המרד ההודי הגדול
 | ||||||||||
| "נקמתו של האריה הבריטי בטיגריס הבנגלי" | ||||||||||
| תאריכים | 10 במאי 1857 – 1859 | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | תת-היבשת ההודית | |||||||||
| תוצאה | דיכוי המרד, סוף שלטון האימפריה המוגולית, סיום שלטון חברת הודו המזרחית ומעבר לשלטון ישיר של האימפריה הבריטית. | |||||||||
| ||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
המרד ההודי הגדול (The Great Indian Mutiny) מוכר בין היתר גם בתור המרד ההודי של 1857 (The Indian Mutiny of 1857) או "המאבק ההודי הראשון לעצמאות (का प्रथम भारतीय स्वतंत्रता संग्राम) הייתה התקוממות שפרצה בשנת 1857 בקרב חיילי סיפוי (אנ') ששירתו בארמיית בנגל של חברת הודו המזרחית הבריטית.
הניצוץ שהצית את ההתקוממות הייתה שמועה שקרית שתרמילי הנייר של רובי האנפילד סימן 1853 החדשים, נמשחו בשומן חזיר ופרה (האחד אסור באסלאם והשני קדוש בהינדואיזם)[1]. מכיוון שזה נתפס כעלבון חמור ופגיעה קשה במסורת ובדתות, התחילו התמרדויות בעיקר בקרב חיילים אשר שירתו בארמיית בנגל של חברת הודו המזרחית הבריטית ובעיקר בצפון הודו. הם הרגו את הקצינים האנגליים שלהם והשתלטו על מספר ערים ואזורים. הם הצליחו לכבוש את דלהי, איתרו את הקיסר האחרון של האימפריה המוגולית, בהאדור שאה השני (Bahadur Shah) שהיה בן 82 בזמן המרד, והמליכו אותו עליהם.
במשך כשנתיים נמשכו האירועים והמאורעות. שליטה על אזורים נרחבים בתת היבשת ההודית הייתה בידי המורדים, או לפחות נתונה להשפעתם. אך חשוב לציין שהמרד לא כלל את כל חלקי הודו הבריטית. 20 מדינות הודיות סייעו לבריטים לדכא את המרד וכמות המדינות המורדות הייתה קטנה מאוד, אך חלקים נרחבים בצבאות של מדינות שנשארו נאמנות לבריטים התמרדו, ולכן על אף שהמדינה לכאורה נשארה נאמנה, היא לא יכלה להעניק לבריטים שום סיוע ממשי. אך הודות לחוסר הארגון של המורדים, לעובדה שהמרד לא סחף את כל שכבות האוכלוסייה ההודית ואף לא את כל יחידות הצבא (רבות מהיחידות נשארו נאמנות לבריטים, וצבאות רבים מאזורים אחרים בהודו כדוגמת ארמיות מדרס ובומביי אף נלחמו כנגד המורדים בני עמם) ובעיקר משום שלא הייתה הנהגה מרכזית למרד אלא התארגנויות מפוזרות, הצליחו הבריטים לדכא את המרד בשיטתיות ובמקצועיות. הם בודדו את המוקדים העיקריים של המרד, ונלחמו בכל אחד מהם בנפרד עד לכיבושו וחיסולו.
המרד ההודי הגדול שם קץ לפעולתה של חברת הודו המזרחית הבריטית. בחוק שעבר בפרלמנט הבריטי בשנת 1858, נקבע שהחברה סיימה את תפקידה, וסמכויותיה ונכסיה הועברו לשליטת הכתר הבריטי. כחלק ממעבר השלטון, הוקם המשרד לענייני הודו על מנת לשלוט בהודו, ומנהלה, המשנה למלך, הפך גם לשליט הודו שהתמנה לתקופת כהונה בת ארבע שנים. התחילה סדרת רפורמות בשלטון בהודו, ובין היתר נעשה ניסיון לשלב הודים בני הקאסטות הגבוהות בשלטון וכן פותח מנגנון השירות הציבורי שינהל את הודו עד לקבלת העצמאות המלאה שלה מידי בריטניה ב-1947.
רקע
ערך מורחב – חברת הודו המזרחית הבריטית
הקשר בין הודו לאימפריה הבריטית התחיל עוד בשנת 1600, כאשר נוסדה באישור הכתר הבריטי חברת הודו המזרחית. חברת מסחר זאת הייתה אמורה לספק מענה לתחרות שהתחילה להתעורר במהלך המאה ה-15 עם הופעת פורטוגל, הולנד ויותר מאוחר גם צרפת בזירת המסחר עם תת-היבשת ההודית. במהלך 157 השנים בין 1600 ל-1757, הנוכחות הבריטית בהודו הייתה בעלת אופי מסחרי עם נוכחות מינימלית במספר מקומות לאורך חופי הודו, כאשר המסחר התנהל בעיקר עם האימפריה המוגולית והתחרות היחידה הייתה עם הכוחות האירופאים ולרוב על רקע מסחרי.
בשנת 1757 החלה חברת הודו לשלוט בחלקים של תת-היבשת ההודית באופן ישיר. נקודת המפנה הייתה הניצחון הבריטי בקרב פלסי, בו הובס צבא השליט המקומי של בנגל מטעם האימפריה המוגולית. ניצחון זה הביא את הבריטים באופן הולך וגובר להיות הכוח השולט בבנגל, מאחר שלפחות תחילה היו שליטי המחוז שליטים מוגולים, אך עם הזמן כוחם פחת יחד עם דעיכת האימפריה המוגולית וכוחם של הבריטים גדל. במהלך סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, חברת הודו הרחיבה באופן משמעותי את אחיזתה בהודו בדרכים שונות, בעיקר דרך מערכות צבאיות.
צבא הודו
- ערך מורחב – צבא הודו הבריטית
'צבא הודו' היה צבא שגויס ברובו לשירות חברת הודו המזרחית, חלק נרחב ממנו גויס מהאוכלוסייה המקומית. מעבר ליחידות החברה, שירתו בהודו גם יחידות בריטיות שהוצבו לפרק זמן מסוים בהודו כחלק מסבב שירות. בכל מקרה, הרוב הגדול מהכוח הלוחם שעמד לראשות השלטון הבריטי בהודו גויס מקרב ההודים הילידים, כך שהשלטון הבריטי הסתמך באופן נרחב על שיתוף הפעולה ונאמנותם.
הצבא התחלק לשלוש ארמיות באותו אופן שהמדינה התחלקה לשלושה מחוזות שלטון; ארמיית בנגל (שמפקדתו בדלהי), ארמיית בומביי (שמפקדתו בבומביי) וארמיית מדראס (מפקדתו במדראס). הארמייה הגדולה יותר הייתה ארמיית בנגל ומפקדה היה גם המפקד העליון של כוחות צבא הודו[2].
הסיבות שהובילו למרד
- במישור הפוליטי, הלורד דלהויז (המושל הכללי של הודו בין 1848-1856) הנהיג מדיניות שהונהגה עוד בימי האימפריה המוגולית; 'מדיניות הפקיעה' (Doctrine of Lapse). לפי מדיניות זאת, ממלכה עצמאית או ממלכת חסות אשר לא נמצא לה יורש עצר המתאים למלוך, תסופח להיות תחת השלטון הישיר של חברת הודו המזרחית. בהתאם למדיניות זאת סופחו מספר ממלכות ובשנת 1856 סופחה ממלכת אווד. מדיניות זאת והנהגתה בפועל יצרו חוסר שקט בקרב מנהיגי הממלכות העצמאיות והורידה את תחושת החופש הפוליטי של הודים רבים[3].
- במישור הדתי, היו חיכוכים רבים שנבעו מהתנגשות העולם המערבי עם העולם הדתי ומבנה החברה ההודית. בקרב מספר חוגים דתיים ובפרט בחוגים הינדיים, הייתה הרגשה שמא השלטון הבריטי מפרק את המרקם הדתי המיוחד שקיים בהודו והקידמה הטכנולוגית (כמו הרכבת והטלגרף) נתפסו לעיתים כקסם ועבודת השטן. יתרה מכך, בשלב מסוים בתקופתו של המושל הכללי הלורד קנינג (מושל הודו, 1856-1862) שמשל לאחר דלהויז, הייתה אפילו הרגשה בקרב חוגים מסוימים בהודו כאילו נשלח לתפקיד כדי להמיר את דתם של ההודים לנצרות[3].
- המישור הצבאי היה ככל הנראה המשפיע ביותר על הצתת המרד. ראשית, בעיקר כתוצאה ממלחמת קרים, הייתה בעיה גדולה ביחס בין חיילים מערביים לחיילים מקומיים בהרכב צבא הודו. בשנת 1857 מנו החיילים ההודים בשירות חברת הודו כ-311,000 (165,000 רק בארמיית בנגל) עם כ-40,000 חיילים מערביים, יחס של כ-1:8[2]. מעבר ליחס הבעייתי, גם הצבת היחידות האירופאיות בהודו הייתה לא שיוונית כך שהיו אזורים נרחבים ללא כוח צבאי בריטי המוצב שם. בעיה נוספת הגיעה בשנת 1856 כאשר אושר חוק גיוס לשירות הכללי (General Service Enlistment Act) אשר קבע כי כל חייל המשרת בכוחות הבריטים מחויב להישלח ולהילחם בכל מקום אשר יהיה בכך צורך. הבעייתיות עם חוק זה נבעה מכך שחיילים ממעמדות גבוהים (קאסטות) בצבא בנגל (ביניהם הברהמנים והראג'פוטים), היו מאבדים את מעמדם החברתי אם היו יוצאים מגבולות הודו. עד שנחקק חוק זה, צבא בנגל היה הצבא היחיד מבין השלושה אשר כיבד את הקאסטות ואת רצון המעמדות השונים. כלומר מי שרצה להתגייס לשירות הצבא הבריטי, היה מחויב לוותר על מעמדו החברתי[3].
- הנושא שהצית בסופו של דבר באופן ישיר את המרד עצמו, גם אם אינו האחראי הבלעדי להתעוררות המרד הינו פרשיית התרמילים המשומנים. לקראת סוף שנת 1856, הופיעו בהודו רובים מסוג חדש שהיוו חידוש טכנולוגי נרחב, היו אלו הרובים המחורקים אנפילד דגם 1853 ( Pattern 1853 Enfield) שהחליפו את הרובים הלא מחורצים אשר שירתו בצבא הבריטי מספר עשורים, כולל במלחמות הנפוליאוניות; מוסקט הבראון בס (Brown Bess Musket) בדגם ההודי שלו. שני הרובים נטענו מהלוע, כלומר הקליע ואבקת השריפה הוכנסו מלוע הנשק, ההבדל היה שבמוסקט היה נטען כדור עופרת, אליו הייתה מוספת כמות אבקת שריפה ואלה היו נדחפים במורד הקנה. באנפילד נעשה שימוש מהפכני בתרמילים שכללו את הקליע ומטען אבקת שריפה, שניהם בתוך תרמיל ניר אשר שומן באופן נכבד כדי למנוע רטיבות ולהקל על טעינת הרובה. כדי לטעון את הרובה החדש, על החייל היה לקרוע את תחתית התרמיל בעזרת שיניו ולשפוך את אבק השרפה במורד הקנה, את התרמיל והקליע שבתוכו היה עליו לדחוף במורד הקנה אחרי אבקת השריפה[3].
נושא שימון הקליעים הפך לאחת מהסיבות שהציתו את המרד משום השמועות שהסתובבו סביב שימון התרמילים, שכן הטענה הייתה שהתרמילים שומנו בעזרת שומן חזיר ופרה. היה בסיס מסוים לשמועה זו משום שהשימון כמו הכנת התרמילים נעשה על ידי חברה חיצונית וללא שליטה ישירה של השלטונות הבריטיים.
מהלך המרד ההודי
אמנם הסיבות למרד היו שונות ומגוונות, היה אירוע יחיד שהצית לבסוף את המרד עצמו. אירוע זה היה שיחה שהתקיימה במצבור התחמושת בדום-דום (צפונית לקולקטה) בין שני חיילים הודים בשירות הצבא הבריטי, האחד ממעמד נמוך (לאסקר) והשני ממעמד גבוה (ברהמין). הלאסקר ביקש לשתות מכד הנחושת של הברהמין, אך זה סירב מחשש שבן המעמד הנמוך יזהם אותו. כתגובה לעלבון ענה הלאסקר שבקרוב יאבד הברהמין את מעמדו בכל מקרה שכן השלטון הבריטי מייצר תרמילים המשוחים שומן פרה וחזיר. השמועה החלה ככל הנראה כך ונפוצה ברחבי ארמיית בנגל כמו אש בשדה קוצים[3].
סימנים ממשיים להתחלתו של המרד החלו בינואר 1857 כאשר רגימנט 'הילידים בנגל ה-34', אשר ישב בבראקפור (קרוב לדום-דום), החל להראות סימני התמרמרות וחוסר שביעות רצון כלפי הבריטים. חודש לאחר מכן הוא אף השפיע על סלידה דומה בקרב רגימנט נוסף 'הילידים בנגל ה-19', אשר סירב לאימוני ירי ב-26 בפברואר, למרות שהתרמילים שחולקו לו לא שומנו כלל. כתגובה פורק הרגימנט ה-19 פורק על ידי רגימנט בריטי ('הרגלים ה-84'). ב-29 במרץ, טוראי ברגימנט ה-34 בשם מנגל פאנדי (Mungal Pandy) הצהיר שירה בקצין הבריטי הראשון שיראה במהלך כינוס של הרגימנט. כתגובה לכך הגיע למקום קצין בריטי מהרגימנט בניסיון להשתלט על האירועים, פאנדי ירה לעבר הלוטננט והפיל אותו מסוסו, הוא ניצל הודות להתערבותו של המשרת ההודי שלו. הרגימנט המתמרד תקף והעלה באש מחנה בריטי בעיר כשהוא יוצא עם שלל של מספר תותחים, משם המשיך בצעידה לקראת קולקטה. בסוף מרץ, נעצר הרגימנט המתמרד ופאנדי ומספר מנהיגי המרד ברגימנט נתלו על ידי השלטונות הבריטים[4]. לאחר הדרמה בבראקפור במרץ, חודש לאחר מכן אירוע התמרדות נוסף התרחש באווד (ששנה לפני כן סופחה לשלטון הבריטי בהודו). לאחר ששמע על פירוק הרגימנט ה-19, התמרד 'רגימנט הילידים ה-7' ובתגובה, פורק אף הוא על ידי הנציב הבריטי באווד הנרי לורנס (Henry Lawrance) על ידי הקפת המתמרדים בתותחים מוכנים לירי[4].
מיראט
מיראט (Meerut) הייתה עיר בעלת חשיבות צבאית רבה, כ-64 ק"מ צפון-מזרחית לעיר דלהי. היא ישבה על 'הדרך הראשית הגדולה' (Grand Trunk Road) והכילה כוח צבאי נרחב שהתחלק כמעט שווה בין יחידות בריטיות ליחידות ילידים הודיות[4][5].
לאחר שנרגעו הרוחות בבראקפור ואווד, הוצת המרד באופן אגרסיבי ודרמטי בעיר מיראט. ב-24 באפריל 1857, 85 פרשים מ-'רגימנט הפרשים הקל ה-3' סירבו להשתתף באימוני ירי, הם נעצרו ונשפטו לעשר שנות מאסר. ב-9 במאי, משפטם הוקרא במסדר מול כל חיילי חיל המצב בעיר, כאשר הבריטים נשאו כלי נשק ואילו ההודים, כאקט של חוסר אמון מצד הבריטים, לא נשאו נשק. למרות שחלק מהפרשים שירתו נאמנה את הבריטים במספר מערכות, עונשם לא הומתק ואף נאלצו הנידונים לעבור את הבושה של קריעת דרגותיהם ומדיהם אל מול כל הסובבים.
ביום למחרת, יום ראשון ה-10 במאי, בעוד שהחיילים והקצינים הבריטים ישבו בכנסיות בתפילת יום הראשון, התכנסו חיילים הודים מהרגימנטים ה-11 וה-20 כשהם מלוהטים על ידי ההמון בשוק. ההתכנסות הלכה והפכה לאלימה ומרדנית, מה שגרם לקצינים הבריטים לצאת לקראת המתמרדים בבהלה. הקצין הראשון שהגיע היה מפקד הרגימנט ה-20, הקולונל פינס, כאשר הגיע להתכנסות נורה בגבו והופל מסוסו, לאחר מכן הוכה על ידי ההמון כשהוא שכוב על הארץ, מה שפתח צוהר להתלהטות נוספת בקרב המתמרדים. בשלב זה, חיילים מהרגימנט ה-3 התקדמו לקראת הכלא בכדי לשחרר את חבריהם שנכלאו יום לפני כן, לאחר שאלו שוחררו יחד עם כל שאר האסירים במקום, החיילים ההודים במיראט התפרעו ברחבי העיר, כשהם בוזזים והורגים את האירופאים בעיר.
בזמן ההתפרעויות בעיר, כלל חיל המצב הבריטי את רגימנט הקלעים ה-60 ורגימנט משמר הדרגונים ה-6 בנוסף ליחידת ארטילריה (סך הכל כ-2,000 חיילים). הכוח הבריטי היה מוצב מחוץ לעיר ועד שהצליח להתארגן והגיע למוקדי ההתמרדות בעיר, היה זה מאוחר מידי, שכן אלו המשיכו לדלהי כשהם משאירים את מהשכונות האירופאיות במיראט עיי חורבות. גנרל הוויט (Hewitt), מפקד הכוח הבריטי בעיר, עשה טעות מרה כאשר לא רדף אחרי המתמרדים בדרכם לדלהי ורק הסתפק בשליחת כוח סיור קטן[6].
בזמן הצתת המרד במיראט, ברחבי צפון הודו הוצתו מרידות דומות בעיירות וערים שונות. בחלק מהמקרים הצליחו הבריטים לרסן את הכוחות המורדים בשלבים המוקדמים טרם יצאו משליטה, כך היה לדוגמה באגרה, פשוור ולאהור. במוקדים אחרים הגורל היה דומה לזה של מיראט כאשר המרידה יצאה מידי שליטה והמורדים הרגו, בזזו ושרפו בשכונות האירופאיות. בכל מוקדי ההתפרעות היה מוקדם להבין את גודל האירועים וההשפעה על חלקים נרחבים מצפון הודו, לכן בימים הראשונים לא נעשה ניסיון מרוכז להתחיל ולדכא את המרד, אלא עסקו הבריטים בכיבוי האש בסביבתם המיידית. במספר מקרים הצליחו כוחות בריטים מצומצמים להתגונן אל מול כוחות רבים של מורדים, ראויה לציון הדוגמה של אולם ביליארד בעיר ארה (Arrah) ששימש מבצר מאולתר ל-16 בריטים, משרתיהם ו-45 חיילים סיקים נאמנים, אשר החזיקו מעמד מול עשרות התקפות עד שחולצו לבסוף רק ב-3 באוגוסט[7].
דלהי
- ערך מורחב – המצור על דלהי (1857)
בבוקר ה-11 במאי הגיעו שלושת הרגימנטים המורדים ממיראט לדלהי, שם הצטרפו לשלושה רגימנטים מורדים בדלהי עצמה. יחד השתלטו ששת הרגימנטים על העיר דלהי שלא הכילה יחידות בריטיות להגן עליה. לאחר מספר ימי בזיזה ברחובות דלהי הצליחו המורדים לייצב את התנהלותם והחלה מלאכת ההתבצרות לקראת התגובה הבריטית. בינתיים הלך וגדל כוחם של המתמרדים עם הצטרפות קבוצות עריקים ואזרחים מהעיירות מסביב. אירוע משמעותי בשלב זה של המרד אשר תרם רבות לאיחוד הכוחות המורדים, היה הכתרתו בידי המורדים של בהאדור שאה ה-2, הנצר לשושלת המלוכה המוגולי שהיה בן 82 בעת הכתרתו ל-'מלך המרד'. עד הכתרתו, חי השאה על פנסיה של חברת הודו המזרחית ולא היה לו כוח פוליטי ממשי, הוא הוכתר ככל הנראה כנגד רצונו. בכל זאת, הכתרתו הייתה צעד חשוב לטובת המרד, היא הציבה דמות חוקית המקובלת על ההינדים והמוסלמים ואיחדה כך את כל הגורמים המורדים לפחות בשלבי המרד הראשונים[8].
למרות העמדה המרשימה שיצרו המורדים בדלהי, הם לא השכילו לארגן התקפה מאורגנת כנגד הכוחות הבריטים המפוזרים ברחבי צפון הודו, בכך עברה היוזמה לצד הבריטי. האסטרטגיה הבריטית בשלב זה התרכזה ראשית בשחרור העיר מידי המורדים ורק לאחר מכן התמודדות עם מוקדי המרד האחרים, זאת משום חשיבותה הסמלית בתור הבירה ההיסטורית של האימפריה המוגולית. כדי להגיב למתרחש בדלהי, הרכיבו הבריטים את 'כוח השדה דלהי' (Delhi Field Force) בפיקודו של הגנרל ג'ורג' אנסון, אשר מנה כ-2,300 חיל רגלים, 600 פרשים ו-22 תותחים. הכוח יצא מאומבלה (כ-209 ק"מ מדלהי) ומספר ימים לאחר יציאתו נפטר אנסון ממחלת הכולרה, הפיקוד עבר מספר פעמים עד שעבר באמצע יולי למייג'ור-גנרל ארצ'דיל וילסון.
קאנפור
- ערך מורחב – המצור על קאנפור
לאקנאו
- ערך מורחב – המצור על לאקנאו
שחרור לאקנאו ואווד
מרכז הודו
- ערך מורחב – המערכה במרכז הודו (1858)
מהלכים אחרונים
תוצאות והשלכות
הספונטניות וההפתעה שבה הוצת מרד כל כך רחב וכל כך הרסני בתוך הצבא שהיה ליבה של השליטה הבריטית, כמו גם האכזריות והקושי בדיכויו, העלו שאלות קשות בצמרת השלטון והצבא הבריטי. האימפריה הבריטית הייתה באותה עת רחבה מספיק כדי לחשוש מאירועים דומים במקומות אחרים כמו גם חזרה של האירועים בהודו עצמה, כך שלפחות היה צריך לקיים תהליך הפקת לקחים רחב ולהבין לעומק את הסיבות למרד.
לצד התהליך הטבעי של הפקת הלקחים, בעיקר מצד האימפריה הבריטית, היו למרד השלכות רבות על הקשר ההודי-בריטי ומעבר לכך ברחבי האימפריה ודעת הציבור באנגליה. לאחר הפקת הלקחים ובתוך המציאות החדשה שנוצרה בהודו, נחקקו עשרות חוקים חדשים, תפיסות עולם השתנו, כמו גם היחסים ההודים-אנגלים עצמם. בין השינויים ניתן לציין את הרפורמות בצבא ואת סופה הרישמי של האימפריה המוגלית. בנוסף, גדלה הרגישות הבריטית למנהגים, חוקים והדתות המקומיות, וחודדו החוקים ושיטת השלטון בהודו[9]. בשנת 1860 בוצעה רפורמה נרחבת לייסוד החוק בהודו וייסוד שיטת החקיקה, רפורמה שהיוותה שינוי מהשיטה הקודמת שהונהגה על ידי חברת הודו המזרחית ונמשכה עד עצמאותה של הודו[10].
אחת מההשלכות של המרד שחשוב לציין, אך חשיבותם המעשית נמוכה, הינה הסיום הרשמי של האימפריה המוגולית שהתקיימה כ-330 שנים. כזכור, הנצר האחרון לשושלת המוגולית, שכוחה הפוליטי היה בדעיכה החל מתחילת המאה ה-17 ובזמן המרד היה קיים רק בתאוריה, בהאדור שאה השני הוכתר בדלהי על ידי המורדים בתור מלכם. הבריטים פחדו מהתעוררות חוזרת של מרד בתת-היבשת וזיהו את הסמליות של האימפריה המוגלית ההיסטורית, לכן עם כיבוש דלהי ועצירת השאה, בוטלה באופן רשמי האימפריה. בניו של השאה, שהיו בעצמם פעילים בהובלת המרד, נתפסו והוצאו להורג. השאה עצמו נשפט ונשלח לגלות בראנגון, שם נפטר ואיתו השושלת המוגלית.
חוק הודו (1858)
לאורך המאה ה-18 החלה להישאל שאלת הלגיטימיות של חברה כלכלית כישות פוליטית השולטת על שטחים נרחבים, אך מתנהלת גם כחברה כלכלית ובכך ראשית עניינה הוא עשיית כסף. החשש שהחל לעלות בנוסף לכך היה שהכוח הכלכלי שהיה טמון בחברה וההשפעה שלו על הפרלמנט הבריטי. החל מתחילת המאה ה-19 נחקקו מספר 'חוקי הודו' (האחרון לפני המרד נחקק בשנת 1853), אשר הורידו את ההשפעה והשליטה של החברה בהודו, תחת הרעיון הכללי שיום אחד החברה תאבד שליטה זו. המרד ההודי נתפס באופן משמעותי כאשמת אוזלת היד של החברה בניהול המדינה, באופן טבעי עם פרוץ המרד גברו הקולות שתמכו בגישה שהשלטון על מדינה לא יכול להישאר בידי החברה. כתגובה למרד החל להיבנות בפרלמנט חוק שיעביר את השליטה בתת-היבשת לידי הכתר, חוק שהוגש באופן סופי על ידי בנג'מין ד'יזראלי בתור עוזרו של הלורד דרבי.
'חוק הודו' של שנת 1858 (נכנס לתוקף ב-2 באוגוסט)[9] היה אותו החוק אשר העביר את השליטה בהודו לידי השלטון הבריטי באופן ישיר. חוק זה הכניס את משרת 'מזכיר המדינה להודו' (Secretary of State for India), מעין שר חוץ לענייני הודו, מזכיר המדינה להודו ישב בפרלמנט הבריטי ונתמך על ידי 'מועצת הודו' (India Council; גוף של 15 יועצים). את נוכחות השלטון הבריטי בהודו מילא תפקיד 'משנה למלך' (Viceroy), תפקיד שהיה דומה לתפקיד הקודם של מושל מטעם החברה וישב אף הוא בקולקטה, רק שעתה תפקיד זה היה כפוף לפרלמנט הבריטי באופן ישיר. מזכיר המדינה להודו הראשון היה הלורד סטאנלי, המשנה למלך הראשון היה הלורד קנינג[11].
רפורמות בצבא הודו
צבא הודו, בעיקר ארמיית בנגל, נפגע באופן קשה מאד מהמרד. יחידות שלמות ירדו מסדר הכוחות ויחידות רבות הוקמו במהלך המרד מאזורים שונים. בנוסף לכך, לאחר 'חוק הודו' הועבר גם הצבא לשירות האימפריה הבריטית באופן ישיר, כלומר יחידות צבא הודו יהיו שייכות מעתה למשרד המלחמה והצבא הבריטי. לאחר המרד היה צורך בבניה וסידור מחדש של יחידות צבא הודו. למעשה, עם מעבר השלטון בהודו בוטלו כל היחידות, שכן הן שירתו את חברת הודו המזרחית אשר איבדה את זכויות השלטון שלה בהודו. במציאות, רוב היחידות אשר לא מרדו השתמרו כמו שהן רק שהפיקוד עליהן עבר לצבא הבריטי. כך לדוגמה רגימנטי ארטילריה והנדסה עברו לשרת תחת 'רגימנט התותחנים המלכותי' ו-'רגימנט ההנדסה המלכותי' בהתאמה.
שלושת מחוזות השלטון הבריטים שהונהגו על ידי החברה; בנגל, בומבי ומדרס, נשתמרו בתור המבנה השלטוני של הודו, כך גם נשתמרה החלוקה לארמיות בתוך צבא הודו. עם זאת המבנה הפנימי של הארמיות שונה לחלוטין, רגימנטים שמרדו פורקו, במקומם הוכנסו רגימנטים חדשים וחלק מהרגימנטים שנותרו נאמנים במהלך המרד קיבלו מספרים ושמות חדשים. באופן טבעי, השינויים הקיצוניים ביותר קרו בצבא בנגל, שהושפע באופן הנרחב ביותר מהמרד.
נקודה נוספת של עניין בהקשר למבנה הצבא וגיוס מקומיים נובעת מאחת מההשלכות המעניינות ביותר של המרד. במהלך המרד אזורים וממלכות שונות בהודו נותרו נאמנים ותרמו חיילים רבים לטובת הבריטים. אזורים אלו, לדוגמה הפונג'אב, הפכו כעת לאזור מועדף לגיוס משום שחייליהם נחשבו בשלב זה לאמינים יותר. בנוסף לכך, לאחר המרד היה מעבר לגיוס נרחב יותר מעמים ואזורים שנחשבו 'לוחמניים' יותר, כמו חיילי הגורקה מנפאל, חיילים מסינד (Sindh) וסיקים מהפונג'אב. בנוסף, לאחר המרד הושם דגש רב יותר על היחס בין מספר החיילים הבריטים להודים בשירות בריטי, כך שהיחס היה קרוב לשווה.
ב-90 השנים שבין המרד לבין עצמאותה של הודו, נאמנותם של החיילים ההודים בשירות האימפריה נותרה איתנה. חיילים הודים שירתו בכל מערכה של האימפריה הבריטית אליה נשלחו, כמו גם מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה בה שירתו כשני מיליון חיילים הודים[12].
היסטוריוגרפיה
שאלת אופי המרד והמניעים להתפרצותו
בתקופת התרחשות המרד ולאחריה, הייתה התעסקות רבה במניעים להצתת המרד מלכתחילה, שכן כוחה של האימפריה הבריטית נשען באופן רחב על התמיכה המקומית. השמות השונים שניתנו למרד לאורך ההיסטוריה משקפים גישות שונות לגבי אופי המרד, לדוגמה האם היה מרד צבאי או התקוממות אזרחית, שאלה שלתשובתה השלכות אחרות לגמרי. כדי להבין את עומק השאלה, מעניין להציג את דבריו של שר החוץ דאז, בנג'מין ד'יזראלי בדבר השאלה לגבי אופי המרד:
נטען כי, משום שמדובר במרד צבאי בלבד, כל שהיה עלינו לעשות היה לדכא אותו... אני מאמין, כי השאלה האם הייתה זו התמרדות צבאית בלבד היא שאלה בעלת חשיבות עליונה. האם זאת התמרדות צבאית או התקוממות לאומית?
שאלתו של ד'יזראלי כוונה כנגד רוח הדברים בתקופה שמיד לאחר המרד אשר הדגישה את האופי הצבאי של המרד, כך לדוגמה ראה את הדברים ג'ון לורנס (Sir John Muir Lawrence), מושל מחוז פונג'אב. לדעתו, שהייתה הדעה הרווחת באופן עקרוני, לא הייתה ההתמרדות רחבה והסיבה למרד הייתה כמעט לחלוטין נושא התרמילים[13][15]. היו דעות נוספות שהדגישו את ההפתעה שבהתפרצותו של המרד וסימני השאלה הרבים שהתעוררו בדבר הסיבות להתפרצות. כך מעניין לציין את דעתו של ג'יימס אוטרם, מושל אווד לאחר שחרור לאקנאו; לדעתו היה המרד קונספירציה מוסלמית בהודו ותקרית התרמילים הציתה את המרד לפני שניתן לכוחות הפוליטיים המוסלמים הזדמנות לתכנן אותו לעומק[15].
הדעה הבריטית הרווחת בתקופה שלאחר המרד נועדה להגן על הלגיטימיות הבריטית כנגד הלגיטימיות הפוליטית ההודית בדבר השליטה על תת-היבשת. בתור התמרדות צבאית, יכלו הבריטים להעניש את האחראים ולהמשיך הלאה בשליטה בהודו, לקחים יהיו חייבים להילמד ואולי אף מספר רפורמות, אך בגדול הבעיה התעוררה בתוך הצבא ושם תטופל. הדעה ההפוכה על התעוררות לאומית כוללת שנכשלה אשר התנהלה בעיקר בצבא, הייתה דעה מסוכנת כלפי השליטה הבריטית. גישה זו על היותו מרד לאומי הייתה הגישה אשר התקיימה בקרב חוקרים הודים רבים בעיקר בתקופת העצמאות בשנות ה-40 של המאה ה-20 ולאחריה. המרד הפך להיות אירוע לאומי נוסף ואחד הראשונים, על רצף אירועי המאבק על העצמאות ההודית ועזר לחזק את הזהות הלאומית ההודית.
נומנקלטורה ושאלת השם
אחת השאלות הנרחבות לגבי אירועי המרד, הנובעת מהסמליות הרבה שלו לאורך ההיסטוריה ולצדדים המעורבים, היא שאלת השם של המרד.
החשיבות הרבה שהייתה למרד בעייני העם ההודי מצד אחד והאימפריה הבריטית מצד שני, גם בזמן ההתרחשויות וגם ברטרוספקטיבה, הפכו גם את שם המרד והדרך בה הוא נזכר לנושא לדיון. לאחר המאבק לעצמאות במהלך החצי הראשון של המאה ה-20, נקרא המרד של 1857 "מלחמת העצמאות הראשונה", לפי התייחסות זאת, מאבק העצמאות במאה ה-20 נחשב למלחמת העצמאות השנייה[16]. לנושא זה ישנה חשיבות רבה, שכן ההתייחסות למרד של 1857 כפרק ראשון במאבק מתמשך לעצמאות מגדילה באופן ניכר את הלגיטימיות והעוצמה של הזהות הלאומית והעצמאות ההודית.
בעייני האימפריה הבריטית, במהלך ובשנים שלאחר המרד, נקרא המרד של 1857 בשמות שונים; "המרד הגדול" (The Great Rebellion), "ההתקוממות הגדולה" (The Great Mutiny), "מרד הספואיים" (The Sepoy Revolt) ו-"מלחמת הספואיים" (The Sepoy War). נראה כי השם אשר נשאר והפך לשם המקובל הינו "המרד ההודי הגדול" (The Great Indian Rebellion) או לחלופין "המרד ההודי של 1857" (The Indian Rebellion of 1857), שמות אלו היו נקיים עד כמה שאפשר מהתנגשות עם הנרטיב הבריטי או הנרטיב הלאומי ההודי.
המרד ההודי בתרבות
- הנמר והלהבה (The Tiger and the Flame) הוא סרט משנת 1952, בבימויה של ג'נאסי קי ראני, המספר את סיפור המרד.
- המרד הגדול (The Rising) הוא סרט משנת 2005, בבימויו של קתן מהאטה, מספר את סיפורו של מנגל פאנדי במהלך המרד.
- 1857: אק ספרנמה (Ek Safarnama :1857) הוא מחזה מאת ג'ווד סיביקוי אשר מתרחש במהלך המרד.
- רצי הלילה מבנגל (Nightrunners of Bengal) הוא רומן מאת ג'ון מאסטרס (נכתב במקור על ידי מייקל ג'וזף) אשר מתאר סיפור דמיוני בעל דמיון מסוים לאירועי המרד.
- שוד הרכבות הגדול (The Great Train Robbery) הוא ספר רב-מכר משנת 1975 מאת מייקל קרייטון. במהלך העלילה מוזכרים אירועי המרד אשר התרחשו במקביל בהודו.
- היכלות רחוקים (The Far Pavilions) הוא ספר רב-מכר משנת 1978 מאת מ. מ. קיי (Mary Margaret Kaye). חלק מרכזי בתחילת העלילה עוסק באירועי המרד אשר התרחשו בהודו.
לקריאה נוספת
- Abraham, Rony, The Great Mutiny India, 1857, Haifa University, 2005.
- Barthorp, Michael, British army on campaign 1816-1902(3): 1856-1881, London, UK, Osprey Publishing, 1988.
- Barthorp, Michael, The British troops in the Indian Mutiny 1857-59, London, UK, Osprey Publishing, 1994.
- Fremont-Barnes, Gregory, Essential Histories: The Indian Mutiny 1857-58, London, UK, Osprey Publishing, 2007.
- Page, Melvin E., Colonialism: An International, social, cultural & political Encyclopedia, California, US, ABC-CLIO, 2003.
- Raugh, Harold E. Jr., Victorians at war, 1815-1914: Encyclopedia of British military history, California, US, ABC-CLIO, 2004.
- Wilkinson-Latham, Christopher, The Indian Mutiny, London, UK, Osprey Publishing, 1977.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: המרד ההודי הגדול |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: המרד ההודי הגדול |
- על המרד באתר הBBC.
- תיאור כללי של מהלך המרד באתר 'ויקטוריאן ווב'.
- מאמר על הסיבות למרד באתר 'הטלגרף'.
- כתבה על המרד מה-30 ביוני 1857, בארכיון 'הגרדיאן'.
- מאמר על המרד מידי קארל מרקס, 14 באוגוסט 1857, הניו-יורק טריביון.
- אלברט פיונקה, 'הצגת המרד בעיתונאות הויקטורינית הגבוהה' באתר 'ויקטוריאן ווב'.
הערות שוליים
- ^ תרמילי הנייר של הרובים החדשים קיצרו את משך זמן הטעינה ודרשו מהיורה לפתוח בנשיכה את התרמיל ובין היתר לשפוך אבקת שריפה במורד הקנה. פעולת המגע עם השפתיים בתרמיל הייתה מוקד הבעייתיות בדבר סוג השומן המדובר.
- ^ 2.0 2.1 Raugh, 2004, עמ' 45-46
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 Wilkinson-Latham, 1977, עמ' 4-5
- ^ 4.0 4.1 4.2 Fremont-Barnes, 2007, עמ' 29-31
- ^ Raugh, 2004, עמ' 41.
- ^ Fremont-Barnes, 2007, עמ' 30-31
- ^ Fremont-Barnes, 2007, עמ' 31-32
- ^ Fremont-Barnes, 2007, עמ' 33-34
- ^ 9.0 9.1 Fremont-Barnes, 2007, עמ' 89.
- ^ DeSousa, 2008, עמ' 65.
- ^ Hodge, 2008, עמ' 346-347.
- ^ Fremont-Barnes, 2007, עמ' 90.
- ^ 13.0 13.1 Abraham, 2005, עמ' 67
- ^ הציטוט במקור מאנגלית: "It was alleged that, this being a mere military mutiny, all we had to do was to put it down… Now, I humbly think that the question of whether it is a mere military mutiny is one of primary importance. Is it a military mutiny or is it a national revolt?"
- ^ 15.0 15.1 Wilkinson-Latham, 1977, עמ' 3
- ^ Fremont-Barnes, 2007, עמ' 9
| המרד ההודי הגדול | ||
|---|---|---|
| קרבות עיקריים | מיראט • דלהי • קאנפור • לקנאו • מרכז הודו | 
|
| אישים הודים בולטים | מנגל פאנדי • בהאדור שאה • ננה סאהיב • טאטיה טופא • רני לאקשמיבאי | |
| אישים בריטים בולטים | צ'ארלס קנינג • קולין קמפבל • ג'ורג' אנסון • יו רוס • פטריק גרנט • ג'יימס אוטרם | |
| נושאים שונים | הודו הבריטית • חברת הודו המזרחית • ממלכת אווד • מדליית המרד ההודי | |
