קדנצה (הרמוניה)

קָדֶנְצָה (מלטינית: cadentia, "נפילה") היא מהלך הרמוני בן שני אקורדים לפחות החותם משפט מוזיקלי, חטיבה מוזיקלית, פרק או יצירה שלמה. ישנן גם קדנצות קצביות, שהן מקצב החותם קטע. הקדנצות מאפשרות למאזין לדעת מתי נגמר כל משפט, או קטע, ומתי הוא הולך להמשך, ניתן להשוות אותן לפיסוק. ישנן קדנצות "חלשות" או "חזקות" הקובעות אם המנוחה מהתנועה ביצירה היא רק רגעית, או שהיא מסמנת את סיומו של המשפט. את כח הקדנצה ניתן לקבוע על פי תחושת הסיום שהיא נותנת, התלוי במידה רבה במיקום שלה בתוך המקצב ובצורה והסוג שלה. לקצב הרמוני יש השפעה גדולה על הקדנצה.

סוגי קדנצות

ישנם מספר סוגים של קדנצות מקובלות, אשר מושתתות על מהלכים הרמוניים מובהקים:

קדנצה אותנטית: מהלך הרמוני מדרגה V לדרגה I (דומיננטה -> טוניקה). קדנצה זו נחלקת לשני סוגים: קדנצה אותנטית מושלמת, שבה שני האקורדים מובאים במצב יסודי, כלומר, תו היסוד שלהם נמצא בקו הבס, וכמו כן בדרגה הראשונה חייב צליל היסוד להופיע אף בקו הסופרן, וקדנצה אותנטית בלתי מושלמת, הנחלקת בתורה לשלושה סוגים: לא מושלמת בדרגת בסיס, ההבדל היחיד של קדנצה זו מהמושלמת הוא שהסופרן הוא לא בתו הבסיס של האקורד אלא בטרצה או בקווינטה, קדנצה לא מושלמת בהיפוך בה לפחות אחד האקורדים מובא באחד ההיפוכים. וקדנצה בלתי מושלמת מושהה, שהטון המוביל בדומיננטה מושהה.
חצי קדנצה או אתנח דומיננטי: כל קדנצה המסתיימת על הדרגה ה-V, בין אם קודמת לה הדרגה השנייה, הרביעית, הראשונה או דומיננטה שניונית. למעשה כל אקורד המוליך לחמישית יכול לעבוד במסגרת חצי קדנצה (גם למשל אקורד גרמני) שהיא חלשה יותר מהקדנצה האותנטית, ומהווה רק עצירה קצרה.
קדנצה פְּלָגאלית: מהלך הרמוני מדרגה IV לדרגה I (סובדומיננטה -> טוניקה). מכונה גם "קדנצת אמן" בגלל שהיא נפוצה בהרמון של הטקסט "אמן" בשירים דתיים ובתפילה. ישנם חוקרי מוזיקה, כגון ויליאם קאפלין, הטוענים שהקדנצה הפלגאלית לא קיימת כיוון שהיא לא נותנת תחושה של סיום, אלא רק מרחיבה את הטוניקה.
קדנצה מדומה (cadenza d'inganno) נקראת גם סיום מדומה, קדנצה בסופו של משפט מוזיקלי, אשר עוברת לרוב מהדרגה ה-5 בסולם, הדומיננטה, לכל דרגה בעלת אופי של טוניקה, שאינה I. באופן טיפוסי, המעבר הוא לדרגה ה-6 בסולם, אך גם המעבר לשנייה אם היא מינורית, או לרביעית במצב סקסט, נפוץ למדי. הקדנצה המדומה מאופיינת כמתח מוזיקלי שלא נפתר למקום ה"טבעי", שהוא בעצם הטוניקה של הסולם, ועל כן שמה. לאחר הקדנצה המדומה לרוב תבוא קדנצה רגילה שתוביל בחזרה לדרגה הראשונה, ול"נחת" בהרמוניה. בתקופה הקלאסית, ובייחוד ביצירותיו של מוצרט הסיום המדומה היה רמז מקדים לסוף הקטע. בסימפוניה התשיעית של מאהלר, בפתיחה של הפרק האחרון, ישנו רצף ארוך של קדנצות מדומות, מחמישית לרביעית סקסט. סוג נוסף של קדנצה מדומה היא הקדנצה המתחמקת, בה הדרגה החמישית ניתנת במצב סקונד אקורד כשהבס הוא הספטימה של האקורד.
קדנצה פיקארדית: מכונה לעיתים "פיקרדיאנית". בתקופת הבארוק נפוצה האפשרות לסיים יצירה או פרק הכתובים בסולם מינורי, באקורד עם טרצה גדולה, כלומר באקורד מז'ורי.