המצור על לאקנאו
 | ||||||||||
| "התקפת המורדים על סוללת רדאן בלאקנאו, 30 ביולי 1857" | ||||||||||
| מלחמה: המרד ההודי הגדול | ||||||||||
| תאריכים | 30 במאי 1857 – 29 בנובמבר 1857 (26 שבועות ויומיים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | המצור על קאנפור | |||||||||
| קרב אחרי | המערכה במרכז הודו | |||||||||
| מקום | תת-היבשת ההודית | |||||||||
| תוצאה | שחרור המצור על ידי הצבא הבריטי ושחרור חלק מהנצורים. | |||||||||
| ||||||||||
.svg){kind=small}
המצור על לאקנאו (באנגלית: Siege of Lucknow, בהינדי: लखनऊ की घेराबंदी, באורדו: لکھنؤ کا محاصرہ) היה מצור שהתקיים כנגד אזרחים וכוחות בריטים ובעלי בריתם בעיר לאקנאו, על ידי מורדים הודים במהלך המרד ההודי הגדול. במהלך המצור, ביצרו הבריטים את בניין המושל בעיר ומספר מוקדים נוספים, אלו הותקפו פעם אחר פעם על ידי המורדים במשך מספר חודשים.
לאורך תקופה זו ניסו הבריטים מספר פעמים לשלוח כוח שחרור שנכשל פעמיים בשחרור הנצורים, עד אשר בפעם השלישית הם שוחררו וצעדו לביטחה. לאחר שחרור הנצורים, כאשר החזירו הבריטים את השליטה שלהם במספר מוקדים נוספים בצפון הודו, הגיעו כוחות בריטים וכבשו מחדש את העיר מידי המורדים.
רקע
ערך מורחב – המרד ההודי הגדול
בחודשים הראשונים של שנת 1857, ברחבי צפון הודו הבריטית, התחילו מרידות בעיקר בקרב חיילים הודים אשר שירתו בצבא הודו הבריטית. המרד התחיל באופן זה כתוצאה ממספר שנים של שלטון מרוחק ומזלזל, בין היתר הכנסה של תרמילים משומנים לנשקים החדשים בצבא, תרמילים אלו הכילו לפי השמועות שומן חזיר ושומן פרה (החזיר אסור באסלאם והפרה קדושה להינדים). אירוע השיא שנחשב לתחילת המרד התרחש בעיר מיראט ב-10 במאי 1857, כאשר שלושה רגימנטים הודים בשירות הבריטי התמרדו ויצאו במסע טבח והרס בעיר כתוצאה מכליאה של חבריהם על ידי הבריטים. אולם במהרה המרד התפשט במספר מוקדים בהודו, בעיקרם כאמור צפון הודו.
מחוז אווד היה מוקד חשוב במרד כמו גם שסיפוחו שנה קודם לכן היה מהגורמים העיקריים למרד. בנוסף לכך חשוב לציין שיחידות ילידים שהוקמו באווד מהאוכלוסייה המקומית שזה עתה הצטרפה לשליטת חברת הודו המזרחית, שירתו לפי כן ביחידות ממלכת אווד, כך שנאמנותם מראש הייתה בעייתית. העיר לאקנאו (Lucknow) הייתה עיר הבירה ההיסטורית של ממלכת אווד ועיר מחוז השלטון הבריטי באווד, כך שחשיבותה, בעיקר הפוליטית, בעייני שני הצדדים הייתה רבה.
מפקד העיר שהיה גם נציב המחוז היה בריגדיר-גנרל הנרי לורנס (Sir Henry Lawrence), לורנס שירת וגר בהודו רוב חיו והכיר את החיילים הילידם, הוא אף שירת בעצמו בצבא בנגל. לורנס ראה את הנולד בהקשר למרד במיוחד לאור מעבר השלטון הטרי במחוז, לכן נקט בפעולות רבות על מנת להתכונן להגנה על החיילים והאזרחים הבריטים בעיר. בניין הממשל (Residency) בוצר, אוכל ותחמושת נאגרו לשעת חירום ומצודה קטנה מחוץ לעיר אוישה אף היא למקרה של התמרדות.
לראשותו של לורנס עמד כוח של 1,873 לוחמים, ביניהם כ-700 חיילים הודים נאמנים ו-153 אזרחים מתנדבים, בנוסף לכוח הלוחם היו כ-1,280 אזרחים. משום שרק רגימנט בריטי אחד היה מוצב בעיר (רגימנט הרגלים ה-32), תוכניתו של לורנס הייתה לפנות את כל האירופאים מחלקי העיר השונים למבנה השלטון המבוצר ובכך להגן אליהם באופן מרוכז. מהצד השני, כוח המורדים בעיר ובסביבתה מנה בין 50,000 ל-100,000 מורדים ואזרחים לוחמים.
תחילת המרד בלאקנאו
ב-14 במאי קיבל לורנס את הידיעה על הצתת במרד במיראט ומיד, כצעד מנע מקדים, פיזר את אחד הרגימנטים ההודים הלא-סדירים שלו. בנוסף שמע שמועות על כוונתם של שלושה רגימנטים רגליים, רגימנט פרשים וסוללת תותחים למרוד ב-30 לחודש, לכן הורה גם על פיזורם לפני שהעניינים יצאו משליטה. במקביל רוכזה האוכלוסייה האירופאית של העיר בבניין הממשל, הרגימנט הבריטי ניהל את פיזורם והרחקתם של הרגימנטים ההודים וחצי ממנו נשאר בצפון העיר כדי לצפות בתנועות המורדים, החצי השני הוצב בבניין הממשל.
לקראת אמצע יוני הבין לורנס שכל המוקדים הבריטים באווד נכבשו בידי המורדים וכתוצאה מכך שהוא ניצב לבד במרכז המרד, בסוף אותו החודש הגיעה גם הידיעה על גורלה של קאנפור. ב-29 ביוני לראשונה מאז אמצע מאי הגיע כוח מורדים לקרבת העיר, תחילה הכוח הוערך בכ-500 חיילי רגלים וכ-50 פרשים, אך המציאות הכוח היה ככל הנראה פי 10 יותר גדול. מבלי לשלוח סיור לברר את גודל הכוח ומיקומו, שלח לורנס 300 חיילי רגלים, 170 חיילים הודים וכ-100 פרשים להלחם בכוח המורדים. התוצאה הייתה כישלון, כוח המורדים גבר על הכוח הבריטי עם כ-200 הרוגים בצד הבריטי. כעת כשהבין את גודל הכוח ועוצמתו, החזיר את כוחותיו מהמצודה מחוץ לעיר בחסות החשיכה והורה לפוצץ אותה. במכתב להוולוק עדכן אותו במצב הכוח בעיר ואמר; שללא תגבורת העיר תיפול תוך 15 – 20 ימים. בשלב זה, הוולוק והכוח ששחרר את קאנפור היה בדרכו לעזור גם בלאקנאו[1].
ב-2 ביולי נפצע לורנס באופן אנוש מפגיעת פגז בקיר חדרו והוא נפטר מפצעיו יומיים לאחר מכן, כאשר מחליפו בתפקיד היה ג'ון אירדלי אינגליס (John Eardley Inglis) שהיה מפקד הרגימנט ה-32 וקודם לדרגת בריגדיר-גנרל. תחת פיקודו של אינגליס עבר הכוח הבריטי להגנה אקטיבית יותר עם יציאה להתקפות כנגד עמדות המורדים בעיר ובכך העלאת המורל הבריטי במקצת. במהלך הלחימה הממושכת של המצור על בניין הממשל, עברו המורדים לחפירת מנהרות מתחת לחומות הבניין במטרה לפוצצם. כנגד חפרו גם הבריטים כדי להרוס את ניסיונות המורדים, אך למרות זאת הצליחו המורדים לפוצץ מנהרה ב-10 באוגוסט ובכך לפעור פתח בחומה ובחלק מהמבנה עצמו.
במהלך אוגוסט וספטמבר המבצר המתפורר והמאולתר שהיה בניין הממשל סבל הפגזות, ירי צלפים, מנהרות והתקפות. בתוך המבצר התנאים היו קשים לפחות באותה המידה, מחסור באוכל ותנאים סניטרים יחד עם הצפיפות גרמו למחלות כמו כולרה להתפשט בין המגנים ולהרוג לפחות אותה כמות אנשים כמו מהתקפות המורדים[2].
נסיון השחרור הראשון
.jpg)
סיפור הכוח הבריטי הנצור בבית הממשל בלאקנאו תחת התקפות אין סופיות הפכו בדומה לטבח בקאנפור לאחד הסיפורים העיקריים של המרד כפי שסופרו ברחבי האימפריה הבריטית, לונדון ובין הכוחות הבריטים בהודו. כמו שהטבח הפך לסמל לאכזריות ההודים המורדים וחוסר הכבוד שרחשו לבריטים, כך סיפור המצור בלאקנאו; שאינו נשבר כנגד כל הסיכויים, היה לסמל הנחישות והגבורה הבריטית. דעת הציבור הייתה מרכיב חשוב ברצון הבריטי לשחרור לאקנאו, למרות שלא היוותה העיר מוקד צבאי חשוב ולכן הפך שחרור העיר למשימה הבאה בחשיבותה אחרי ששוחרה דלהי.
הנרי הוולוק, לאחר ששחרר את קאנפור יצא לכיוון לאקנאו ב-25 ביולי, חצה את נהר הגנגס, נכנס למחוז אווד והביס מספר ניסיונות לעצור אותו. באמצע אוגוסט, הקרבות ומחלת הכולרה צמצמו את כוחו לכדי 1,500 חיילים בלבד והוא גילה כוח מורדים גדול באזור ביטור שאיים לאגף אותו, לכן לא נותרה ברירה אלא לחזור אחורה לכיוון קאנפור לחכות לתגבורות נוספות. ב-16 באוגוסט נפגש כוחו של הוולוק עם כוח של כ-4,000 מורדים בפיקודו של ננה סאהיב מחוץ לעיר ביטור. הכוח הבריטי ניצח ולאחר מנוסת כוח המורדים לפאתי העיר, הצית כוחו של הוולוק את ארמונו של ננה סאהיב בעיר.
ב-15 בספטמבר הגיעה לקאנפור תגבורת משמעותית בפיקודו של מייג'ור-גנרל ג'יימס אוטרם (Sir James Outram) שהגדילה את הכוח הבריטי לכדי למעלה מ-3,000 חיילים (בהם כ-2,000 בריטים). אוטרם קיבל את התפקיד של מושל אווד העתידי (במקום הנרי לורנס שנהרג חודשיים וחצי לפני כן), כאשר אווד ולאקנאו ישוחררו כמובן. דרגתו עלתה על זו של הוולוק, אך הוא ויתר ונתן את הכבוד של שחרור לאקנאו להוולוק, במקום זאת הוא התלווה אל הכוח הבריטי בתור יועץ ומושל עתידי.
הכוח המתוגבר יצא מקאנפור וחצה את הגנגס לתוך אווד ב-19 בספטמבר, הוא לחם במספר קרבות קטנים לאורך הדרך והגיע לבאני (Bani), כ-26 ק"מ מלאקנאו ב-22 לחודש, משם כבר נשמעו קולות הירי מבניין הממשל הנצור. ביום למחרת נתקל הוולוק בכוח של כ-11,500 מורדים מספר קילומטרים דרומית ללאקנאו, הכוח נשבר לאחר הפגזה ארטילרית מצד הבריטים והתנהל קרב מול המעטים שנשארו. באותו היום התקבלה הידיעה על נפילת מעוז המורדים בדלהי, מה שהעלה את מורל הכוח.
כוח ההצלה התקדם באיגוף סביב מרכז העיר כדי להגיע לבניין הממשל בצידו השני. המטרה הייתה להימנע כמה שיותר מסמטאות העיר ולהלחם בשטח פתוח ובטוח יותר, כך הוחלט להתקדם דרך אזור מלא גנים מצידו השמאלי של הנהר. הכוח התחיל התקדמות זו ב-25 בספטמבר ונתקל כבר מההתחלה בהתנגדות עזה מצד המורדים, אך בהתקדמות איטית תוך לחימה כנגד כיסי התנגדות נקודתיים לאורך הדרך, התקדם הכוח לעבר בניין הממשל[3].
לאחר לחימה מאומצת בדרך לבניין הממשל, חלקו האחרון של התנועה לעבר הבניין היה קשה במיוחד מאחר שהמורדים ביצרו אף הם את הרחובות בקרבת הבניין. עד אשר הגיע 'כוח החילוץ' לבניין הממשל נהרגו ונפצעו 535 חיילים, כתוצאה מצמצום הכוח בצורה כל כך משמעותית, הפך 'הכוח המחלץ' לכוח מתגבר בלבד וחייליו הצטרפו להגנת הבניין ושטח נוסף שנכבש מדרום לו. אוטרם לקח כעת את הפיקוד על הגנת מתחמי העיר ומצא מצבור מזון שהוחבא מתחת לבניין על ידי לורנס אך כנראה לא סיפר על כך לאיש לפני שנהרג, מזלם הטוב של הנצורים הבטיח כעת לפחות חודשיים נוספים של הספקה.
נסיון השחרור השני
כפי שצוין כבר, שחרור המצור על בניין הממשל הפך למשימה העיקרית של הכוחות הבריטים בצפון הודו, כל זאת הודות בעיקר לדעת הציבור על מצבם של הנצורים. לכן, בסוף אוקטובר הגיע כוח נוסף בפיקודו של הופ גרנט (Hope Grant) כדי להצטרף למגנים ולחכות לתגבורת נוספת.
המפקד העליון החדש שקיבל את הפיקוד על הודו בימים סוערים אלו היה הגנרל קולין קמבל (Sir Colin Campbell), עליו הייתה מוטלת כעת המשימה של ארגון כוח מספיק כדי לשבור את המורדים בעיר לאקנאו ולשחרר את כוחותיו הנצורים שם. קמבל יצא מקאנפור בתחילת נובמבר עם כוח של כ-4,500 חיילים כולל כ-250 מלחים ותותחים מאסיביים כנגד מעוזי המורדים ברחבי העיר. ב-12 לחודש הגיע קמבל למעוז בשליטה בריטית מדרום לעיר והוסיף את חיל המשמר שם לכוחו, בכך הגיעה לכ-5,000 חיילים ו-49 תותחים. במהלך הימים הבאים תוך איגוף העיר ממזרח, נלחם כוחו של קמבל בין המעוזים הביצורים והרחובות בשליטת המורדים. הכוח הבריטי נלחם בסיוע התותחים הכבדים והסתערויות חיל הרגלים וכך אחד אחרי השני נפלו מעוזי המורדים.
קמבל הגיע לבסוף לבניין הממשל והחל לפנות אותו מהחיילים והאזרחים ב-19 בנובמבר, תהליך הפינוי התקיים ללא התנגדות רבה מצד המורדים והסתיים ב-23 לחודש. יום למחרת נפטר הוולוק מתשישות ומחלה, אוטרם נשאר במעוז מדרום לעיר עם כוח של כ-4,000 חיילים ששימש מאחז בריטי בעיר. לאחר שהושאר הכוח מאחור בלאקנאו, חזר קמבל עם שארית הכוח וניצולי המצור לכיוון קאנפור.
בזמן ההתרחשויות בלאקנאו, נכבשה העיר קאנפור בשנית על ידי כוח של כ-14,000 מורדים בפיקודו של טאטיה טופא (Tantia Topi) כנגד חיל המצב של כ-1,000 בריטים. קמבל יצא מלאקנאו ב-27 בנובמבר והצליח לשחרר את קאנפור מידי כוחותיו של טופא ב-6 בדצמבר[4].
השחרור הסופי של לאקנאו
לאחר שטופלו הנושאים הבהולים יותר כמו שחרור דלהי ושחרור הנצורים בלאקנאו, יכלו הבריטים להתחיל במערכה של התקפת נגד כנגד מוקדי המורדים שנותרו ברחבי צפון ומרכז הודו. בשלב זה של תחילת 1858, היו יחידות בריטיות בדרכם מרחבי האימפריה (לדוגמה יחידות בדרכם מהמפרץ הפרסי לאחר המלחמה האנגלו-פרסית) בנוסף ליחידות מנפאל שהוסיפו כ-9,000 חיילי גורקה לכוח האנגלו-הודי שהלך ונבנה.
המאמץ לשחרר סופית את העיר לאקנאו מידי הכוחות המורדים אשר התבצרו בה החל ב-3 במרץ 1858. כוחותיו של גנרל קולין קמבל מנו בשלב זה כ-20,000 חיילים בנוסף לכוח של כ-4,000 חיילים בפיקודו של מייג'ור-גנרל ג'יימס אוטרם שנותר במאחז בריטי בדרום העיר. מול כוח זה, המספר המדויק של כוח המורדים אינו ידוע, אך מוערך בכ-120,000 חיילים (לא כולל אזרחים).
בדומה ללחימה ארבעה חודשים לפני כן בעיר לאקנאו, המהלך לשחרור העיר מידי המורדים התנהל בין מעוזים ומבנים מבוצרים שנכבשו אחד אחרי השני. ב-9 במרץ נכבש מעוז בשם הבגאם קוטי (Begum Kothi), ב-16 לחודש נכבש מחדש בניין הממשל ולבסוף ב-21 במרץ שוחררה העיר כולה במחיר כ-1,200 נפגעים בצד הבריטי ומספר לא ידוע, אך כנראה גבוהה יותר בצד המורדים.
לאחר שחרור העיר לאקנאו, כאשר קמבל מפקד כעת על כוח משמעותי, הוא המשיך לטהר מוקדים שונים באווד, אך הכוח הבריטי לא עמד בקצב התנועה של המורדים. רבים מהמורדים ששרדו את הקרבות בלאקנאו וסביבתה ברחו לאזורים השכנים לאווד, בהם רוהילקאנד (Rohilkhand) מדרום וביהר (Bihar) מצפון מערב[5].
לקריאה נוספת
- Abraham, Rony, The Great Mutiny India, 1857, Haifa University, 2005.
- Fremont-Barnes, Gregory, Essential Histories: The Indian Mutiny 1857-58, London, UK, Osprey Publishing, 2007.
- Raugh, Harold E. Jr., Victorians at war, 1815-1914: Encyclopedia of British military history, California, US, ABC-CLIO, 2004.
- Wilkinson-Latham, Christopher, The Indian Mutiny, London, UK, Osprey Publishing, 1977.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
הערות שוליים
| המרד ההודי הגדול | ||
|---|---|---|
| קרבות עיקריים | מיראט • דלהי • קאנפור • לקנאו • מרכז הודו | 
|
| אישים הודים בולטים | מנגל פאנדי • בהאדור שאה • ננה סאהיב • טאטיה טופא • רני לאקשמיבאי | |
| אישים בריטים בולטים | צ'ארלס קנינג • קולין קמפבל • ג'ורג' אנסון • יו רוס • פטריק גרנט • ג'יימס אוטרם | |
| נושאים שונים | הודו הבריטית • חברת הודו המזרחית • ממלכת אווד • מדליית המרד ההודי | |
