יעקב פרנק

יעקב פרנק

יעקב פרנק (1726 - 10 בדצמבר 1790) היה יהודי מומר ומשיח שקר בפולין של המאה ה-18. פרנק סחף אחריו כת מאמינים, והוא נחשב אחד מממשיכי דרכו של שבתי צבי. הוא ייסד את כת הפרנקיסטים, ובסתיו 1759 התנצר עם קבוצה מתלמידיו. זמן קצר לאחר מכן סר חינו בעיני המלך והוא נכלא במנזר צ'נסטוחובה.

פרנק החיה מחדש את השבתאות, תנועתו של שבתי צבי, בגלגול חדש. יש הטוענים כי פרנק לא היה מקובל, וכן חתר לפשטות בהגותו, לעומת הגותו של נתן העזתי. בכת שגיבש היו נוהגים כלפי חוץ כיהודים, ובסתר על פי מנהגיהם. כדי לזכות באהדת הכנסייה קבע את עיקרי הכת כדומים מאד לעיקרי הנצרות, אולם בפנים כפולות: הוא השתמש בכינוי "משיחו שישוב" לתיאור שבתי צבי, בעוד הכנסייה הבינה שהכוונה לאותו האיש.

לצד שבתי צבי, נחשב פרנק כעוד משיח שקר ביהדות.

רקע היסטורי

בסוף המאה השבע עשרה התקיימו אגודות חשאיות של שבתאים (מאמיני שבתי צבי) במזרח פולין (כיום אוקראינה), במיוחד בפודוליה ובגליציה.

בציפייה למהפכה המשיחית, הפרו שבתאים אלה את החוקים והמנהגים היהודיים. הרבנים הפולנים ניסו לאסור את הכפירה השבתאית בעצרת לבוב ב-1722.

ראשית חייו

פרנק נולד בעיירה קורולובקה שבפודוליה (לטענת ש"י עגנון ואחרים פרנק נולד בבוצ'אץ' ושב להתגורר בה לאחר חזרתו מטורקיה; עגנון אף מצביע על מיקום ביתו של פרנק), למשפחה שבתאית, בשנת 1726. בצעירותו עקרה משפחתו לרומניה, שם התגוררו בצ'רנוביץ ובסניאטין. פרנק הצהיר שלא למד תלמוד ושכל עיסוקו היה בקבלה.

בגיל שתים-עשרה החל לעבוד כשוליה אצל סוחר מבוקרשט שלקחו עמו לטורקיה. כסוחר באריג טקסטיל ואבנים יקרות, פרנק הרבה לנסוע ולבקר בשטחים העות'מאניים, שם זכה בכינוי "פרנק", שם שניתן בדרך כלל במזרח לאירופים. בשנת 1752, הוא נישא לחנה כהן בעיר ניקופול שבבולגריה, ובין השנים 1752–1755 חי באיזמיר ובסלוניקי, שבהן הפך למרכז תנועת השבתאים הנסתרים דונמה. בשנים אלו החל פרנק "להתנבא" וטען שהוא גלגולו של שבתי צבי, ושהוא המשיח.

פעילותו המשיחית

בשנת 1755 עזב פרנק את טורקיה וחזר לפולין, עם קבוצה גדולה של מאמינים שהתלקטו סביבו. הוא היה עובר מעיירה לעיירה ומפיץ את משנתו. היו עיירות, כדוגמת בוסק וגליניאני, בהן רוב היהודים הפכו לפרנקיסטים. אחד ממעריציו היה ה'נביא' השבתאי יהודה לייב קריסא מנדבורנה. חברי הכת התפרסמו בפולחנם הקבלי. בין השאר נהגו להתפלל בשפה הספרדית, בטיעון כי בשפה זו טמונים סודות קבליים נשגבים. עם זאת, פרנק הצמיד לעצמו עוד בטורקיה את שם המשפחה "פרנק", כדי להורות על מוצאו האירופי.

בכ"ו בשבט תקט"ז (1756) נחשף פולחנה של הכת. ביום זה הגיעו פרנק ומאמיניו לעיירה לנצקורון (Lanškroun) שבגליציה, וקיימו אספה ומסיבה פרועה בבית אחד מחבריהם שהתגורר שם. לפי העדויות במהלך המסיבה אחת החוגגות התנהגה בפריצות בעת קבלת שבת (לפי גרסה אחת הייתה זו אשתו של רב העיירה). החוגגים הניחו על ראשה כתר של ספר תורה ורקדו סביבה תוך שהם מכנים אותה בשם "מזוזה". עובר אורח שהציץ לבית הבחין בנעשה והזעיק את בני העיירה. המון זועם פרץ לבית וקטע את ההוללות באיבה. בני החבורה הועברו לידי השלטונות, ופרנק, שהיה נתין זר, גורש מפולין ושב לטורקיה. השלטונות העבירו את העצורים לידי בית הדין הרבני בעיר סטנוב, בה נחקרו ונגבו עדויות. רבים מבני החבורה הצהירו על רצונם לחזור בתשובה ממעשיהם, והודו כי קיימו מעשי פריצות וחיללו שבת וימי צום, כחלק מהפולחן הדתי של הכת. בית הדין גזר מלקות על כל המשתתפים, ואלו שסירבו להתחרט הוחרמו.

ציור המתאר את מותו של פרנק

בשנת 1757 הוחרמו פרנק ואנשיו על ידי רבני מחוז ברודי בגליציה, שהתכנסו בעיר זו. הפרנקיסטים נאלצו לברוח, והגיעו עד לקמניץ פודולסק, שם קיבלו את חסותו של הבישוף ניקולאוס דמבובסקי, שהיה ידוע כשונא יהודים מובהק. הבישוף הורה לקיים ויכוח בין הפרנקיסטים לרבני היהודים, שהחל בב' בתמוז ה'תקי"ז, ונמשך כשמונה ימים. בל' בתשרי תקי"ח פסק הבישוף כי דתם של הפרנקיסטים נוטה לעיקרי הנצרות, ולכן יש להלקות את המתנפלים על הפרנקיסטים בלנצקורון, לקנוס את הקהילה, ולשרוף את ספרי התלמוד בפודוליה. לפי המסורת, שלושה חודשים לאחר השריפה חלה הבישוף ומת כעבור שלושה ימים.

לפי מקורות שונים פרנק, שנמלט קודם לכן לטורקיה עם כמה ממאמיניו, התאסלם בשנת 1757 בעיר גיורגיבו. בשנת 1759 חזר לפולין ואסף את מאמיניו מחדש. הפרנקיסטים פנו אל הכנסייה והצהירו על רצונם להתנצר, ולערוך קודם לכן ויכוח פומבי נוסף עם היהודים, בו יוכיחו את נכונותה של עלילת הדם. הוויכוח נערך בעיר לבוב בכ"ג בתמוז תקי"ט, כאשר בראש הרבנים עומד הרב חיים הכהן רפפורט, רבה של לבוב. בסיום הוויכוח קבעה הכנסייה כי עלילת הדם לא אומתה, אולם הפרנקיסטים ניצחו בוויכוח, וכאלף מבני הכת התנצרו בטקסים פומביים. פרנק עצמו התנצר בטקס חגיגי בוורשה, במעמד מלך פולין, אוגוסט השלישי.

תוך שבועות בודדים בלבד התברר לכנסייה כי התנצרותו של פרנק הייתה מן השפה ולחוץ, וכי בסתר ממשיכים בני הכת בפולחניהם המיוחדים, כמו התייחסותם אל פרנק כמשיח וכאליל, והפניית תפילותיהם אליו. טיעונו המרכזי של פרנק מאז ולהבא היה כי הדת הנוצרית, או בלשונו "דת אדום", היא היחידה שבצילה יכולים בני הכת להמשיך בפולחניהם באין מפריע. פרנק נעצר בידי האינקוויזיציה של ורשה, והוגלה למעצר במנזר בעיר צ'נסטוחובה, שם שהה שלוש עשרה שנה.

בשנות מאסרו של פרנק השתקעו מאמיניו בוורשה, בקרקוב ובסמוך לצ'נסטוחובה, ובעוד הם ממשיכים להתחזות כנוצרים, המשיכו לקיים את פולחניהם. תנאי מאסרו של פרנק הוקלו בהדרגה והתאפשר לו לקבל אורחים ולקיים טקסים. מאמיניו, מצידם, ייחסו למאסר משיחם משמעויות מיסטיות, בדומה למאסרו של שבתי צבי במבצר גליפולי, וכינו את המצודה "תרעא דרומי" (שערי רומי, שעל פי המסורת יושב בהם המשיח). מקורות מוסרים על ניסיונות של הפרנקיסטים להשתלט על קהילות יהודיות, ועל עלילות דם נגד יהודים שנרקמו על ידם^{[דרוש מקור]}.

בעיצומה של מלחמת האזרחים שפרצה בפולין בשנת 1768 שלח פרנק שליחים לראשי הכנסייה הרוסית-פרובוסלבית כשהוא מצהיר כי ברצונו לעבור לדת הרוסית עם עשרים אלף יהודים נוספים, וכי ממשלת פולין מנסה למנוע זאת באמצעות מאסרו. ראשי הכנסייה כמעט שהתפתו להצעתו של פרנק, אך אז התערב הסוחר היהודי ברוך מיוון, שהיה מחותנו של רבי יעקב עמדין ומשונאיהם הגדולים של הפרנקיסטים. הוא הודיע לראשי הכנסייה הרוסית כי פרנק הוא אדם הפכפך ולא-יציב, שכבר המיר את דתו מספר פעמים, מיהדות לאסלאם ומאסלאם לנצרות. הרוסים דחו את פנייתו של פרנק.

בסוף 1772 כבשו הרוסים את צ'נסטוחובה ושחררו את כל האסירים הפולנים, ובהם פרנק. פרנק אסף את מאמיניו הנפוצים ברחבי פולין ועבר להתגורר בברין שבמורביה. בברין התרבו מאמיניו, ושרידי כתות שבתאיות שונות התלקטו סביבו. הוא הקים סביבו חצר מעין מלכותית, ופעל מספר שנים באין מפריע, למרות התנגדות נמרצת של הרבנים.

בקיץ 1775 נפגש פרנק עם הקיסרית מריה תרזה, מלכת מורביה, וניסה לשכנע אותה כי פעולותיו נועדו לבשר את הנצרות בקרב היהודים. הקיסרית לא השתכנעה ופרנק גורש מהממלכה.

לאחר נדודים של מספר שנים השתקעו פרנק וחצרו באופנבך הסמוכה לפרנקפורט שבגרמניה. הוא רכש את ארמונו המפואר של הנסיך, וכינה עצמו "ברון פון אופנבך". באופנבך הגיעה חצרו של פרנק לשיאה ושימשה מרכז לכל הריכוזים הפרנקיסטיים באירופה. מקובל להעריך כי תמכו בה כמה אלפי בתי-אב.

כמו בכל מקומות נדודי הפרנקיסטים, כלל פולחן הכת מופעי ראווה כמו-צבאיים, עיסוק מרובה בקבלה, פריצות בנימוקים קבליים, התרת איסורים הלכתיים, וכלפי חוץ - דבקות מוחלטת בנצרות הקתולית. לפי מקורות שונים התקיימו בכת מעשי פריצות רבים, פרנק האמין שהוא נציגו של הקל, שיביא לגאולה ולשם כך עליו לבטל את חוקי התורה הקיימים, בעיקר בתחום איסורי העריות.

מותו ויורשיו

פרנק מת בג' בטבת ה'תקנ"א (10 בדצמבר 1790) באופנבך. את מקומו בהנהגת הכת תפסה בתו רחל, או בשמה הנוצרי אווה, שעוד בחייו שימשה לצידו דמות מרכזית בפולחני הכת וכונתה "המטרוניתא הקדושה". תחת הנהגתה של אווה התדלדלה הכת ומקורותיה הכספיים פסקו כמעט לחלוטין, ובשנת 1816, לאחר שעוקלו נכסיה, מתה אווה בחוסר כל.

אסופה חלקית מ'תורותיו' של פרנק נרשמה על ידי תלמידיו בספר דברי האדון שמצוי בכתבי יד. הספר תורגם על ידי פאניה שלום ונמצא כעת במהדורת ביניים, בעריכת פרופסור רחל אליאור.

לקריאה נוספת

• בנימין שלמה המבורגר, משיחי השקר ומתנגדיהם, הוצאת מכון מורשת אשכנז, בני ברק תשס"ט
• פאבל מצ'ייקו, ערב רב: פנים וחוץ בוויכוח הפרנקיסטי, מרכז זלמן שזר, 2016.

קישורים חיצוניים

שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים

מדיה וקבצים בנושא יעקב פרנק בוויקישיתוף

• ספר דברי האדון, מהדורת ביניים בעריכת רחל אליאור
• פרופ' מאיר בלבן, לתולדות התנועה הפראנקית, תל אביב תרצד, באתר היברובוקס
• אורי יואלי, פרנקי הולך לגיהנום, מתוך המגזין "מארב".
• אברהם יערי, ‏שריפת התלמוד בקאמניץ פודולסק, באתר "דעת"
• משיחי שקר, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• ישראל יעקב יובל, לחם ויין? לא בבית כנסייתנו, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2011
• רחל אליאור, 'ספר דברי האדון' ליעקב פרנק: אוטומיתוגרפיה מיסטית, ניהיליזם דתי וחזון החירות המשיחי כריאליזציה של מיתוס ומטפורה, בתוך: הנ"ל (עורכת), החלום ושברו: התנועה השבתאית ושלוחותיה – משיחיות, שבתאות ופרנקיזם, דברי הכנס הבינלאומי השביעי לחקר תולדות המיסטיקה היהודית לזכר גרשם שלום, ירושלים תשס"א, (מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרכים טז-יז), כרך ב, עמ' 471–548
• יונתן מאיר, תולדות המתעתע המופלא, תרביץ 80 2012
• פרופ' מיכאל הרסגור, מתוך שעה היסטורית -"על משיח השקר יעקב פרנק"

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0