הלן קלארק
| לידה |
26 באפריל 1950 (גיל: 74) המילטון, ניו זילנד | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| שם מלא | הלן אליזבת קלארק | ||||
| מדינה |
 ניו זילנד | ||||
| מפלגה | מפלגת הלייבור של ניו זילנד | ||||
| בן זוג | פיטר דייוויס | ||||
| |||||
| |||||
הלן אליזבת קלארק (באנגלית: Helen Elizabeth Clark; נולדה ב-26 בפברואר 1950) היא מדינאית ניו זילנדית לשעבר שכהנה כראש ממשלת ניו זילנד ה-37 וכמנהלת תוכנית הפיתוח של האו"ם. כראש ממשלת ניו זילנד היא שירתה בשלוש תקופות כהונה רצופות מ-1999 ועד 2008 והייתה האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד זה לאחר שנבחרה בבחירות והאדם שאורך הכהונה שלו בתפקיד היה החמישי באורכו.[1] בתפקידה בתוכנית הפיתוח של האו"ם היא מכהנת מאז 2009, תפקיד הנחשב לשלישי בהיררכיה של הארגון הבינלאומי.[2]
קלארק סיימה את לימודיה באוניברסיטת אוקלנד ב-1974 והייתה פעילה במפלגת הלייבור של ניו זילנד כבר בהיותה נערה. בהיותה מרצה זוטרה באוניברסיטה בראשית שנות השבעים, נכנסה קלארק לפוליטיקה המקומית של אוקלנד ב-1974, אך לא נבחרה לשום משרה ציבורית. ב-1975 היא הגיעה שנייה מטעם הלייבור במחוז הבחירה הכפרי (אך מעוז של המפלגה הלאומית) של פיאקו.
ב-1981 היא נבחרה לפרלמנט של ניו זילנד במחוז הבחירה מאונט אלברט, מעוז של הלייבור, מושב אותו החזיקה עד לפרישתה מהפוליטיקה ב-2009. במהלך שנות השמונים וראשית שנות התשעים, כיהנה קלארק במגוון רחב של תפקידי שרה בממשלת הלייבור הרביעית, כולל שרת השיכון, שרת הבריאות ושרת השימור. במשך שנה היא גם כיהנה כסגנית ראש הממשלה.
לאחר ההישג הנאה של הלייבור בבחירות 1993, בהם גרפה המפלגה 16 מושבים מידי המפלגה הלאומית של ניו זילנד, התמודדה קלארק מול מנהיג המפלגה, מייק מור על תפקיד מנהיגת המפלגה, זכתה והייתה גם למנהיגת האופוזיציה. לאחר שלא עלה בידה לנצחה בבחירות 1996, היא הובילה את מפלגתה לניצחון סוחף בבחירות 1999. כראש הממשלה של ממשלת הלייבור החמישית, כיהנה קלארק במשך כמעט עשור של צמיחה כלכלית ובמקביל הצליחה לשמור על עודף תקציבי גדול.
ממשלת קלארק יישמה שורה של יוזמות כלכלית, כולל הקמתו של קיוויבנק (בנק הדואר בבעלות ממשלתית), הקמתה של קרן הפנסיה הממשלתית, תוכנית מכסות הזיהום של ניו זילנד והקמתה של תוכנית החיסכון KiwiSaver. צעדי המדיניות הנוספים של ממשלת קלארק כללו את הנהגתה של תוכנית מס הכנסה שלילי (Working for Families), גידול בשכר המינימום בשיעור של 5% בשנה, הלוואות ללא ריבית לסטודנטים, הקמתם של מועצות בריאות מחוזיות, הנהגתן של נקודות זיכוי למס, תיקון תנאי הקבלה לחינוך התיכוני והנהגתן של 14 שעות היעדרות שבועיות בתשלום להורים. ממשלת קלארק חוקקה גם את חוק שפת הים וקרקעית הים ב-2004, חוק שגרם למחלוקת ובוטל בסופו של דבר ב-2011. קלארק שלחה כוחות צבאיים להשתתף במלחמת אפגניסטן אך במקביל לא שלחה כוחות קרביים למלחמת עיראק, אף על פי שכמה יחידות רפואיות וכוחות הנדסה נשלחו לשם. סדר היום שלה שיקף את העדיפויות שלה לליברליזם בינלאומי, במיוחד קידומן של הדמוקרטיה וזכויות האדם, חיזוק תפקידו של האו"ם, קידום ההשקפה האנטי-מיליטריסטית ופירוק החימוש ועידוד הסחר החופשי. קלארק דחפה לכינונם של כמה הסכמי סחר חופשי עם כמה מדינות וניו זילנד הייתה למדינה המערבית הראשונה שחתמה על הסכם כזה עם סין. יחד עם מדינות נוספות, שלחה קלארק ב-2006 כוח צבאי לטיפול במצב החירום במזרח טימור.
ממשלת קלארק הובסה בבחירות הכלליות של 2008 ולאחריהן היא התפטרה מתפקידיה כראש הממשלה וכמנהיגת מפלגת הלייבור. באפריל 2009 היא התפטרה מחברותה בפרלמנט כדי לקבל את תפקיד מנהלת תוכנית הפיתוח של האו"ם. ב-2006 דירג אותה המגזין פורבס במקום ה-20 ברשימת האנשים המשפיעות בעולם.[3] ב-2012 היא דורגה במקום ה-50 וב-2014 עלתה חזרה למקום ה-23.[4]
ראשית חייה
הלן קלארק נולדה למשפחת חוואים כבכורה מבין ארבע בנות באזור טה פאהו, פרבר של העיר המילטון שבחבל ואיקטו שבאי הצפוני. אמה, מרגרט מק'מוראי, ילידת אירלנד, הייתה מורה בבית ספר יסודי. אביה, ג'ורג', היה חוואי. הלן קלארק התחנכה בבית הספר היסודי המקומי ובבית ספר תיכון לבנות באוקלנד ולמדה באוניברסיטת אוקלנד, שם השלימה ב-1974 תואר שני במדע המדינה. עבודת הגמר שלה הייתה בנושא הייצוג והדפוס ההתנהגותי הפוליטי במגזר החקלאי.
ראשית הקריירה הפוליטית
כנערה הייתה קלארק פעילה מבחינה פוליטית. היא השתתפה בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם ונגד קיומם של בסיסים צבאיים זרים על אדמת ניו זילנד. היא גודלה תחת האמונה הפרסביטריאנית והלכה באופן קבוע לבית ספר של יום ראשון. היא מגדירה את עצמה כאגנוסטית.[5]
ב-1971 סייעה קלארק למועמדים של מפלגת הלייבור למועצת העיר אוקלנד. בין השנים 1973 – 1975 היא הייתה מרצה זוטרה למדע המדינה באוניברסיטת אוקלנד. ב-1974 היא ניסתה להיות מועמדת לפרלמנט במחוז הבחירה של אוקלנד-מרכז, אך הפסידה לריצ'רד פרבל. תחת זאת היא הציגה את מועמדותה כמועמדת במחוז פיאקו, מעוז של המפלגה הלאומית.[6] ב-1976 היא קיבלה מלגת לימודים בחו"ל מטעם האוניברסיטה ומ-1977 היא חזרה ללמד באוניברסיטה בזמן שלמדה לתואר דוקטור (שאותו היא לא השלימה) עד שנבחרה לפרלמנט ב-1981.
זמן קצר לפני מערכת בחירות זו היא נישאה לסוציולוג פיטר דייוויס, שהיה אז בן זוגה במשך חמש השנים הקודמות. קלארק נישאה עקב לחצים מחברי הלייבור, למרות תחושותיה האישיות נגד נישואים. בביוגרפיה שלה מדווח שהיא בכתה לכל אורך הטקס, אף על פי שהיא ייחסה זאת לכאב ראש. דייוויס הוא פרופסור לסוציולוגיה רפואית וראש המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת אוקלנד.
קלארק עבדה באופן פעיל במפלגת הלייבור כמעט לכל אורך חייה. היא הייתה חברה בנשיאות המפלגה מ-1978 ועד 1988 ושוב מאפריל 1989. בתקופת לימודיה היא הייתה יושבת ראש התא של מפלגת הלייבור באוניברסיטת אוקלנד והייתה פעילה לצדם של פוליטיקאים לעתיד במפלגה, כולל ריצ'רד פרבל, דייוויד קייגיל, מרגרט וילסון וריצ'רד נורת'י. היא שימשה כנשיאת מועצת הנוער של הלייבור, חברה במועצת המפלגה האזורית של אוקלנד, מזכירת מועצת הנשים של הלייבור וחברת מועצת המדיניות של המפלגה.
היא ייצגה את מפלגתה בקונגרסים של האינטרנציונל הסוציאליסטי ושל ארגון הנשים הסוציאליסטיות העולמי ב-1976, 1978, 1983 ו-1986 וכן בוועידה של הארגונים הסוציאליסטים במרחב האסיאני-פסיפי שהתקיימה בסידני ב-1981 ובפגישה הבינלאומית של ראשי המפלגות הסוציאליסטיות שהתקיימה גם היא בסידני ב-1991.
חברת הפרלמנט
קלארק נבחרה לראשונה לפרלמנט של ניו זילנד ב-1981 כאחת מארבע הנשים שנכנסו אז לפרלמנט. כנציגת מחוז הבחירה של מאונט אלברט, היא הייתה לאישה השנייה שנבחרה מטעם מחוז בחירה בתחומי העיר אוקלנד והאישה ה-17 שנבחרה לפרלמנט של ניו זילנד. פעילותה הראשונה כחברת הפרלמנט הייתה ב-12 באפריל 1982, בה היא הודיעה על כוונתה להגיש הצעה לגינוי ההכנסה של טילי שיוט גרעיניים למרחב האוקיינוס השקט על ידי צי ארצות הברית. שבועיים לאחר מכן, בנאום בכורה עם גישה בלתי רגילה בתחום מדיניות הביטחון ונושא מרוץ החימוש, היא גינתה את פעילתם של הציים של שתי המעצמות, אך טענה שהספינות של ברית המועצות לא נכנסו למימיה של ניו זילנד והיא הביעה דאגה מיוחדת בנוגע להרחבתו של מזכר ההבנות מ-1965 במסגרת ברית ANZUS לאספקת כלי נשק גרעיניים לניו זילנד.
בקדנציה הראשונה של קלארק בפרלמנט (1984-1981) היא הייתה חברה בוועדה לניסוח מחדש של החוקים. בקדנציה השנייה שלה (1987-1984) היא הייתה יושבת הראש של וועדת יחסי החוץ ושל הוועדה לפיקוח על פירוק הנשק.
שרה בממשלה
ב-1987 מונתה קלארק להיות שרה בממשלת הלייבור הרביעית בראשותם של דייוויד לאני (1989-1984), ג'פרי פאלמר (1990-1989) ומייק מור (1990), בתחילה כשרת השיכון וכשרת השימור, לאחר מכן כשרת הבריאות ומאוחר יותר כסגנית ראש הממשלה.
קלארק ישבה בראש ועדת השרים לשוויון חברתי והייתה חברה בוועדה למדיניות הממשלה, בוועדה לפיתוח הכלכלי והתעסוקה, בוועדה לבחינות ההוצאות הממשלתיות, בוועדה לחברות הממשלתיות, בוועדה לכיבודים ונסיעות ובוועדה לענייני ביטחון פנים וחוץ.
מנהיגת האופוזיציה
מאוקטובר 1990 ועד דצמבר 1993 שמשה קלארק כסגנית מנהיג האופוזיציה, דוברת האופוזיציה לנושאי בריאות ותעסוקה וחברה בוועדה לענייני השירותים החברתיים ובוועדת התעסוקה. בדצמבר 1993 היא הייתה למנהיגת האופוזיציה ושימשה בתפקיד זה במהלך כהונתם של ראשי הממשלה מטעם המפלגה הלאומית, ג'ים בולגר (1997-1990) וג'ני שיפלי (1999-1997).
ראש ממשלת ניו זילנד
כאשר עלתה מפלגת הלייבור לשלטון לאחר בחירות 1999, הייתה קלארק לאישה השנייה בתפקיד ראש ממשלת ניו זילנד והאישה הראשונה שנבחרה לתפקיד זה במערכת בחירות. קודמתה בתפקיד, ג'ני שיפלי נבחרה לתפקידה באמצע קדנציה בהתמודדות פנים מפלגתית. במהלך תקופת כהונתה של קלארק כראש הממשלה, מונו ונבחרו נשים לא מעטות לתפקידים שונים, כמו המושלת כללית, יושבת ראש בית הנבחרים ונשיאת בית המשפט העליון.
בנוסף לתפקידה כראש הממשלה, היא לקחה על עצמה את תפקיד שרת האומנויות, התרבות והמורשת. כמו כן הייתה בידיה האחריות על שירות הביון והביטחון של ניו זילנד. תחומי העניין העיקריים שלה היו המדיניות החברתית ומדיניות החוץ.
כראש הממשלה, הייתה קלארק חברה במועצת הנשים המנהיגות העולמית, רשת בינלאומית של נשיאות וראשות ממשלה לשעבר ומכהנות שמטרתה להוביל את הצמרת הנשית העולמית לשיתוף פעולה בתחומים החשובים לנשים ולמאבק לשוויון.
כמנהיגת מפלגת הלייבור, ניהלה קלארק משא ומתן להקמתן של ממשלות מיעוט קואליציוניות. אף על פי שפרשנים רבים צפו שתהיה חוסר יציבות של הממשלות לאחר שינוי שיטת הבחירות לשיטת הייצוג היחסי המעורבת (Mixed-member proportional representation), תומכיה של קלארק זוקפים לזכותה שלוש ממשלות רצופות שהוקמו לאחר בחירות בשיטה החדשה.
ממשלה ראשונה (2002-1999)
ממשלת קלארק הראשונה הוקמה במסגרת קואליציה עם "מפלגת הברית" (Alliance).
בשנת 2000 ניהל חבר הפרלמנט כריס קרטר חקירה על עברו של השר לענייני המאורים בממשלת קלארק, דובר סמואלס. במהלך החקירה התייחסה קלארק לאדם בשם ג'ון ילש כאל רוצח, אף על פי שהוא הורשע בבית משפט בהריגה. ילש הגיש תביעה נגד קלארק על הוצאת לשון הרע, אך תביעה זו הסתיימה בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט.
באותה שנה, התפטר מתפקידו מי שהיה אז המפקח הכללי של משטרת ניו זילנד, פיטר דון, לאחר שהעיתון The Sunday Star-Times חשף שהוא לכאורה מנע ביצוע בדיקת נהיגה בשכרות לחברו שנסע יחד אתו באותו רכב על ידי שאמר לשוטר שעצר אותם ש"אין בכך צורך". הן דון והן השוטר הכחישו את המעשה. ב-2005 תבע דון את העיתון על הוצאת לשון הרע, אך העיתון חשף את העובדה שהם בדקו את הסיפור עם קלארק. קלארק אישרה זאת, אך הכחישה שהיא דחקה בדון להתפטר והגנה על היותה המקור באומרה ש"מעצם הגדרת תפקידי, אני לא יכולה להדליף". בתגובתה לפרשה אמרה קלארק שתביעת הדיבה שהגיש דון מומנה על ידי חברי המפלגה הלאומית.[7] הדעות על פרשה זו היו חלוקות.[8]
על פי דיווח של העיתון הסיני, יומון העם, התייחס נשיא סין, ג'יאנג דזה-מין, אל קלארק כאל "ידידה ותיקה". הוא קיווה "לכונן יחסי שיתוף פעולה דו-צדדיים ארוכי טווח ומעל הכול יציבים המתאימים למאה ה-21", ו"סיכוי רחב לשיתוף פעולה כלכלי דו-צדדי". קלארק תמכה בקבלתה של סין לארגון הסחר העולמי.[9]
ב-1999, הייתה קלארק מעורבת בתיק תביעת לשון הרע בבית המשפט העליון של ניו זילנד שהוגש על ידי רופא אורתופד מאוקלנד בשם ג'ו בראונלי ושהסתיים בהתנצלות גלוית לב של קלארק. הפרשה עמדה במרכזה של הצהרה לעיתונות שהוציא קלארק ושמתחה ביקורת על בראונלי, בעקבות תלונה של תושב מחוז הבחירה שלה על תוצאות ניתוח החלפת מפרק הירך שהוא ביצע. קלארק הודתה שהביקורת הייתה בלתי מוצדקת לאור העובדה שהסיבוך שממנו סבל המתלונן היה נדיר, בלתי צפוי ובלתי נמנע.[10]
ממשלה שנייה (2005-2002)
ב-2002 חל פילוג בשורות "מפלגת הברית" על רקע מחויבותה של ממשלת ניו זילנד לשליחת כוחות למלחמה באפגניסטן. פילוג זה גרם לפירוק השותפות הקואליציונית של הלייבור עם מפלגה זו.[11] כתוצאה מכך, הכריזה קלארק על עריכה בחירות מוקדמות והרכיבה קואליציה עם המפלגה הפרוגרסיבית בהנהגתו של ג'ים אנדרטון, מפורשי מפלגת הברית.
על פי אמונתה של קלארק, הפיכתה של ניו זילנד לרפובליקה היא בלתי נמנעת.[12] תקופת כהונתה כראש הממשלה הייתה רצופה כמה צעדים שלכאורה נועדו לקדם מהלך כזה, במסגרת מדיניות ממשלתה לבנות לניו זילנד זהות לאומית. בין השאר ניתן למנות את ביטול האפשרות לפנות לערכאה השיפוטית של המועצה המלכותית בלונדון והקמתו של בית המשפט העליון של ניו זילנד, את ביטול מערכת הענקת תוארי האבירות (שהוחזרה ב-2009) וביטול התואר "פרקליט הכתר" (שהוחזר ב-2012).
ב-2002 התנצלה קלארק על מעשיה של ניו זילנד כאשר היא שלטה בסמואה.[13] התנצלותה של קלארק הובעה בעת ביקור שערכה באפיה, בירת סמואה, לרגל יום העצמאות ה-40 של המדינה, היא שודרה בשידור חי בטלוויזיה של ניו זילנד וזכתה לתשבחות בסמואה.[14]
במרץ 2003, בהתייחסה לפעילות הקואליציה הבינלאומית בהנהגתה של ארצות הברית במלחמת עיראק, אמרה קלארק בראיון לעיתון The Sunday Star-Times: "אני סבורה שאם פיגועי 11 בספטמבר היו מתרחשים תחת נשיאותו של אל גור, לא הייתה לכך השלכה כלפי עיראק. מאוחר יותר היא שלחה לוושינגטון מכתב התנצלות על כל פגיעה שנגרמה עקב דבריה אלה.[15]
במרץ 2003 נסעה שיירת כלי רכב שהובילה את קלארק מואימטה לנמל התעופה של קרייסטצ'רץ' כדי להטיסה משם לולינגטון ושתספיק להיות נוכחת במשחק רוגבי. מהירותם של רכבי השיירה הגיעה ל-172 קמ"ש. בית המשפט הרשיע את הנהגים בעבירות תנועה עקב המקרה, אך בערעורים שהוגשו ב-2005 וב-2006, הם זוכו.[16] קלארק טענה שבעת הנסיעה היא הייתה עסוקה בעבודתה במושב האחורי, שלא היה לה כל חלק על ההחלטה על האצת מהירות השיירה והיא לא הייתה מודעת למהירות בה נסע הרכב בו היא ישבה.[17]
בנובמבר 2004 הודיעה קלארק כי החל המשא ומתן עם סין על חתימת הסכם להקמתו של אזור סחר חופשי של שתי המדינות. הסכם זה נחתם בסופו של דבר ביולי 2008.[18]
ממשלה שלישית (2008-2005)
ב-2005, לאחר הבחירות הכלליות שנערכו באותה שנה, חידשה מפלגת הלייבור את השותפות הקואליציונית שלה עם המפלגה הפרוגרסיבית וקיבלה תמיכה מ"מפלגת ניו זילנד תחילה" ומ"מפלגת העתיד המאוחד" בתמורה לתפקידי שרים מחוץ לקבינט שניתנו למנהיגי המפלגות הללו.
ב-24 ביולי 2008 עברה קלארק את רוברט מולדון באורך תקופת כהונתה והייתה לשישית מכל ראשי ממשלת ניו זילנד באורך תקופת כהונתה. ב-27 בספטמבר אותה שנה היא עברה את אדוארד סטפורד באורך הכולל של כל תקופות כהונתו והיא עברה למקום החמישי ברשימת ראשי הממשלה לפי אורך תקופות כהונתם.
ב-8 בפברואר 2008 הייתה קלארק למנהיגת מפלגת הלייבור שתקופת כהונתה בתפקיד הייתה הארוכה ביותר, אם כי הדעות חלוקות בנוגע למועד המדויק שבו נכנס לתפקידו מנהיגה הראשון של המפלגה, הארי הולנד, ששימש בתפקיד 14 שנים ו-69 ימים בשנות העשרים והשלושים.[19] בכל אופן, ב-26 באוקטובר אותה שנה, עברה קלארק את הולנד באורך תקופת כהונתה כמנהיגת המפלגה, בהתייחס לאפשרות הארוכה ביותר של התקופה בה שימש הולנד כמנהיג המפלגה. לאחר הבחירות הכלליות שהתקיימו באותה שנה ובהן הובסה הלייבור על ידי המפלגה הלאומית בראשותו של ג'ון קי, הודיעה קלארק על פרישתה מתפקיד מנהיגת הלייבור.[20] ב-11 בנובמבר 2008 הוחלפה קלארק בפיל גוף בתפקידה כמנהיגת המפלגה.[21] קלארק היא גם ראש הממשלה הראשונה מטעם הלייבור שהובסה בבחירות ומיד לאחר מכן התפטרה מהנהגת המפלגה ולא הובילה את מפלגתה לאופוזיציה.
מנהלת תוכנית הפיתוח של האו"ם
ב-17 באפריל 2009 מונתה קלארק להיות מנהלת תוכנית הפיתוח של האו"ם והייתה לאישה הראשונה בתפקיד זה. היא משמשת גם כיושבת הראש של קבוצת הפיתוח של האו"ם, ועדה של ראשי כל תוכניות הפיתוח של האו"ם.[22] קלארק קיבלה תמיכה חזקה למועמדותה לתפקיד מממשלת ניו זילנד, יחד עם ממשלות אוסטרליה, מדינות אוקיאניה וראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון. כמו כן היא קיבלה את תמיכתן של חמש מדינות במועצת התוכנית (איראן, האיטי, סרביה, הולנד וטנזניה) ובחירתה אושרה בהצבעה פה אחד של העצרת הכללית שהתקיימה ב-31 במרץ. היא הושבעה לתפקידה על ידי מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון ב-27 באפריל 2009.[23] בעקבות מינויה לתפקיד זה מיקם המגזין פורבס את קלארק במקום ה-23 ברשימת הנשים המשפיעות ביותר בעולם.[4]
בראיון שהעניקה קלארק לרשת התקשורת 3 News במרץ 2012, היא אמרה כי היא שואפת להאריך את כהונתה בתפקיד בעוד ארבע שנים.[24]
בינואר 2014, בראיון שהעניקה לעיתון הגרדיאן, הועלתה האפשרות שקלארק תרוץ לתפקיד מזכ"ל האו"ם לאחר סיום כהונתו של באן קי-מון ב-2016. קלארק לא אישרה זאת, אך אמרה: "זה יהיה מעניין אם לאו"ם תהיה מזכ"לית ראשונה. הארגון נראה כמו המבצר הגברי האחרון". באותו ראיון היא גם אמרה: "אם תהיה תמיכה מספקת בסגנון המנהיגות שלי, אהיה מעוניינת".[25] בתגובה אמר ראש ממשלת ניו זילנד, ג'ון קי, שממשלתו תתמוך בבחירה כזו, אך הוא הזהיר שקלארק עלולה להיתקל בקשיים כדי להשיג את התפקיד.[26]
בפברואר 2015 ביקרה קלארק בגינאה, ליבריה וסיירה לאון כדי להביע סולידריות עם כל אלה הפועלים לעצירת התפשטות מגפת האבולה.[27]
את תפקידה כמנהלת סיימה ב-19 באפריל 2017. מחליפה בתפקיד הוא אכים שטייניר.[28]
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "Helen Clark". New Zealand history online. 20 November 2010. Retrieved 23 May 2012.
- ^ Crewdson, Patrick (27 March 2009). "Clark gets UN job". The Dominion Post. Fairfax Media NZ Ltd. Archived from the original on 25 June 2010. Retrieved 26 June 2010.
- ^ Helen Clark, The Most Powerful Women". Forbes. 2006. Retrieved 12 November 2008.
- ^ 4.0 4.1 "The World's 100 Most Powerful Women". Forbes. Forbes. Retrieved 24 June 2014.
- ^ Audrey Young (16 March 2004). "Insults get personal between Clark and Brash". New Zealand Herald. Archived from the original on 2 June 2012. Retrieved 8 July 2007.
- ^ Helen Clark's Valedictory Speech". Parliament of New Zealand. 8 April 2009. Retrieved 6 January 2010.
- ^ Young, Audrey (11 May 2005). "PM confirmed story, says editor". The New Zealand Herald. Retrieved 23 May 2012.
- ^ Mixed media: The PM'S slow leak". The New Zealand Herald. 14 May 2005. Retrieved 11 May 2006.
- ^ "President Jiang Meets New Zealand PM". People's Daily. 21 April 2001. Retrieved 11 May 2006.
- ^ Helen Clark kimdir ? www.kimkimdir.tv
- ^ "Anderton confirms Alliance changes". TVNZ. 3 April 2002. Retrieved 27 January 2010.
- ^ BBC News (23 February 2002). "NZ premier denies royal snub". British Broadcasting Corporation. Archived from the original on 25 May 2012. Retrieved 25 May 2012.
- ^ Full text: Helen Clark's apology to Samoa", 2002, NZ Herald
- ^ Ward, Greg (4 June 2002). "Apology to Samoa surprises New Zealand". BBC News. Retrieved 4 May 2010.
- ^ Mike Houlahan, Clark claims Iraq invasion has made world less safe, New Zealand Herald, Sep 11, 2006
- ^ Newstalk ZB, NZPA (31 August 2006). "Motorcade police officers' convictions quashed". The New Zealand Herald. Retrieved 31 August 2006.
- ^ Brooker, Jarrod (6 August 2005). "PM 'enjoyed' convoy ride". The New Zealand Herald. Retrieved 11 May 2006.
- ^ "Landmark Trade Deal Struck By China, New Zealand". Forbes. 4 July 2008. Retrieved 8 April 2015.
- ^ Audrey Young (12 February 2008). "Clark beats record of longest-serving Labour leader - probably". The New Zealand Herald. Retrieved 12 February 2008.
- ^ "Helen Clark steps down after Labour's loss in NZ election". The New Zealand Herald. 8 November 2008. Retrieved 20 November 2010.
- ^ New Zealand Labour Party (11 November 2008). "Labour elects Phil Goff as new leader". Scoop.co.nz. Retrieved 11 November 2008.
- ^ "United Nations Development Programme - Helen Clark, UNDP Administrator". UNDP. 17 April 2009. Retrieved 20 November 2010.
- ^ Helen Clark sworn in as UNDP Administrator". UNDP. 31 March 2009. Retrieved 20 November 2010.
- ^ "Helen Clark returns to Parliament". 3 News. 5 March 2012. Retrieved 19 March 2012.
- ^ Martinson, Jane (27 January 2014). "Will Helen Clark be the first woman to run the UN?". The Guardian. Retrieved 29 January 2014.
- ^ Trevett, Claire (29 January 2014). "Govt will back Clark if she wants top UN job: Key". New Zealand Herald. Retrieved 29 January 2014.
- ^ UNDP (13 February 2015). "UNDP welcomes Helen to West Africa: Key". UNDP Guinea.
- ^ UNDP Executive Board welcomes appointment of Achim Steiner as new Administrator, באתר הרשמי של תוכנית הפיתוח של האו"ם, 19 באפריל 2017
| ראשי ממשלת ניו זילנד | ||
|---|---|---|
|
25536185הלן קלארק