנה אבן, שנקרא "בית אומונד", על שם רוברט אומונד, מנהל מצפה הכוכבים המלכותי באדינבורו, מתומכי המשלחת. הבניין הזה סיפק מקום מגורים לקבוצות שיישארו באי לורי לתפעול המעבדה המטאורולוגית המתוכננת. הוא נבנה מחומרים מקומיים, בשיטה שאינה צורכת מלט לחיבור בין האבנים, ועם גג מאולתר מעץ ויריעות קנווס. שטח הבית הפנימי היה 6X6 מ', עם שני חלונות, מותאם למגורי שישה אנשים. רודמוז בראון כתב: "בהתחשב בכך, שלא היו לנו לא מלט ולא כלי בנאים, זהו בית משובח להפליא ועמיד ביותר. נראה לי, שהוא יעמוד על כנו גם בעוד מאה שנים; ... "[5] בדרך כלל, הייתה הקבוצה במצב בריאות מצוין. היוצא מן הכלל היה מכונאי הספינה, אלאן רמזיי, שלקה בלבו באיי פוקלנד במסע הלוך. הוא בחר להישאר עם המשלחת, אבל נחלש והלך במשך החורף. הוא מת ב-6 באוגוסט ונקבר על האי.
עם בוא האביב, עלתה רמת הפעילות ויצאו מסעות מזחלת רבים מספור, מהם אל איים שכנים. סמוך לבית אומונד הוקם צריף עץ לתצפיות מגנטיות ונבנה גל אבנים בגובה 3 מטרים, שעליו הונפו דגל בריטניה ודגל המשלחת. "סקוטיה" הוכשרה שוב להפלגה, אבל נשארה כלואה בקרח במשך ספטמבר ואוקטובר; רק ב-23 בנובמבר הבקיעו רוחות חזקות את קרח המפרץ ואיפשרו לה להשתחרר ולצוף. כעבור ארבעה ימים יצאה בדרכה אל פורט סטנלי. קבוצה של שישה אנשים נשארה בבית אומונד בפיקודו של רוברט מוסמן.
בואנוס איירס - 1903–1904
ב-2 בדצמבר 1903 הגיעה המשלחת אל פורט סטנלי, שם קיבלו את החדשות הראשונות מן העולם החיצון מאז יציאתם מאיי כף ורדה. לאחר שבוע מנוחה, הפליגה "סקוטיה" אל בואנוס איירס, לתיקונים והצטיידות לעוד עונה של עבודה. לברוס היו עוד עניינים לסדר בעיר; הוא התכוון לשכנע את ממשלת ארגנטינה לקבל אחריות על התחנה המטאורולוגית באי לורי אחרי יציאת המשלחת. במהלך המסע אל בואנוס איירס, עלתה ה"סקוטיה" על שרטון בשפך ריו דה לה פלאטה, והייתה תקועה שם ימים אחדים לפני שצפה והשתחררה והובלה אל תוך הנמל בעזרת גוררת, ביום 24 בדצמבר.
במהלך ארבעת השבועות הבאים, כשהאונייה הייתה במבדוק, ניהל ברוס משא ומתן עם ממשלת ארגנטינה על עתידה של תחנת החיזוי. עזרו לו בכך הכומר הבריטי המקומי, הקונסול הבריטי וד"ר ו. ג'. דייויס, שהיה מנהל המשרד למטאורולוגיה של ארגנטינה. משרד החוץ הבריטי, שאליו פנה במברק, לא התנגד לתוכנית. ב-20 בינואר 1904 אישר ברוס הסכם, לפיו ייצאו שלושה עוזרים מדעיים של ממשלת ארגנטינה לאי לורי לעבוד שם במשך שנה אחת, בפיקוחו של רוברט מוסמן, כצעד הראשון להסדר שנתי קבוע. אז העביר באופן רשמי את מבנה "בית אומונד", על רהיטיו וציודו וכל המכשירים המגנטיים והמטאורולוגיים שבו, לממשלת ארגנטינה.[5]
אחדים מאנשי הצוות המקורי עזבו את המשלחת בזמן שהותה בארגנטינה, חלקם עקב מחלה ואחד שפוטר בגלל התנהגות בלתי נאותה. מחליפים גויסו מקרב תושבי המקום. "סקוטיה, יצאה אל האי לורי ב-21 בינואר והגיעה לשם ב-14 בפברואר. כעבור שבוע, לאחר תום החפיפה עם הקבוצה המטאורולוגית, שנועדה להיאסף משם כעבור שנה בספינת התותחים הארגנטינאית "אורוגוואיי", "יצאה "סקוטיה" למסעה השני אל ים ודל.
המסע השני, 1904
"סקוטיה" עשתה את דרכה לדרום-מזרח, לעבר שטחו המזרחי של ים ודל, במזג אוויר נוח. אנשי המשלחת לא נתקלו בקרח דחוס עד שנמצאו דרומית לחוג האנטארקטי, ויכלו להתקדם על מי מנוחות עד 3 במרץ, אז עצר קרח דחוס כבד את הספינה ב-'18, 72° דרום, '59, 17° מערב. קריאת מעמקים גילתה עומק-ים של 2,068 מ', בהשוואה ל-4,600 מ' שהייתה המדידה הכללית עד אז. מכאן הסיקו, שהם מתקרבים ליבשה. שעות ספורות אחר כך, הגיעו אל חומת קרח, שחסמה את דרכם לכיוון דרום-מזרח. במהלך הימים הבאים, הפליגו דרומה לאורך שפת החומה הזו למשך כ-240 ק"מ. קריאת מעמקים במרחק 4 ק"מ משפת החומה נתנה עומק של 291 מ' בלבד, סימן מובהק לנוכחות יבשה מעבר לחומת הקרח. תוך זמן קצר התגלה מתווה מטושטש של יבשה זו, וברוס כינה אותה ארץ קואטס על שם המממנים העיקריים שלו. היה זה הסמן החיובי הראשון לגבולותיו המזרחיים של ים ודל בקו רוחב גבוה, שממנו עלתה האפשרות, שהים קטן במידה ניכרת מכפי ששיערו קודם. ברוס ויתר על תוכנית לביקור בארץ קואטס בקבוצת מזחלות בגלל מצב קרח הים.
ב-9 במרץ 1904 הגיעה "סקוטיה" אל קו הרוחב הדרומי ביותר שלה, '01, 74° דרום. בנקודה זו, הייתה הספינה כלואה ללא תזוזה בקרח הדחוס, ואיים עליה הסיכוי להישאר לכודה למשך החורף. במהלך תקופה זו של חוסר פעילות צולם נגן חמת החלילים גילברט קר כשהוא מנגן סרנדה לפינגווין. ב-13 במרץ השתחררה הספינה והחלה לשוט לאיטה לצפון-מזרח בכוח הקיטור. במשך כל החלק הזה של המסע התנהלה תוכנית סדירה של בדיקות מעמקים, סריקות והעלאת דגימות מקרקעית הים, שסיפקה תיעוד מקיף של האוקיינוגרפיה והחיים הימיים של ים ודל.
"סקוטיה" נעה לעבר קייפטאון בנתיב שהביא אותה אל האי גוף, בליטה וולקנית, שמעולם לא זכתה לביקור משלחת מדעית. ב-21 באפריל עשו ברוס ועוד חמישה אנשים יום תמים על החוף, באיסוף דגימות. אז התקדמה הספינה אל קייפטאון והגיעה ליעדה ב-6 במאי. אחרי עבודת מחקר נוספת באזור מפרץ סלדאנהא, הפליגה "סקוטיה" הביתה ב-21 במאי.
במסע הביתה עצרה המשלחת באי סנט הלנה וביקרה בביתו של נפוליאון הגולה, שאותו מצאו נטוש ומוזנח. ב-7 ביוני הגיעה הספינה לאי אסנסיון, שם התפעלו מצבי הענק, שאחדים מהם הגיעו לאורך של 1.2 מ'. הנמל האחרון שבו ביקרו היה הורטה, באיים האזוריים, שם עצרו לחנייה קצרה ב-5 ביולי לפני שהמשיכו בדרכם הביתה.
השיבה הביתה והשנים הבאות
המשלחת התקבלה בחום בשובה לקלייד ב-21 ביולי 1904. קבלת פנים רשמית ל-400 איש נערכה בתחנה האוניברסיטאית לביולוגיה ימית במילפורט, ובה קרא ג'ון מאריי מברק ברכות מן המלך אדוארד השביעי. ברוס קיבל את מדליית הזהב של החברה הגאוגרפית המלכותית של סקוטלנד, ורב החובל רוברטסון קיבל את מדליית הכסף.
בעקבות המשלחת נרשמו וקטלגו יותר מ-1,000 דגימות מן החי, ש-212 מהן לא נודעו קודם למדע. עם זאת, שום הכרה רשמית לא הגיעה מלונדון, שם הפעיל מרקהם את השפעתו להתעלמות מעבודת המשלחת הסקוטית או לזלזול בממצאיה. חבריה לא זכו למדליות הקוטב היוקרתיות של החברה הגאוגרפית המלכותית, שהוענקו לחברי משלחת דיסקברי כששבה לאנגליה חודשיים אחרי "סקוטיה". מדליות הקוטב הוענקו גם לחברי כל אחת ממשלחותיו המאוחרות של סר ארנסט שקלטון ולחברי משלחת אוסטרלאסיה של דאגלס מוסון. ברוס נאבק ללא הצלחה במשך שנים לתיקון מה שראה כעוול חמור, עלבון לארצו ולמשלחתו. אפשר, שסלידת הממסד הגאוגרפי בלונדון נבעה בחלקה מן הלאומנות הסקוטית המופגנת של ברוס, שהשתקפה בהערה המקדימה שלו עצמו לתולדות המשלחת מאת רודמוז בראון, שבה נאמר: "אף כי "מדע" הייתה מילת המפתח של המשלחת, "סקוטלנד" היא שנחרתה על דגלה; וייתכן שבחתירה לשרת את האנושות בהוספת עוד חוליה לשרשרת הזהב של המדע, הוכחנו גם שהלאומיות של סקוטלנד היא כוח שאין להתעלם ממנו."
כתולדה חשובה של המשלחת, הקים ברוס מעבדה אוקיינוגרפית באדינבורו, שאלבר השני, נסיך מונקו פתח רשמית בשנת 1906. המעבדה שימשה לאיחסון האוסף הגדול של ממצאים ביולוגיים, זואולוגיים וגאולוגיים שהצטברו במשך מסעות ה"סקוטיה", וכן במסעותיו הארקטיים והאנטארקטיים הקודמים של ברוס. כמו כן היה זה בסיס להכנת הדיווחים המדעיים של המשלחת הסקוטית, ומטה כללי למפגשים של חוקרי קוטב - ננסן, אמונדסן ושקלטון פקדו את המקום - ולתכנון וארגון של עוד מיזמי קטבים סקוטיים.
אף כי ברוס המשיך לנסוע לאזור הארקטי למטרות מדע ומסחר, הוא לא עמד שוב בראש משלחת לאנטארקטיקה, מאחר שתוכניותיו לחצייה טראנס-אנטארקטית עלו בתוהו עקב מחסור במימון. הדוח"ות המדעיים של המשלחת הסקוטית המלכותית הושלמו רק לאחר שנים רבות; רובם התפרסמו רק בין 1907 ל-1920, אבל כרך אחד התעכב עד 1992. הצעה להסב את המעבדה למכון קבע אוקיינוגרפי לאומי של סקוטלנד לא יצאה לפועל, ועקב קשיי מימון, נאלץ ברוס לסגור אותה בשנת 1919. הוא מת שנתיים לאחר מכן, בגיל 54.
בזמן זה, כמעט לא זכר עוד איש את משלחת "סקוטיה", אפילו בסקוטלנד, ובתולדות חקר הקטבים העיבו עליה הרפתקאותיהם המזהירות יותר של סקוט ושקלטון. כותבי הרשומות ההיסטוריות הללו הסתפקו בדרך כלל באזכור קצר או בהערת שוליים, כשהיו הדברים אמורים במשלחת הסקוטית המלכותית, וכמעט לא התייחסו להישגיה. ברוס חסר כריזמה וכישרון ליחסי ציבור (" ... דוקרני ממש כמו דרדר סקוטי", לדברי חבר ותיק), והייתה לו נטייה לרכוש אויבים רבי-השפעה. עם זאת, במילים של הפרופסור לאוקיינוגרפיה טוני רייס,[6] משלחתו הוציאה לפועל "תוכנית מקיפה יותר מזו של כל משלחת קודמת או בת-ימינו לאנטארקטיקה".
ספינת המשלחת "סקוטיה" הוחרמה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ושירתה כאוניית משא. ב-18 בינואר 1916 עלתה באש ונשרפה כליל על גבי שרטון בתעלה הבריטית. [7] מאה שנה אחרי ברוס, ב-2003, יצאה משלחת בגרסה מודרנית של ה"סקוטיה" ועשתה שימוש במידע שאספה המשלחת הסקוטית המלכותית כבסיס לחקר שינויי אקלים בג'ורג'יה הדרומית במהלך המאה ה-20. משלחת זו קבעה, שתרומתה למחלוקת הבינלאומית בסוגיית ההתחממות הגלובלית מהווה מחווה נאותה למחקר החלוצי של המשלחת הסקוטית המלכותית.[8]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ /diaryofclimatechange.shtml אתר ה-BBC, משלחת מדעית לאנטארקטיקה בנושא התמורות באקלים, במלאת 100 שנים למשלחת הסקוטית הלאומית
- ^ קיימברידג', פולאר רקורד
- ^ Captain Scott, Hodder & Stoughton. 2003, p.60
- ^ קיימברידג', אתר פולאר רקורד
- ^ 5.0 5.1 ספרייה דיגיטלית, מסע ה"סקוטיה"
- ^ מחבר הספר "אוקיינוס עמוק" (המוזיאון לטבע, לונדון 2000, מסת"ב 0-565-09150-6
- ^ קיימברידג', פולאר רקורד
- ^ בי.בי.סי., יומני שינוי האקלים
