היסטוריה של הונגריה: המהפכה והמונרכיה הדואלית
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות |
שנת 1848, היא שנת אביב העמים, הביאה את המהפכה אף להונגריה. בהנהגתו של הרפורמיסט לאיוש קושוט ניסו המהפכנים להקים מדינה בעלת שלטון עצמי, אך מבלי לפרוק את מסגרת בית הבסבורג. גם הסדר זה לא היה לרוחם של בני הבסבורג, ובמלחמה שפרצה לחמו ההונגרים נגד האוסטרים, אך גם נגד המיעוטים הלאומיים בארצם הם, אשר דרשו אף הם את חירותם הלאומית.
לאחר שדיכא הקיסר פרנץ יוזף את המהפכה בארצו הוא פנה לדכא את המרידה ההונגרית. בשורה של קרבות, שבהם נעזרה אוסטריה בצבאו של הצאר ניקולאי הראשון, שפלש להונגריה מן המזרח, דוכא המרד ביד רמה. קושוט נמלט לטורקיה ושלושה עשר ממנהיגי המרידה, ביניהם ראש הממשלה הראשון של הונגריה, לאיוש בתיאני, הוצאו להורג. הונגריה פוצלה לחמישה מחוזות במדינה האוסטרית, בהם משל בחוזק יד ממשל צבאי אוסטרי.
תבוסותיהם של האוסטרים במלחמה באיטליה הביאו את הקיסר פרנץ יוזף להכיר בכך שחוזקה של האימפריה תלוי ביחסה למיעוטיה, ובראשם ההונגרים, וכי אם יימשך המצב של אי שקט פנימי, תתמוטט האימפריה תחת הלחצים מבפנים ומבחוץ. לאחר משא ומתן ארוך, הגיעו ההונגרים ובית הבסבורג לפשרה, אשר כוננה ממלכה דואלית, שבה ניתנה להונגרים אוטונומיה מוחלטת כמעט לנהל את ענייניהם, תוך השארת ענייני החוץ, הצבא והכלכלה בידי בית הבסבורג. פשרה זו, שכונתה בגרמנית "Ausgleich" ובהונגרית "Kiegyezés", הביאה להקמת "האימפריה האוסטרו-הונגרית" בשנת 1867.
התקופה שלאחר מכן הייתה תקופת פריחה ושגשוג מדיני וכלכלי ברחבי הונגריה. הממשלה ההונגרית, בהנהגת קלמן טיסה, ולאחר מכן בנו אישטוון טיסה, הייתה בעלת השפעה גוברת והולכת בניהול ענייני האימפריה, ויכלה אף לדכא את המיעוטים בשטחה היא. הממלכה התפתחה, עברה תהליכי דמוקרטיזציה וליברליזציה (תוך מתן שוויון זכויות אזרחי ליהודים), ואף הוקמה מפלגה סוציאל-דמוקרטית. ברקע הדברים עמדה תמיד שאלת המיעוטים הלאומיים באימפריה, שאלה שעם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (אשר ברקע פריצתה המאבק הלאומי בבלקן), הפכה לשאלה החשובה ביותר שעל סדר היום ההונגרי, והיא שהביאה להתפוררות הממלכה לאחר המלחמה.
מהפכת 1848
רקע היסטורי
- שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: ערך מורחב – מהפכת 1848 בהונגריה
האבסולוטיזם של בית הבסבורג ניסה להחניק את דרישות החופש והעצמאות של ההונגרים, מאז נפלה הונגריה בידי בית הבסבורג בשנת 1686. אירופה כולה הייתה במאה ה-19 שדה מאבק בין שמרנים וליברלים. הדבר נכון במיוחד לאימפריית הבסבורג, אשר הייתה נתונה תחת השפעתו המחניקה של הנסיך מטרניך, אשר בשיטות של צנזורה, משטרה חשאית ומאסרים של מתנגדיו, ניסה להשאיר על כנם את המשטרים האבסולוטים באירופה, כאילו לא הייתה המהפכה הצרפתית מעולם.
הנטיות הליברליות החלו רווחות בקרב ההונגרים עוד בתחילת המאה ה-19, כאשר אנשים כאישטוון סצ'ני החלו קוראים לרפורמות תחיקתיות. שנות ה-40 של המאה ה-19 ראו את עלייתו של המנהיג הליברלי הרדיקלי לאיוש קושוט. קושוט דרש את ביטול הצמיתות, ביטול זכויות היתר של האצולה, והפרדה בין אוסטריה והונגריה. על רקע מצע רדיקלי זה הייתה השעה כשרה לעימות מזוין. כאשר ב-24 בפברואר 1848 הדיחו ההמונים את מלך צרפת, והכריזו על הקמת הרפובליקה השנייה, היה זה הניצוץ שהדליק את התבערה בכל אירופה, ובמיוחד בווינה ובבודפשט.
המרידה ההונגרית
בחודש מרץ 1848 הגיעה רוח המרד הן לווינה והן להונגריה. ב-3 במרץ 1848 נשא קושוט נאום שבו דרש ממשלה פרלמנטרית להונגריה, וממשלה חוקתית ליתר אוסטריה. הוא פנה לבית הבסבורג ו"לארכידוכס האהוב שלנו פרנץ יוזף" (אז בן 17 שנים ויורשו המיועד של הקיסר פרדיננד), להחזיר את התהילה העתיקה של שושלת הבסבורג, בכך שיתנו תוקף לתקוותיהם של העמים החופשיים בקיסרות. ב-14 במרץ גירש המון זועם ברחובות וינה את מטרניך לגלות בלונדון. יום לאחר מכן, ב-15 במרץ, פרצו המהומות בהונגריה. בחזית המוזיאון הלאומי של הונגריה התקבץ המון של אלפים, בפניו ניצב המשורר שנדור פטפי שהקריא את השיר הלאומי ואת "12 הנקודות", במסגרתן דרשו ההונגרים חופש מן הצנזורה, ממשלה לאומית, שוויון זכויות אזרחי ודתי, שחרור אסירים פוליטיים, איחוד עם טרנסילבניה תחת שלטון הונגרי וזכויות חוקיות על האדמה לאיכרים ההונגרים.
הבית התחתון של הפרלמנט ההונגרי דרש כינון ממשלה לאומית. הייתה זו שעתו הגדולה של קושוט. המנהיג הליברלי אישטוון בתיאני הקים ממשלה, שבה מינה את קושוט לשר האוצר ואת סצ'ני לשר העבודות הציבוריות. הממשלה החדשה הכריזה על רפורמות מקיפות, אשר כללו שינויים ליברליים מרחיקי לכת בכל תחומי החיים. "חוקת אפריל" כפי שנקראו התיקונים, יצרה עצמאות הונגרית בשטחים רבים, וכן ביטלה למעשה את המשטר הפיאודלי כמעט אשר שרר בהונגריה. האצילים איבדו רבות מזכויות היתר שלהם, את חסינותם ממיסוי ובוטלה הצמיתות. הקיסר פרדיננד, בחשש לכיסאו ולעצם חייו, אשרר את התיקונים.
קושוט החל בארגון משאביה של הארץ, על פי החוקה החדשה ייסד מטבע הונגרי נפרד, והשתמש בכל האמצעים שברשותו על מנת לעורר תודעה לאומית הונגרית. קושוט ייסד עיתון חדש, אשר נשא את שמו, ושטרי הכסף החדשים נשאו את חתימתו באופן בולט, כך שבתודעת האנשים היה קושוט מקושר עם המשטר החדש יותר מן הנשיא, או מן ה"פלטין" (בעל המשרה הרמה ביותר מטעם המשטר ההבסבורגי בהונגריה).
תחילת הלוחמה
הקבוצות האתניות בהונגריה חששו מהשתלטות המדיארים על המדינה. חששם היה מוצדק, שכן מנהיגי המרידה ההונגרית, על אף שהיו חרדים לזכויותיהם הם, לא אבו להעניקן למיעוטים בתוך מדינתם - הסלובקים, הרומנים, הסרבים, והגרמנים האתניים.
האוסטרים ניצלו מצב זה, ושיסו בהונגריה את צבאו של המצביא הקרואטי יוסיף ילאצ'יץ'. ילאצ'יץ' השתלט על קרואטיה עוד בחודש מרץ, ובאפריל הודיע על ניתוק קשריו עם הונגריה.
אל מול הסכנה נשא קושוט נאום ב-11 ביולי ובו דרש מן האומה להתחמש אל מול הסכנות, ולהקים צבא בן מאתיים אלף חיילים. הוא נענה בהתלהבות פרועה. כאשר צבאו של ילאצ'יץ' צעד לעבר פשט בשליחות בית הבסבורג, עבר קושוט מעיר לעיר, כשהוא מלהיב את האנשים למלחמה. לאחר התפטרותו של בתיאני, מונה קושוט לראש מועצת הביטחון ההונגרית, והפך במידה רבה לשליטה בפועל של הונגריה.
קושוט היה לשליט הונגריה ללא כל ניסיון צבאי. הוא נכשל בניהול המלחמה, ולא הצליח לשלוט במפקדי הצבאות, במיוחד במצביא ההונגרי ארתור גרגאי, שסירב להישמע לרצונו. במהלך החורף הבא נאבק קושוט בגורמים מבית ומחוץ כאשר המאבק הצבאי הפך לגלוי, החל המאבק בתחילה לנטות כנגד ההונגרים. בסוף השנה נכבשה פשט על ידי האוסטרים, אשר סירבו לניסיונות גישור של נציג ארצות הברית, והממשלה וקושוט עברו לעיר דברצן. בשלב זה התפטר הקיסר פרדיננד לטובתו של פרנץ יוזף הצעיר, אשר החל את כהונתו בכך שהכריז על ביטול מחויבות הכתר לתיקוני אפריל 1848, והוצאת קושוט וממשלתו אל מחוץ לחוק. אך ניצחונותיו של גרגאי הביאו לבסוף, ב-14 באפריל 1849 לשחרורה של הונגריה מהכיבוש האוסטרי, ולהצהרה על עצמאותה. צעד זה נעשה בניגוד מוחלט לדעותיהם של השמרנים, ושל אנשי הצבא ובראשם גרגאי. לעימותים פנימיים אלה חלק נכבד בנפילתו של קושוט לבסוף. המדינה העצמאית החדשה הפכה לרפובליקה, וקושוט הכריז על עצמו כנשיאה.
תבוסה ודיכוי
בשל התבוסה ההבסבורגית נאלצו האוסטרים לקרוא לעזרתם את הצבא הרוסי, בהנהגת הצאר ניקולאי הראשון. פניות ההונגרים לעזרה ממעצמות המערב לא נענו, ושלושה ימים לאחר התבוסה בקרב ליד העיר טמשוואר, ב-9 באוגוסט 1849, התפטר קושוט לטובתו של גרגאי, על מנת שהגנרל הפופולרי יושיע את האומה. גרגאי נאלץ להיכנע לרוסים. האוסטרים חסו על חייו של גרגאי, אך הוציאו להורג שלושה עשר ממנהיגי המהפכה הלאומית ההונגרית, ובראשם בתיאני.
לאחר התבוסה ההונגרית באה תקופה של דיכוי קשוח וחסר רחמים. נאסרו אסיפות פומביות, והפגנת כל סממן לאומי הונגרי. הגרמנית הוכרזה לשפה הרשמית. הונגריה הפכה לחמישה מחוזות בלתי נפרדים מאוסטריה, ללא כל צורה של שלטון עצמי. ייתכן שנחמה פורתא מצאו ההונגרים בכך שכלפי המיעוטים האתניים שתמכו בבית הבסבורג בשעת המרד ההונגרי, לא מצאו האוסטרים מקום להקל בצעדים אלו, ואף הם דוכאו ביד קשה.
הפשרה של 1867
לאחר מפלת 1849, קם להונגרים מנהיג נבון ומתון. היה זה פרנץ דיאק. דיאק, אחד ממנהיגי 1849 ששרדו, התנגד לאלימות אף בעוד המרד בעיצומו. לאחר דיכוי המרד הוביל דיאק את התנגדותו הפסיבית של העם ההונגרי, וטען כי מבחינה חוקית אין לביטולן החד-צדדי של הרפורמות מ-1848 כל תוקף, שכן היה על הפרלמנט ההונגרי לבטלן, ואין די בהכרזת הקיסר לשם כך.
בשנים אלו התערער מאוד מצבו של בית הבסבורג. תבוסותיו במלחמה באיטליה (1859), וכנגד פרוסיה (1866), הביאו להכרת מנהיגי אוסטריה כי יהיה עליהם לפתור את בעיות המיעוטים בשטחם הם, אם ברצונם להחזיק מעמד. בשנים 1860 ו-1861 הציע הקיסר פרנץ יוזף להונגרים תוכנית של אוטונומיה מוגבלת, אך אלה, בהנהגתו של דיאק, דחו את התוכנית, ודרשו את החזרת החוקה של 1848.
בשנים אלו החל משא ומתן ארוך ואיטי לפשרה, כאשר דיאק מנהיג את עמו אל עבר פתרון, אשר החזיק מעמד חמישים שנה. הפשרה ("Ausgleich" בגרמנית "Kiegyezés" בהונגרית) אשר נתקבלה בסוף, הייתה הקמת ממלכה דואלית, כאשר הקיסר פרנץ יוזף מוכתר הן כמלכם של האוסטרים, והן כמלכם של ההונגרים. ההונגרים ראו בהכתרתו של הקיסר כמלכם, את השבת כל הזכויות שניטלו מהם. פרלמנט חדש הוקם בבודפשט, והיה בכוחו לקבוע את החוקים בשטחה של הונגריה ההיסטורית, אם כי על בסיס שיש בו כדי לשמר את הדומיננטיות האתנית של ההונגרים, דהיינו כי הזכויות הפוליטיות לא ניתנו למיעוטים האתניים בשטחה של הממלכה ההונגרית. ענייני החוץ, הביטחון והכלכלה נותרו בידי בית הבסבורג, אך מעתה, גדלה והלכה השפעת ההונגרים בחצר הקיסר האוסטרי, ובעתיד יהיו רבים מן השרים הבכירים בחצרו הונגרים.
פשרה זו, שהייתה בעיקרה מתן זכויות יתר להונגרים, על מנת לדכא את המיעוטים הלאומיים בכל יתר הממלכה, ולשלוט בעם הסלובקי, הרומני, הסרבי והקרואטי, הייתה הדבק שהחזיק את האימפריה אכולת המריבות הפנימיות, והקרועה בין ניגודים אתניים, מעמדיים ופוליטיים. במשך חמישים שנות קיומה תיקרע הממלכה ההונגרית בין הרוב הלא הונגרי (כ-52%) ובין המיעוט ההונגרי (כ-48%) המתיימר לשלוט בו, בין החפצים בהמשך הברית עם אוסטריה, ובין הדורשים עצמאות נוסח 1848, ובניגודים והוויכוחים שהסעירו את אירופה כולה באותה התקופה - סוציאליזם וליברליזם אל מול שמרנות כלכלית וחברתית.
ההסדר התחוקתי
האימפריה האוסטרו-הונגרית כפי שנקראה המדינה החדשה, נשלטה על ידי שלושה גופים שונים:
- הממשלה ההונגרית אשר שלטה בהונגריה.
- הממשלה האוסטרית אשר שלטה באוסטריה.
- ממשל מאוחד בראשותו של הקיסר.
לאוסטריה ולהונגריה היו פרלמנטים נפרדים, כל אחד עם ראש ממשלה משלו. התיאום בין השנים היה באחריותו של הקיסר. כן היה באחריות הקיסר הטיפול בענייני הצבא, הצי, מדיניות החוץ, ומדיניות המכס.
באוסטריה ובהונגריה גופא נהנו מחוזות שונים כגון גליציה וקרואטיה מסטאטוס חוקי מיוחד, אשר איפשר להם מבנה ממשלתי ייחודי להם.
מועצת שרים משותפת הרכיבה את ממשלת האימפריה. היא כללה שרים לאוצר, לצבא ולחוץ, וכן את שני ראשי הממשלה, כמה מן הארכידוכסים, ואת המלך. שתי מועצות נציגים, אחת מהונגריה, ואחת מאוסטריה, התכנסו בנפרד, והצביעו על תקציב מועצת השרים המשותפת, וכך ניתנה לממשלות הנפרדות השפעה בעניינים המשותפים, אם כי השרים היו אחראים כלפי הקיסר בלבד.
תנופת הפיתוח והשגשוג
התקופה שלאחר הקמת הממלכה הדואלית הייתה תקופה של שינוי חברתי וכלכלי מקיף. שינויים טכנולוגיים האיצו את התיעוש והעיור. אופן הייצור הקפיטליסטי התפשט לאורכה של הממלכה, כשהוא דוחק מפניו את המבנה הפיאודלי הקיים. על אף שמרכז השינוי היה באוסטריה, והתיעוש ניכר בארץ זו, אל מול הונגריה הכפרית, הרי שבתהליך איטי אך בטוח זרמו השינויים החדשים אף אל הונגריה. עם זאת, חלק מן הקונפליקט בו הייתה נתונה הממלכה הדואלית היה נעוץ בקצב התקדמותה הכלכלי המהיר של אוסטריה, אל מול השינוי האיטי שחל בהונגריה, אף כי יש לציין כי לקראת תחילת המאה ה-20 הגיעו השינויים לכל חלקי הממלכה. התוצר הלאומי הגולמי לנפש גדל בשיעור בן 1.45% לשנה בין 1870 ל-1913 בממלכה כולה, ושיעור צמיחה זה היה מעבר למעצמות אזוריות אחרות כבריטניה או צרפת. למרות זאת הכלכלה עדיין פיגרה מאחרי כלכלותיהן של מדינות המערב, שכן תהליך התיעוש החל מאוחר יחסית אליהן.
פסי הרכבת התפשטו במהירות לאורכה ולרוחבה של הממלכה. בית הבסבורג בנה תשתית רכבות, אשר מרכזה בווינה עוד בשנת 1841 אך משנתגלו השימושים הצבאיים של הרכבות, החלה הממלכה להשקיע בסלילת קווים, אשר הגיעו לברטיסלאבה, בודפשט, פראג, קרקוב, גראץ ליובליאנה וונציה. התפשטות זו של קווי הרכבות איפשרה להפיץ אף את השינוי הכלכלי, ולהטמיע את הכלכלות המקומיות בכלכלה הלאומית.
הממשלות ההונגריות בתקופת הממלכה הדואלית
ראש הממשלה הראשון של הונגריה בתקופת הממלכה הדואלית היה הרוזן דיולה אנדראשי (אשר כיהן לאחר מכן אף כשר החוץ של הקיסרות). ראש האופוזיציה, ואחד מן המתנגדים החריפים לפשרה היה קלמן טיסה. לאחר מכן חזר בו טיסה מהתנגדותו, ובשנת 1875 התמנה לראש הממשלה. הוא החזיק בתפקיד זה כחמש עשרה שנים, שהיו בין השנים שגיבשו את אופייה של הממלכה, למשך כל תקופת קיומה.
במדיניות החוץ היה טיסה תומך בברית המתגבשת בין האימפריה ובין המדינה הגרמנית החדשה, והיה בין המובילים לכריתת הברית בין שתי המדינות בשנת 1879.
מבחינת מדיניות הפנים היה טיסה שמרן, על אף היותו ליברל באופן מוצהר, והשלטון היה נתון למעשה בידי האצולה הגבוהה. טיסה פעל לתיקון המנהל הציבורי, ההליך הפרלמנטרי, והמערכת השיפוטית, אך היה ברור כי במדינה רבת מיעוטים כממלכה ההונגרית, הנהגת רפורמות מקיפות תוביל לאובדן הרסן, ולהענקת זכויות למיעוטים מעבר למה שראו הוגי ה"פשרה" בעיני רוחם. הממשלה ההונגרית החלה זמן קצר לאחר הקמת הממלכה הדואלית, וביתר שאת לאחר עליית קלמן טיסה, במדיניות של מדיאריזציה, שתכליתה דיכוי תרבותי, כלכלי ופוליטי של היסודות הלא-הונגריים (בעיקר סלובקים, רומנים, סרבים ורותנים) במדינה, ועידוד טמיעתם בתרבות ובשפה ההונגרית. בפרט, ראו ההונגרים ביהודים, כקבוצה שאינה שייכת לשום אומה אחרת, מאגר של הונגרים בפוטנציה, ועודדו התבוללות בקרבם.
לחצים פנימיים הובילו לפרישתו של טיסה בשנת 1890, וזאת על רקע סכסוכים בנוגע לליברליזציה, ובנוגע לקשרים ההדוקים עם אוסטריה.
בשנת 1892 מונה כראש הממשלה שנדור וקרלה. וקרלה היה ראש הממשלה הראשון של הממלכה ההונגרית שלא היה בן אצולה. הוא כיהן בכמה תקופות כהונה. הראשונה בין 17 בנובמבר 1892 עד ל-1 בינואר 1895, ולאחר מכן בין 8 באפריל 1906 עד ל-17 בינואר 1910. (הוא מונה שוב, לחודשים מעטים, בשנת 1917 רבת האירועים).
וקרלה היה ליברל ורפורמיסט. הוא הנהיג שינויים ליברליים, לרבות מתן זכויות אזרח ליהודי הונגריה. מלחמתו הגדולה הייתה להנהגת זכות בחירה כללית, בנוסח זו שהונהגה באוסטריה בשנת 1907. כאן נכשל, וזאת מכיוון שהנהגת זכות הבחירה הכללית הייתה מביאה למתן פתחון פה למיעוטים במדינה, שהיוו 52% מאוכלוסייתה. ניסיונו של וקרלה להקים בנק הונגרי נפרד נכשל, וגרם להתפטרותו בשנת 1910.
בתקופה זו נראה כי רבו הניגודים בממלכה. מפלגה סוציאל-דמוקרטית קמה, לצדן של המפלגות הקיימות. המיעוטים דרשו ללא הרף להשמיע את קולם. היחסים עם אוסטריה היו נושא לוויכוח תמידי. השאלות של התלות הכלכלית והפוליטית נפרטו לפרטים כגון עצמאותן של היחידות ההונגריות בצבא המשותף או שאלות בדבר כללי המכס שבין המדינות.
בשנת 1913 עלה לשלטון אישטוון טיסה בנו של קלמן טיסה. אישטוון טיסה (אשר כבר כיהן כראש ממשלה לתקופה קצרה בשנת 1904 בין שתי ממשלותיו של וקרלה) היה נתון כבר רובו וכולו להכנת המדינה אל המלחמה הממשמשת ובאה. ענני המלחמה הקדירו את האופק של הממלכה. מעבר לסכסוך האירופי הגדול, אליו נערכו צבאות אירופה מזה שנים, ואשר הביא לשפיכת דמם של אירופים בין חפירות ורדן, וביצות טננברג, הרי שהונגריה ישבה על פיה של חבית אבק השריפה הבלקנית. הסכסוך האתני בבלקנים היה עניינה הישיר. הייתה זו אך שאלה של זמן עד שסכסוך זה יבשיל לכדי מלחמה גלויה. בשנת 1914 אכן פרצה המלחמה, אשר תוך ארבע שנים תביא על הממלכה הדואלית את קיצה.
32314602היסטוריה של הונגריה: המהפכה והמונרכיה הדואלית